המושג פולקלור הומצא ע"י החוקר האנגלי ויליאם ג'ון ת'ומס. מילה זו היא הלחמה של שני מילים- folk שפירושו עם, וlore שפירושו מסורת. מילה זו באה לציין את העובדה שלכל עם יש מקבץ של מנהגים ומסורות שמייצרים את האוירה המיוחדת של אותה אומה. הפלוקלור הוא פסיפס המורכב משירה וסיפורת, מלבוש ומאכלים, טקסים וחגים. כל עם מחבב את הפולקלור שלו, כיון שהוא המייחד אותו והנותן לאנשים הפרטיים את התחושה החמימה של המוכר ואהוב ואף מאגד אותם יחד לאומה. אמנם הערך של הפולקלור הוא רק בתחושה הנעימה שמשרה, אבל הוא לא יכול להוות כח ממריץ ומפרה. גם אדם משכיל יכול להנות מהפלוקלור של אומתו, אך הוא לא יראה בו מקור השראה שממנו ישאב רוח רעננה ליצירתו, או שעל בסיסו הוא יקבל החלטות הרות גורל. במלחמה זו החברה הישראלית עוברת תהליכים רבים ומבורכים במגוון תחומים. ברור שתהליכים אלו לא יגמלו פרי ביום אחד אלא הם תהליכים ארוכים שאת פריים המתוק נזכה לטעום רק בעוד שנים. כך זה בציבור, השינויים הם איטיים ואף שעלינו להשתדל ולסייע בקידומם עם זאת עלינו להיות סבלניים. אחד התהליכים המשמעותיים ביותר בעיני, הוא התהליך שהולך ונרקם ביחס לזהות היהודית שלנו. ישנם הרואים ביהדות כפלוקלור- כמקבץ מנהגים ומסורות שמלווה אותנו לאורך שנים רבות, שנותן לנו תחושה חמימה ונעימה ואף מאגד אותנו בעיתות חג ומועד. עוד באותו נושא: הרב אביעד תפוחי הוכתר לרב "שבי דרום" יש לאויב קלף ניצחון תמידי - לחטוף יהודי כיצד נתנחם? כיצד זוכרים ביום הזכרון? אני חש שבמלחמה זו הולך ומתגלה לרבים שהיהדות אינה רק פולקלור אלא היא מקור השראה משמעותי. עיון ברשימת הלוחמים והחולמים, ברשימת הנופלים ומוסרי הנפש ואף ברשימת אלו שאוחזים בצורה עקבית ובריאה בערכים שנותנים עוז למדינתנו מורה שהמתחבר אל היהדות בצורה רצינית שואב ממנה השראה רבה לערכים רבים ומשמעותיים. בקצרה ניגע בשתי דוגמאות- הגבורה והשמחה. הגבורה והאומץ שנותנת המסורת היהודית לדבקים בה היא משמעותית, זאת משום שהיא מחנכת לצורת חשיבה אידאליסטית שרואה לנגד עיניה את טובת הכלל, ואף מחנכת לקום ולעשות מעשה כדי לסייע לכלל בעת צרה. זאת ועוד, כיון שהיא נותנת לאדם מישראל את המטרה הגדולה לשמה הוא נלחם, הרי היא נוסכת בו עוז ותעצומות. בנוסף, התורה היא מקור השראה רב עוצמה לשמחה ושלווה פנימית, להתמקדות בטוב, להבנה שעלינו לעשות מה שבידינו וה' הטוב ישלים בעדנו. תהליך זה של הכרה בעוצמה האדירה של המסורת היהודית, הוא תהליך משמעותי מאד. העוצמה שלו הוא בין השאר מחמת שהוא לא נעשה ע"י רעש וצלצולים אלא על ידי אמת פנימית שניכרת בפשטותה לכל הנפגשים עמה. אשרינו שאנו חיים בדור שתהליך זה הולך וצובר תאוצה. ומילה אחרונה לסיום, כשדיברתי על נושא זה עם אחד מחבריי הוא הסתייג וראה בזה מעיין גאוות יחידה מנופחת, 'אתם הדתיים אוהבים לטפוח לעצמכם על השכם ולומר לעצמכם כמה אתם טובים ומקסימים'. חשוב לי להדגיש, לא מיניה ולא מקצתיה. המסורת היהודית אינה שייכת לדתיים אלא לכל האומה, ככל שרבים יותר מאתנו יכירו בעוצמתה הבלתי-נדלית ובכך שהיא הרבה יותר מפולקלור, כך יוכלו לגשת אליה ולשאוב ממנה, ואז יביאו ברכה לאומה כולה. הכותב הוא רב הישוב שבי דרום ראש כולל דיינות שדרות ורב חטיבה 6 במילואים
