יצירות של טליע

אם הבטחת,
אז תקיים.
אם התחלת,
אז תסיים.

אבל אתה,
מבטיח,
מתחיל,
אמינות מביים.
עד מתי?
את עבודתך תסיים?

הכאבת לי,
וברחת.
כמו כלב נושך,
מכאיב,
והולך.

אין לי על מה,
לדבר או לסלוח,
כי לי אין סיבה,
לשקר או לברוח.

כאב עמוק,
כאב רחוק,
כאב של אם,
בלידת תינוק.

כאב קרוב,
תקווה לאהוב.
כאב נושם,
של הורים על בניהם.

כאב חמים,
של תינוק תמים.
כאב קר,
של עבר.

כאב לבד,
אדם אחד,
מת לבד,
בחדר לבד.

כאב חד,
יד ביד,
של אהוב,
עם אהובתו.

כאב נושך,
בחיסרון.
כאב שחור,
בעיוורון.

יש לי טינה,
טינה משונה,
למשפטים שכאלה,
מכירים?
משפטים של אמונה.

כל המשפטים,
אלה שנועדו להסביר,
את הטעויות שלי,
מנסים להגדיר.

משפטים שכאלה,
אני כך כך שונאת.
אבל למה?
כי הכל נכון ואמת.

אבל לי יש שניים,
שני משפטים.
חזקים,
ומתאימים לי.

בטח מכירים,
אם אין אני לי מי לי.
והגרסה שלי,
אם אשכחך ירושלים,
סימן

אני בורחת,
מכל הצרות והבעיות.
בעולם הזה,
אין כבר למה לחיות.

אני הולכת,
הרחק הרחק מכאן.
אתבודד לי באי,
ירוק וקטן.

אני שוכחת,
חיים אחרים.
משפחה טובה,
וחברים.

אל תלכו אחרי,
אל תתעקשו שאשאר.
כי יהיה לי יותר טוב,
במקום אחר.

אלך לחפש,
משמעות אמיתית.
אמשיך להיות,
צעירה וחופשית.

אני בורחת,
ולא

יערה,
החורף הגיע,
והקור איתו,
האם תיעלמי עם הקיץ בלכתו?

אני הולכת,
משתוקקת,
לדעת את סודותייך הכמוסים.
הראי לי,
את פרחיך הסגולים.

אני רואה אותך,
פורחת ויפה.
אני שומעת את צחוקך,
צחוק מלא חיים ושמחה.

יערה,
ספרי לי סיפור,
על חיים של קור.
ספרי לי,
על שועל ביערות,
אפור.

אמרי לי,
סודותיו של היער.
הגני

חיה בשקר,
עמוק ומתוסבך.
לא שמה אמון,
אפילו לא בך.

אם אני אנסה לצאת,
אני אטבע.
אם אנסה להבין,
אני לא אדע.

מאמינה לעצמי,
לכל השטויות.
מנסה לפתור,
ובונה עוד בעיות.

בורחת מעצמי,
בורחת מהכל.
בגלל שכל חיי,
הם שקר גדול...

החיים שלה,
זה הנפש שלי.
החיוכים שלה,
זה הכל בשבילי.

אם היא בוכה,
אז אני שותקת.
אם היא שמחה,
אז אני צוחקת.

אם היא לבד,
אז אני איתה.
אם היא ישנה,
אז אני לידה.

עם קשר כזה,
הכל יכול להיות.
קשר כזה,
מעלה תהיות.

אבל אם היא תלך?
ואני לא איתה?
מה תעשה,
אם בלי ביתה?

ירושלים,
ירושלים של זהב.
העיר שסבא שלי,
כל כך אהב.

העיר הזאת,
מלאה בזכרונות ואירועים.
העיר הזאת,
שוקקת החיים.

מלאה,
גדושה באנשים.
אוהבת,
מספקת ריגושים.

גאוותו,
של כל יהודי.
זוהרת בשמש,
כעדי.

משקפת את כולי,
כל כולי אני.
אם אשכחך ירושלים,
תשכח ימיני.

בס"ד
פרפר ארגמן,
תהיה לי נאמן?
הגן עלי תמיד,
היה לי לידיד.

אחריך אלך,
בשמש ומים.
התלווה גם אותי,
במעוף כנפיים?

חושקת אני בחייך,
כאילו היו הם אוצר.
פרפר ארגמן,
לי אתה כל כך יקר.

אוהבת אני אותך,
כאחי התאום.
מהופנטת אל צבע כנפיך,
האדום.

חברי היחיד אתה,
מיוחד ויקר.
עם הריח המתלווה,
ריח פירות הדר.

הלכתי להודו,
נפרדתי מכם.
יהיה לי הרבה יותר טוב,
כשאהיה בלעדיכם.

אני משאירה מאחורי,
הרבה דברים.
תקוות,
חלומות וסודות של אחרים.

עפתי למקום,
ששוכחים שם הכול.
את המשפחה,
המדינה,
הים והחול.

הלכתי להודו,
שם אמצא את יעודי.
לא יהיה לי כואב,
כשאתם לא לידי.

הלכתי למעלה,
לחיים רחוקים.
אחרי הפיגוע בהודו,
אין

אמונה ואני,
חברות טובות.
גם רבות,
וגם אוהבות.

לעולם לא נפרדנו,
ולעולם לא נפרד.
גם כשקשה,
ומצב הרוח כבד.

חיים בלעדיה,
הם לא חיים.
תפל גם האוכל,
הוא כבר לא טעים.

אז למה?
למה היא הלכה?
נעלמה לי,
ברגע של חשכה.

עכשיו אין אמונה,
ואין גם חיים.
היא חסרה לי מאוד,
בלילות ובימים.

הקטע הזה מוקדש לטלי שייך-באהבה

מחייכת מבחוץ,
אבל בוכה מבפנים.
שחורה בתוכה,
מאירה בפנים.

רואה אותה מחייכת,
מבפנים מתוחה.
שקטה ויפה,
אבל לא בטוחה.

חברה שלי לנצח,
אבל אותה לא מבינה.
מנסה להבין,
לגלות עוד פינה.

בסוף אני יודעת,
היא תלך ותעלם.
ממצב כזה קשה,
כבר אי אפשר להתעלם.

פוגעת בי,
לעצמה משקרת.
טוענת שאני,
סתם "חיה

אם היא תלך,
מי יהיה לידה?
אם היא תבכה,
מי שם ישמע?

גם אם איתו,
היא הכל יכולה.
אין יודעת אני,
מהי הרגשתה של כלה.

הולכת לאט,
ולא ממצמצת.
נושמת עמוק,
ולא מתאמצת.

ברגע כזה,
שהכל על הכף.
רושמת רגשותיי,
כאן על הדף.

נושמת את הרגע,
שאותו לא חוויתי.
זוכרת את המגע,
שלו כל כך קיוויתי.

אז למה?
למה

חברה טובה את,
חברה נאמנה.
אותך אני אוהב,
עם כל הנשמה.

מתגעגעת אלייך,
בכל עת וזמן.
אוהבת את עינייך,
בצבע הארגמן.

יפה את מבחוץ,
אבל יותר מבפנים.
מחייכת בעניים,
ומאירה בפנים.

תמיד תומכת,
בכל מעשה ידי.
לך אהיה מוכנה,
להקריב את חיי.

מלאה בחיבה,
מתוקה כמו חלום.
נעימה וטובה,
שוחרת שלום.

אותך אני אוהבת,
ואוהב

את הרגע הזה אני לא אשכח,
ברגע שאבא את הדלת פתח.
בעניים שלו את הכל ראו,
הפנים שלו את הכל סיפרו.

הוא דיבר בשקט,
כמפחד להודות באמת.
כנגן על גיטרה,
ששיר עצוב פורט.

מספר הוא עם עיניו,
מחזק הוא בידיו.
תומך ונוכח,
מהאמת הוא לא בורח.

ואני,
יושבת חסרת הגיון.
בוכה וממרמרת,
על היום האחרון..

מוות כואב,
זה דבר בלתי נסבל.
מוות שקט,
זה מוות של חייל.

מוות צועק,
זה מוות של תינוק.
הצעקה שאחרי,
נשמעת למרחוק.

מוות עדין,
זה מוות של הסב.
גם אם אין,
מי שימשיך אחריו.

מוות חולני,
זה של חולה הסרטן.
ששכב במיטה,
ונראה כל כך קטן.

מוות שלי,
זה דבר שלא אכפת.
מוות של אם,
זה המוות של הבת.