יצירות אחרונות בפסיפס

ציור בsamsung notes, not8

זכרים
שוכחים
נשים
שזוכרות
מדוע עליהן
יקראו תהומות?

"דין דין", הוא רץ אחריה בקלילות, "דין דין, תתפשי ת'עפיפון"
את העפיפון בנו אבא דין דין ומולי באחת החופשות שלקחה לה באמצע מרוץ החיים משפחת ברון.
מאז הפציעה אבא תומר לא עובד, את מרוציי הספורט שיזם, עזב לטובת מנוחה בביתו שבמושב "עולמים". תמיד האמין בטבע, העיר היוותה בשבילו מסך חוצץ לחיים האמתיים, אבל מאז הפציעה, הוא החל להפנים את הדברים, הוא הבין שהשקט והשלווה נמצאים אך ורק בראשו.
ועכשיו

גן נעול אחותי
מתי תהיי כלה?
מתי תנשאך רוח קלה?
הברכה שלך, נשקפת שם ממול
מבעד קיר הזכוכית את רואה,
את הארץ הטובה.
את הגן בעדן שהיה לך מקדם.
קיר הזכוכית חזק מפלדה
בכל תחבולותייך, לא תצלחי מלחמה.
עת צלחת כמה פסיעות נאות,
שוב אותו קיר זכוכית יתייצב עמך שם.
.....
הישנה תקווה למילה מחייה?
אחותי...
איך תסירי אסורייך, עבותייך הבלתי נראים?

אויי ...כמה יצירתיות,מעוף.
תרשו לי לנשוף..בבוז
לכל אותם לועגים ,שעכשיו גואים בשפלותי.
הרשו לי לומר להם שאין בהם צורך,
שיפסיקו להקניט, כי אני לא קברניט.
וכשספינתי הקטנה עמוסה לעייפה,
אני קצת מרפה.
ולמרות שהגלים נוצצים היום,הלכתי לישון.
לא מפחד,ומחולשה
אני פשוט אוגרת תחמושת
לניצחון הבא.

היא ממש מזכירה לי את עצמי הילדה הזאת
עם המבט הזה שלה

צבעי מים

ארוממך נצח, מלכי / ומפלטי לי, מחוקקי / אלופי וקדושי, כי / חיים נתת לי:
אוי לי מיצרי / ואבוי לי מיוצרי / ויך את המצרי / ומספדי למחול לי:
אתן תודה לד' / ואשפיל את עיני / הצילני נא משונאי / למען ייטב לי:
אנא הבט לברית / ולא למרו מרית / כל אויביך אכרית / ויורני ויאמר לי:
אתה תקום תרחם / התגבר וצא הלחם / ובזאת נאות לכם / והיה ד' לי:
אמר, והשיבו וחיו / ומי המבול היו / לקראת צמא התיו

תגידו לי איפה מתפללים כיפור, זה לא הגיוני, כשאין אבא ואין בעל ואין ישיבה ומה, סתם ללכת שוב לאיזה בית כנסת אקראי, זה מנותק כל כך, ומלא ילדים קטנים שהלוואי שהיו לי ונשים שיוצאות בחיוך מתנצל, התינוק בוכה, הלוואי שהי'ה תינוק שיבכה הלוואי שהי'ה תינוק, או לפחות שאדע לבכות על זה, אבל העיניים משוטטות בין ילד לילד בין שחור תלתלים לשחוק עיניים והכאב גובר ואני שותקת
ואי אפשר ללכת לישיבה ליד כי אסופת אברכיות

אֲנָשִׁים שׂוֹנְאִים אֶת הַחֹרֶף
כִּי בַּחֹרֶף קַר
וְהֵם מְחַבְּקִים עַצְמָם
וְנִזְכָּרִים
כַּמָּה שֶׁהֵם לְבַד
אֲבָל אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַחֹרֶף
כִּי בַּחֹרֶף קַר
וַאֲנִי לֹא הַיְּחִידִי בָּעוֹלָם
שֶׁמְּחַבֵּק עַצְמוֹ
בִּבְדִידוּת

צריבה על עץ

נס קפה על קרטוו ביצוע

תִּשְׁמַע
זֶה לֹא אִישִׁי
אֲבָל אֲנִי צָרִיךְ הַפְסָקָה
מִמֶּנִּי
לְהַשְׁאִיר אוֹתִי מֵאָחוֹר
אֶת גּוּפִי
שָׁעוּן עַל קִיר חָשׂוּף
אוֹ מוּטָל עַל מִטָּה
חָפָה מִבִּצּוּרִים
אַנִּיחַ לְעוֹלָם לַעֲשׂוֹת בִּי כִּרְצוֹנוֹ
כִּרְצוֹנָם
וּכְשֶׁאָשׁוּב אֵלַי
אֲלַטֵּף אֶת פָּנַי הַלְּבָנוֹת
הַמֵּתוֹת
וְאָשׁוּב
כִּי אֲנִי צָרִיךְ רַק לְרֶגַע
לְהַפְסִיק

פסטל שמן

ועשו לי מקדש
הוא אמר,
והנהנתי,
ומיד המשכתי בעיסוקיי.
*
הן על כפיים חוקותיך, חומותיך נגדי תמיד (ישעיהו מט)

לצלול זה לטבוע ברצון,
זה לרצות
לתבוע.
לצלול
זה להעמיק בשתיקה
עד שמתחילים לשמוע
לצלול
זה להשמיע קול,
צלול ומצטלצל
לצלול,
זה להתפלל.

מהם החלומות האלו
שמשאירים בי זיכרון
מעוררים בי כאב עמוק
געגוע בלתי מוסבר
מהם הרגעים האלו
חצי דמיון חצי מציאות
איפה שאני מרגישה
את התחושות הללו
מי הם אותם מלאכים
שמנגנים לי את החלומות
לתוך ליבי
פוצעים אותו ברכות
איפה החלומות האלו
כשאני מתעוררת לתוך המציאות
ורק רוצה לחזור לישון
לישון ולחלום...

בקומה השנייה של בניין ישן בעל 4 קומות, מדשאה שהפכה למחסן וגדר אפורה גר מוטי. בכל בוקר התעורר מוטי בשעה 7:00, עייף, עייף מאוד. כלומר, ממש עייף. מוטי היה איש אשכולות חכם ואינטליגנט עם עסק מצליח לרהיטים במרכז, אשה וילדים מקסימים ובכלל לא חסר לו דבר. הוא היה מסיים לעבוד די מוקדם והיה לו פנאי במשך היום לפתח תחביבים כמו צורפות בכסף או קריאת עיתונים, אך למרות שמוטי היה מגיע לביתו בשעה מוקדמת והלך לישון בשעות

איך זה שהשמש זורחת
מעליי תמיד כשרע
מחליטה לצבוע את העולם
בשעת אפלה?

איך כשעצוב וכואב
הים ממשיך ושמח?
איך הילדים
צוחקים עם הרוח?

איך תמיד הירח יורד
דווקא כשרוצים את האור?
איך תמיד הגשם מגיע
כששחור.
איך תמיד הספינה מפליגה
כשבסיפון מישהו חסר?
איך אתה הולך
כשצריכה אותך יותר?

איך החיים נגמרים
עוד לפני

ולפעמים אדם הולך ברחוב או סתם יושב על המיטה ומחכה לשיחת טלפון שהתנתקה ופתאום הוא חושב על אובדן. והוא לא רוצה ולא יכול להאבק בזכרונות, אז הוא עוצם עיניים ונותן לאנשים לחלוף. אומר שלום לחבר שלא פגש זה עידנים, או לפחות שנתיים וחצי, תוהה האם מותר לו לברך מחיה המתים על הראיה גם אם ידוע שהוא מת. ופתאום הוא תוהה על קנקנה של המילה הזאת. מת. הברה אחת, תכליתית, שאומרת בעצם שהיה וזהו, נגמר, ולא יהיה שוב, וזה

עיפרון רגיל, העתקה מתמונה

המחשבה מגששת
במרחבי הזיכרון,
קוטפת מלטפת
את פרי הרוח,
מנסה לאחוז, להקפיא
שמא יטשטש
וימוג
ברחבי החומר הרוח והנפש.
הכתיבה תופסת
או רוצה לתפוס
את הפרי המופשט
לפשטו ולשטחו
על דף שטוח.
ואחרי כל זה
שואלת המחשבה
מה נשאר, תגידו
מהמציאות?

גואש מטאלי על קיר

אם אפס כסף,
והלב, לכסוף נכסף.

אם מבקש תוכו להיחשף,
ומילותיו להעביר הסף.


אמת כי לא נאסף
כיסוף הלב וערגתו,

רק אוון עליו נוסף –
גול את האבן לגלותו.


כי לא תם הכסף
ואל א־ל הלב הומה

ליבי, הרי נכסוף נכספת –
למה גנבת את אלהיי!

ותקם בלילה ותרד אל נקיקי הסלע
שרויה במיצר ואין עוזר לה
ההרים נישאו, מבטם גבה
תפילתם על עצמם,
מתעלמים מדמותה

שאי עינייך גבוה
מעבר להרים ראשך
מן הריק והאין
משם יבוא עזרך

מתוך חשכה נשמעת קריאה
קול דודה דופק, קורא לה
יונתי, פקחי את עינייך
רחמיי רבים הם עלייך
פתחי אך כחודו של מחט וראי
כגודל צערך כן היה צערי

שאי

אֲנִי הִנֵּנִי
אֲנִי
הַקָּם וְנוֹשֵׁם דְּמוּתֵךְ
אֵלַי
דְּמוּתִי
הֲקָמָה מִתּוֹךְ עָפָר וְאֵפֶר
הַגּוֹלָה
אֲשֶׁר הִגְלִיתִי אֶת נַפְשִׁי
אֶל גּוּף בָּשָׂר וָדָם שֶׁהוּא
אֲנִי
אֲנִי הַצּוֹפֶה מִן הַחֲרָכִים
שֶׁל עֵינֵי הַצָּרוֹת
הָעִוְרוֹת
צוֹפֶה אֶל חַיַּי
מֵתִים
הַמִּתְמַשְּׁכִים עַד אֵין קֵץ
טְבוּלִים בַּיָּרֹק הָעַז
הֶעָשִׁיר
שֶׁל

לוּ תְהִי כָּל גִּיחָה מְתֻכְנֶנֶת עַד תֹּם.
לוּ תְהִי כָּל מַפָּה חֲקוּקָה, לֹא נִתְעֵית.
חֲלִיפַת הַצְּלִילָה, הֶחָלָל, הָאָטוֹם,
לוּ תְהִי לִי תָּמִיד מְזֻמֶּנֶת לָעֵת.
אָקוּם טֶרֶם בֹּקֶר, פּוֹרֵחַ וְגָז,
אֶחֱצֶה בִּנְתִיב־יֹשֶׁר אֶת יַם הָרוֹתְחִין,
אַשְׁלִים פְּקֻדָּתִי שֶׁצֻּוֵּיתִי מֵאָז
וְאָשׁוּבָה לָעֶרֶב אֶל חוֹף מִבְטָחִים.
לוּ לָעַד לֹא יִרְאוּנִי חַמָּה

גוריה

חבלים נפלו לי -
אך לא בנעימים
נופלים כמי ימים
נמשכים לילות וימים.

חבלים,
הבלים,
חבלי קווים ומעגלים
חלקים, ייסורים, כבלים.

היְמַלאו הם כֵּלים
ושמא הם כֵּלים כַּלים
הבלים־חבלים־קלים
נקודות־אותיות־מילים.

וכל העת – ספקות ונטל
הנפל לי החבל
כנפול לְאֵם נפל
ותחת רון הבל ואבל

ואולי נמסר אלי מוט

עַל דַּעַת הַמָּקוֹם
וְעַל דַּעַת הַקָּהָל
עַל דַּעַת אֵלֶּה שֶׁאֵינָם
וְעַל דַּעַת אֵלֶּה שֶׁיֶּשְׁנָם בְּגוּפָם
אַךְ
בְּרוּחָם אֵינָם
עַל דַּעַת הָעוֹמְדִים בַּמֶּרְכָּז
וְעַל דַּעַת הַנֶּחְבָּאִים אֶל הַצְּלָלִים
עַל דַּעַת הַקָּמִים
וְעַל דַּעַת הַמְּקִימִים
עַל דַּעַת הַמִּתְקַיְּמִים
עַל דַּעַת הַמָּקוֹם
וְעַל דַּעַת הַקָּהָל
בִּישִׁיבָה שֶׁל

ברק הכה, והרים
סלועים גורדי שחקים
גאו מולי.
חלומות עד תמול
שלכתי בם נפשי
היו לשלולית רזה
על צד הדרך.
כמו ילד,
אני מבקש לצלול בה

היום, נעשה משהו בלתי נשכח.
היום, נעלה על האוטו ופשוט נברח.
אל מעבר לאופק, אל עבר האור.
שם נשמח בגילה, על רגעי הדרור.
אתמול, עוד ביכינו על אשר נחמס.
אתמול, חששנו מכתמים על גבי המכנס.
הרגשנו כלואים בכלוב של זהב.
וחשקנו בחופש לו זוכה הכלבלב.
מחר, נעשה ככל העולה על רוחנו.
מחר, נעלה כשנרצה על גבי יצוענו.
אין מגבלה כלל, ומי שלנו שיאמר.
מה אסור לעשות, ומה לנו מותר.

בריסטול גדול וצבעי פחם

זה התחיל בהפסקות קצרות אחר הצהריים, הייתי יושב ונועץ מבט מודאג בעננים חדשים שהיתמרו מכוס הקפה שלי. חברים שעברו נתנו צ'פכה, היו ששאלו 'הכל טוב אחי' והייתי מהנהן, 'אז מה, סתם עייף' הפטירו, והייתי מהנהן במרץ. לא שעייפתי פשוט לא היה לי כיסוי טוב יותר, וזה לא שבקשתי לכסות משהו, פשוט לא ידעתי מה לגלות.

אח"כ הייתי משפיל עיניי, בוהה בבועות קצף קטנות, הן היו מתנפצות בקצב. עיתים ראיתי בהן כוכבי אור

הבוס הראה לי מיד מה צריך לעשות, לא שלום ולא לחיצת יד.
"אם אתה תעבוד טוב אתה לא תצטער על כך, נבדוק איך אתה ונחתום על חוזה, בינתיים אתה פה עד השעה שסיכמנו".
הנהנתי בשביעות רצון, יש לי אינטלגנציה גבוהה ועמדתי מולו כאומר לו 'סמוך עלי'.
בסמוך אלינו, מן התקרה החלו לטפטף מים, ושלולית קטנה החלה להיווצר.
"אולי אביא דלי וסמרטוט" - הצעתי לבוס החדש.
רושם ראשוני זה דבר חשוב, והנה כבר נחתמה עלי

ריבונו של עולם, אני אוהבת אותך
אדון הכל, רוצה לבוא עד אלייך
אבל נפלתי וחטאתי לך
ואיך אעז לבוא לראות פניך?
וצער על החטא כלל לא היה בי,
לא חרטה ולא הכרה.
אבל בשקר כבר מאסתי
אז אני באה - בלכלוך מכוסה
כי אין אף ידיד נפש מלבדך
ואין מי שיגאל אותי זולתך.
אין סוף, אדון הכל
הענק לי מעופה של ציפור
לעוף עד אליך.

מִמּוֹשָׁבִי כָּרֶגַע, לְעֵת תְּפִלַּת הָעֶרֶב,
שְׁלֹשָׁה מִזְדַּקְּרִים אֶל מוּל פָּנַי:
מִגְדַּל הַפַּעֲמוֹנִים הָרוּסִי, שְׁתִי־וָעֵרֶב בְּרֹאשׁוֹ
צְרִיחַ סֻלְמַאן אַל־פַארְסִי כָּל־גֵּווֹ דִּינוּר
מְפֹאָר, מְאֻפָּר וּמִתְפָּרֵעַ, מִגְדַּל הָאוּנִיבֶרְסִיטָה
הָעִבְרִית בִּירוּשָׁלַיִם. יְרוּשָׁלַיִם
עוֹדֶנָּה מֵעֵבֶר לֶהָרִים

כל קול לא נשמע פרט לפכפוך המים מתחת לסירה השטה בין העמודים העבים המתפוררים. עשרות עמודי תמך היו מסודרים בזה אחר זה, שורות שורות. יָשׁוּן תהה לעצמו איך הצליחו להעמיד את העמודים האלה עמוק כל כך בתוך הנהר. ואולי בעבר, כשהקדמונים הציבו את העמודים האלה, הנהר כלל לא עבר כאן, ואולי הם הצליחו איכשהו להסיט אותו לנתיב אחר. אבל ישון התקשה להאמין בכך. הנהר היה מבחינתו מציאות מוחלטת, עובדה שהייתה קיימת מעולם, ולעולם

שימו אבנים על המצבה
של הכוכב היחיד
שהיה כוכב
כי העז
תאכלו את הלב
ועוגת גבינה
ותנשכו את האוויר שלא נכנס
לעזאזל
לא נכנס. לא יוצא
ותלוי ועומד
עד שיבוא אלוהים בכבודו
וישחרר את המחסום.
חייב להיות שם מחסום.

עמדתי שם
שותתת דם ודמעות
וכל מילה שאמר
דקרה את ליבי, חרבות חרבות
הוא הטיח בי את שארית כעסו
והלך משם
אינו מעיף מבט
אל ליבי שנשרף לאיטו
באש קנאתו,
ונדם.

ביני ובין בני ישראל.
אות היא כדבר הא־ל.
ביום השביעי שבח למלל.
נא שבו לאכול לחם.

נפשכם יודעת עד מאד.
שבח יקר וגדולה וכבוד.
מעדנים הרבו מאד ועוד.
ה' נותן לכם לחם.

יין ובשר על שולחנכם.
אהבוני מאד בכל ממונכם.
ואני אפרע את חשבונכם.
כי לא על הלחם.

הלבישו מחלצות ביום השבת.
לימדו תורת א־ל בחיבת.
ואל תהי נפשכם דוות.
ומלכי

התחלה, לקפל כנפיים. נחיתה
אורזת עצמי בקופסה קשיחה. אוטמת
מקפלת אליה את הכנפיים שלי, את הרוח והסער שלי, אותי.
מתקפלת־משתחלת אל קופסה קטנה ויפה וצבעונית.
קוביה.
12 צלעות. קופסה אחת מרובעת, מקובעת.

מקופלת אל תוך קופסה.
או אולי מתקפלת?
ואין אני, ואין פשטות
ואין נפש מתערטלת
רק נפש כלואה. נעלמת בקופסה מרובעת
כללי צניעות וציפיות, בניינים ונוסחאות
משתגעת

מילותי נאלחו
ואותיותי פרחו
דמעי נהלכו
עת פנה יום
בשתיקתי אזעק
ודם ליבי דיו
ושירי ימתק
ואומר מי יתן יום
ברוך הדיין
וטוב ומטיב
זה כמה קראתיו
יוצר לילה ויום
רחקת ואקראך
הסתרת פניך
אחור שבתי
יהי חושך היום

חָפָה מְבִּצּוּרִים
אֲנִי
כְּאַיִן וּכְאֶפֶס
חָפָה מְמַּסֶּיכוֹת
עַל גּוּף עָיֵף, מְרֻטָּשׁ
צַלָּקוֹת הַהַחְלָמָה שֶׁל
פִּצְעֵי מִלְחָמָה עֲבֵשִׁים
מִמַּסָּע
חַיַּי
חָפָה מְבִּצּוּרִים
וּמַחְלוֹקוֹת
מְחַלֶּקֶת בֵּין יְרִיבַי
שְׁאֵרִיּוֹת חַיַּי הַמֵּתִים
הַנִּשְׂגָּבִים
קְחוּ אוֹתִי
מִמֶּנִּי
אֵין בִּי צֹרֶךְ עוֹד
לְעַצְמִי
חָפָה

מחשבות

באישון לילה ואפילה
עת על ערשי אעלה
אדום, ובמחשבתי אעפילה
ופני מלכי בחיל אחלה.

דמעתי על לחיי תיזל
גופי ירעד וישתוחח
יום המוות לא זל
הנה הוא עומד נוכח.

על כן בסילודין אלחש –
נפשי לרצון על מזבחך
ובהמיית ליבי א־ל חש
ומשאלתי, יאמר – אהבתי שבחך.

בזריחתה נצבעים השמיים בזיכרונות כתומים,
הכוכבים מחייכים לקרני האור המבהיקות עליהם ומיד נעלמים בצבעים החמים שבאים ועולים עם תהיות החיים. ההבדלים התהומיים בין צבעי הלילות לימים מעלים בי ציורים שלי בשיחות פשוטות למדי עם אלוהים, לילות לבנים בשדה שחור משחור שנתנו לי סיבות לקום ולבחור, להיזכר איך הייתי בוהה בירח המלא יחד עם התנים כשכולנו מלאי משתנים ומחשבות, מקולות היללות הבנתי שייללו וקיללו את הירח

אתה יודע,
אחי
לבני אדם יש נטיה
להתמקד בפחד
ולא בשורש העניין.

עט

עט

אחרי שהגוף נשרף
בכאב
וצעקות הדמים רפו.
אחרי שהנשמה פרחה
אחרי הכל,
נותר עוד רשימו

היום כמו פטיש
מפוצץ על לוח לב
משיב רוח רעננה.
כמו על גחל חלוש
לוחש סוד
היענה לו ליבי,
אם יפרוש כנף

עת אסיף הגיע, עוד יום נעים
קדימה, בוקר. את יוצאת למסע.
עינייך בצמרת, מביטות למרומים
ושפתייך בשלכת, ממלמלות תפילה.
והרוח קרה, משכיחה וכואבת
הלילה יורד, מוקדם מתמיד.
ואת עוד לא מוצאת - אבודה, מבולבלת,
מקווה שהנר עוד ידליק הלפיד.
החירות בוא תבוא, כשהרקיע מזהיב,
ויש דרך לחזור, היא זועקת
ובין קמילה לפריחה, את עדיין לוחשת -
שאחרי החורף תמיד בא אביב.
עת קציר