יצירות של דקלה אלון

רעות ישבה על המיטה שלה מתלבטת אם להתקשר לנויה, בסוף החליטה שכן. היא תתקשר.
"היי נויה, זאת רעות.. בא לך לארגן השבת משהו עם כל הבנות מהשכבה?" שאלה.
"אה.. כן בטח, זה יכול להיות נחמד" ענתה נויה.
הן סגרו על פרטים ונויה עדכנה את הבנות.
==============
השבת יצאה לפועל כמתוכנן, כולן חיכו לה. היא התקיימה אצל אחת הבנות באפרת.
בשבת בצהריים יצאו כל הסנות לסיבוב קצר באפרת, להמשיך להעלות זיכרונות מהתיכון.
לרגע רעות חשבה שהיא דמיינה, אבל לאץ אוהד באמת היה שם, בוהה בעננים שמסתירים את השמש הנעימה.
רעות ניגשה אליו, "היי"
אוהד חייך אליה, "מה את עושה כאן?" שאל וכמעט נדהם לראות אותה.
"שבת עם חברות" ענתה בקצרה " מה איתך? מה אתה עושה כאן?"
"את שלי גר כאן." ענה.
"יפה.. את זה לא סיפרת לי.." אמרה רעות "בכל מקרה, מה חדש?"
"אחותי הקטנה מתחתנת עוד שבועיים..." ענה "וואו.. אחותי הקטנה מתחתנת עוד שבועיים"
רעות חייכה "באמת? מזל טוב! למה לא אמרת כלום עד עכשיו?!"
"ברח לי מהראש לרגע.." ענה אוהד בכנות
"ברח לך מהראש? אחותך מתחתנת ושכחת?" נדהמה רעות, צוחקת.
אוהד צחק, "כן.. ותודה"
הם שתקו לרגע עד שמישהו קרא בשמו של אוהד. הוא הסתובב וראה את לירז עומדת מולו.
הגרוע מכל מבחינתו קרה. כשרעות הסתובבה היא לא האמינה למראה עיניה

רעות שתקה.
"תגידי משהו.. בבקשה..." ביקשה רעיה. "מה שאת רוצה"
"הוא יודע שאת דתיה, ושאת?"
"כן, הוא יודע עלי מלא דברים, וזה לא מפריע לו.." ענתה.
"ולך זה לא מפריע? פשוט.. למה?"
"הוא נחמד, והכרנו במקרה, וזה ממש בסדר.. גם עכשיו" ענתה רעיה.
שתיקה השתררה ביניהן ואחר זמן מה רעות הרגישה צורך לומר משהו, "אני שמחה בשבילך.. ממש, אני פשוט מעכלת.. ואני לא יכולה לשפוט אותך, אף אחד לא יכול..."
רעיה חייכה "תודה"
רעות הנהנה "אני בטוחה שתעשי את מה שהכי נכון בשבילך, ועכשיו.. אני רוצה ללכת לישון, אז לילה טוב"
רעיה חיבקה אותה באהבה ונתנה לה ללכת.
רעות נכנסה לחדרה, נשכבה על המיטה אך לא הרגישה עייפה כלל, היא חשבה על רעיה וההחלטות שלה, למרות היותה אדם מבוגר ואחראי.

******

שעה לאחר מכן נכנס אוהד לביתו, "היי" אמר בחיוך.
הדר, אחותו הגדולה הציצה מהמטבח לראות מי הגיע, "איפה היית?" שאלה.
"יצאתי" ענה אוהד.
"מאז שביקשתי ממך להביא לי את הארנק? רוצה קפה?"
"לא" ענה אוהד, צוחק "היה לי מספיק היום"
"אז יצאת? לאן? עם מי?" שאלה הדר בהתעניינות.
"רעות, את מכירה אותה, היא ודודה שלה ביקרו אותנו בבית לפני שנים.."
"רעות? זאת עם העיניים היפות? והחיוך החמוד הזה? היא כל כך חמודה! איך היה לך?"
"בסדר.. היא ממש נחמדה" ענה אוהד
"שלחת לה הודעה? התקשרת, משהו?" ביררה
"לא.. אבל ראית את אלישבע?" אלישבע, אחותו הקטנה של אוהד, בשנה.
"יצאה.. עם אלעד, דייט משהו, השיגה אותך כבר.." ענתה הדר בצחוק.
אוהד התחיל ללכת לחדרו, "לאן אתה הולך?" שאלה הדר " להתקשר אליה?"
אולי" ענה ונכנס לחדרו.
"תמסור לה דש!" צעקה הדר אחריו, אבל אוהד כבר לא שמע אותה.
הוא התיישב על המיטה שלו.חטשב על זה שנדר צודקת, אך באותו רגע התפרצה לחדרו, "התקשרת?"
"נודניקית! לא התקשרתי עדיין, ואם לא תפריע לי אז אולי בסוף אני אצליח!" ענה.
"טוב, סליחה.." צחקה הדר.
***
רעות לא הצליחה לעצום עין אחת , היא הרגישה מן הרגשה מוזרה שאותה מתרחקת ממנה, משתנה.
'תפסיקי לחשוב על

הלכתי לכיוון הספסל שבו אליה חיכה לי.
'היי' חייך וזז אלכסונית כדי שאשב לידו.
' מה קורה?' חייכתי חזרה.
דיברנו. המון. ולפתע נהיה בינינו שקט.
'אילה,' הוא אמר 'בואי נתחתן'

נסענו לירושלים להורים של אליה לספר...
ובדרך חשבתי. המון. אנחנו מכירים מעל שנתיים, מאיזו פעילות שהשתתפנו בה יחד ביישוב.
לקח הרבה זמן עד שהחלטנו לצאת, האם זה מתאים עכשיו, אם יש טעם, איך יהיה...
היו

פרק 2:
למחרת, אחר הצהריים ניגשה רעות אל רעיה, "תגידי, אמרת למתן לבוא לארוחת שבת?"
"לא"ענתה.
מתן, היה חבר ילדות של רעות, הם אפילו הדריכו יחד בסניף.
"למה?" שאלה רעיה.
"כי מגיע לו להיות קצת בבית.. הוא מעל שבועיים לא היה עם המשפחה שלו..."
"ומה איתנו? אנחנו לא מספיק משפחתיים בשבילו...?"
רעות אפילו לא הספיקה להגיב. איתי ירד בסערה לסלון עם הטלפון ביד, צועק ש-אלון, חבר שלו מהצבא מגיע אליהם לשבת.
"למה אתה אף פעם לא מודיע מראש?!" רטנה רעיה.
"כי אף אחד לא רוצה לדעת" ענה איתי.
"מה? אני צריכה שתדחוף לי עוד חברים שלך הביתה ואז במוצ"ש תשכנע אותם להתקשר אלי לצאת?!"
"די! בני כמה אתם?! 2 ילדים בני שלוש! אביתר יותר בוגר מכם!" צעקה רעות ללא ציפייה שתעורר כל תגובה "אני עולה למקלחת"
***
"רעיה!" צעק איתי מהמטבח ואחר כך עבר ללחישה "בואי נעשה לרעות קטע.."
"די, נו.. היא צודקת אתה באמת ילד בן שנה. איך נתנו לך להתגייס בכלל?"
איתי צחק ופתח את הברז במטבח. אחרי דקה נשמעה צעקה מהקומה העליונה. "איתי!!! תסגור את הברז במטבח, המים קפואים!!"
"אני שוטף כלים!" צעק בחזרה.
"ממתי אתה שוטף כלים בכלל?!"
***
10 דקות לפני שבת. רעיה ואלון כבר הגיעו. רעת בדרכה למטבח, נתקלה בחברו של איתי.
"היי" חייך אליה אלון
רעות החזירה חיוך מובך. דקה שלמה שנדמתה כנצח עמדו אלון ורעות אחד מול השני. ואלון משיך לחייך לה.
"טוב.. אני חייבת לזוז..." אמרה רעות ואלון מלמל איזה "כן בטח" וזז הצידה.
רעות רצה למטבח, מובכת בצורה קשה. ואיתי, צוחק עד כאב, עד הכאב של הדחיפה שנתנה לו רעות. "כאפת שטות מגיע לך!"
לאחר סעודת השבת נשמעה דפיקה בדלת, מתן עמד, מחייך, מחכה לרעות.
"את באה?" שאל, מחכה לסיבוב הקבוע שלהם בערב שבת, מספרים חוויות מהשבוע, מתעדכנים בשינויים וצוחקים עם חברים. ממש כאילו הם עדיין ילדים.
רעיה ועטרה, חברתה, יצאו גם הן לסיבוב. בדרך עברו ליד הספסל שישבו בו מתן ורעות.
"אני ממש לא רוצה להיות רכלנית.. אבל זה ממש מעניין אותי, אחותך והבחור החמוד הזה שבא לקרוא לה יוצאים?" שאלה עטרה.
רעיה צחקה, "הלוואי.. שני קשים.."
"חבל.. הם נראים מממש חמוד ביחד.." ענתה. ועטרה רק מלמלה "תתפללי על זה"
***
יום בהיר. שבת בבוקר. רעיה, עטרה ורעות יצאו לבית הכנסת.
"רעיה, חגית פה.." לחשה רעות.
"איזה יופי, ה'שדכנית' של השכונה.. עטרה, לכי אליה תמצא לך כמה בחורים, רק תיזהרי שלא יהיו דפקטע" ענתה רעיה, אפילו לא מנסה להסתיר את הזלזול בקולה.
"רעיה, תגידי תודה שהיא הסכימה להכיר לך את את מה-שמו, הנכד שלה.." ענתה רעות.
"אלעד, ותודה.. אני יכולה להסתדר בעצמי"
חגית התקרבה אליהם.
"שבת שלום" אמרה "אני פשוט נורא ממהרת.." והמשיכה לדרכה.
"מה קרה לה?" שאלה רעות
"בטח לא השידוך האחרון שלה היה אסון.." צחקה עטרה שמהר מאוד השתלבה.
"בטח עצבנית על מה שקרה עם אלעד" ענתה רעיה "למרות שהוא היה ממש סבבה, פשוט לא בשבילי.. אמרתי לך"
****
אחר הצהריים ישבו רעות ומתן על הדשא בגנה השכונתית.
"באמת התחלת להתנדב בהדסה?" שאל "איך את מוצאת את הזמן עם הלימודים שלך"
"אתה מכיר את אבא שלי.. תמיד שיגע אותנו ב-'זמן לא מוצאים.. זמן עושים'" ענתה
"כן.. אבל ניראה לי שהמשפט הזה הולך אחרת" צחק מתן, ורעות צחקה את צחוקה המתגלגל שמתן כל כך אהב ורק גרם לו לצחוק יותר.
הוא חייך אליה, ואור השמש קרן על עיניו. רעות מעולם לא הרגישה מובכת לידו, אבל משהו בפעם הזאת גרם לה להרכין את ראשה להסתכל על השא הירקרק.
****
בבוקר יום ראשון, רעות קמה ממיטתה בבהלה כשגילתה שהשעה היא שמונה וחצי.
היא ירדה במהירות למטבח "למה לא הערת אותי?!" צעקה לעבר איתי ששתה קפה בשלווה כחיפשה את צנצנת הקפה.
"עכשיו את רוצה שאני אעיר אותך?" שאל בצחוק.
"איתי, פעם אחת תהיה רציני.. אני מאחרת, ואני עייפה כי לא נתת לי לישון בלילה עם השיחות טלפון שלך עד ארבע לפנות בוקר" ענתה
"בעייתך ששמעת אותי עד החדר שלך כשאני הייתי במטבח"
"מצחיק משהו.." אמרה ויצאה מהבית. אחרי שניה חזרה "רעיה לקחה את האוטו!"
"אל תצפי שאני אקח אותך או אתן לך את האוטו..."
"תיסע באוטובוס, קרציה" ואיתי בתגובה זרק לה את המפתחות.
כשהגיעה קנתה לעצמה כוס קפה מהדוכן ליד ורצה אל עבר הכיתה שלה. בדרכה נתקלה בבחור עיר ושפכה עליו יותר מחצי מכוס הקפה שלה.
"אני כל כך מצטערת!" אמרה
"זה בסדר" ענה.
רעות התכופפה להרים את כוס הקפה והספר שלה מהרצפה ושמה לב שחולצתה התלכלכה בכתמי הקפה.
היא הסתכלה על הבחור שנתקלה בו. חולצתו אף היא היתה מוכתמת.
"אני באמת מצטערת" אמרה שוב.
"זה בסדר, באמת" ענה בחיוך" אוהד, נעים להכיר"
"רעות" ענתה גם היא בחיוך.
"אז.. רעות, אפשר לפצות אותך על חוסר הזהירות שלי ששפך לך את הקפה?"
רעות החלה להגיד משהו אך אוהד מיד חייך אליה שוב ואמר, "אני אבליג בשקט.. היום בערב זה בסדר?"

רעות נכנסה הביתה וזרקה את התיק שלה על הרצפה.
"מה זה הפרצוף הזה?" מיהרה רעיה לשאול.
"אין לי שום פרצוף" אמרה והתכוונה להיכנס לחדרה.
"שבי" ציווה רעיה והצביע על הספה.
רעות נשמעה וסיפרה שדיברה עם מתן.
"מה הוא אמר לך?"
"שהוא יוצא עם מישהי כבר חודשיים" ענתה, והיה נראה בבירור שזו לא התשובה שלה ציפתה רעיה.
"אבל לא אכפת לי" המשיכה "הוא רק חבר טוב ושום דבר חוץ מזה, רוצה קפה?"
"סיפרת

אני האחת שלך. שכל הזמן רק חיכתה לך, זו שניסתה להטביע את הצער בדברים לא דברים כי לא היית שם.
זאת שדמעות של ציפייה נספגו בכרית. ומילים יפות נשמעו רק באוויר.
אני האחת שאוהבת אותך.
אתה האחד.
האחד שחיכיתי לו. שיוכל לאהוב אותי הכי בעולם, ואני אותו.
שכל חיינו יהיו צרופי אושר.
ודמעות עצב יהפכו דמעות אושר, ואם יהיו דמעות עצב כבר לא אבכה אותן לבד, אלא איתך.
אז עכשיו אני כאן, עומדת

בשבע בערב התקדמה רעות לכיוון בית הקפה הקטן שליד האוניברסיטה. כשנכנסה ראתה את אוהד יושב ומחכה לה.
"היי" אמרה לו "חיכית הרבה זמן?"
אוהד חייך, "לא, ממש הגעתי"
היא התיישבה מולו והם הזמינו, רעות סיפרה לאוהד שהיא לומדת פסיכולוגיה וגרה פה בירושלים והוא סיפר שהוא משרת בצנחנים וגר במודיעין.
"דודה שלי גרה שם, וחברה.." אמרה "מה בדיוק עשית כאן הבוקר?"
"אחותי שכחה פה את הארנק שלה אתמול"

"תקשיב," אמרה עידית לאורי, "ברגע שהבצק תפח קצת אתה פשוט מורח על העיגולים שוקולד ומכניס לתנור, זה הכל"
"סבבה" ענה באדישות
"מעולה, חייבת לרוץ... אל תשכח.. אני עוד כמה דקות חוזרת"
***
דפקתי על הדלת,
קריאת 'כן' נשמעה.
פתחתי.
וראיתי את אורי מורח שוקולד על חתיכות בצק.
הנחתי את התיק שלי על הכיסא והצצתי למטבח.
"מה את עומדת שם ומסתכלת? כנסי" אמר לי בחיוך.
"אני מחכה לעידית, צריך עזרה?" שאלתי.
"לא תזיק"
חייכתי והפשלתי מעט את השרוולים שלי.
הוא הסתכל עלי, לא יכולתי לעצור את עצמי מצחוק. ולא, לא בגלל החיוך שלו, היתה לו נקודה קטנה של שוקולד
***
"אורי! מה זה היה המבט הזה??" שאלה עידית בהפתעה.
אורי רק הרים גבה, חייך ושתק.

"החיים לימדו אותי כמה דברים:
להמשיך הלאה, להתעלם ממה
שאומרים, לחייך חיוך ענק לאלה
ששונאים אותי ולומר בראש מורם: 'תראו אני מאושרת!"
***

פרק 1:

רעות יצאה במהירות מהאוניברסיטה העברית בירושלים, רצה לכיוון המכונית שלה, חולפת על פניהם של סטודנטים שחייכו אליה.
שעת צהריים מאוחרת, שבה הייתה צריכה לאסוף את אחיה הקטן, אביתר מבית הספר.
אביתר בן ה-6 שמח לראות אותה.
"רעות!"