יצירות של קישקוש בלבוש

בסיעתא דשמיא

הוא כ"כ מיוחד ונבדל
עד שלא מגדירים אותו כחיובי
ואף לא כשלילי.
כדי שלא ירגיש בחוץ,
מגדירים אותו כנייטרלי,
אך לא אומרים לו שבעצם
חושבים שהוא עגול ושמנמן.
הוא כ"כ מנודה שאסור לחלק לו-
זה חסר משמעות וערך..
תמיד אנו מפחדים לקבל אותו-
הוא אפס.

בסיעתא דשמיא.

את,
שהייתי תלויה בך.
שכל מילה שלך היתה קודש.
את,
שבאמת ניסית לתת עזרה.
שנתת לי אהבה.

את,
עשית לי טוב,
המשכת לאהוב.
את,
הראית לי התקדמות.
החזרת לליבי שמחה מהגלות.

בסיעתא דשמיא.
 
שוב לא הקשבתי לך,
שוב הדם יורד.
שוב אני בוכה,
מתמכרת לכאב.
 
יש לי חלום, שאבוא אלייך
עם ידיים נקיות מחתכים,
ואחייך חיוך,
חיוך של מנצחים.
 
ועד אותו יום בו החלום יתגשם,
תמשיכי לחשוב אותי
למשוגעת, למזוכיסטית.
ולקוות, שלא ישארו לי צלקות.

בסיעתא דשמיא.

אני רצה במבוך,
הכל חסום,
אין דרך מוצא.
המבוך הוא אני,
המחסומים מהלב,
אני רוצה להגיע,
למצוא את האמת.
לקלף את הקליפות,
ולראות את עצמי,
למצוא את מי,
שאף אחד לא מכיר.
ולא רק למצוא,
אני רוצה.
גם להבין, להיות,
והכי חשוב לחיות,
לחיות את עצמי,
להיות אני.
אני ולא אף אחד אחר,
אני בלי השפעות חיצונייות,
להיות אני-
אני.

בסיעתא דשמיא.
דמעה יורדת על פני,
אני בודקת,
אף אחד לא ראה,
את אף אחד זה לא מעניין.
אני כאן לבד,
אף אחד לא בודק
ואף אחד לא שואל
אני לבד בעלטה,
אני לאף אחד לא חשובה.
אני מרימה את הראש
לאבא שבשמים,
ושואלת למה?
לי לא מגיע?
לי לא מגיע אהבה?
למה לאף אחד
לא אכפת ולא משנה,
ולמה אף אחד
אותי לא אוהב?
לא חברות,
לא מדריכות,
לא

בסיעתא דשמיא
 
את חוזרת ואומרת:
"רוצה את טובתך,
אני אוהבת."
ואני מאמינה.
 
רוצה לדבר איתך,
אך את לא זמינה,
לא יכולה.
ואני- שוב מאמינה.
 
אמרת שתתייחסי,
לא אכפת לך שאני שונה,
אך באמת שאין זמן.
ואני- שוב מאמינה.
 
רסיסי ליבי עפים לכל עבר,
דמעות זולגות אחרי שנה,
את אומרת שאת אוהבת,
אך אני- כבר לא מאמינה.

בסיעתא דשמיא.

מבט עצוב,
מבט מאוכזב,
מבט שטעם
מזועות העולם.

אני רואה אותך כך,
אני רוצה לעזור
אך את שותקת.
ואני, אני שמחה,
אני יודעת שאת תתגברי,
שאין לי איך לעזור,
כי את צריכה רק לשחרר,
לשחרר ולהבין.

אני לא יכולה לגלות,
ולכן, אני שומעת,
את שפתיי ממלמלות,
תבכי ילדה-
תבכי.

בסיעתא דשמיא.

אכזבה נשקפת מעינייך,
אני משפילה מבטי.
שגיתי, עשיתי טעות,
תסלחי לי בבקשה.

את יכולה לצעוק,
את יכולה להשפיל,
את יכולה להתעצבן,
את יכולה להרביץ.

אבל את לא יכולה,
להסתכל ככה,
בעיניים עצובות,
בפנים כאובות.

לא מסוגלת לראותך,
עצובה ומלאה אשמות,
בידיעה שהכל בגללי
שאכזבתי, שפגעתי.

שגרמתי לך לפרצוף

בסיעתא דשמיא.

את מדברת,
המילים חותכות.
הלב כואב,
מלא בדמעות.
אני רוצה שנמשיך
להיות חברות.

אני מבקשת,
רוצה להשלים.
את חוסמת,
בלי מילים.
אני שותקת,
בראשי שאלות.

האם פגעתי?
האם שגיתי?
כנראה שלא אקבל תשובות.
קיויתי שסליחה תעזור,
את לא רוצה לקבל.

אין יותר מה לעשות,
חוץ מדבר אחד,
צריך לקוות.
שהזמן

בסיעתא דשמיא
הייתי בשפל המדרגה,
קיימתי מצוות-
כי אבא ואמא אמרו.
התפללתי-
כי זה מה שאמרו בבי"ס.
ואתה עשית איתי חסד,
הארת את עיניי,
פקחת לי אותן.
הבנתי למה אני מקיימת מצוות-
כדי לעשות טוב לבוראי.
התחלתי להתכוון בתפילה-
וזה עשה לי טוב, הרגשתי הצלחה.
אבל אז באו ירידות,
ועוד דברים קשים.
כולם אומרים לי,
תהיי חזקה וזה יעבור.
אבל זה קשה, אני

ישבנו בחדר בשקט- דממה
פתחתי את הפה לפתוח בשיחה
אך שום קול לא יצא
רציתי לדבר, לשבור את השתיקה המעיקה
התחלתי לרעוד והיא התפדחה.
לבסוף אחרי חצי שעה שתיקה
קראתי בשמה והיא אמרה "כן, אני מבינה"
היא יצאה ובראשי התרוצצו מחשבות
כמה קשה להגיד מילה בת חמש אותיות.
מילה שבאה מהלב,
וכשאומרים אותה זה עם הרבה כאב
זו מילה אחת-
סליחה.

בסיעתא דשמיא.

את מדברת,
סכין נתקע בלב.
את מדברת,
ולי כואב.

את שותקת,
על פני דמעות.
את שותקת,
ובראשי מחשבות.

רוצה לצעוק,
להגיד שכואב.
רוצה לצעוק,
שברת את הלב.

בשבילך זה מילה,
את רק צריכה להגיד.
בשבילך זה מילה,
לי זה פצע שלא מגליד.

אני רוצה לדבר איתך, לשפוך את ליבי
להתקרב, לספר, לדבר על הכאב.
אני באה ואומרת שכואב, שיש לי בעיה,
ואת צוחקת, את לא מבינה למה אני רומזת.
ואז, את קולטת דמעות ומבינה שאני רצינית
שואלת מה קרה מנסה להתעניין, ניסית באמת,
אנחנו יושבות אחת מול השניה ושותקות.
אני באמת רוצה לדבר אך אני מרגישה שמשהו אצלך חוסם.
ניסינו אח"כ עוד פעם בתקווה שזה ילך
אבל זה לא עזר את לא שינית גישה,
את