1. ההתנפלות האלימה, מילולית על סף פיזית, על יהודים בתל אביב בעצם יום הכיפורים, רק מפני שהעזו להתכנס בכיכר העיר לתפילות היום הקדוש, הזכירה למרבה הצער, ויסולח לי על ההשוואה המצמררת, מחזות אנטישמיים אפלים, מסוייטים, שאירעו באירופה אך לפני שמונים שנה, וכאלה שאירעו בראשית המאה בקישינב של הצאר (1903) ובאוקראינה של פטליורה (1918-20). מדכדך עד דמעות.

מה שהתרחש בכיכר האדומה ביום הכיפורים, כמו נלקח מתוך מוח אנטישמי מעוות: חוליגנים יהודים שטופי שנאה תהומית, מעמידים בפני יהודים – דתיים וחילוניים גם יחד, את הברירה האכזרית שהציבו הצלבנים בימי הביניים בפני היהודים בעיירות שבהן עברו לכיבוש הארץ מידי המוסלמים: או שתמירו את דתכם היהודית העתיקה לדת החדשה שלנו, הפרוגרסיבית-ליברטריאנית-תל אביבית, או שנפוצץ אתכם במכות ונזמבר לכם את הצורה עם הזמבורות שלנו.

2. מה שקרה בכיכר, כבר התרחש למרבה הצער, אם כי במינון יותר נמוך, ברחובות אחרים בתל אביב. מי היה מאמין שנשים דתיות (ביניהן כאלה שילדיהן ובעליהן משרתים ביחידות החוד בצה"ל), יגורשו מן הרחוב רק מפני שהן מסתירות שיער ראשן באריג צבעוני כלשהו? ומי היה מאמין שכל חובש כיפה – גם אם הוא מהמתנגדים החריפים למהפכה המשפטית ויוצא כל מוצ"ש להפגין עם דגל בקפלן – יוגדר במונחים פאשיסט ובוגד?

אבל שיא מופע השנאה היה ביום כיפור: יהודים מתנפלים על יהודים, רק בשל הגעתם לתפילת חג של שוחרי מקדשי יום הכיפורים. היום הקדוש נהפך למרבה הזוועה, מיום של אהבה, סליחה ומחילה, ליום של שנאה, ריב ומדון, שעלולים חלילה לדרדר את המדינה והחברה כולה, אם זה יימשך בקצב הזה, לתהום של מלחמת אחים ממש, אולי אפילו לשואה חדשה רחמנא ליצלן.

3. לא ייאמן כי יסופר. מפני שתל אביב, המתהדרת ובצדק בתואר העיר העברית הראשונה מאז ומעולם, היתה תמיד מסבירת פנים למסורת ישראל. עוד לפני היווסדה, הוקמה ב-1887 'נווה צדק' בידי האחים שלוש, וכעבור שלוש שנים, ב-1890, ייסד זרח ברנט את 'נווה שלום'. גם מייסד העיר תל אביב ב-1909, רבי עקיבא אריה וייס, מנהל אגודת 'אחוזת בית' שהיתה התשתית של תל אביב, היה יהודי שומר מצוות, חובב תורה, וכמותו גם כמחצית מקרב 66 מייסדי אגודת אחוזת בית. היום היו מגדירים את חבורת מייסדי העיר וקודמותיה, שאכן נהגו להתפלל שלוש פעמים ביום לגאולת ישראל, בתואר 'משיחיים'...

גם ממשיכם של המייסדים, ראש העיר הראשון מאיר דיזנגוף, שלא היה שומר מצוות, ידע לכבד את יהדותו, וחתם ב-1933 על 'מודעה עירונית מס' 36' ושמה 'נגד חילול שבת בפרהסיה'. היתה בה "דרישה נמרצת להימנע מחילול שבת בפרהסיא", וקריאה ל"כל בעלי האבטומובילים הפרטיים ואופני-הנוע, לא לנסוע בעיר בימי שבת וחג", מפני ש"השבת היא אות הסולידריות הלאומית הנפלאה ביותר, וכל הפוגע בה, באחדות ישראל הוא פוגע".

אחדות ישראל? הצחקתם את פרחחי תל אביב בני זמננו. בניגוד לתל אביב של פעם, שבה גם החילונים ביטאו יחס של כבוד עמוק למסורת ישראל, והם ידעו להוקיר את ההולכים בדרכי אבות (עד כדי חסימת התנועה בחזיתות בתי הכנסת בעת תפילות השבת). היום הם קוראים לזה הדתה.

4. הגיעה ההידרדרות לידי כך, שקשה להאמין שפעם העניקה תל אביב תחושה של בית לכל הבא בשעריה. כפי שמתעדת החוקרת ד"ר מיכל גלטר, בספרה המרתק 'שטריימל בדיזנגוף', שעצם שמו כיום הוא בגדר הלא ייאמן. סוג של אוקסימורון. כמו שלג חם או גשם יבש. דברים שהם פיזיקלית בגדר הבלתי אפשרי. שטריימל בדיזנגוף? אין חיה כזו.

אבל מסתבר שהיה שטריימל בדיזנגוף, ועוד איך. ממש בדיזנגוף, לא הרחק מהכיכר, שכנה חצרו של האדמו"ר ממודז'יץ, ובה התכנסו גם חילוניים שחיפשו חתיכת אידישקייט. ברחובות הסמוכים התנהלו חצרות חסידיות אחרות, למשל של האדמו"ר מסדיגורה, והאדמו"רים לבית רוז'ין, בוהוש, הוסיאטין, בעלזא, ביאלה, ויז'ניץ ורבים אחרים שקבעו משכנם בלב ת"א. רק לחסידות גור לבדה היו בעיר 16 'שטיבלאך'. החיבור התל אביבי בין שומרי המצוות לחילוניים נתפס אז כעניין טבעי מאין כמוהו.

ב-420 עמודי ספרה החשוב של גלטר, ילידת בני ברק ותושבת עלי (ואם לשבעה), המתבססים על מיסמכים שאיתרה בגנזך עיריית ת"א, ומקורות נוספים, כולל עדויות מפני זקני העיר ופליטיה (כלומר חסידֵי תל אביב שהיגרו ממנה ככל שנעשתה עיר ללא הפסקה וללא יהדות), היא מספרת, שהחצרות החסידיות בעיר היו חלק מהמירקם העירוני. אדמו"רים פליטי השואה העדיפו את תל אביב אפילו על פני ירושלים. הם הפכו את תל אביב של השנים 1940-1965, לבירת החסידות העולמית, מפני שהיו בה אז יותר אדמו"רים מאשר בוורשה המעטירה בשיא ימיה.

5. תל אביב קיבלה את יהדותה באהבה. בתי הקולנוע והתיאטראות, קווי האוטובוסים, בתי המסחר והעסקים ואפילו חלק מבתי הקפה, ננעלו לרגל השבת והחג. אירועים כמו תפילות חג בבית הכנסת הגדול, צעידה המונית בליל שביעי של פסח לחוף הים לאמירת שירת הים, הליכה בקבוצות גדולות בראש השנה לחוף הים לאמירת 'תשליך', קריאה פומבית של מגילת אסתר בליל פורים ועוד, היו נחלת הכלל. אדמו"רי העיר וחסידיה, נהגו לטייל להנאתם בשבת אחה"צ, חובשי שטריימלים, לאורך שדרות רוטשילד, וזכו לכבוד מלכים. את המונח הדתה טרם המציאו אז.

למרבה הצער נעלם מחוצות תל אביב מצב של 'שטריימל בדיזנגוף'. גלטר: "קרוב לארבעים חצרות חסידיות התבססו בתל אביב, ושתיים אפילו נטו אוהלן ביפו לאחר שסופחה לתל אביב. הפסיפס החסידי היה חלק בלתי נפרד מאוכלוסיית העיר... תל אביב כעיר עברית וכמרכז כלכלי-מסחרי משכה אליה גם ציבור חרדי שרובו התפרנס בתקופה זו מיגיע כפיו. יחודה של תל אביב, שמסוגלת להכיל מגוון של תושבים, הוביל לכך שיהודים חרדים רבים שהגיעו ארצה, בחרו להתיישב בה, מתוך ידיעה שיוכלו לנהל בה את חייהם בהתאם לתפיסת עולמם".

6. מדהים שאת המשטמה לכל מה שריח של יהדות נודף ממנו, חזה ברל כצנלסון, מנהיג השמאל השפוי, כבר לפני 87 שנה, ב-4 במאי 1936: "היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל יסוריו, הם בזויים ושנואים?"...

למרבה הצער נבואה זו מתאמתת עכשיו ממש לנגד עינינו.