יצירות אחרונות בפסיפס

מהם החלומות האלו
שמשאירים בי זיכרון
מעוררים בי כאב עמוק
געגוע בלתי מוסבר
מהם הרגעים האלו
חצי דמיון חצי מציאות
איפה שאני מרגישה
את התחושות הללו
מי הם אותם מלאכים
שמנגנים לי את החלומות
לתוך ליבי
פוצעים אותו ברכות
איפה החלומות האלו
כשאני מתעוררת לתוך המציאות
ורק רוצה לחזור לישון
לישון ולחלום...

ציור בsamsung notes, not8

"דין דין", הוא רץ אחריה בקלילות, "דין דין, תתפשי ת'עפיפון"
את העפיפון בנו אבא דין דין ומולי באחת החופשות שלקחה לה באמצע מרוץ החיים משפחת ברון.
מאז הפציעה אבא תומר לא עובד, את מרוציי הספורט שיזם, עזב לטובת מנוחה בביתו שבמושב "עולמים". תמיד האמין בטבע, העיר היוותה בשבילו מסך חוצץ לחיים האמתיים, אבל מאז הפציעה, הוא החל להפנים את הדברים, הוא הבין שהשקט והשלווה נמצאים אך ורק בראשו.
ועכשיו הוא מתענג תוך כדי ישיבה בערסל המדשאה כשבידו שייק טבעי גדול וליבו מלא בנחת מלראות את דין דין ומולי ילדיו סובבים אחר העפיפון שבנו יחדיו.
"אבא, באיזה צבע נצבע את העפיפון?" שאלו אותו ילדיו בעת בנו את העפיפון.
"תחליטו בעצמכם", ענה תומר שלא כהרגלו בחוסר החלטיות.
"ומה אתה מציע..?" חייכה דין דין וחשפה טור שיני חלב קטנטנות.
"אני..", חייך תומר והפעם לא ניכר צל של ספק בדבריו,"צהוב".
"צהוב צהוב...כן! צהוב", רצה דין דין למולי כשבפיה הבשורה.
"עפיפון צהוב, עפיפון צהוב", צהלה דין דין ברחבי גינת ביתם.
"פון הוב פון הוב!" הצטרף אליה מולי ונדנד את רגליו בעליזות.
"אוייי חמודים שלי!" קרא תומר לילדיו והושיבם לארוחת הצהריים שהכין.
"צהוב זה צבע יפה", אמרה דין דין ולגמה את המים שנשארו בכוס הגדולה.
"צהוב...צהוב זה לא צבע, צהוב זה סיפור" הרהר אבא ושם את ידו על מצחו בכובד ראש.
"סיפור, ייפור!!",התחנן מולי המתולתל והעדין.
תומר נענה בשמחה. "זוכרים שסיפרתי לכם איך אימא ואני הכרנו?"
"בים בקיסריה", ענתה דין דין בידענות.
"נכון." אישר אבא. ועכשיו אני אוסיף לכם עוד פרט קטן..הכרנו בזכות הצהובים".
זרק לחלל האוויר אבא במסתוריות. "צהובים?" שאלה דין דין. "כלומר...פרחים צהובים" אמר אבא.
"אימא הייתה נערה חופשיה וקלילה , שיצאה מאחד השיעורים המעייפים בכיתה י"ב בתיכון,
רגליה הובילו אותה לשדה שבקצה המושב שבו גרה, היא המשיכה לרוץ ולפתע צדו עיניה זר צהוב ועזוב הקשור בסרט פשתן, הזר הצהוב סנוור את עיניה.
היא הצמידה אותו אל ליבה ושאפה את ריחו הענוג, חושיה עורפלו, הייתה לה מן הכרה פנימית כזו שהזר הזה שייך לה.
בדילוגים מהירים חצתה את השדה, היא אחזה את הזר וליבה היה מאושר, עולמות זוהרים ניצבו מולה, ליבה היה פתוח, נקי, קשוב.
היא אמצה את הצהובים אל חיקה כשלפתע הרגישה קשיחות דוקרת. היא הופתעה לגלות פתק תחוב באחד מעלי הכותרת הפתוחים והריחניים.
"ייתכן שהזר שייך למישהו?" תהתה בליבה.
היא פתחה את קשר הפשתן וגלגלה את הפתק על מנת שיתאפשר לה לקרוא.
בכתב קטן וזורם הופיעו המילים הבאות: "פתק זה מיועד לך, בדיוק בשבילך, בחירת ליבי,
התסכימי? האם תפתחי את ליבך אליי?
אני כבר החלטתי. שלך ,תומר"
היא הייתה בהלם. בחור חסון השתרך מאחוריי עץ אקליפטוס זקן. "היי אני תומר", קולו התמיר גרם לה צמרמורת. "ואלו הפרחים, הם בשבילך" אמר, ולא התייחס לעובדה שאחזה בהם.
"פרחים צהובים" חייכה הבחורה ששמה היה תמר, "פרחים יפים" חזרה על תוכן דבריה שוב במבוכה."
"כך הכול התחיל", סיכם אבא את סיפור חייו ,סיפור אהבה.
"וואו, ואז הים בקיסריה". "נכון", אישר תומר את דבריה של ביתו כשכאב ממלא את ליבו.
"עפיפון צהוב" נזכר מולי, ילד תלתלי הזהב בהביטו על העפיפון שצבעו הטרי הספיק להתייבש על אדן החלון.
"כן, כן ילדים. ועכשיו, אחרי שהעפיפון נצבע בצהוב, צבע הפרחים, אפשר להעיף אותו גבוה גבוהה לשמיים"
להפריח אותו הכי גבוהה שרק אפשר, להעיף אותו לאימא ,שמאז התאונה הקשה ליד מושב "עולמים" כבר לא ראו.
להעיף לאימא שהחזיקה בידה תינוק חמוד וחייכן בעל עיניים תכולות ותלתלי זהב ושמו מולי.
"אימא, אני כל כך אוהבת אותך, בבקשה תדאגי מלמעלה שאבא יחזור לעבוד, שהוא יבריא ויתאושש, שיהיו לנו חיים מאושרים. לי, למולי" לחשה דין דין והפריחה את משאלתה לחלל האוויר.
העפיפון הצהוב, שהזכיר לתומר יותר מכול, זר נשכח ואהוב עם פתק שטומן בחובו את סיפור חייו, עף אל על. הוא עלה עוד ועוד ועוד...
וכשכמעט נגע בשמיים, הרשו לעצמם בני משפחת ברון להפריחו חזק חזק ולנתקו מידיהם.
מילה אחת הייתה להם לומר לאימא.
תודה.

גן נעול אחותי
מתי תהיי כלה?
מתי תנשאך רוח קלה?
הברכה שלך, נשקפת שם ממול
מבעד קיר הזכוכית את רואה,
את הארץ הטובה.
את הגן בעדן שהיה לך מקדם.
קיר הזכוכית חזק מפלדה
בכל תחבולותייך, לא תצלחי מלחמה.
עת צלחת כמה פסיעות נאות,
שוב אותו קיר זכוכית יתייצב עמך שם.
.....
הישנה תקווה למילה מחייה?
אחותי...
איך תסירי אסורייך, עבותייך הבלתי נראים?
אין לך כלום בעולם הזה,
רק תפילתך.
אולי תתהפך לך להט החרב...
אולי יתהפך לך מזלך
גם מבלי שתשני את שמך.

אויי ...כמה יצירתיות,מעוף.
תרשו לי לנשוף..בבוז
לכל אותם לועגים ,שעכשיו גואים בשפלותי.
הרשו לי לומר להם שאין בהם צורך,
שיפסיקו להקניט, כי אני לא קברניט.
וכשספינתי הקטנה עמוסה לעייפה,
אני קצת מרפה.
ולמרות שהגלים נוצצים היום,הלכתי לישון.
לא מפחד,ומחולשה
אני פשוט אוגרת תחמושת
לניצחון הבא.

היא ממש מזכירה לי את עצמי הילדה הזאת
עם המבט הזה שלה

צבעי מים

ארוממך נצח, מלכי / ומפלטי לי, מחוקקי / אלופי וקדושי, כי / חיים נתת לי:
אוי לי מיצרי / ואבוי לי מיוצרי / ויך את המצרי / ומספדי למחול לי:
אתן תודה לד' / ואשפיל את עיני / הצילני נא משונאי / למען ייטב לי:
אנא הבט לברית / ולא למרו מרית / כל אויביך אכרית / ויורני ויאמר לי:
אתה תקום תרחם / התגבר וצא הלחם / ובזאת נאות לכם / והיה ד' לי:
אמר, והשיבו וחיו / ומי המבול היו / לקראת צמא התיו / לקדשו לכהנו לי:
אהלל אפלל ואמלל / אין ערוך לאל / אל תפן אל / נגע הנראה לי:
אולי יאמר בחנינה / סלחתי, אל נא / מרחמי, שוכן מעונה / קדש תהיון לי:

"השליכו מעליכם את כל פשעיכם אשר פשעתם בם ועשו לכם לב חדש ורוח חדשה ולמה תמתו בית ישראל: כי לא אחפץ במות המת נאם ד' אלקים והשיבו וחיו".

תגידו לי איפה מתפללים כיפור, זה לא הגיוני, כשאין אבא ואין בעל ואין ישיבה ומה, סתם ללכת שוב לאיזה בית כנסת אקראי, זה מנותק כל כך, ומלא ילדים קטנים שהלוואי שהיו לי ונשים שיוצאות בחיוך מתנצל, התינוק בוכה, הלוואי שהי'ה תינוק שיבכה הלוואי שהי'ה תינוק, או לפחות שאדע לבכות על זה, אבל העיניים משוטטות בין ילד לילד בין שחור תלתלים לשחוק עיניים והכאב גובר ואני שותקת
ואי אפשר ללכת לישיבה ליד כי אסופת אברכיות
אומרים שארבעים יום מכשמשה עלה להר, ד' אמר סלחתי כדבריך, ואומרים ארבעים יום לפני, אז אולי, לב טהור ברא לי ואוולד מחדש ואמצא כבר את המיועד לי ולא אצטרך לשבת ולחפש גבר שיעשה לי הבדלה במוצאי כיפור
מד' מצעדי גבר, אתה יכול בבקשה לכוון אותו לדלת שלי?
נכון שלא הוגן מצידי לבקש ואפילו בתשובה עוד לא חזרתי, אבל אבא, איך חוזרים בתשובה שלמה כשאני קרועה כל כך ואומרים שאם לא הרגשת השנה כאילו פתחו לך פתחו

אֲנָשִׁים שׂוֹנְאִים אֶת הַחֹרֶף
כִּי בַּחֹרֶף קַר
וְהֵם מְחַבְּקִים עַצְמָם
וְנִזְכָּרִים
כַּמָּה שֶׁהֵם לְבַד
אֲבָל אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַחֹרֶף
כִּי בַּחֹרֶף קַר
וַאֲנִי לֹא הַיְּחִידִי בָּעוֹלָם
שֶׁמְּחַבֵּק עַצְמוֹ
בִּבְדִידוּת

צריבה על עץ

נס קפה על קרטוו ביצוע

תִּשְׁמַע
זֶה לֹא אִישִׁי
אֲבָל אֲנִי צָרִיךְ הַפְסָקָה
מִמֶּנִּי
לְהַשְׁאִיר אוֹתִי מֵאָחוֹר
אֶת גּוּפִי
שָׁעוּן עַל קִיר חָשׂוּף
אוֹ מוּטָל עַל מִטָּה
חָפָה מִבִּצּוּרִים
אַנִּיחַ לְעוֹלָם לַעֲשׂוֹת בִּי כִּרְצוֹנוֹ
כִּרְצוֹנָם
וּכְשֶׁאָשׁוּב אֵלַי
אֲלַטֵּף אֶת פָּנַי הַלְּבָנוֹת
הַמֵּתוֹת
וְאָשׁוּב
כִּי אֲנִי צָרִיךְ רַק לְרֶגַע
לְהַפְסִיק

פסטל שמן

ועשו לי מקדש
הוא אמר,
והנהנתי,
ומיד המשכתי בעיסוקיי.
*
הן על כפיים חוקותיך, חומותיך נגדי תמיד (ישעיהו מט)

לצלול זה לטבוע ברצון,
זה לרצות
לתבוע.
לצלול
זה להעמיק בשתיקה
עד שמתחילים לשמוע
לצלול
זה להשמיע קול,
צלול ומצטלצל
לצלול,
זה להתפלל.

ריבונו של עולם, אני אוהבת אותך
אדון הכל, רוצה לבוא עד אלייך
אבל נפלתי וחטאתי לך
ואיך אעז לבוא לראות פניך?
וצער על החטא כלל לא היה בי,
לא חרטה ולא הכרה.
אבל בשקר כבר מאסתי
אז אני באה - בלכלוך מכוסה
כי אין אף ידיד נפש מלבדך
ואין מי שיגאל אותי זולתך.
אין סוף, אדון הכל
הענק לי מעופה של ציפור
לעוף עד אליך.

בקומה השנייה של בניין ישן בעל 4 קומות, מדשאה שהפכה למחסן וגדר אפורה גר מוטי. בכל בוקר התעורר מוטי בשעה 7:00, עייף, עייף מאוד. כלומר, ממש עייף. מוטי היה איש אשכולות חכם ואינטליגנט עם עסק מצליח לרהיטים במרכז, אשה וילדים מקסימים ובכלל לא חסר לו דבר. הוא היה מסיים לעבוד די מוקדם והיה לו פנאי במשך היום לפתח תחביבים כמו צורפות בכסף או קריאת עיתונים, אך למרות שמוטי היה מגיע לביתו בשעה מוקדמת והלך לישון בשעות

עם הזמן הוא ניסה שיטות חדשות להתעורר, כמו לקום מיד עם השמע השעון המעורר למקלחת חמה ומענגת, אך בפועל יצא ממנה עם מגבת על הכתף ופיהוק מתמשך תוך כך שהמיטה לוחשת לו שיבוא אליה. גם קפה שחור וחזק ב'שלוק' לא בדיוק עזר, וגם קפה שחור ממש חזק לא הועיל. ממש כלום.

מוטי עם הזמן התייאש, בעצם הוא די השלים עם העובדה שכך גוף האדם עובד, קמים עייפים ועם הזמן מתעוררים.

את הרעיון הזה דחו מכל וכל חבריו של מוטי בעודם יושבים סביב שלחן בבית הקפה אחר-הצהרים. "אני קם כל בוקר כמו אריה" התרברב באוזניו יקיר, "בצבא הייתי ישן כל לילה שעתיים-שלוש וקם לטחון 12 שעות" חתם בעודו מנגב את פירורי העוגה משפתיו. גם אשתו של מוטי הביעה חוסר הבנה בכל הנוגע לעייפות היתר של בעלה "אני קמה עייפה, עייפה מאוד אך לא כמו שאתה מתאר, מספיקים לי רבע שעה והפוך על בסיס חלב בכדי להתחיל את הבוקר".

יום אחד מוטי קם והשעון לא צלצל, 'עדיין לא צלצל' חשב. כפי שכבר קרה לא מעט פעמים, הוא 'הקדים את השעון' פיהק לעצמו, אך מבט בעין עצומה לצד המיטה שלאשתו והאור החזק שבקע דרך וילונות הבד הלבנים אמרו אחרת. 'שבע וחצי' צעקו מספרי השעה שעל צג הפלאפון.
והנה, פלא, מוטי לא רץ בבהלה להתלבש, לשטוף פנים ולצחצח שיניים. מוטי לקח את הזמן. הוא קם באטיות בעודו מתמתח במיטה, צחצח שיניים ולבוש בפיג'מה שתה את הקפה של הבוקר תוך שהוא קורא את כותרת העיתון של השבוע, דבר שלא עשה בזמן האחרון בשעות שכאלו, "אם כבר קמת מאוחר אז כבר תהנה מזה!" פסק לעצמו, מוטי היה קצת בהלם מהחשיבה הלא אופיינית לו בכלל, אבל הוא די נהנה ממנה, אז למה שיפסיק.

מוטי ירד אל רכבו כשהוא הולך לו בנחת, מאז קם לא הביט אל השעון. הוא הגיע אל שער החנות בכדי לפתוח אותה ואף לקוח לא עמד על מפתן הדלת. השעה הייתה 8 וארבעים. שלושים וחמש דקות איחור מכל יום רגיל. ומוטי לא היה עיייף הוא חש חזק ורענן. "טעות של שנים" חשב לעצמו, "שנים אני מתענה בכל בוקר, אני בקושי רב מצליח לעמוד על שתי רגלי דבר שעולה לי באנרגיות רבות, אני בכלל לא מסוגל לדבר עם אף-אחד, כל דבר מרגיז אותי,
"מחר" החליט מוטי "אשים לזה סוף". מוטי פתח את החנות ומיד פנה אל השלט ואיחר עם טוש שחור חצי מחיק את שעות פתיחת הבוקר בחצי שעה. 'סוג אחר של חיים' הבטיח לעצמו.
בלילה כיוון מוטי התראה חדש בשעון המעורר שלו, דבר שלא עשה מאז קנה פלאפון חדש. שבע וחצי.
יום ה', 5\11, 7:30. מוטי קם. עייף, ממש עייף.

איך זה שהשמש זורחת
מעליי תמיד כשרע
מחליטה לצבוע את העולם
בשעת אפלה?

איך כשעצוב וכואב
הים ממשיך ושמח?
איך הילדים
צוחקים עם הרוח?

איך תמיד הירח יורד
דווקא כשרוצים את האור?
איך תמיד הגשם מגיע
כששחור.
איך תמיד הספינה מפליגה
כשבסיפון מישהו חסר?
איך אתה הולך
כשצריכה אותך יותר?

איך החיים נגמרים
עוד לפני שכל זה התחיל?
איך אנשים נעלמים בלילה בהיר?

ולפעמים אדם הולך ברחוב או סתם יושב על המיטה ומחכה לשיחת טלפון שהתנתקה ופתאום הוא חושב על אובדן. והוא לא רוצה ולא יכול להאבק בזכרונות, אז הוא עוצם עיניים ונותן לאנשים לחלוף. אומר שלום לחבר שלא פגש זה עידנים, או לפחות שנתיים וחצי, תוהה האם מותר לו לברך מחיה המתים על הראיה גם אם ידוע שהוא מת. ופתאום הוא תוהה על קנקנה של המילה הזאת. מת. הברה אחת, תכליתית, שאומרת בעצם שהיה וזהו, נגמר, ולא יהיה שוב, וזה
ב.
והוא יושב שם ופתאום מבין שככה זה, זהו, אתה חי ואז אתה לא חי. ככה. מה שהספקת הספקת, וזה לא משנה אם אתה בן שמונה עשרה שהלך להתנדב עם חברים שלו או בן מאה וארבע שנפטר ממחלה, כי אחר כך אתה באותו המצב, לא כאן, 'לא חי'. ולא משנה שאתה ממשיך, אנשים ישארו כאן מאחורה ויגידו שאתה 'לא חי'. גם אם אתה חי יותר מאי פעם. ויהיו שבעה ימים ושלושים ומתישהו בסוף תהיה גזרה שתשתכח מן הלב, ויזכרו אותך פחות ופחות ויעבור

ג.
מתישהו גם לו היו כל מיני מחשבות תהויות על החיים ואיך חיים ואיפה ומה התכלית של זה הכאב וכל מיני שאלות שעולות לראש של בן אדם ממוצע שחי בעולם מבולבל כשלנו, ומתישהו גם הוא חיפש תשובות, ואולי מצא ואולי לא אבל כשהוא חושב על האנשים שפתאום לא כאן כבר לא שלם לו ושוב יש לו חור בלב והוא שואף בחדות והבטן שלו מתכווצת והוא מרגיש את הגעגוע דוקר אותו. למרות שיש תשובות, הוא רוצה רגע להתייחד עם הכאב, למרות שגם
ד.
הוא רוצה את הכאב הטהור שיש בללכת בסתם תאריך לקבר ולשבת ליד המצבה (ששותקת, תמיד שותקת) ולבכות ולצעוק ולפעמים סתם להשבר ולשתוק שם לשעה או שעתיים או עשר, תלוי כמה זמן יש לו היום ואם כבר נגמרו הטרמפים, לא שהוא רוצה לחזור הביתה, אבל לא רוצה שיחפשו אותו וימצאו כאן. והוא רוצה את הכאב הטהור שבנטילת הידיים ביציאה, ורוצה את הכאב הטהור שבלקרוא שוב ושוב את ההודעות ואת המכתב שהוא שלח לו רק כמה ימים לפני ש,
ה.
אבל זאת אשליה, והוא לא רוצה אשליות, אשליות הן לא מדויקות והוא יודע שכמה שהוא לא ידמיין אותו כאן, הוא לא יהיה פה. אולי הוא יחווה אותו, אבל זאת לא תהיה מציאות. למרות מה שהוא אומר לעצמו. ופתאום הוא מבין שכמו שהדמיון הוא שקר גם עלמא דשקרא הזה הוא שקר, ופתאום כל-כך קשה לו עם זה שקשה לו שיש לו חוסר בשקר, והוא נזכר במה שהוא ראה על זה שהסיבה שהאדם מצטער בפרדה כזאת היא כי לא יוכלו יותר להתגדל יחד בעבודת

עיפרון רגיל, העתקה מתמונה

המחשבה מגששת
במרחבי הזיכרון,
קוטפת מלטפת
את פרי הרוח,
מנסה לאחוז, להקפיא
שמא יטשטש
וימוג
ברחבי החומר הרוח והנפש.
הכתיבה תופסת
או רוצה לתפוס
את הפרי המופשט
לפשטו ולשטחו
על דף שטוח.
ואחרי כל זה
שואלת המחשבה
מה נשאר, תגידו
מהמציאות?

גואש מטאלי על קיר

אם אפס כסף,
והלב, לכסוף נכסף.

אם מבקש תוכו להיחשף,
ומילותיו להעביר הסף.


אמת כי לא נאסף
כיסוף הלב וערגתו,

רק אוון עליו נוסף –
גול את האבן לגלותו.


כי לא תם הכסף
ואל א־ל הלב הומה

ליבי, הרי נכסוף נכספת –
למה גנבת את אלהיי!

ותקם בלילה ותרד אל נקיקי הסלע
שרויה במיצר ואין עוזר לה
ההרים נישאו, מבטם גבה
תפילתם על עצמם,
מתעלמים מדמותה

שאי עינייך גבוה
מעבר להרים ראשך
מן הריק והאין
משם יבוא עזרך

מתוך חשכה נשמעת קריאה
קול דודה דופק, קורא לה
יונתי, פקחי את עינייך
רחמיי רבים הם עלייך
פתחי אך כחודו של מחט וראי
כגודל צערך כן היה צערי

שאי עינייך גבוה
מעבר להרים ראשך
מן הריק והאין
משם יבוא עזרך

ואראך מתבוססת בדמייך ואצעק
היכן אתם בניי, היכן אהוביי
ועתה הן השחר עלה
רב לך שבת בעמק הבכא
כי עזה כמוות אהבה ונהרות לא ישטפוה
הנה אני גואלך, ידייך פרשי
ואומר לך בדמייך חיי

שאי עיניים גבוה
חכי, צפי לדודך
מן הריק והאין
תצמח ישועתך

שאי עיניים גבוה
באמונה זקפי קומתך
מן האין והריק
משם תעלה שמחתך

אֲנִי הִנֵּנִי
אֲנִי
הַקָּם וְנוֹשֵׁם דְּמוּתֵךְ
אֵלַי
דְּמוּתִי
הֲקָמָה מִתּוֹךְ עָפָר וְאֵפֶר
הַגּוֹלָה
אֲשֶׁר הִגְלִיתִי אֶת נַפְשִׁי
אֶל גּוּף בָּשָׂר וָדָם שֶׁהוּא
אֲנִי
אֲנִי הַצּוֹפֶה מִן הַחֲרָכִים
שֶׁל עֵינֵי הַצָּרוֹת
הָעִוְרוֹת
צוֹפֶה אֶל חַיַּי
מֵתִים
הַמִּתְמַשְּׁכִים עַד אֵין קֵץ
טְבוּלִים בַּיָּרֹק הָעַז
הֶעָשִׁיר
שֶׁל

לוּ תְהִי כָּל גִּיחָה מְתֻכְנֶנֶת עַד תֹּם.
לוּ תְהִי כָּל מַפָּה חֲקוּקָה, לֹא נִתְעֵית.
חֲלִיפַת הַצְּלִילָה, הֶחָלָל, הָאָטוֹם,
לוּ תְהִי לִי תָּמִיד מְזֻמֶּנֶת לָעֵת.
אָקוּם טֶרֶם בֹּקֶר, פּוֹרֵחַ וְגָז,
אֶחֱצֶה בִּנְתִיב־יֹשֶׁר אֶת יַם הָרוֹתְחִין,
אַשְׁלִים פְּקֻדָּתִי שֶׁצֻּוֵּיתִי מֵאָז
וְאָשׁוּבָה לָעֶרֶב אֶל חוֹף מִבְטָחִים.
לוּ לָעַד לֹא יִרְאוּנִי חַמָּה וּמָטָר
לוּ אֵימַת קַרְנֵיהֶם, חֲנִיתוֹת מֻשְׁחָזוֹת,
לָעַד לֹא תֶאֶנְסֵנִי מִקַּו הַמִּתְאָר
לוּ אַשְׂכִּיל לַחֲסֹךְ כָּל מַסָּע מְיֻתָּר
אֶל מִתַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת.

גוריה

חבלים נפלו לי -
אך לא בנעימים
נופלים כמי ימים
נמשכים לילות וימים.

חבלים,
הבלים,
חבלי קווים ומעגלים
חלקים, ייסורים, כבלים.

היְמַלאו הם כֵּלים
ושמא הם כֵּלים כַּלים
הבלים־חבלים־קלים
נקודות־אותיות־מילים.

וכל העת – ספקות ונטל
הנפל לי החבל
כנפול לְאֵם נפל
ותחת רון הבל ואבל

ואולי נמסר אלי מוט
ואם אתפשהו לא אמוט
ואת מטה ידו לא אשמוט.

ההבלים או חבלים,
המעגלים אם קווים,
חבלים נפלו לי בנעימים.

אך אף אם מעשר – אחת
רעיון אמת יחת
גם לזאת לא אחת.

"...ונגלית עליהם בערפילי טהר" ("זכרונות" בתפילת ר"ה).

עַל דַּעַת הַמָּקוֹם
וְעַל דַּעַת הַקָּהָל
עַל דַּעַת אֵלֶּה שֶׁאֵינָם
וְעַל דַּעַת אֵלֶּה שֶׁיֶּשְׁנָם בְּגוּפָם
אַךְ
בְּרוּחָם אֵינָם
עַל דַּעַת הָעוֹמְדִים בַּמֶּרְכָּז
וְעַל דַּעַת הַנֶּחְבָּאִים אֶל הַצְּלָלִים
עַל דַּעַת הַקָּמִים
וְעַל דַּעַת הַמְּקִימִים
עַל דַּעַת הַמִּתְקַיְּמִים
עַל דַּעַת הַמָּקוֹם
וְעַל דַּעַת הַקָּהָל
בִּישִׁיבָה שֶׁל

ברק הכה, והרים
סלועים גורדי שחקים
גאו מולי.
חלומות עד תמול
שלכתי בם נפשי
היו לשלולית רזה
על צד הדרך.
כמו ילד,
אני מבקש לצלול בה

היום, נעשה משהו בלתי נשכח.
היום, נעלה על האוטו ופשוט נברח.
אל מעבר לאופק, אל עבר האור.
שם נשמח בגילה, על רגעי הדרור.
אתמול, עוד ביכינו על אשר נחמס.
אתמול, חששנו מכתמים על גבי המכנס.
הרגשנו כלואים בכלוב של זהב.
וחשקנו בחופש לו זוכה הכלבלב.
מחר, נעשה ככל העולה על רוחנו.
מחר, נעלה כשנרצה על גבי יצוענו.
אין מגבלה כלל, ומי שלנו שיאמר.
מה אסור לעשות, ומה לנו מותר.

בריסטול גדול וצבעי פחם

זה התחיל בהפסקות קצרות אחר הצהריים, הייתי יושב ונועץ מבט מודאג בעננים חדשים שהיתמרו מכוס הקפה שלי. חברים שעברו נתנו צ'פכה, היו ששאלו 'הכל טוב אחי' והייתי מהנהן, 'אז מה, סתם עייף' הפטירו, והייתי מהנהן במרץ. לא שעייפתי פשוט לא היה לי כיסוי טוב יותר, וזה לא שבקשתי לכסות משהו, פשוט לא ידעתי מה לגלות.

אח"כ הייתי משפיל עיניי, בוהה בבועות קצף קטנות, הן היו מתנפצות בקצב. עיתים ראיתי בהן כוכבי אור על מרקע שחור אין סופי, עיתים ראיתי בהן את כל שטפח עד לכאב על פני הרכות.

'בועות מתנפצות' אמרו במבט חרד ובוגר, לחשו בדאגה צבועה כשהייתי ילד. ילד, קטן, קטן ולועג, קטן וטיפש, קטן ויפה. אבל כעת נותר לי רק לצפות בנבואת הפורענות מתגשמת, נשקפת על כוס קפה מבעבע וגוף רועד.

שלא יובן לא נכון, רוב היום היה חולף כרצוני, הייתי שוקד על גמרא וסטנדר ומנער ספרי אחרונים מאבק או מילים לא מובנות. ובכל זאת, דומה היה שמרה שחורה נפלה עלי, אדי הקפה כבר לא דמו לשירי עשן המבצבץ מן הקטורת ואפילו לא לעשן סגריה אפרורי, הם נהיו עזים יותר, שחורים יותר, קודרים יותר וכמעט שהייתי משוגע.

אחר כך הייתי בולע רוק ולוגם, לגימות איטיות, ארוכות, מרות. בין אחת לחברתה הייתי מפטיר אנחה קולנית מתמשכת.

אני זוכר את ההפסקה ההיא, הייתי נחוש, החלטתי שאלך עד הסוף, שאקדים פורענות, שאשתה את כוס התרעלה עד תום, עד שתיגמר, עד שתיגמר ממש נשבעתי. אח"כ הרמתי 'לחיים' וגמעתי הכל בלגימה אחת. אחת פשוטה ומהירה, אחת. גם את ה'בוץ' שסרב להבלע בעקשנות וניהל מלחמת חורמה מגוחכת ואפילו שיחק מחבואים בין שיניי, גמעתי לבסוף. וזהו, נשמתי עמוקות, לבשתי ארשת תמימות, גבורה ילדותית ונאה. בקשתי מהלב שילחש לשבלעתי שהרע נגמר בסוף,

אחר כך שפכתי סוכר למיכלית הריקה ואפילו ברכתי ברכה אחרונה, שפטרנו בערגה.
אי, עד עכשיו אני זוכר את הלעג המטפס, גרגור עז וגס. עדנו קופא על פני חיוך עוועים נהמר.

אבל זה היה אז. היום הכוסות הפכו לדבר שבשגרה ואני שותה אותם ללא מחשבות מיותרות. לא שהם פרחו חלילה, פשוט הן בגרו, התמזגו בצורה פלאית בדם העייף שלי.

לאחרונה מישהו הציע שאמיר את הקפה בהפסקות שינה קצרות, הן תחליף מעולה הבטיח. ואני רק הצמדתי את הכוס חזק ללבי הפועם, שהזכיר שאני עוד צעיר ושגם הפסקות שינה קצרות עלולות להפוך לשגרה ושחלומות של יום גרועים משל לילה ואיך שהם מלאים שדים. ופתאום כמה טיפות של אהבה ויופי פרצו אל חיי והיה סומק ומלאה חמלה עד קצות הנפש.

אחר כך רק שתיתי כוס מים קרים ובקשתי להירגע.

הבוס הראה לי מיד מה צריך לעשות, לא שלום ולא לחיצת יד.
"אם אתה תעבוד טוב אתה לא תצטער על כך, נבדוק איך אתה ונחתום על חוזה, בינתיים אתה פה עד השעה שסיכמנו".
הנהנתי בשביעות רצון, יש לי אינטלגנציה גבוהה ועמדתי מולו כאומר לו 'סמוך עלי'.
בסמוך אלינו, מן התקרה החלו לטפטף מים, ושלולית קטנה החלה להיווצר.
"אולי אביא דלי וסמרטוט" - הצעתי לבוס החדש.
רושם ראשוני זה דבר חשוב, והנה כבר נחתמה עלי
את המשימה שלי סיימתי בהצלחה.
"יופי עשית, עכשיו קפוץ למחסן, תביא סולם" פנה אלי הבוס, אחר שבאתי אל 'לשכתו' לשאול מה לעשות עתה.
בקצה החנות עמד לו מחסן, ללא דלת, בתוכו חושך כמעט גמור, קצת מואר.
שעון חובר לקיר שממעל למשקוף ,כמעט נוגע בתקרה, אבל כמעט,
3/4 גובה ליתר דיוק,
ומהמרחק שהיה בינינו אי אפשר היה להבין מה השעה שמחוגיו הורו.
"קפוץ, קפוץ" קרא לי הבוס,
"מה קפוץ?" קפאתי
עמדתי במקומי והבחנתי ששעון המחוגים שעל הקיר עומד ולא נע,
אין ספק שהייתה כאן יד מכוונת, שכיוונה את השעון דווקא לשעה הזו,
כאילו ציוותה עליו: "התכוונן ל16:45",
זה שעון 3/4 ,בדיוק כמו הבחור המרושל שעדיין עמד ובהה בשלולית, שהלכה וגדלה מרגע לרגע.
אני יכול להבטיח עד היום, שבאותם רגעים בהם קפצתי עם הסולם בחזרה,
היא ריחפה בחנות, לא ראו אותה אבל היא ריחפה שם ובשתיקה רועמת נשאלה השאלה

זכרים
שוכחים
נשים
שזוכרות
מדוע עליהן
יקראו תהומות?

מִמּוֹשָׁבִי כָּרֶגַע, לְעֵת תְּפִלַּת הָעֶרֶב,
שְׁלֹשָׁה מִזְדַּקְּרִים אֶל מוּל פָּנַי:
מִגְדַּל הַפַּעֲמוֹנִים הָרוּסִי, שְׁתִי־וָעֵרֶב בְּרֹאשׁוֹ
צְרִיחַ סֻלְמַאן אַל־פַארְסִי כָּל־גֵּווֹ דִּינוּר
מְפֹאָר, מְאֻפָּר וּמִתְפָּרֵעַ, מִגְדַּל הָאוּנִיבֶרְסִיטָה
הָעִבְרִית בִּירוּשָׁלַיִם. יְרוּשָׁלַיִם
עוֹדֶנָּה מֵעֵבֶר לֶהָרִים

כל קול לא נשמע פרט לפכפוך המים מתחת לסירה השטה בין העמודים העבים המתפוררים. עשרות עמודי תמך היו מסודרים בזה אחר זה, שורות שורות. יָשׁוּן תהה לעצמו איך הצליחו להעמיד את העמודים האלה עמוק כל כך בתוך הנהר. ואולי בעבר, כשהקדמונים הציבו את העמודים האלה, הנהר כלל לא עבר כאן, ואולי הם הצליחו איכשהו להסיט אותו לנתיב אחר. אבל ישון התקשה להאמין בכך. הנהר היה מבחינתו מציאות מוחלטת, עובדה שהייתה קיימת מעולם, ולעולם
הרהורים אלו לא מנעו ממנו את הזהירות הנדרשת בתמרון הסירה בין העמודים, באמצעות המשוט היחיד שהצליחו להציל במהלך החורבן. ישון הודה בליבו לאביו על שהרגילו מינקות להשיט סירות. בלי השליטה שלו בסירה, מצבם היה רע ומר, מזמן סירתם הייתה מתבקעת ושוקעת במים האפלוליים.
אפשר לומר שלמרות כל הפורענויות שעברו עליהם בשבוע האחרון, ישון היה די שליו ורגוע. תחושת השיט המוכרת הרגיעה אותו, והשליטה על גזע הלֵאוּן בין העמודים העתיקים נסכה בו תחושה של שליטה במצבם ומילאה אותו בביטחון עצמי.
קשה לומר שדיה אחותו הייתה שותפה לו בתחושות האלה. היא מעולם לא אהבה את הנהר. בלשון המעטה. הנהר תמיד נראה בעיניה טורף אכזר ומפלצתי.
ואולי לא תמיד. אולי לפני האירוע של צֵפִי, הנהר לא היה נורא כל כך. אבל היא הייתה אז רק בת שש, ומאז כבר חלף כמעט עשור. השהות הממושכת שלה בסירה הרעועה והחבוטה הפחיד אותה עתה עד מוות.
ובכל זאת, מאז שנכנסו ל"מאורת הלילה" שתחת ההרים וגילו את העמודים האלה, נשכחו ממנה כל הבהלה והאימה מהנהר. העמודים העתיקים והמסתוריים עוררו בה מיד את הסקרנות שאפיינה אותה כל כך. מי העמיד אותם כאן? ולשם מה? כשהסירה חלפה קרוב לעמוד זה או אחר היא הצליחה להבחין בכותרות האבן העתיקות שלהם. הירוקת והשורשים שכיסו אותם אומנם הסתירו חלק נרחב מהכותרות, אך בין לבין עוד היה אפשר להבחין באיורים ואותיות מטושטשים
"אני חושב שיש שם יציאה," אמר ישון וקטע את השקט הכבד ששרר במקום מאז שנכנסו למקום דרך הפתח המוסתר. הם בדיוק עברו ליד עמוד שנראה עתיק וחבוט אפילו יותר משאר חבריו שמילאו את חלל המנהרה. עמוד זה משך את תשומת ליבה של דיה במיוחד.
"את רואה?" המשיך ישון והצביע קדימה לעבר נקודה חשוכה בין כמה עמודים, "זה ממש שם! עוד מעט נצא מפה!"
שתיקה.
"לדעתי, נצא בדיוק מהצד השני של הנהר," המשיך ישון, אך עדיין לא זכה לתגובה מצידה של דיה. "אנחנו הרי נכנסו מהצד המזרחי של ההר, ואני בטוח שחצינו אותו בקו ישר, כך שבטוח שנצא מהצד ה–"
"עצור!" הפסיקה אותו דיה באמצע דבריו, בהתעלמה לחלוטין מכל מה שניסה לומר לה. היא פשוט לא הקשיבה למילה מכל מה שאמר.
"מה?" נאנח ישון.
"תעצור! מה כל כך קשה להבין?!" ענתה דיה בגסות, כפי שהייתה רגילה לדבר אל אחיה הצעיר.
"לעצור?!" התפלא ישון מההוראה המשונה, "אי אפשר לעצור! זו סירה, את יודעת, לא חמור! ואנחנו שטים בנהר זורם, לא בשביל עומד!"
"אמרתי שתעצור!" קראה שוב ברוגז, היא לא אהבה שלא מצייתים לה. בטח לא ישון.
אבל ישון לא אהב לציית לה, אפילו שהייתה אחותו הגדולה, ואולי דווקא בגלל זה... "לא יכול לעצור, אני ממשיך קדימה. כנראה לא שמעת מה שאמרתי, יש שם יציאה! ואנחנו ממש קרובים אליה!"
"תעצור כבר את הגזע הרקוב הזה!" המשיכה דיה ברוגז, אפילו בלי להסתכל לעברו. עיניה היו מקובעות בעמוד העתיק שעברו לידו לפני כמה רגעים. "אני חייבת לבחון את העמוד הזה מקרוב!"
לישון נמאסה השתלטנות של אחותו, בייחוד עתה, כשהשליטה כולה בידיו, ואין לה מה לעשות בעניין. כך לפחות חשב. הוא הפנה את פניו בהפגנתיות לעבר אותה גומחה חשוכה, עוד כמה עמודים והם יעברו דרכה אל החופש. הוא יראה לה מה זה! הגיעה הזמן שהיא תתחיל להעריך אותו!
אבל הגומחה נעלמה מעיניו באחת. האיזון של הסירה הופר בגסות ובפתאומיות, ובעקבות כך הסתחררה הסירה במקומה. רעש נתז נשמע מהצד האחורי של הסירה. ישון הצליח במיומנות רבה לייצב את הסירה המתנדנדת בתוך שניות. אבל אחותו לא הייתה עוד בסירה!
"דיה! איפה את?" על אף כעסו המצטבר כלפיה והמריבות הקבועות ביניהם, היא הייתה אחותו, והוא לא היה מוכן לחשוב שגם היא תאבד לו, כמו כל האחרים.
הוא הביט לכל עבר, המים עוד געשו מעט בעקבות ההסתחררות הפתאומית של הסירה. איפה היא? איפה היא? "ד־י־ה!" קרא לעבר המים האפלים.
"אני... שוחה... לעמוד... החבוט..." נשמע קולה של דיה לא הרחק מהסירה, בין התנשפות לנשימה.
ישון עקב אחרי הקול עד שזיהה את שערה החום־בהיר של אחותו מציץ מהמים האפלוליים. דיה חתרה במרץ בידיה לעבר העמוד ההוא שראתה קודם. ישון תמיד התפלא איך עם כל הפחד שיש לדיה מהנהר, היא מצליחה לשחות טוב כל כך. אם היה חושב קצת יותר לעומק, דבר שלא נטה לעשות בדרך כלל, היה מבין שהפחד מהנהר – הוא עצמו מי שהעניק לה את המיומנות הזאת.
"חכי! אני מכוון את הסירה אלייך," קרא לעברה, "רק תעצרי ותישארי במקום אחד! אני כבר מגיע אלייך!"
"מצטערת..." הלך קולה והתרחק בין נשיפה לנשימה, "אי אפשר לעצור... אתה יודע... אני לא חמור... והנהר זורם..."
ישון נאנח שוב. אם דיה צינית כרגיל, סימן שהכול בסדר. הוא היפנה את הסירה וחתר כנגד הזרם בעקבות אחותו השחיינית.
הם הגיעו אל העמוד באותו זמן, היא במים והוא בסירה, כל אחד במיומנות שלו. ישון קשר את הסירה בחבל לפינה שבורה בעמוד. ובאותו זמן עלתה דיה מהמים רטובה כולה וטיפסה על העמוד העבה. העמוד היה מחורץ וסדוק, והטיפוס עליו היה פשוט לא פחות מטיפוס על עצי היער, שהייתה רגילה אליו, כמו כל אחד בכפר שלהם.
"אז מה מיוחד כל כך בעמוד הזה, שהיה שווה לך לקפוץ למים הקפואים בשבילו?" שאל ישון בלעג.
"אם לא היית עסוק כל כך בגזע הרקוב שלך, היית שם לב בעצמך," אמרה דיה והמשיכה לטפס על העמוד.
"כן... כי עמוד מתפורר באמצע נהר מתחת להר הוא בטח מעניין יותר..." השיב לה ישון, "ואגב, אם לא הייתי עסוק בגזע הרקוב הזה, כבר מזמן היינו שנינו נמרחים על אחד העמודים שלך..."
"אולי היה עדיף ככה מ..." התחילה דיה להשיב אבל אז נעצרה, היא בדיוק הגיעה לכותרת של העמוד. העמודים בלטו מהמים לגובה של שני מטרים בערך. בראש העמודים היה עוד כחצי מטר של כותרת מכוסה שורשים, ומעליה – התקרה מלאת הירוקת של החלל העצום שמתחת להר.
ישון ניסה לאמץ את עיניו כדי לראות מה מעניין כל כך בכותרת של העמוד הזה. אבל אחותו הסתירה לו את הכותרת, ובכלל, האפלוליות במקום הקשתה על הראייה. הוא המתין בשקט שאחותו תמצה את ענייניה בעמוד, והם יוכלו לחזור לשיט הבטוח שלהם בסירה היקרה שלו.
אבל אחותו לא מיהרה לרדת.
ישון הכיר את דיה טוב מספיק כדי לדעת שאם ינסה להאיץ בה, היא תישאר שם יותר זמן – דווקא! לכן, הוא התיישב על קרקעית הסירה ונשען לאחור. עיניו נעצמו והוא נרדם לקול פכפוך המים מתחת לסירה, חולם על הימים הטובים, כשאביו עוד היה עימהם בכפר, לפני שיצא למסע האחרון שלו.

שני האחים לא ידעו כי מאות מטרים מעליהם, בפסגת ההר, מתחולל קרב עז בין שני בעלי כוחות גדולים. קרב שגורל העולם תלוי בו. קרב נוסף שייגמר אף הוא בחוסר הכרעה. ואף לו היו יודעים זאת, לא היו מבינים שחורבן כפרם הקטן שלצד הנהר קשור לחוסר ההכרעה הזאת, ובוודאי לא היו מעלים על דעתם עד כמה גורלם קשור בקשר עז עם שני היריבים העוצמתיים הללו.

שימו אבנים על המצבה
של הכוכב היחיד
שהיה כוכב
כי העז
תאכלו את הלב
ועוגת גבינה
ותנשכו את האוויר שלא נכנס
לעזאזל
לא נכנס. לא יוצא
ותלוי ועומד
עד שיבוא אלוהים בכבודו
וישחרר את המחסום.
חייב להיות שם מחסום.

עמדתי שם
שותתת דם ודמעות
וכל מילה שאמר
דקרה את ליבי, חרבות חרבות
הוא הטיח בי את שארית כעסו
והלך משם
אינו מעיף מבט
אל ליבי שנשרף לאיטו
באש קנאתו,
ונדם.

ביני ובין בני ישראל.
אות היא כדבר הא־ל.
ביום השביעי שבח למלל.
נא שבו לאכול לחם.

נפשכם יודעת עד מאד.
שבח יקר וגדולה וכבוד.
מעדנים הרבו מאד ועוד.
ה' נותן לכם לחם.

יין ובשר על שולחנכם.
אהבוני מאד בכל ממונכם.
ואני אפרע את חשבונכם.
כי לא על הלחם.

הלבישו מחלצות ביום השבת.
לימדו תורת א־ל בחיבת.
ואל תהי נפשכם דוות.
ומלכי צדק הוציא לחם.

באהבה נוחו איש וביתו.
שבו והרבו אכול ושתו.
וְיכל כל איש מלאכתו.
סעדו לבכם פת לחם.

הביטו וראו יקרת יופי.
אום שובת ונח בשופי.
ואין צוחה ואין דופי.
אזרו חיל שבעים בלחם.

כל שומר שבת מחללו.
בלהב אהב ותאו מהללו.
אשרי אנוש וטוב לו.
--- הנני ממטיר לכם לחם.

התחלה, לקפל כנפיים. נחיתה
אורזת עצמי בקופסה קשיחה. אוטמת
מקפלת אליה את הכנפיים שלי, את הרוח והסער שלי, אותי.
מתקפלת־משתחלת אל קופסה קטנה ויפה וצבעונית.
קוביה.
12 צלעות. קופסה אחת מרובעת, מקובעת.

מקופלת אל תוך קופסה.
או אולי מתקפלת?
ואין אני, ואין פשטות
ואין נפש מתערטלת
רק נפש כלואה. נעלמת בקופסה מרובעת
כללי צניעות וציפיות, בניינים ונוסחאות
משתגעת
נחיתה, חדל תעופה
אומרת
חזרה לשגרה
לקופסה
למסגרת

מילותי נאלחו
ואותיותי פרחו
דמעי נהלכו
עת פנה יום
בשתיקתי אזעק
ודם ליבי דיו
ושירי ימתק
ואומר מי יתן יום
ברוך הדיין
וטוב ומטיב
זה כמה קראתיו
יוצר לילה ויום
רחקת ואקראך
הסתרת פניך
אחור שבתי
יהי חושך היום

חָפָה מְבִּצּוּרִים
אֲנִי
כְּאַיִן וּכְאֶפֶס
חָפָה מְמַּסֶּיכוֹת
עַל גּוּף עָיֵף, מְרֻטָּשׁ
צַלָּקוֹת הַהַחְלָמָה שֶׁל
פִּצְעֵי מִלְחָמָה עֲבֵשִׁים
מִמַּסָּע
חַיַּי
חָפָה מְבִּצּוּרִים
וּמַחְלוֹקוֹת
מְחַלֶּקֶת בֵּין יְרִיבַי
שְׁאֵרִיּוֹת חַיַּי הַמֵּתִים
הַנִּשְׂגָּבִים
קְחוּ אוֹתִי
מִמֶּנִּי
אֵין בִּי צֹרֶךְ עוֹד
לְעַצְמִי
חָפָה

מחשבות

באישון לילה ואפילה
עת על ערשי אעלה
אדום, ובמחשבתי אעפילה
ופני מלכי בחיל אחלה.

דמעתי על לחיי תיזל
גופי ירעד וישתוחח
יום המוות לא זל
הנה הוא עומד נוכח.

על כן בסילודין אלחש –
נפשי לרצון על מזבחך
ובהמיית ליבי א־ל חש
ומשאלתי, יאמר – אהבתי שבחך.

בזריחתה נצבעים השמיים בזיכרונות כתומים,
הכוכבים מחייכים לקרני האור המבהיקות עליהם ומיד נעלמים בצבעים החמים שבאים ועולים עם תהיות החיים. ההבדלים התהומיים בין צבעי הלילות לימים מעלים בי ציורים שלי בשיחות פשוטות למדי עם אלוהים, לילות לבנים בשדה שחור משחור שנתנו לי סיבות לקום ולבחור, להיזכר איך הייתי בוהה בירח המלא יחד עם התנים כשכולנו מלאי משתנים ומחשבות, מקולות היללות הבנתי שייללו וקיללו את הירח

אתה יודע,
אחי
לבני אדם יש נטיה
להתמקד בפחד
ולא בשורש העניין.

עט

עט

אחרי שהגוף נשרף
בכאב
וצעקות הדמים רפו.
אחרי שהנשמה פרחה
אחרי הכל,
נותר עוד רשימו

היום כמו פטיש
מפוצץ על לוח לב
משיב רוח רעננה.
כמו על גחל חלוש
לוחש סוד
היענה לו ליבי,
אם יפרוש כנף

עת אסיף הגיע, עוד יום נעים
קדימה, בוקר. את יוצאת למסע.
עינייך בצמרת, מביטות למרומים
ושפתייך בשלכת, ממלמלות תפילה.
והרוח קרה, משכיחה וכואבת
הלילה יורד, מוקדם מתמיד.
ואת עוד לא מוצאת - אבודה, מבולבלת,
מקווה שהנר עוד ידליק הלפיד.
החירות בוא תבוא, כשהרקיע מזהיב,
ויש דרך לחזור, היא זועקת
ובין קמילה לפריחה, את עדיין לוחשת -
שאחרי החורף תמיד בא אביב.
עת קציר חיטים הגיע, והרוחות שככו,
ויש עוד רגע אחד, בשבילי.
וכל מה שנותר לי לומר לך הוא -
באשר תלכי, אלך גם אני.