יצירות אחרונות בפסיפס

בבית קטן חשוך והרוס
משפחה קטנה בלי מקום פנוי
אבא עם שפם אימא בסינר
ושתי ילדים בין הרגליים
בחוץ שממה בפנים אורה
זה הבית מגן על כולם
ריח השיבולים שבשדות
מכים שורשים בין הקירות
אבל הילדים, נכון שהם קטנים
מבינים הם לבד שביתם כה מיוחד
לא עוזבים את אבא אוחזים היטב באימא
בחוץ כה מסוכן מהבית המוגן
לא יוצאים לא רוצים
לעזוב ללכת לגדול אחרת
ביום מן הימים, מבקרים כמה שכנים
מספרים כמה טוב הדשא הרטוב
מסכימים הקטנים לשנות הרגלים
עוד כמה רגעים מבטיחים להורים
הם לא חוזרים, הילדים
פרחו הגוזלים גבוה מהעצים
ראו עולם ומלואו תבל ויושבי בו
נזכרו באבא עם שפם
התגעגעו לאימא בסינר
התביישו בשכחה חזרו במעופה
גילו את ההורים בבית קטן חשוך והרוס
כשעל פניהם הרבה אהבה וגעגוע
ושוב הם היו משפחה קטנה ושמחה

הָאִישׁ שֶׁיִּחֵל לַעֲבֹר אֶת הַגֶּשֶׁר

הוּא חָשַׁק וְהֵכִין, תִּכְנֵן זֹאת רַבּוֹת,
הַאִם אֶת הַגֶּשֶׁר יוּכַל לַחֲצוֹת?
לְרֶגַע הַכֹּל נִדְמֶה כַּחֲלוֹם
וְהוּא בְּדִמְיוֹן נוֹרָא וְאָיֹם
גַּם חָזָק לַעֲצֹם
אוֹ לִישֹׁן עַל הַגַּב
לֹא יַפְסִיק מִצִּדּוֹ אֶת שִׁירַת הָעוּגָב
הוֹפּ הוּא שָׁבַר,
שָׁבַר אֶת הַקִּיר
הַי זֶה אֲנִי
נָעִים לְהַכִּיר

פַּעַם
צִיּוֹן שֶׁלִּי
זָעֲקָה בִּי
---
אַתְּ יָכוֹלְתְּ לְעוֹרֵר
בָּחַרְתָּ לִשְׁתּוֹק
אֶת מִילּוֹתַיִיךְ כְּבָר כָּבַשְׁתָּ
בְּאֵפֶר וּבִשְׂחוֹק
וְעַתָּה
הִנְנִי
רְאִי
הִנֵּה חֻרְבוֹתַי כֻּלָּן גְּלוּיוֹת לְעֵינַיִיךְ
מָה לָךְ בְּדוּמֵךְ
---

וְעַכְשָׁיו
צִיּוֹן שֶׁלִּי
שׁוֹתֶקֶת בְּבוּשָׁה
וְרַגְלַיי
שֶׁכְּבָר מִזְּמַן לֹא כָּבְשׁוּ בַּשַּׁעַר
בּוֹגְדוֹת בִּי וּמְבַקְּשׁוֹת
מְחִילָה.

מֻקָּף בְּעֹצֶם חֲסָדֶיךָ
טוּבְךָ וְעַנְוְתָנוּתְךָ
וְעוֹד חָסֵר
וְעוֹד שׁוֹאֵל
עַל צֹרֶךְ כָּזֶה וְאַחֵר
וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל
וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה
וְהַמְּכוֹנִית שֶׁלִּי הַיְּשָׁנָה
צוֹעֶקֶת וּצְרוּדָה
וּבְיָדְךָ לְגַדֵּל
אוֹתִי הַהוֹלֵךְ וְקָטָן
וְהָעֹשֶׁר מִלְּפָנֶיךָ
אֲבָל אֲנִי שׁוּב
קוֹנֶה בְּאַשְׁרַאי
וְזֶה לֹא שֶׁאֵין לִי
אֶת

אלוהים כבר פה? שים את
העוגות על השולחן.
אלוהים אוכל?
הוא עושה כאילו,
בולע כמו
מילים תפלות,
כמו תפילות.
פעם למדת גמרא, והדהוד הדפים
הרטיט את אמות הסיפים?
אליהו המתין מחוץ לחורבה
ושרף בך בעיני נצח רושפות-
'חייך וחיי ראשך'-
והרגשת את חייך נתלים באויר-
'שבשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך
הקדוש ברוך הוא
מנענע ראשו ואומר:
אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך-
מה לו לאב שהגלה את בניו,
ואוי להם לבנים
שגלו מעל שולחן אביהם'
ותזדעזע הארץ
ת'ק פרסה על ת'ק פרסה,
ואש אחזה בדפים וָתיקוד בעצמות
והאף נשף ורשף,
כמו התמלאו הריאות שלהבות.
והנה א-ל-ו-ה-י-ם
הכל מִתְאַיֵּן. נשאב האויר,
מתרוקנת האש מתוך הריאות.
המילים נופלות לתהום,
והיש מתנפץ
לחוסר ממשות, לחלום.
אך הוא
מ-נ-ע-נ-ע - ר-א-ש-ו - ו-א-ו-מ-ר
'אשרי המלך
שמקלסין לו כך בביתו
מה לו לאב שהגלה את בניו?'
והנשמה פורחת כמו פרפור הציפור
באימה ורעדה,
מאהבה
מתנועת מפרק אחת קלה.
אלוהים מחכה לך
בסלון, רואה נטפליקס.

אדם מחפש מקום
אדם מחפש לב להיות מונח בו
להיות שלם בפני עצמו
ובו בזמן חלק משלם אחר
גדול יותר
או אולי בעצם גדול באותה מידה.
אדם מחפש מקום
אדם מבקש חיבוק להיות מונח בו
להיות מחובק פנימית
בבקשה כזו שמשהו יהדק אותו
את העור על העצמיות
כך שיוכל להרגיש נוח בתוך גוף.
אדם מחפש מקום
אדם מחפש מילה להיות מובן בה
להיות חשוף במידה
אבל לפעמים
אין אף לא

להיכנס לשם, אל תוך שדה הקוצים,
חושש אם בכלל אצה בין החיים.
עם אומץ, תעוזה, מגלה שגם בקוץ יש פריחה.

"אוי... זה נורא! מה עשיתם פה?!"
"אל תדאגי, עוד כמה דקות הכול יהיה בסדר, אני אטפל בכול. הושיטי נא את הקרן."
דיה הושיטה לחיננית את הקרן שלקחה מהעגלה ההפוכה של העגלון. הן ניצבו שתיהן בכיכר הכפר החרב. החורבן, העשן הכחלחל שעלה מהחורבות והסירחון הנוראי היכה בדיה, היא מעולם לא העלתה על דעתה שיכול להיות חורבן נורא כל כך. לעומת מה שקרה כאן, החורבן של הכפר שלהם על יד הנהר כבר לא נראה לה נורא כל כך...
אבל חיננית לא נראתה מזועזעת כמותה. האדישות שלה להרס הזה העלה את חמתה של דיה, בייחוד אחרי שחיננית הודתה שהיה לה חלק בחורבן הזה.
"עכשיו, יקירתי," אמרה לה חיננית, "אנא שמרי על השקט. אני מקווה שאזכור את הצלילים שצריך להשמיע. מעולם לא השתמשתי בזה עד היום."
דיה רצתה רק להסתלק מהמקום. האוויר סביב היה נורא, והוא הזכיר לדיה את היום ההוא שרוח יבשה באה מכיוון הנהר והביאה עימה אוויר מצחין ועבש. אביה אמר לה שמגפה תקפה את אחד הכפרים שבמעלה הנהר, והרוח הביאה לנו אוויר מורעל משם. באותו שבוע הקפידו כל בני הכפר ללכת עם כיסוי בד על פניהם בשביל לסנן את האוויר הזה. רק אחרי שבוע שינתה הרוח את פניה, ואוויר הכפר חזר אט־אט להיות זך כמקודם. כך היה האוויר במקום הזה.
אבל המחוללת הבטיחה לה שתצליח לתקן את המצב. אחרי שדיה האשימה אותה במכשפות, הסבירה לה חיננית שאיננה מכשפה, אלא מחוללת אורות. זה כמובן לא אמר דבר לנערה הכפרית. חיננית הודתה בפני דיה שיש לה מעורבות כלשהי בחורבן הכפר, אך לא הסכימה לספר יותר. היא הבטיחה לדיה שתוכל לתקן את מצב הכפר וציוותה עליה לקחת אחד מהקרנות הזרוקות לצד העגלה. היא לא חיכתה לתגובתה של דיה, אלא צעדה הישר אל מרכז הכפר. דיה לקחה את הקרן
עכשיו הן עמדו שם שתיהן לבדן במרכז החורבן. דממה מתוחה שררה במקום. קולות ציפורים או כל בעל חיים אחר לא נשמע. היה נדמה לדיה שאפילו הרוח לא נשבה בכפר. הכול היה מת. כאילו הן נמצאו בתוך ארון קבורה דלוח הטמון דורות באדמה.
חיננית הרימה את הקרן בימינה. היא בחנה אותה היטב ווידאה שאין בה סדקים שיפריעו לתקיעה. נראה שהיא הייתה מרוצה ממצב הקרן. אחרי בדיקה יסודית, היא קרבה את הפתח הצר של הקרן אל פיה באיטיות. את הצד הרחב היא הפנתה כלפי מעלה.
דיה הביטה בה בסקרנות. האישה זקפה את גבה, עצמה את עיניה, ותקעה.
דיה שמעה פעמים רבות בחייה תקיעת קרן. אביה, כמו שאר חובלי סירות הלאון בכפרי הנהר, היו נוהגים לתקוע בקרן בהתקרבם אל המזח של הכפר. אומנם התקיעות נשמעו דומות זו לזו לאוזן בלתי מיומנת, אך מי שהיה רגיל בתקיעות האלה מילדות הבחין בקלות שלכל חובל הייתה התקיעה שלו. וכך, כשתקיעה נשמעה בכפר, זיהו מיד בני משפחת התוקע את תקיעתו ומיהרו לקראתו במזח. משום כך, קול הקרנות עורר תמיד שמחה בכפר.
אבל התקיעה של חיננית לא דמתה כלל לקולות הקרן הכפריים שהכירה דיה. במקום הקול העב והנמוך, בקע קול עדין ורך מהקרן של חיננית, דיה דימתה לרגע שהיא שומעת שירה של ממש בקול הזה.
בתחילה לא קרה דבר. אבל אחרי כמה רגעים, חשה דיה שמשהו מתרחש באוויר. משהו הולך ומזדכך. היא הביטה לעבר חורבה גדולה במיוחד, שכנראה הייתה מבנה ציבור לפני שנחרב. לפני התקיעה, עשן כחלחל רב עלה מהקורות המפוחמות של החורבה. והינה, במהלך התקיעה, התחיל העשן להתפוגג באוויר עד שנעלם לגמרי. גם הסירחון הנוראי נחלש והתעמעם עד שנעלם לגמרי.
אחרי כדקה, התחיל קול הקרן להיחלש עד שהשתתק לגמרי. חיננית, שעצמה את עיניה באדיקות במהלך התקיעה ונראתה מתמסרת כל כולה לקרן, פקחה את עיניה בחיוך. היום נשמה נשימה עמוקה, ניקתה את פיה, ואמרה בשביעות רצון, "נו... מי היה מאמין שאצליח! אז מה יש לך לומר על זה, חברתי הצעירה? מרשים, לא?"
"איני מבינה," אמרה דיה, עדיין מופתעת, והביטה אל הקרן שאחזה חיננית, "מעולם לא שמעתי תקיעה שכזאת. זו קרן מיוחדת? אבל היא נראית רגילה לחלוטין!"
חיננית החזירה את הקרן לדיה, ודיה בחנה את הקרן מכל עבר. "קרן רגילה לחלוטין," השיבה חיננית, "אבל צריך לדעת איך לתקוע. אם תוקעים נכון, התקיעה יכולה לחולל נפלאות. וככל שהתוקע טהור יותר – כך עולה כוח תקיעתו."
דיה הפסיקה לבחון את הקרן וחזרה לבחון את סביבתה. אומנם החורבן היה עכשיו גרוע הרבה פחות, אבל הוא עדיין היה חורבן. העשן הכחלחל אומנם התנדף, אך את מקומו תפס עכשיו עשן אפרפר רגיל. הסירחון הבלתי טבעי התפוגג, אך במקומו התפשט עכשיו ריח שריפה כבד.
"אבל... אבל הכול עדיין חרב!" קראה דיה ברוגז, "את הבטחת שהכול יחזור למה שהיה!"
גם חיננית סקרה את הסביבה, אך כרגיל נראתה מרוצה ומחויכת. "התבלבלת, חברתי החביבה. מעולם לא אמרתי שהכול יחזור לקדמותו."
"בטח שהבטחת!" תקפה אותו דיה, וכעסה הלך והתגבר, "כשעמדנו בשביל האור, אמרת לי שאת והמכשף גרמתם לכל ההרס הזה, ושאת תתקני הכול! האמנתי לך!"
"אמת ויציב!" קראה חיננית. היא סימנה באצבעה לחיוב וקרצה בעינה.
"לא אמת ולא יציב!" דיה כבר הייתה כעוסה לגמרי, "שום דבר אינו מתוקן! אומנם הסרת את העשן הכחלחל והריח הנורא, אבל עדיין הכול לא תקין – הכול חרב!"
"אה..." אמר חיננית והמשיכה בחיוך המרגיז שלה, "אני מבינה... בואי, נותר כאן ספסל אחד שלא נפגע. נשב ואסביר לך הכול. בכל מקרה אני צריכה לנוח קצת. התקיעה הזאת התישה אותי, ועוד אחרי יציאת הנשמה וחזרתה לגוף... דְבּרה תהיה גאה בי."
השתיים התיישבו על הספסל שניצל בנס מהחורבן ששרר בכול. חיננית מתחה את ידיה, פיהקה קלות ועצמה את עיניה ברכות.
דיה חיכתה כמה רגעים ומשראתה שחיננית אינה מתכוונת לפתוח בדברים, חזרה ותקפה, "נו? אמרת שתסבירי לי! אמרת שאני טועה! לא?!"
חיננית פקחה את עיניה לאיטה והפנתה את ראשה לדיה. "בשמחה רבה," השיבה לה בחיוכה הנצחי, "אבל בתנאי שאת מתחייבת להקשיב. לא רק באוזניים, גם בלב. לב שאינו מוכן להיפתח – יישאר לעולם סתום. ואפילו התקיעה החזקה והזכה ביותר לא תצליח לפתוח את ליבו."
"אני מקשיבה." אמרה דיה ושילבה את ידיה, בלי להסתיר את מורת רוחה.
"טוב מאוד!" שיבחה אותה חיננית וחיבקה אותה בימינה. "ועכשיו אנסה להסביר לך כמיטב יכולתי." היא הביטה ימינה ושמאלה, ואחר הצביעה בידה לעבר החורבה הגדולה שראתה דיה קודם, "רואה את הבניין ההוא?"
דיה הנהנה בראשה, "את מתכוונת למה שפעם היה בניין... עד שאת והחבר שלך ההוא..."
חיננית התעלמה מהעקיצה, והמשיכה בדבריה. "זה היה בניין מועצת הכפר במשך כמאה וחמישים שנה."
דיה בחנה את החורבה, היה קשה לדמיין שהקורות המפוחמות האלה היו פעם בניין ששימש למועצה של הכפר כולו.
"הוא לא תמיד שימש לתפקיד זה," המשיכה חיננית, "בהתחלה, לפני שנים רבות, הוא היה ביתו של ראש הכפר. אז הוא היה רק בית קטן, גדול במעט משאר בתי הכפר, שהיו קטנים מאוד בעצמם. באותו זמן, הכפר מנה לא יותר מעשרים משפחות. אחרי כמה שנים, כשהכפר התרחב, עבר ראש הכפר לבית אחר, וביתו הראשון הפך למעין עירייה קטנה. אז הוסיפו לו שני חדרים – אחד למחסן, והשני למשרד. השנים חלפו, הכפר גדל, ועל הבית המורחב הקימו קומה
"ועכשיו הכול נחרב..." אמרה דיה, "שנים של התפתחות ירדו לטמיון..."
"כאן הטעות שלך, יקירתי," חייכה אליה חיננית, "הבניין הזה אומנם היה גדול, אבל הוא היה נורא ואיום! אני יודעת, ביקרתי בו בעצמי ממש לפני שהוא נחרב. הבניין לא נבנה מלכתחילה לצורכי הכפר הגדול, ולכן הא היה בנוי כולו טלאים על גבי טלאים. חדרים רבים היו עקומים ומעוותים, ותקרתם הייתה נמוכה או גבוהה מדי. המחסן המקורי היה עמוס כל כך בחפצים שאיש לא זכר את תפקידם ולכן הוא נשאר נעול וחתום כבר שנים. כדי להתמצא
דיה המשיכה להביט אל חורבות הבניין, וכשחיננית תיארה את החסרונות והליקויים שלו, דיה חשה כאילו הולך הבניין ומקבל צורה בעיני רוחה. היא ראתה את המדרגות העקומות, את החלונות השבורים, את הרעפים המתנדנדים, את הצפיפות במשרדים...
"תושבי הכפר היו זקוקים לבניין חדש," אמרה דיה, "הם אפילו דיברו על זה כמה פעמים. קבעו ישיבות, הזמינו אנשי מקצוע, הקימו ועדות... אבל דבר לא יצא מכל זה. מטבעו של האדם להתרגל למציאות קיימת. הוא תמיד מעדיף להישאר במציאות המוכרת לו. אלא אם כן אין לו עוד ברירה."
חיננית הביטה בעיניה של דיה. "את מבינה, דיה, החורבן הזה באמת נורא ואיום, ובני הכפר בוודאי מבכים אותו. אבל באמת באמת, החורבן הזה הוא בסופו של דבר לטובתם. אנשי הכפר חרוצים ועמלים. הם לא יוותרו על הכפר שלהם. בעוד יום־יומיים, כשהעשן יכלה, והדמעות תתייבשנה, הם ישובו לכאן ויקימו את הכפר מחדש. אלא שהפעם, הכפר שלהם יהיה טוב עשרת מונים מהכפר הישן. זהו כלל בטבע – החורבן הוא ראשית הבניין."
דיה חשבה על דבריה של חיננית. הם היו הגיוניים. אבל עדיין מזעזעים. "האם אין דרך אחרת?" היא שאלה.
"אולי." אמרה חיננית ומתחה את רגליה, "אבל כך הוא הטבע. חשבת פעם על המזון שלך? לא משנה מה את אוכלת – מן החי או הצומח – את גדלה ומתפתחת מחורבן של יצור אחר. הבניין שלך מבוסס על חורבן של מישהו אחר. וגם המישהו האחר הזה, גם בניינו התבסס על חורבן של מישהו אחר. וכך גם החורבן שלך יביא בעוד שנים רבות (כך אני מקווה...) לבניין של יצור אחר. כך פועל העולם."
"אז מה בעצם תיקנת?" שאלה דיה, "למה לא השארת את הכפר כפי שהיה?"
חיננית נאנחה ועיניה היפות כוסו עננה. "יש חורבן, ויש חורבן. לא הכול אותו הדבר. מחורבן רגיל אפשר לצמוח, אבל החורבן שנשאר כאן היה חורבן אפל. הסירחון והעשן הכחלחל שהיו כאן הם רק ביטויים לאפלה מקוללת שרבצה במקום. לא הרגשת את זה באוויר? חורבן שכזה לא היה מאפשר לאיש להשתקם. אילו הייתי משאירה את המקום כך, האדמה הזאת הייתה נשארת יתומה לנצח."
"אבל ממה נבעה האפלה הזאת? האם ממך ומהמכשף ההוא שהזכרת קודם? איך קראת לו? לרישא?"
"קוראים לו לקישא. ולעולם אל תזלזלי במכשף! בייחוד לא בלקישא בר משעון. יום יבוא והוא עוד עלול להיות קוסם."
"מה ההבדל בין מכשף לקוסם?" שאלה דיה, "ואת, מה את בכלל? אמרת שאינך מכשפה אלא מחוללת אורות, מה פירוש כל התארים האלה? הרי כולכם עושים קסמים!"
"לא לא לא!" ענתה חיננית ונימה של זעם הופיעה בקולה, אך היא בלמה את עצמה מיד. "אוי דיה שלי... אני מצטערת שאני מתרגזת בכל פעם שאת מבלבלת בין המושגים, אבל זו באמת אינה אשמתך. הרי מניין לך לדעת?!"
"מניין באמת?" אמרה לעצמה דיה והשפילה את מבטה, "עד לפני כמה ימים, כלל לא ידעתי שקיימים בעולם מכשפים, ועכשיו אני מגלה שלא רק שהם קיימים, אלא שיש עוד כמה סוגים של בעלי כוחות..."
"הדברים עמוקים, דיה," השיבה חיננית, "קשה להסביר את הכול על רגל אחת, בייחוד לא כאן ועכשיו. אך אני איני מכשפה, וודאי שלא קוסמת. אני מחוללת אורות. המופתים והאותות שאני עושה אינם כישופים וקסמים, חלילה."
"מה הם המופתים האלה שאת עושה? ואיך את עושה אותם?"
"האמת, הדברים המופלאים שאני עושה, אינה שונים מהותית מהפעולות הרגילות שאת וכל יצור חי אחר עושה בעולם. כל אחד מאיתנו פועל בעולם לפי חוקי הטבע."
חיננית חיככה את ידיה זו בזו ואור לבנבן מנצנץ בקע מהן, ולעיניה המשתאות של דיה, עלה חזיון של סירת לאון קטנה נאבקת במי נהר עזים.
"מה?! איך?!" התפלאה דיה ובהתה בסירה. היא הצליחה לראות בתוכה שלושה מלחים כפריים משיטים ומנהיגים אותה במיומנות. כמו אבא שלה. כמו ישון.
"את רואה את המלחים האלה?" אמרה חיננית, "ראי איך הם משיטים את הסירה בנהר במומחיות רבה כל כך. הם אינם עושים שום דבר מופלא. הם פשוט מכירים היטב את הטבע. הם יודעים שאם יניעו את המשוט בזווית מסוימת, הסירה תיטה לצד אחד, ואם יניעו אחרת, תיטה לצד השני. היש בדבר אות ומופת? לא – וכן. לא – למי שרגיל בכך וכן – למי שרואה זאת בפעם הראשונה ואינו מבין איך הפלא הזה ייתכן."
דיה נזכרה איך זלזלה באחיה ובסירתו והתעלמה מהמומחיות הרבה שהפגין בהשטת הסירה לבדו, אף שידעה שבדרך כלל נדרשים שלושה מלחים מנוסים להשטת סירת לאון.
"האותות והמופתים שמחוללי האורות עושים דומים להשטת הסירה של אחיך," המשיכה חיננית, כאילו קראה את מחשבותיה של דיה. "דעי לך, איננו ממציאים דבר. אנו פשוט בקיאים בכוחות נסתרים שקיימים בגרעין העולם ומפעילים אותם."
"ומה עושים המכשפים?" הקשתה דיה, "הרי גם הם עושים דברים פלאיים!"
"נכון," השיבה חיננית, אך שוב כיסתה עננה את פניה וסירת הרוח שמעל לידיה החלה לרעוד, הנהר שזרם מתחתיה קצף ורגש, צבעו הכחול־ירוק התחלף לאפור־שחור.
"גם המכשפים עושים דברים פלאיים, אך הם אינם מכבדים את חוקי העולם. הכישוף שלהם כולו הוא גנבה ורמאות. הם אינם פונים לגרעין העולם, אלא לקליפה שלו. הם מכחישים את גרעינו של העולם ומטמאים אותו. הם שואבים את כוחם מאפלה השוררת בעולם ומשתמשים בה לצורכיהם הנלוזים." דבריה של חיננית נאמרו בנוקשות, ובמהלכם הפכו מי הנהר השחורים למערבולת נוראית והיא בלעה את הסירה על מלחיה המפוחדים.
דיה נראתה מבוהלת ומבולבלת, וחיננית הבחינה בכך.
"אוי... אני בטח משגעת אותך לגמרי... אלו דברים עמוקים כל כך וקשה להסבירם סתם כך, על רגל אחת, בלי כל הקדמות והסברים. כדי ללמוד באמת את כל התורה הזאת צריכים לשבת שנים וללמוד."
"אבל את צעירה כל כך!" התפלאה דיה, "איך ייתכן שישבת ולמדת את כל זה!"
"אוי... תפסיקי תפסיקי... אני לא באמת צעירה עד כדי כך..." חיננית הפנתה את ראשה והסמיקה. "אני נלקחתי למגדל החוכמה בגיל צעיר מאוד, דיה. ישבתי שנים ולמדתי מפי המומחים הגדולים ביותר. ורק אחרי שנים התחלתי לחולל אורות בעצמי."
"אבל למה את ולקישא החרבתם את הכפר הזה?" שאלה דיה.
"הכפר הזה בכלל לא עניין אותנו. אני מודה, היינו קצת אנוכיים. לקישא ואני נמצאים כבר תקופה ארוכה מאוד במאבק איתנים. אבל איש מאיתנו אינו מצליח לנצח. בגלל זה אנו ממשיכים להיאבק זה בזה וכל פעם עוברים למקום אחר. הפעם, במקרה, המלחמה התרחשה בכפר בני השהרון. הם לא היו אשמים בדבר. הכפר שלהם הושמד במהלך הקרב בינינו. לא עשינו זאת בכוונה. אפילו לא לקישא."
"אבל בני הכפר! האם כולם מתו בגלל הקרב שלכם?"
"חלילה חלילה!" נזעקה חיננית, "היעלה על דעתך שאני אתן לדבר כזה לקרות?! ללקישא בטח לא היה אכפת... (פעם זה היה אחרת...) אבל אני – ודאי שלא! עם כל החשיבות שיש לניצחון שלי במלחמה עם לקישא – לעולם לא אסכן חפים מפשע!"
"אז איפה הם?" שאלה דיה, "איפה כל בני הכפר?"
"אמ... האמת שהם אינם רחוקים מאוד מפה," אמרה חיננית ונעמדה על רגליה, היא הצלה בידה על עיניה והביטה לקצה הצפוני של הכפר.
דיה נעמדה אף היא והביטה לכיוון צפון גם כן. "איני רואה דבר, את רואה משהו? האם הם בצד ההוא?"
"אהמ... כן כן... הם שם, כל בני הכפר יושבים במחנה אוהלים במרחק של כמה שעות הליכה מהשער הצפוני של הכפר. הם הקימו את המחנה על הדרך האפורה להרים. הם נראים לי בסדר. נראה לי אפילו שהם מצאו להם חברים."
"איך את יכולה לראות אותם במרחק כזה?" התפלאה דיה.
"מעניין מי הם האורחים שלהם..." התעלמה חיננית, "מעולם לא ראיתי אותם, הם שונים מהם כל כך. אחד נמוך מאוד, והשני, הא... הוא בוודאי אינו מהאזור..."
"אחד נמוך אמרת? תגידי, יש לו במקרה זוג קרניים על הראש?"
"זוג קרניים, כמה מוזר, אבל כן... את מכירה אותו?"
"תגידי, חיננית," אמרה דיה והתרגשות התערבה בקולה, "האם את רואה שם אולי עוד מישהו? מישהו שלבוש בבגדים הדומים לשלי?"
"מישהו כמו אחיך?"
"כן!" קראה דיה בהתרגשות, אך מיד בלמה את עצמה ואמרה שוב, הפעם ביובש, "אה... כן... ראית אותו במקרה?"
"לא! לא ראיתי אף אחד שלבוש בבגדים כשלך," ענתה והורידה את ידה. היא הביטה בדיה בחיוך גדול והוסיפה, "אבל עוד שני רגעים תפגשי מישהו שאולי כן ראה."
דיה הביטה בה בפליאה, אך לפני שהספיקה לומר מילה, נשמע מקצה הכפר קול ילד קורא, "ד־י־ה! ד־י־ה!"

מילים לחן ושירה: מרים חדד
עיבוד והפקה מוסיקאלית: שי משה משה

גשם
בית חם
מתעוררת מחלום
כמו האש שבאח
נשרפת מבפנים

חלמתי את פניך אך אינך עכשיו איתי
חלמתי את פניך אך אינך עכשיו איתי

אני לבד
הבית חם
חשוך והגשם לא מפסיק

חלמתי את פניך אך אינך עכשיו איתי
חלמתי את פניך אך אינך עכשיו איתי


פרטים נוספים בקישור הבא מיוטיוב (ב"מידע נוסף")


מקווה שתהנו :)

מחשבות
לה בראש
עוברות
ושבות
והיא עם אותה
שאלה
זה שווה?
היא רוצה?
זה הולך
וזה בא -
יש בכלל
מטרה?
גמלה החלטה
בליבה,
היא תצא!
וזאת כבר ממש
אגדה
אורבנית,
בכל זאת,
היא לא בת הרים
ולא היא לא גרה
בכפר
אז
הוא פתח את הדלת
הרים את הכובע
אפילו הזיז לה
כסא
והיא מצידה
חייכה והרבה
העיקר שיהיה מרוצה
הבינו
גאולה
פרטית, שלהם
שתביא גם
של כל השאר

"אתה רוצה לומר לי שגמדים הם סוג של צבים?!" שאלה דיה בחוסר אמון.
"זה משל! מ־ש־ל!" ענה אחאיים ברוגז, "לא לימדו אתכם בכפר מהו משל?!"
"בסדר... בסדר... הבנתי..." ניסתה דיה להרגיע אותו, "אז גמדים פשוט נולדים עם שריון והוא גדל איתם במהלך החיים שלהם?"
"משהו כזה... בהתחלה הם נולדים עם שריון רך, ממש חלש," ניסה הגמד להסביר, "ואז, במשך החיים שלהם, השריון הולך ומתקשח ומקבל צורה. אבל לכל גמד יש שריון בעל מראה ייחודי. הצמיחה של השריון והעיצוב שלו מושפעים מהמעשים של הגמד, מהיושר שלו, ממעשי הגבורה שעשה ומעוד כל מיני דברים... אפילו אנחנו הגמדים לא לגמרי מבינים הכול, אבל אומרים שהיה פעם מחולל אורות משועמם אחד שחקר את הנושא והצליח לפענח את סוד התפתחות
שני האחים והגמד היו ישובים על עגלה הרתומה לשני סוסים ומונהגת בידי עגלון שמנמן. כשהאחים התעוררו בבוקר, הם התפלאו לראות את הגמד עומד לפניהם מלוא קומתו (הנמוכה...) ומתמתח. הדימום שלו חדל לגמרי, והסדקים בשריון שלו הצטמצמו. לפני שהספיקו לומר משהו, נשמע מרחוק משהו כבד הולך ומתקרב. הגמד הסתובב לעברם והורה להם לפנות הצידה בזריזות. הוא עצמו נעמד במרכז השביל והמתין. כעבור פחות מדקה הגיעה למקום העגלה. העגלון
העגלון ישב מקדימה לבדו ושתק, הוא לא התעניין בהם ולא שאל דבר על אודותם. גם הם מצידם לא התעקשו לפתוח איתו בשיחה. העגלון הוביל בעגלתו ערמת קרניים אדירה. הוא אמר לאחאיים שבכוונתו להוביל את הקרניים לכפר קטן שבהמשך הדרך, מרחק כמה שעות נסיעה מהמקום שפגש אותם. אחאיים תהה לעצמו לשם מה זקוק כפר קטן לכל כך הרבה קרניים, אך לא ראה טעם להציק לעגלון בשאלות חסרות טעם.
הגמד ושני האחים ישבו צפופים באחורי העגלה ורגליהם המטלטלות בלטו אל מחוץ לה. ערמת הקרניים חצצה ביניהם לבין העגלון. הקרקושים שהשמיעו הקרניים שהתחככו זה בזה בלי הרף ורעש העגלה המטלטלת בדרך מנעו מהעגלון לשמוע את השיח בין שלושת הטרמפיסטים, ובכל זאת הקפיד הגמד שישוחחו ביניהם בלחש מחשש שדבריהם יישמעו.
האחים סיפרו לגמד מה אירע להם אחר שהוא קרס אתמול. הוא נבהל כששמע שירדו מהשביל וכלל לא התלהב מהעסקה שעשו עם גדג. "איך תמצאו את האגם שלו?" הקשה עליהם, אבל הוא לא חשש מעצם ההתקשרות עם יצור המים, "הם יצורים מהימנים ובלתי מזיקים. במעיין שבעיר הגמדים שוכן שבט עתיק של אנשי מים החיים בשלום עם בני עמי כבר דורי דורות..."
הנסיעה בעגלת הקרניים לא הייתה נוחה. הסוסים הזקנים גררו בקושי רב את העגלה העמוסה. הנוסעים היטלטלו והרגישו כל אבן בדרך. ובכל זאת, שלושת הנוסעים היגעים הודו למנוחה מההליכה אחרי היום המפרך של אתמול. המנוחה היטיבה במיוחד לגמד, ופצעיו הלכו והתרפאו.
הנסיעה הזכירה לישון את השיט בסירה שלו. זיכרון הסירה שלו, שעכשיו שקועה עמוק בקרקעית הנהר, עורר בו געגועים עזים אליה, אל הנהר, אל הכפר, אל אביו ומשפחתו. הוא שקע בזיכרונות הללו שעה ארוכה, וכך לא שם לב לעצים החרוכים שהחלו להיראות בשולי השביל.
העגלה נעצרה.
"מה לכל הרוחות קרה פה?!" זעק העגלון וקטע את הרהוריו של ישון. כשהרים ישון את ראשו, אחותו והגמד כבר ירדו מהעגלה לבדוק מה גרם לעגלון לעצור סתם כך באמצע הדרך. הוא מיהר וקפץ מן העגלה אחריהם. הוא עקף את העגלה ונעמד לצד חבריו. מה שנגלה לעיניו היה הדבר המחריד ביותר שראה מימיו.
מימין לשביל נראו סימנים לכפר, או יותר נכון, למה שהיה פעם כפר, כעת הוא היה לא יותר מעיי חורבות עשנים מעוררי צמרמורת. בתי הכפר היו הרוסים וחרוכים. כל העצים שצמחו בכפר ובסביבתו היו שרופים ושבורים. במה שנראה כמו כיכר הכפר היו מפוזרים רהיטים שבורים, כלי חרס מנותצים, בגדים מפוחמים ושלל כלים וחפצים שהיה קשה לזהות את תכליתם.
העגלון שהסיע אותם נטש את עגלתו והשביל המוגן ורץ אל תוך הכפר. הוא עבר מבית לבית וזעק בקולי קולות, מקווה כנראה למצוא מישהו ששרד את התופת הנוראה הזאת. הגמד הורה לשני האחים להישאר לצד העגלה על השביל ומיהר אחר העגלון לתוך הכפר ההרוס. שני האחים צפו בחורבות הכפר ממקום עומדם המוגן. הם אומנם ראו בעיניהם את אובדן כפרם, אך הוא לא דמה אפילו במקצת למה שראו כאן. היה משהו לא טבעי בחורבן הזה.
אחרי כחצי שעה, שב הגמד אל שני האחים בפנים מפוחמות, פניו העזות היו נפולות וכאובות. העגלון לא היה איתו.
"אז... מה קרה כאן?" שאלה דיה, "האם אלו אותם תוקפים שתקפו את הכפר שלנו?"
הגמד שהה מעט עם תשובתו. "לא. אין שום דמיון בין מה שקרה לכפר שלכם לבין מה שקרה למקום האומלל הזה. לא פלשו לכאן כוחות חמושים. לא הייתה כאן כל מערכה או קרב."
"אז מה כן קרה כאן?" שאל ישון, "ראית פעם משהו כזה?"
"ראיתי..." ענה הגמד. "גם האבא שלכם היה שם. אבל זה היה לפני שנים רבות, והייתי שמח לשכוח ממה שראיתי אז. אני מצטער שאתם צריכים לראות את זה. דברים שכאלה היו צריכים מזמן להיעלם מן העולם הזה שלנו."
"נו!" אמרה דיה ברוגז, "אתה חייב להסביר לנו מה קרה כאן! ולמה העשן העולה מן החורבות השרופות הוא בצבע כחול? יש כאן משהו לא טבעי, נכון?"
הגמד שתק ונראה מתלבט כמה נכון לספר להם וכמה כדאי להסתיר מהם. אך שניהם נעצו בו את עיניהם, והוא הבין שאין לו הרבה ברירות, בפעם הקודמת שהסתיר מהם מידע קפצה דיה אל נסיכת החתולרים וסיכנה את כולם. הוא החליט שעדיף שידעו.
"אני מכיר רק שני יצורים בעולם היכולים לגרום להרס וחורבן שכזה," אמר בסופו של דבר והשפיל את ראשו מטה. "היצור הראשון הוא דרקון שחור."
"דרקון שחור?!" קראו שני האחים כאחד.
"אבל כאן לא היה דרקון שחור," אמר הגמד והביט בישון ואחר כך בדיה. "דרקון שחור מותיר אחריו עוד סימנים, והוא אינו ממהר לתקוף. דרקון שחור לעולם לא יתקוף בלי סיבה, ואיני רואה שום סיבה שתהיה לו לתקוף כפר סתמי באמצע הדרך."
"אז מי זה עוד יכול להיות?" שאל ישון, "מי עוד מסוגל להרס שכזה? ולמה?"
"יש עוד מישהו!" ענה הגמד ברוגז והרים את ראשו, "מישהו גרוע בהרבה מדרקון שחור. אולי לא תאמינו, אבל מדובר בבן אדם, ממש כמו שניכם! אבל הבן האדם הזה התמסר לצדדים האפלים שבנשמה הזאת שלו עד שטימא את עצמו באפלה נוראית. ולאדם שכזה אין בעיה להמיט שואה על כל מי שירצה ומכל סיבה שירצה. אין לו עכבות, אין לו מצפון, אין לו כלום! שיא התועבה הקיימת בעולם הזה!" הגמד דיבר בסערת רגשות עזה, ושני האחים הבינו מכך שהמפגש
"לאדם מתועב שכזה," המשיך הגמד אחרי שנרגע מעט, "לאדם מרושע ואפל שכזה יש הרבה כינויים, ולכל עם וגזע בעולם יש כינויי הגנאי שלהם לאותו תיעוב. אבל יש שם אחד קדום, והוא כנראה גם המדויק ביותר..." הגמד שב והשתתק, נראה שעצם העלאת השם על שפתיו העבירה בו חלחלה.
אבל את דיה זה כמובן לא עניין, הסקרנות אכלה אותה. "נו?!" אמרה ברוגז, "כמה עוד אתה מתכנן למתוח אותנו? מהו השם הזה כבר? אנחנו מסוגלים לעמוד בזה!"
אחאיים הביט בה ועיווה את פניו בכעס. ישון תהה לעצמו מתי יפסיק הגמד להיות סלחני כלפיה ויתפוצץ על החוצפה שלה, אבל לגמד הייתה כוח סיבולת גדולה ממה שנראה כלפי חוץ...
"מכשף." אמר הגמד בתיעוב וירק על הקרקע.
"זה הכול?!" אמרה דיה בזלזול, "מכשף? כזה שעושה כשפים וקסמים? אפשר לחשוב... הייתי בטוחה שתגיד איזה שם מפוצץ איום ונורא..."
הגמד נבהל כשהיא הזכירה את המילה מכשף. "שווו..." השתיק אותה בבהלה והביט לצדדים, "אל תזכירי את השם הזה כך בקול! ייתכן שהוא עדיין בסביבה, הדבר האחרון שאנו צריכים עכשיו הוא שההוא יגלה אותנו! ידעתי שלא הייתי צריך לגלות לכם את השם הזה!"
"אחאיים," התערב ישון, "אל תכעס. אצלנו בכפר היו סיפורים על מכשפים, והם מעולם לא נשמעו נוראיים כל כך. סתם מאחזי עיניים ולהטוטנים... גם אבא מעולם לא העיר דבר כשמישהו בכפר הזכיר מכשף ולא הגיב בצורה מיוחדת. לכן אנו מופתעים שהשם הזה נורא כל כך בשבילך."
"נורא ואיום! איום ונורא!" אמר הגמד ברעד, "במילה אחת הוא יכול להשמיד כפר שלם!" וכאן הוא הצביע בידו על חורבות הכפר, "כמו הכפר הזה, למשל."
השיחה נפסקה לשמע קריאות שבר מכיוון הכפר. שלושת המשוחחים הפנו את ראשם מיד לעבר הכפר. "אל תזוזו!" אמר הגמד, "אולי קרה משהו לעגלון שלנו, חכו כאן! תכף אחזור, אביא את העגלון ונסתלק מכאן בהקדם האפשרי."
הגמד שלף את גרזנו וירד שוב מהשביל המגן לעבר הכפר לחפש אחר קולות השבר. דיה וישון עקבו במבטיהם אחריו עד שהוא נעלם בין ההריסות. אחרי שעברו זמן־מה והגמד לא שב, הם התיישבו על מרצפות השביל הזהובות והמתינו.
לפתע נשמעה חבטה עזה מאחוריהם. הם קפצו והביטו לאחור. עגלת הקרון הייתה הפוכה, וכל הקרניים נשפכו על הקרקע ונערמו בערמה גדולה. שני האחים הבחינו שהקרניים רועדות. משהו זז מתחת לערמה.
הם קפאו במקומם בפחד. מה נמצא שם מתחת לערמה?
ישון היה הראשון שיצא מהקיפאון. הוא מצא לא הרחק מהשביל קורת עץ חרוכה בקצה שלה. הוא הרים את הקורה, אחז בה בכוח בשתי ידיו בתנוחת תקיפה והתקרב לאיטו לעבר ערמת הקרניים שהמשיכה לרטוט.
"מי שם?" קרא ישון בקול שהיה אמור להישמע מאיים ומלא ביטחון, אך הרעד נשמע היטב בקולו. ערמת הקרניים המשיכה לרעוד, אך לא נשמע ממנה כל תשובה. ישון הסתכל לאחור לעבר אחותו, אך היא עדיין עמדה קפואה במקומה. הוא המשיך להתקרב לאיטו וקרא שוב, "אני יודע שאתה שם! מי אתה? איך הגעת לשם?"
כשהתקרב לכדי צעד מהערמה, הבזיק לפתע אור לבן מבין הקרניים לרגע קל ואחריו נפסקו הרעידות. ישון התקרב עוד ובאמצעות הקצה המפויח של הקורה התחיל להסיט לצדדים את הקרניים ולגלות את הקבור מתחתיה. אחרי כמה רגעים הוא הבחין בכף יד. מישהו באמת נמצא מתחת!
אך היד לא נעה. כשראה זאת ישון הפסיק לחשוש מבעל היד, והתחיל לחשוש לשלומו של בעל היד. הוא השליך את הקורה הצידה, כרע לצד הערמה וסילק הצידה את הקרניים בידיו. "בואי!" קרא אחורה לעבר אחותו, "מישהו קבור כאן מתחת! בואי תעזרי לי! אני חושב שהוא פצוע קשה!"
בתוך שניות כרעה דיה לצד אחיה ובכוחות משותפים סילקו במהירות את הקרניים לצדדים. לאט לאט התגלה בעל כף היד, או יותר נכון – בעלת כף היד.
אישה צעירה הייתה קבורה מתחת לערמה. חבלות נראו בכל גופה. היא הייתה לבושה שמלה לבנה ארוכה, מעוטרת בפרחים ומקושטת בסימנים בלתי מובנים שנראו כמו כתב עתיק. שערה החום הגלי היה סתור וחרוך בקצותיו. רגליה היו יחפות ופצועות. היא הייתה גבוהה מאוד, למען האמת, ישון לא זכר שראה אי פעם אישה גבוהה כל כך. האישה נשמה, אומנם לאט ובקושי, אך היא הייתה בחיים, וחסרת הכרה.
"מי האישה הזאת?" שאלה דיה, "איך היא הגיעה לכאן?"
"ובדיוק אחרי שנשמעה החבטה האיומה הזאת..." הוסיף ישון, "את חושבת שהיא קשורה לכפר החרב הזה?"
"תשמרי עליה," אמר ישון לאחותו, "אני הולך לחפש את אחאיים, הוא ידע מה לעשות איתה ואיך לטפל בה."
"השתגעת?!" נבהלה דיה, "איך אתה משאיר אותי כאן לבד? המכשף האיום ההוא יכול עדיין להיות באזור! ובכלל, אולי האישה הזאת מסוכנת?"
"חשבתי שאינך פוחדת ממכשפים..." ענה ישון וגיחך, "ובכלל, אחאיים אישר את דבריו של גדג בקשר להגנה של שביל האור. את מוגנת כאן מכל רע." ישון התרומם מהאדמה והצביע לעבר המשך השביל, "תראי, אדמת הכפר חרוכה לגמרי – אבל רק עד השביל, אפילו המכשף המתועב ההוא מכבד את ברית השביל."
"ומה איתך?" השיבה דיה, "ברגע שתרד מהשביל לא תהיה לך עוד הגנה!"
ישון הביט באחותו ותהה לרגע אם היא באמת הודתה כרגע בקול שהיא דואגת לו, או שהיא פשוט פוחדת להישאר לבדה למרות הגנת השביל. הוא העדיף לדון אותה לכף זכות. "אל תדאגי, אחותי, אהיה בסדר. האישה הזאת – מי שלא תהיה – זקוקה לטיפול דחוף. תכף אשוב. אם ארגיש סכנה, אשוב מיד בריצה."
הוא חייך אל אחותו, הרים שוב את קורת העץ שהשליך קודם, וירד מן השביל במהירות לכיוון הכפר ההרוס. דיה הביטה אחריו עד שנעלם בין החורבות. מתי בפעם האחרונה הוא קרא לה "אחותי"? מתי בפעם האחרונה הוא חייך לעברה את החיוך שלו? משהו התעורר בלב של דיה.
"מי את?" נשמע קול תקיף מאחוריה וקטע את מחשבותיה. חפץ דק ננעץ בנוקשות בגבה. דיה סובבה לאיטה את ראשה וראתה מעליה את האישה הצעירה עומדת מלוא גובהה, זקופה ותקיפה. עיניה החומות ננעצו בדיה, ובידה הפצועה נעצה ענף עץ בגבה של דיה. דיה הבינה שהענף הדק הנעוץ בגבה אמור איכשהו לאיים עליה, אך לא הבינה איך.
"את בסדר?" שאלה דיה את האישה, "חששנו לשלומך, אחי בדיוק פנה להזעיק עזרה." האישה מצמצה בעיניה בעקבות תשובת הילדה. זו לא התשובה שציפתה לה.
"אני בסדר גמור, תודה." ענתה בקול רגוע ושמטה את ידה. את הענף היא השחילה בתוך חגורתה ושלחה חזרה את ידה ללחוץ את ידה של דיה.
דיה הייתה נבוכה, היא מעולם לא לחצה יד לאיש, כולם ראו בה ילדה, והינה, בפעם השנייה ביומיים מישהו פונה אליה כמו אל אישה. היא התעשתה במהירות ולחצה את ידה של האישה. מגע היד החמים של האישה העביר בה תחושת נעימות, כאילו חוטים עדינים של חום זורמים מהיד של האישה ומתפשטים בכל גופה.
"אולי כדאי שנעשה היכרות מחדש..." המשיכה האישה אחרי שהשיבה את ידה, "שמי חיננית בת לחש, מכפר שבע הרוחות, תלמידתה של לפידה בת דבּרה. ואת?"
"אה... אני דיה, סתם דיה." אמרה דיה ומיד התלבטה אם שגתה שגילתה לה את שמה, הגמד הורה להם לשמור על זהותם בסוד, בייחוד אחרי המפגש המר עם החתולרים. ובכל זאת, לא היה נראה לדיה שהשם הזה אמר משהו לחיננית. חיננית רק חייכה אליה חיוך גדול וחזרה על שמה של דיה כדי לזכור אותו.
"אז דיה," המשיכה חיננית, "מה את ואחיך עושים כאן באמצע הדרך? אני מקווה שלא תכננתם להיכנס לכפר הזה כאן שבצד הדרך, כפי שאת רואה, הוא בדיוק הוחרב בידי מכשף נאלח..." חיננית אמרה את הדברים בצורה פשוטה כל כך ומתוך שלווה ורוגע, כאילו לא קרה כאן שום דבר נורא או יוצא דופן.
"אה..." גמגמה דיה, היא עדיין תהתה מה מותר לה לגלות על עצמה, אף שחיננית נראתה חביבה ובלתי מזיקה. "אנחנו באנו מרחוק... תפסנו טרמפ על העגלה הזאת." אמרה דיה וסימנה בראשה לעבר העגלה ההרוסה, שני הסוסים שהיו רתומים לעגלה, השתחררו בעת שהיא התהפכה וניצלו את ההזדמנות לדהור הרחק מהמקום.
חיננית הביטה אל העגלה וסקרה בעיניה את ערמת הקרניים שהתפזרה על כל רוחב השביל. "אוי..." אמרה בשלווה, "נראה לי שהעגלה שלכם נהרסה בגללי... אני חושבת שנחבטתי בה קלות וגרמתי לה להתהפך." שוב, הדיבור של חיננית היה פשוט כל כך, כאילו לא קרה שום דבר מיוחד, היה אפשר לחשוב מדבריה שהיא בסך הכול שפכה כוס מים ולא הפכה עגלה עמוסה במטען כבד.
"סליחה, גברתי..." מלמלה דיה, "היית לפני כמה רגעים קבורה מתחת לכל הקרניים האלה... את בטוחה שאת בסדר?" דיה הייתה בטוחה שחיננית לא בסדר, היא אומנם הפגינה בעמידתה תחושה שהכול בסדר, אך כל גופה היה מכוסה חבלות.
חיננית קלטה את העיניים של דיה הסוקרות את חבלותיה. היא השיבה לה בביטול, "אה, אל תדאגי מהשריטות האלה, רק כמה מכות יבשות, בכלל לא נורא, הכול בסדר. כן... נראה לי שבאמת נתקלתי בעגלה הזאת. נראה שהגוף שלי באמת היה קבור מתחת לכל הקרניים היבשות האלה, אבל הנשמה שלי בדיוק הייתה במקום אחר ולא שמתי לב... אולי בגלל זה נבהלתם כשראיתם את הגוף שלי כמעט חסר נשימה. זה תמיד מעלה דאגה בלב אנשים שלא התנסו בזה קודם..."
"ס... סליחה..." המשיכה דיה לגמגם, דבר שהיה מאוד בלתי אופייני לה, האישה המשונה הזאת גרמה לבלבול, "א... אמרת שהנשמה שלך הייתה מחוץ לגוף שלך?"
"בטח, בוודאי..." אמרה חיננית בפשטות שלה ויישרה את בגדיה הקרועים. "כשראיתי שלקישא הולך להדוף אותי במכת הרוח שלו, שלפתי את הנשמה מתוך הגוף, לא התחשק לי להרגיש שוב את המכה על גופי. הפעמיים הראשונות לימדו אותי לקח, תאמיני לי..." אמרה וקרצה לדיה. "אבל אני מודה (וכאן אני נאלצת לומר משהו לשבחו...), לא צפיתי את עוצמת המכה הזאת. לקח לי יותר זמן מהרגיל למצוא את הגוף שלי ולחזור אליו. אולי זה גם בגלל שהגוף
חיננית ראתה שדיה מבולבלת וחסרת מילים. "אז אמרי לי, נערה חביבה," פנתה אליה בחיוך אדיב, "איפה אח שלך? אמרת שהוא הלך לקרוא לעזרה? מי העזרה שהוא מחפש? אולי נהג העגלה? עגלונים אינם ידועים ביכולות ריפוי... בייחוד לא עגלון זה. לפי האור המטושטש שאני חשה מסביב לעגלה שלו, אסור לכם לסמוך עליו." חיננית עצרה רגע את שטף דיבורה, היא עצמה את עיניה ונראתה כמרחרחת את האוויר. "כן..." אמרה באיטיות ופקחה את עיניה,
חיננית פקחה את עיניה וחייכה חיוך גדול, "את רואה," אמרה, "הכול תמיד לטובה! מזל שהכפר נשרף עד היסוד, אחרת הייתם בצרה צרורה... אני שמחה על שהיה לי חלק בהצלה שלכם. כן כן."
"איך את יודעת את כל זה?" לא הצליחה דיה להתאפק, "מישהו באמת רדף אחרינו, אבל חשבנו שהעגלון הזה אסף אותנו בגלל התשלום שהצענו לו, הוא אפילו התלבט אם להסכים להסיע אותנו. את בטוחה שהוא תכנן למסור אותנו?"
חיננית הנהנה בראשה לאישור בחיוך מלא ביטחון.
דיה הרגישה שהיא הולכת ונמשכת אחר שלוותה של חיננית, אך אז שמה לב למה שאמרה חיננית בסוף דבריה והזדעזעה. "אבל איך את יכולת לומר שהכול לטובה בכך שהכפר נשרף?! מה טוב בכך?! כפר שלם נהרס! מי יודע כמה אנשים נהרגו! ילדים, נשים וזקנים שלא עשו דבר!" חיננית לא אמרה דבר ורק המשיכה לחייך בשלווה והנהנה בראשה.
"ורק רגע..." כעת השלווה של חיננית כבר לא הרגיעה אותה, אלא להיפך, מילאה אותה בכעס, "אמרת שיש לך חלק בהצלה שלנו, כלומר – בהחרבת הכפר! וכל השטויות האלה שאמרת על שליפת הנשמה מהגוף, והיכולת שלך לדעת דברים ברחרוח האוויר... הדברים האלה אינם נשמעים לי דברים אנושיים רגילים. אלו כישופים, קסמים! ואם כך, את בוודאי מי שהחריב את הכפר האומלל הזה!" כעת דיה כבר הייתה מלאת כעס ודיבורה הפך לצעקות, "ולפי מה שאמר
אך ברגע שהזכירה דיה את המילה מכשפה, היא ראתה לראשונה את השלווה מסתלקת מפניה של חיננית, וכעת השם חיננית כבר לא הלם אותה כלל. כעס נורא מילא את פניה של האישה, שערה התנופף באוויר בלי שתנשב בו כל רוח. עיניה יקדו בזעם עז, וקור נורא בקע ממנה. דיה הרגישה שעוד רגע, תקפיא אותה האישה במבטה או תפוצץ אותה לרסיסים.
אבל כל זה התרחש רק לשבריר שנייה. הוא אומנם נדמה לדיה כנצח, אבל אחרי פחות מרגע, נעלם כל הכעס והזעם, הקור והאימה, והשלווה חזרה לשרות על פניה היפות והחבולות של חיננית. שערה החום והגלי שב לנוח על כתפיה, והחיוך חזר לעיניה.
"לא מכשפה."
אמרו שפתיה ברכות.
"מחוללת אורות."

הלב,
כמה מורכב אתה,
כמה הפעימות הקבועות שלך
צבועות ביחס למי שאתה.
כי הרגשות שבתוכי
עולות ויורדות,
צפות ושוקעות,
בוכות ושותקות.
לא פעם אני מוצאת את עצמי
עם דמעות בעיניים
שחונקות את הגרון,
או עם איזה שמחה מטורפת
שממש לא מוסברת.
ואני אשמור את רגשותיי בתוך ליבי,
כי למה שמי שסביבי יהיה מוכן לבכות את סבלי,
או לרקוד כך פתאום בגלל שמחתי?
כי אנשים לא אוהבים שינויים.
הם רוצים להכיר את חבריהם
כמו תמיד שלווים ונינוחים,
כולם שחקנים בהצגה אחת גדולה.
ומביטים רק בפעימת הלב הקבועה,
ולא במי שאתה – סערה.

לִפְעָמִים
צָרִיךְ לִשְׁבֹּר אֶת הַשִּׁנַּיִם
כְּדֵי לְהָבִין אֶת הַשָּׂפָה שֶׁלָּךְ
לָצֵאת מִמִּגְדַּל הַשֵּׁן
כְּדֵי לְהִוָּכַח בְּהַטְעָיָה שֶׁאָתּ
לֹא בּוּרָה
אוֹ שְׁבוּרָה,
מְאַלֶּפֶת בִּינָה
וְהַחִיּוּךְ הַצָּחוֹר־טָהוֹר שֶׁלָּךְ
מַזְכִּיר רגע שֶׁל חָלָב חַם לִפְנֵי שֵׁנָה

נהרות גשמים,
מציפים, מקציפים.
והשמש זורחת עליהם,
ובאמצע,
מחפש האדם את האלוקים.
קרני השמש מלטפות,
והפרחים זוהרים באור יקרות,

השם נמצא בכל מקום,

אך אם אתה בליבך,
בימים ובנהרות,
באורות בתקוות,
בעולמות שבליבך,
תביא את השם אליך,
אז יאיר ברכת שמיים
אמיתית עליך.
מהמקום האמיתי,
של הנשמה,
הואר לך דרכך.
כל ההוכחות נוקשות בדלתך,
"כי נר – מצוה ותורה – אור".

עט פיילוט שחור וצבעי עיפרון על נייר. נעשה לתחרות בנושא "קומקום" שדף הפייסבוק של החנות מתנות משמחות מקיים.

גמלא אזל למבעי קרני אוני דהוו ליה גזיוה מיניה
דיה הייתה משוכנעת שאלו המילים החקוקות בכותרת העמוד. היא עמלה קשות לזהות את האותיות המתפוררות. האמת, היא הופתעה שבכלל הצליחה לזהות את האותיות. מי יודע לפני כמה שנים הן נחקקו כאן ובאיזה כתב השתמשו אז... אך מסתבר שבני הכפרים שלאורך הנהר ממשיכים להשתמש באותן אותיות עתיקות גם היום. אבל השפה, ובכן, השפה שונה לחלוטין. היא לא הצליחה להבין אפילו מילה אחת מהמשפט המשונה הזה. היא אפילו לא ידעה איך נכון לקרוא
דיה המשיכה להתבונן באותיות העתיקות, כאילו ציפתה שאם תתבונן בהן חזק ותתאמץ הן יתחילו להיות מובנות לה יותר. אך למעשה, ככל שהתבוננה בהן יותר כך הן נהיו ברורות פחות. היא לא שמה לב, אבל האור האפלולי ששרר בחלל התת קרקעי הלך ונמוג, וחושך כבד תפס את מקומו. רק אז תפסה דיה שהשמש שוקעת בחוץ, וגם מעט האור שהצליח להסתנן לכאן במהלך היום – הולך ונעלם. עוד כמה דקות תשרור כאן אפלה מוחלטת.
ובאמת, בתוך כמה רגעים היא לא הצליחה לראות כלל את האותיות. בשברירי האור האחרונים היא מיהרה וגלשה בזהירות מהעמוד וקפצה לסירה. הנחיתה שלה בסירה העירה את ישון. "קום! קום מהר!" פנתה אליו בגסות, "מה נרדמת?! אנחנו חייבים להסתלק מכאן! עוד שנייה יהיה כאן חושך מוחלט ולא נוכל לצאת מכאן עד הבוקר!"
ישון קפץ ממקומו, הוא לא תכנן לישון זמן רב כל כך, אבל העייפות הכניעה אותו, אם דיה לא הייתה חוזרת לסירה הוא בוודאי היה ממשיך לישון עד אור הבוקר. הוא סקר את הסביבה והבין שאחותו צודקת, אבל כבר היה מאוחר מדי. לרגעים אחדים הוא עוד הצליח לראות את אחותו המרוגזת והמבוהלת עומדת מולו בבגדים מטונפים ובשיער מפוזר ומלוכלך מהאבק שדבק בה מהעמוד העתיק כשנצמדה אליו אחר צאתה מהמים.
"איפה אתה?" אמרה דיה, ופחד נשמע בקולה, "אני לא רואה כלום! אוף! למה לא הזזת את הגזע הזה כשאמרתי לך?"
אולי בגלל שנחתת בסירה רק לפני שנייה?! רצה ישון להטיח בה, אבל הוא ידע שאין טעם, היא תמיד תאשים אותו, לא משנה מה יקרה, אפילו אם האשמה כולה שלה, כמו עכשיו למשל. הוא העדיף לשתוק. הוא היה עייף מדי לריבים, וגם החושך והשקט ששררו במקום יצרו אווירה של דממה.
"נישאר כאן הלילה," לחש ישון לכיוון שלה, "אין טעם להתקדם בחושך הזה, ממילא שנינו צריכים מנוחה. נמשיך בבוקר, כשאור השמש יחדור שוב למקום". דיה המשיכה לקטר ולרטון במקומה, אך הוא התעלם ממנה. הוא חזר לתנוחת השכיבה שלו ועצם את עיניו שוב.
אבל אחרי מה שנראה לישון שתי דקות, טלטלה אותו דיה ולחשה לעברו בפחד, "פקח את העיניים שלך ואל תשמיע מילה, יש כאן עוד מישהו חוץ משנינו!"
ישון עשה כדבריה. כשפקח את עיניו, התפלא ישון לגלות שהחשכה נחלשה במקצת. אור בקע ממקור נסתר כלשהו. הוא התרומם לאט ובשקט ועבר לישיבה. דיה הייתה קרובה אליו, עיניה היו מפוחדות. בידה האחת סימנה לו לשמור על שקט, ובידה השנייה סימנה לו להביט אל עומק החלל, אל בין העמודים המתמשכים אל האין־סוף. ישון הביט לכיוון שאליו הצביעה. במרחק של כמה עשרות מטרים מהם שטה במים רפסודת עץ קטנה, כמטר על מטר גודלה. הרפסודה הייתה
"מה זה?" לחש ישון, אך דיה סימנה לו להמשיך לשמור על השקט.
"זו נערה," לחשה אליו, "תִראה, היא הולכת ומתקרבת אלינו. נרדמת בשנייה, אבל אני לא הצלחתי להירדם. היה לי קר. וחשוך. לפני כמה דקות הרגשתי שהחושך הולך ונחלש, וכשהסתכלתי סביב ראיתי את הרפסודה הזאת. בחנתי אותה טוב לפני שהערתי אותך, יושבת שם נערה, אני בטוחה."
האחים התכופפו בסירה וצפו ברפסודה ההולכת ומתקרבת אליהם. כשהייתה קרובה יותר, הבחין גם ישון שנערה יושבת באמצע הרפסודה. כעת היה אפשר לראות שסביב לנערה עופפו שלוש ציפורים קטנות. האור שהאיר את האפלה בקע מהן. כל ציפור זהרה באור אחר. אחת זהרה באור כחול חיוור, השנייה באור צהבהב והשלישית באור לבן בוהק. הן עופפו סביב לנערה, וכל כמה שניות התיישבה אחת מהן על אצבעה המושטת.
היה קשה לראות ממרחק כזה ובאור חיוור כל כך את פניה של הנערה, אבל ישון הבחין ששערה שחור, והיא לבושה בשמלה לבנה ארוכה, אך רגליה היו יחפות. עורה היה לבן וחיוור כל כך, כאילו מעולם לא ראה את אור השמש. ידיה, שהציצו מעט מהשרוולים הרחבים של שמלתה, היו דקות ושבריריות. לרגע תהה לעצמו ישון אם היא בכלל יצור חי, או שהיא מעין פסל עתיק שנותר כאן לפני שנים עם העמודים המתפוררים.
אבל הנערה לא הייתה פסל. היא הייתה אמיתית לגמרי. ובדיוק באותו רגע פנו פניה לעבר הסירה של האחים. היא ראתה אותם, לישון לא היה ספק בכך. הוא קפא במקומו והרגיש שגם אחותו עצרה לרגע מלנשום.
הנערה הסיטה קווצת שיער שחורה שכיסתה את עיניה והתמקדה בהם. ישון חש שהמבט של הנערה חודר לעצמותיו, לא, יותר מזה, כאילו היא קוראת את מחשבותיו, ואולי אפילו יותר מזה, כאילו היא חודרת לנשמתו ומגלה את סודותיו הכמוסים ביותר. הוא נעץ בה מבט. הוא ידע שזה לא מנומס, אבל לא הייתה לו ברירה אחרת. הוא פשוט היה קפוא.
הרפסודה המשיכה להתקרב לעברם לאיטה. כשהתקרבה עוד יותר, הבחין ישון שעיניה של הנערה זוהרות בצבע ירקרק. שלוש הציפורים שלה התעופפו מהרפסודה לעבר הסירה החבוטה. הציפור הצהבהבה נחתה על חרטום הסירה, לא הרחק ממנו. הציפור הכחולה נחתה בירכתיים, ליד התרמיל שלהם. רק הציפור הלבנה המשיכה לעופף באוויר, ממש מעליהם, והאירה את העמוד העתיק.
מניין השמלה הזאת הייתה מוכרת לו? אה, כן, היא דמתה לשמלות שלבשו הכלות בכפר העשיר שבמורד הנהר, הוא ראה אותן באחת מהפלגות הסחורה שלו עם אביו.
בעודו מהרהר בשמלתה, התקרבה הרפסודה עוד יותר, וכבר הייתה ממש במרחק קפיצה מהסירה.
הרפסודה נעצרה במקומה, אך ישון ודיה נותרו קפואים במקומם ולא הצליחו להזיז איבר או לפתוח את פיהם. אבל הנערה הרגישה חופשייה לגמרי. היא העבירה את מבטה מהאח לאחות ובחזרה. לאחר מכן נדד מבטה לעבר העמוד העתיק שסירתם הייתה קשורה אליו. מבטו של ישון עקב אחר עיניה. היא סקרה את העמוד מתחתיתו ועד לראשו עד שהגיעה לאותו מקום שדיה התעקשה כל כך לבחון מקרוב לפני כמה שעות, כשעוד היה להם די זמן להסתלק מהמקום המשונה
"זה משל." קול עדין וחלומי בקע מפיה של הנערה ושבר את הדממה. עיניה המשיכו לכמה רגעים להתמקד במשפט העתיק, אך אז היא שבה והביטה באחות, כאילו ידעה שדיה קראה את המשפט ותהתה לפשרו.
הנערה עצמה את עיניה ואחר הביטה בחלל הריק. לישון ודיה היה נראה כאילו היא מביטה למרחקים, אל מקום אחר וזמן אחר.
"מעשה בגמל צעיר ושאפתן," המשיכה הנערה בלי להתבונן באחים, אשר המשיכו להביט בה קפואים. "יום אחד, ראה הגמל ראם לבן באחו. הגמל התקנא בקרניו של הראם. בא הגמל והתייצב בביתו של אבי היער וביקש ממנו קרן כמו קרנו של הראם הלבן. אבי היער הביט בגמל במבט תמה. אחרי רגע של מחשבה, שלח אותו לטבול במעיין האמת. הגמל התמים צעד בגאון לתוך המעיין. כשיצא ממנו, חש שמשהו השתנה בו, משהו בראשו כבר אינו אותו הדבר."
הנערה עצרה את שטף דיבורה וחזרה להביט בדיה. "את יודעת מה הוא ראה על ראשו כשהביט בבבואתו במי המעיין?"
דיה נבהלה מהפנייה הפתאומית אליה, אבל בכל זאת הצליחה למלמל תשובה, "ק... ק... קרן?"
הנערה ממש נעצה את מבטה בדיה, וגם דיה חשה את שחש קודם ישון, איך היא חודרת פנימה, אל נשמתה, וכאילו קוראת אותה מבפנים כמו ספר פתוח. אבל אחרי כמה רגעים, שבה הנערה ובהתה בחלל כמקודם.
"הוא לא ראה שם קרן," המשיכה נערת הרפאים בסיפורה, "אבל משהו בכל זאת השתנה. האוזניים שלו. האוזניים הארוכות שלו. האוזניים שכיוונו אותו בדרכו, שהזהירו אותו מפני סכנה, שהיו תפארתו. האוזניים שלו – נעלמו!" הנעימה העדינה והרכה של דיבורה השתנתה כשאמרה את המילה האחרונה, היא נשמעה מאוכזבת וכמעט כועסת.
"גַּמְלָא אָזַל לְמִבְעֵי קַרְנֵי – הגמל הלך לבקש קרניים," תרגמה הנערה את הפתגם שבראש הכותרת, "אוּנֵּי דַהֲווֹ לֵיהּ, גַּזְיוּהּ מִינֵּיהּ – האוזניים שהיו לו, גזזו ממנו."
רק אז הצליחו דיה וישון להשתחרר מהקיפאון. הם הביטו זה בזה בתמיהה. מה פשר כל הדבר הזה? מאיפה הגיעה הנה נערת הרפאים הזאת? מדוע פנתה אליהם? למה הם קפאו במקומם? ומה המשל הזה בא לומר להם?
"המשל הזה עתיק מאוד," ענתה הנערה לשאלה שלא נשאלה, "והוא נכתב לזיכרון." עיניה, הבוהות עדיין בחלל האוויר, נצצו בירקרקותן, נראה כאילו עולם שלם בלוע בתוכן, עולם מלא חיים הכלוא בחלל התת קרקעי העתיק הזה.
"מי כתב אותו?" אמרה דיה והפתיעה את ישון באומץ שלה. "האם מי שהציב כאן את העמודים הנפלאים האלה?"
הנערה חזרה להביט בדיה. היא נאנחה. אנחה עמוקה וכאובה. אנחה שהביעה אכזבה, כמו קודם, כשגילתה להם מה קרה לגמל, אחרי שדיה טעתה בתשובתה. האם היא מאוכזבת מדיה? האם ציפתה שדיה תבין זאת מעצמה?
"מעמידי העמודים לא כתבו את המשל," מצא ישון את עצמו אומר, "נכון? המשל נכתב עליהם, על מעמידי העמודים. הם ביקשו להשיג בהקמת העמודים משהו שהיה מעבר לכוחם, משהו ששייך למישהו אחר. בגלל החמדנות שלהם הם הפסידו משהו חשוב שהיה להם. אני צודק?"
דיה הביטה אל ישון בהפתעה, מאיפה הוא הוציא את ההשערה הזאת? בנסיבות אחרות היא כבר הייתה לועגת לדבריו ומבטלת את דעתו באלף טענות, אבל הנוכחות העוצמתית של נערת הרפאים בלמה אותה. היא הביטה בעיניה הירקרקות של הנערה, ובלי שתאמר לה מילה, ידעה דיה שישון צודק. היא גם הבינה שהאכזבה של הנערה אינה ממנה, אלא ממעמידי העמודים. האם הכירה אותם? לא ייתכן! הנערה הזאת נראית בת גילה, והעמודים האלה ניצבים כאן בוודאי
הציפורים הזוהרות, שהאחים הספיקו לשכוח מקיומן, חזרו להתעופף באוויר. הציפור הזוהרת באור הכחול החיוור התקרבה אל הנערה והתיישבה על האצבע שהושיטה לעברה. היא לחשה משהו לציפור בשפה בלתי מובנית, והציפור שבה להתעופף ונחתה על חרטום הסירה, במקום שעמדה קודם חברתה הצהובה. שתי הציפורים האחרות המשיכו להתעופף מעל הרפסודה.
"המקום הזה איננו ראוי לכם," אמרה נערת הרפאים והביטה בשני האחים, כאילו בבת אחת, "הוא ספוג ברוחות רעות, בקנאה עזה, בתאווה נטולת מעצורים, ברדיפת כבוד בלתי מרוסנת. לבבכם תמים וטהור. אל תישארו כאן. הציפור הכחולה תכוון את דרככם." בסיום דבריה, החלה הרפסודה שלה להתרחק לאחור, אל החשיכה שבין העמודים.
"חכי רגע!" קראה אליה דיה, "מי את? ומהו המקום הזה? מי העמיד כאן את העמודים ומתי? בבקשה! חכי רגע!" אך הנערה כבר הסיתה את מבטה מהם. שׂערה השחור חזר לכסות את עיניה הירוקות, וידה שבה להשתעשע עם הציפורים הזוהרות. בתוך כמה דקות היא נעלמה מהעין בין העמודים המתפוררים. אילולא הציפור הכחולה שנותרה נטועה כפסל זוהר על חרטום סירתם, עוד היו יכולים לחשוב שהכול היה חלום.
"מה עכשיו?" שאל ישון את אחותו המאוכזבת, "נקשיב לנערת הרפאים ונסתלק מכאן?"
דיה, שעוד הייתה שרויה באווירת המסתורין שהשאירה אחריה הנערה, ניערה את ראשה וחשבה על שאלת אחיה. היא התלבטה. מבעד לאפלה הכבדה היא התאמצה לזהות את נתיב הסתלקותה של הרפסודה, אבל ישון מיהר לבטל את מה שעמדה לומר, "אנחנו לא עוקבים אחריה, תשכחי מזה! אנו נֹאבד כאן במבוך העמודים ולעולם לא נצא מכאן! בואי נשמע בעצתה. המקום הזה אפל, גם אם יאירו אותו אלף שמשות הוא יישאר אפל, אני מרגיש את זה מאז שנכנסו לכאן,
דיה שתקה. היה לה קשה להודות שהאמת עם אחיה. ישון קם ממקומו, שחרר את החבל שקשר את סירת הגזע שלהם לעמוד, וחזר להתיישב במקומו. דיה המשיכה לשתוק גם כשאחז במשוט היחיד שנותר להם והתכונן לצאת לדרך.
הציפור הכחולה, שניצבה עד עתה כפסל בחרטום הסירה, הבחינה בהכנות, נפנפה בכנפיה, התרוממה ממקומה והחלה לעוף לאיטה לעבר הגומחה החשוכה שראה ישון לפני שעות. לנער לא נותר אלא לכוון את הסירה ולהשיט אותה בעקבות הציפור, אל היציאה מהמקום האפל הזה.

לחיי השדים
שחוזרים בלילה
לחיי האהבות
שכבר לא נאהב
לחיי הילדות
שכבר מזמן שכחנו
את האושר, התום והלבד
לחיי ימים
זוהרים קצת פחות
מלאים במרדף
שלעולם לא נגמר
לחיי רגעים
שרצינו לשכוח
לנצור במבט,
לרוץ ולברוח
לחיי הסופים
שמהם כה פחדנו
נאחזים בעוד שבריר
של זיכרון ערפילי
לחיי החבר
שכבר קברנו
עומדים מול קברו
בוכיים, דוממים
ומחול השדים
עוד מוסיף לחולל
להניע את אמות הסיפים
של חיינו החיורים
מלטף, מייחל
דוקר ונובר
עד שלא נשאר דבר
מלבד הכאב
את העבר עוד נשיר
בגרון ניחר
נצעק את שלהבות
הזוהר של חיינו
אבודים, נואשים
מתפללים חרישית
למצוא שוב
את האושר
של שנינו.

כתב: כפיר גולן

צבעי שמן על קנבס

מָה הוּא יַעֲשֶׂה,
אַחֲרֵי שֶׁנִּסָּה
לְבַטֵּל אֶת הַגְּזִירָה

כְּשֶׁכְּבָר אֵין סִכּוּי.
כְּשֶׁלֹּא נִשְׁאַר שֵׂעָר לִנְשֹׁר
כְּשֶׁלֹּא נוֹתְרוּ רֵאוֹת לִנְשֹׁם
כְּשֶׁאֱלֹהִים זָרַק לַפַּח אֶת הַקְּוִויטֶלִים.

מָה יַעֲשֶׂה אָדָם
שֶׁמַּלְאַךְ הַמָּוֶת מַמְתִּין לוֹ בַּסָּלוֹן

מָה הוּא יַעֲשֶׂה
אַחֲרֵי שֶׁהֵסִיט אֶת הַמַּבָּט.
אַחֲרֵי שֶׁסָּגַר אֶת הַדֶּלֶת וְהֵגִיף אֶת הַתְּרִיסִים

מָה יַעֲשֶׂה אִם בְּכָל זֹאת
הַמָּוֶת
מַמְתִּין


מָה יַעֲשֶׂה אָדָם
כְּשֶׁמַּלְאַךְ הַמָּוֶת
נָגַע בּוֹ

מָה הוּא יַעֲשֶׂה,
אַחֲרֵי שֶׁנִּסָּה
לְבַטֵּל אֶת הַגְּזִירָה

כְּשֶׁכְּבָר אֵין סִכּוּי.
כְּשֶׁלֹּא נִשְׁאַר שֵׂעָר לִנְשֹׁר
כְּשֶׁלֹּא נוֹתְרוּ רֵאוֹת לִנְשֹׁם
כְּשֶׁאֱלֹהִים זָרַק לַפַּח אֶת הַקְּוִויטֶלִים.

מָה יַעֲשֶׂה אָדָם
שֶׁמַּלְאַךְ הַמָּוֶת מַמְתִּין לוֹ בַּסָּלוֹן

מָה הוּא יַעֲשֶׂה
אַחֲרֵי שֶׁהֵסִיט אֶת הַמַּבָּט.
אַחֲרֵי שֶׁסָּגַר אֶת הַדֶּלֶת וְהֵגִיף אֶת הַתְּרִיסִים

מָה יַעֲשֶׂה אִם בְּכָל זֹאת
הַמָּוֶת
מַמְתִּין


מָה יַעֲשֶׂה אָדָם
כְּשֶׁמַּלְאַךְ הַמָּוֶת
נָגַע בּוֹ

בריה חדשה
שלא חטאה
הזדמנות לתמימות
לרכות
לפשטות
נאמנות
שני גויים בבטנו
לו יגבר על יצרו!
הישנא אם יאהב
היראה דיוקן אב?
הכל תלוי ועומד
והרקיע העד
לו יכולתי לבחור
לו יכולתי לחזור
לפשטות
לרכות
לקבל הזדמנות
לחוש מבורכת
להיות קצת תינוקת
נאמנה לעצמי
לו יהי.

ועיננו תצפנה
כל עוד רוח בנו,
תכסה גופתנו כלימה
בושה תעטוף נפשנו
וכאב יפרוץ מבעדנו.
ציפית לישועה?
תמה היא, גם תם כוחה
של הציפייה
והשאלה תהדוף בנו,
תכה ללא רחם.
הטוב כי לא כלו רחמיך.

שַׁבְשֶׁבֶת נִמְשֶׁכֶת בְּרוּחַ עַזָּה.
אַנְטֶנָה כְּרוּעַת־צְוָחוֹת מִן הָאֶתֶר.
שַׁעַר חוֹרֵק אֶל נִגּוּחַ סוּפָה.
מְצַד אֲבָנִים - מַטָּרָה לַבָּרָק.
רוּחַ אֵימִים דּוֹבֵר.
אֵיךְ לֹא אֶכָּוֶה?

אנשים באים,
אנשים הולכים.
משאירים אחריהם
שובל של חיים,
של פרחים
פורחים וגם נובלים.
אנשים חיים את
החיים כמו שהם,
לא סופרים
את הצעדים.
מנסים, משתדלים,
אבל לא באמת יודעים.
הולכים לישון בתפילה
שמחר יקומו לעוד
יום של מלחמה.

עבר עריכה בפוטושופ. שינוי גוון.

איור במחשב באמצעות תוכנות אילוסטרייטור ופוטושופ

מעט יי"ש לשפוך
כוסות
על לב קפוא
אין לך דבר גדול מזה.
דרך ארוכה שגמענו קרח נורא
עכשיו רק מחול בית מרזח ויין נסך,
יין נסך - -
ריבוינו של עולם אתה יודע לב קפוא
מר נפש, מעט יי"ש, מעט תשוקה להחיות המת
זה אין לך דבר גדול מזה

בין ידו הפשוטה
בין מאת הקשיטה
לקשת רובינסון,
נסיונה רב ההמון.
אני מעוניין בזאת הבחירה.
זאת הבכירה,
תבקר ביכורה,
קשוט אתה עצמך תחילה!
השוק שם בקושטא
צבעוני והומה,
עוד חכמה, הלוואי –
קניינים פה קונה.
שוק על ירך,
שכן על כתפיו.
והשוק על כבסיו,
כאילו מאליו...
יתמלא פה אחד
של יחיד ומיוחד,
תל של פיות,
כבשים וכבשות,
פיות מכבסים.
גם פרים שעפים.
ושני בני־יונה, וכרובים מרצים.
נכנפו שם באש
פנים אל פנים.
ודיבור עממי של ממש לוחש,
ובין כנפיהם –
קול התור מתרחש.

ישון נפרד מאחותו ברגשות מעורבים. מצד אחד, הוא חשש לשלומה של האישה הגבוהה שנחתה משום מקום, ומיהר ככל יכולתו למצוא את הגמד. מצד שני, מילאה אותו הרגשה נעימה ותחושה בלתי מוכרת – אחותו דואגת לו, אכפת לה ממנו! הוא תמיד ידע שחרף כל הריבים המטופשים ביניהם והתחרות הסמויה שליוותה אותם במשך כל השנים, הם סוף סוף אחים, והאמת הזאת חזקה מהכול, אבל הוא מעולם לא ראה איך האמת הזאת מתבטאת ביחסים ביניהם.
לצד הדאגה שלו לשלומה של הזרה והדאגה של אחותו לשלומו שלו, הייתה עוד תחושה שהלכה והתגברה בו ככל שהתרחק מהעגלה ההפוכה. פחד. הוא לא חשב על כך יותר מדי כשהכריז שהוא הולך להזעיק את הגמד. אבל עכשיו, אחרי שדעך כוח האבירות שהתעורר בקרבו קודם, הוא התחיל להבין מה עשה. הוא ירד מרצונו החופשי מהשביל, מהדבר היחיד שמגן עליו בעולם זר ומנוכר. ולאילו סכנות הוא הכניס את עצמו? יש את אנשי החתול האכזריים... יש את המכשף
ישון נכנס לכפר החרב בריצה. סרחון נורא קידם את פניו. נראה שהשביל הגן עליהם גם מהסירחון הזה, כי ישון התחיל לחוש בו רק כשירד מהשביל. הריח נדף מחורבות הכפר המפויחות והרתיע את ישון לא פחות מהעשן הכחלחל המסתורי שעלה מכל עבר.
הוא הגיע במהירות אל כיכר הכפר. מקרוב, החורבן היה גדול אף יותר ממה שנראה לו בעומדו בשביל.
ישון עצר בכיכר העיר בתקווה למצוא רמזים למקום שפנה אליו הגמד. הוא לא היה צריך לחפש זמן רב. עקבותיו של הגמד נראו בבירור צועדות מכיכר הכפר צפונה, לעבר צידו הנגדי של הכפר. לצד העקבות הכבדים של הגמד, הבחין ישון בעקבות אחרים, אנושיים, מאורכים. הוא הניח שאלו עקבותיו של העגלון. הוא שיער שהגמד עקב אחרי העקבות הללו עד שמצא את העגלון, וכעת הוא כנראה מנסה לשכנע אותו לשוב איתו לעגלה. מעניין מה יאמר העגלון
משהו הטריד במיוחד את ישון בתוך כל החורבן הזה, משהו היה חסר, אך ישון לא הצליח להגדיר לעצמו מה.
הוא עקב אחרי העקבות. מסלול העקבות התפתל עם פיתולי רחובות הכפר. משביל האור, עשה הכפר החרב רושם של כפר קטנטן, אך עכשיו, כשהעמיק ישון בתוכו, התגלה שהכפר גדול הרבה יותר ממה שחשב. ובכל זאת, גם לכפר הזה היה סוף. מרחוק הבחין ישון בחורבות האחרונות של הכפר. הוא הגיע אליהם בריצה ובלם את עצמו ממש ברגע האחרון.
אחרי הבית החרב האחרון של הכפר נפערה תהום עמוקה. אם לא היה מבחין בה בזמן, היה נופל לתוכה. הוא צעד שלושה ארבעה צעדים לאחור, ליתר ביטחון, וסקר את הסביבה. בסמוך לתהום נראו שרידים של גדר שבוודאי שמרה על העוברים והשבים לבל ייפלו לתהום. הוא תהה לעצמו מה הביא את האנשים להקים כפר סמוך כל כך לתהום קטלנית שכזאת.
ישון השתטח על הקרקע והתקרב חזרה לעבר התהום בזחילה מחשש ששפת התהום תקרוס מתחת לרגליו. כשהגיע אל התהום, הציץ פנימה וחיפש את קרקעיתה, אך לשווא. התהום הסתיימה בחור שחור.
מוזר, חשב לעצמו, העקבות ממשיכים עד לקצה התהום, אך אין שום סימן לנפילה לתהום, נראה כאילו שני הצועדים המשיכו לצעוד באוויר מעל התהום!
בעודו תוהה לאן נעלמו העקבות, הרגיש לפתע שמישהו רוכן מעליו. הוא הרים את ראשו באיטיות מעלה. מעליו ראה שער ערמוני עבה וארוך. השער צנח מראשו של גבר צעיר גבוה, שפניו נאים ובוטחים.
הזר הביט כמו ישון בעניין אל תוך התהום. אבל בניגוד לישון, הוא עמד על שפת התהום במלוא קומתו בלי כל פחד. ישון לא ידע מה לומר.
"אל תדאג," אמר לו הגבר הזר בלי להסיט את עיניו מהתהום, "החבר השריונאי שלך לא נפל לתהום, הוא במקום מבטחים."
ישון גרר את עצמו לאחור והתיישב במקום שנראה לו בטוח מהתהום אך לא רחוק מדי מהזר. "אה..." השיב לגבר הגבוה, "תודה לך אדוני... אבל, על איזה שריונאי אתה מדבר?"
הזר לא מיהר לענות, ולישון הייתה הזדמנות לסקור את כל דמותו. האיש היה לבוש בבגדי נווד חומים ומהוהים. שמלתו הארוכה הסתירה את רגליו, ורק ידיו השרוטות ומכוסי הכוויות הציצו מבעד לשרוולים הרחבים של גלימתו. שערו הארוך נשפך על כתפיו ועורפו. הוא היה חגור באזור עור רחב. נרתיק עור היה תלוי לו מכתפו עד ירכו ברצועת עור עם אבזמי מתכת זהובים. בידו אחז מקל הליכה ארוך ועבה.
אחרי כמה רגעים נראה הזר כמתעורר מחלום. הוא הפנה את ראשו לעבר ישון בעודו ממשיך לעמוד ממש על קצה התהום. "השריונאי הזקן ההוא," ענה לשאלת ישון, "אתה אולי מכיר אותו בכינוי גמד, אבל גמדים יש רק באגדות... בעולם שלנו הם נקראים שריונאים."
"אתה מתכוון שראית את אחאיים?" השיב ישון בשמחה, ותחושת הקלה הציפה אותו, "פחדתי שהוא נפל לתהום הזאת! העקבות שלו נראים כאילו הם ממשיכים אל מעבר לתהום, וגם לא ראיתי שום סימנים שהוא נפל לתוכה."
"הבט היטב אל התהום," פקד הזר והצביע בידו אל מעבר לתהום, "דמיין שהתהום איננה קיימת, דמיין שבמקומה מתמשכת דרך סלולה אל ההרים."
ישון לא היה טיפוס שמתווכח. הוא ציית מיד לפקודה. הוא הביט לעבר התהום וניסה לדמיין את מה שתיאר לו הזר. הוא דמיין שהתהום פשוט איננה קיימת. שבמקומה ממשיכה דרך ארוכה היוצאת מן הכפר וממשיכה אל הרים גבוהים מכוסי שלג הנמצאים במרחק.
"דמיין היטב!" חזר הזר הגבוה וציווה עליו.
ישון עצם את עיניו ודמיין שמשני צידי הדרך צומחים עצי ברוש גבוהים עמוסי אצטרובלים. הוא דמיין שההרים שהדרך מובילה אליהם כה גבוהים עד שהם מגיעים לשמיים, ועננים מסתירים את פסגותיהם. הדרך שהוא דמיין הייתה שונה מהשביל הזוהר המרוצף במרצפות אור, היא הייתה דרך עפר אפורה הסלולה בפשטות, מתפתלת לה בין הגבעות.
"דמיין היטב!" חזר הקול המצוה של הזר.
כמה קילומטרים מהכפר, בסמוך לדרך המדומיינת, ראה ישון בדמיונו מחנה פליטים גדול. אוהלי בד ואוהלי עור היו נטועים במישור שהשתרע בין כמה גבעות בהמשך הדרך. בין האוהלים הוא ראה ילדים מתרוצצים. נשים היו ישובות סביב מדורות ומכינות תבשילים למשפחותיהן. הגברים היו פזורים בכל מקום. היו שעמדו חמושים ודרוכים סביב למחנה, שומרים במשמרות על המחנה. היו שיצאו ללקט מזון ולצוד צבאים בשדה מרוחק. קבוצה של אנשים זקנים
הפליטים דמו זה לזה. לבושם הבהיר היה בולט כנגד עורם השחום. שער ראשם, הן של הגברים הן של הנשים, היה שחור כפחם. כולם ענדו לצווארם שרשרת, ובה תליון בצורת הסהר, שהרונים.
כולם נראו כך – פרט לשני האנשים שעמדו בצד. אחד היה בעל שער בלונדיני והוא חבש כובע עור מרופט לראשו. הזר השני היה נמוך בהרבה משאר האנשים והיה לבוש שריון זהב נוקשה. על ראשו חבש כובע מתכת שבולטים ממנו שני קרני פלדה.
"אחאיים והעגלון!" קרא ישון ופקח את עיניו. המראה נעלם. לפניו נותרה רק התהום העמוקה והנווד הזר שהביט בו בעניין.
"כפי שחשבתי..." הרהר הזר וחיכך באצבעו את סנטרו, "ניחנת בראייה סגולית. גם אתה שייך בוודאי לאומה המנודה."
"מה?" ענה ישון ומצמץ בעיניו. המראה שדמיין לפני רגע היה אמיתי כל כך, ואילו התהום שחזרה ונפערה לפניו כשפקח את עיניו הייתה נראית כחלום רחוק. אבל היא הייתה שם, שני צעדים לפניו, הוא ראה אותה בעיניו!
"העיניים מכזיבות פעמים רבות..." אמר לו הזר, כאילו קרא את מחשבותיו. הוא הניף את מקל ההליכה שלו מעל התהום, ולעיניו ההמומות של ישון התפוגגה התהום ונעלמה! במקום התהום, הלכה והופיעה הדרך האפורה שדמיין ישון בעיניים עצומות, ובמרחק נראו ההרים הנוגעים בשמיים. הכול קרם עור וגידים לפניו ונראה אמיתי לחלוטין.
"מה?! אבל איך? איך זה ייתכן?" ישון לא הצליח להסביר את שרואות עיניו.
"האמת והשקר משמשים בערבוביה בעולם הזה," הסביר הזר, "התהום שראית לפני כמה דקות איננה אמיתית. היא אשליה. תעתוע. היא נועדה להטעות אנשים פשוטים שלא ניחנו בראייה סגולית. אני כמובן רגיל לטריקים האלה... אך לך זה חדש. ובכל זאת, לא נדרשת ליותר מהדרכה בסיסית ממני כדי לראות את האמת בעיני רוחך. אכן, מהאומה המנודה אתה."
"ועתה," אמר הזר בלי לחכות לתגובת ישון, "עליי להמשיך בדרכי. אתה מבין, אני נמצא במשימה חשובה מעין כמותה. והמשימה הזאת דורשת זמן רב משציפיתי. אתה יכול להמשיך בדרך. השריונאי שלך ישמח לראות אותך. אך לא יהיה לך פשוט לשחרר אותו מבני השהרון."
"תודה לך אדון," ענה ישון ונעמד על רגליו, "אלך אליו. האם תוכל לומר לי מה שמך? שמי ישון."
"ישון? שם מוזר... מעולם לא שמעתי שם כזה," הרהר הזר בקול. "אתה שואל לשמי? ובכן, הוא לא חשוב כל כך על כל פנים, לא לך. ועכשיו, כפי שאמרתי, עליי להמשיך במשימתי."
הזר כבר הפנה את גבו וכמעט התחיל לצעוד לתוך הכפר, אך אז נעצר לרגע והסתובב שוב לעבר ישון. הוא שלף מחגורתו שקיק קטן והושיט אותו לישון. "שמור על השקיק הזה, הוא יכול להועיל לך בהמשך הדרך. פתח אותו רק במקרה סכנה אמיתי. בהצלחה." ובמילים אלו פנה שוב וצעד אל תוך הכפר.
ישון עקב אחר הזר במבטו עד שנעלם בין חורבות הכפר. הוא בחן את השקיק שקיבל וקשר אותו לחגורתו, לצד נאד המים של גדג. הוא הביט שוב אל הדרך שנפרשה באורח פלא לפניו ויצא לדרכו.

באמצע הסתיו,
יצאתי לצלם שלכת.
גיליתי שלא כולם הולכים עם הזרם...

האחים מיהרו אחרי הגמד הרוטן. ישון לא הבין איך רגליים קטנות כל כך יכולות לצעוד במהירות שכזאת. הגמד הגיע בקושי לגובה סנטרו של ישון, הוא היה לבוש בשריון זהוב כבד למראה, את ראשו כיסתה קסדת זהב, שממנה בלטו שני קרני פלדה. זקן אדמוני עב ומסובך ירד מפניו כמעט עד ברכיו. המראה המשונה שלו היה עשוי לעורר אימה, אך גם צחוק, תלוי ברואה. אבל לא משנה מה המראה מעורר במתבונן, לטובתו האישית, כדאי לו להתאפק ולשמור
"הדרך עוד ארוכה?" שאלה דיה בקוצר רוח, "אנחנו צועדים כבר שעות!"
"אנחנו צועדים בקושי חצי שעה," ענה הגמד ברוגז, "ותפסיקי כבר לקטר!" הוא פנה לישון ושאל, "איך אתה מצליח לסבול את הקיטורים האלה?"
"מתרגלים לזה..." נאנח ישון.
"את האבא שלכם אף פעם לא שמעתי מקטר ככה," המשיך הגמד בלי להסתכל לעברם, "למרות כל מה שעבר עלינו בדרכים, אף פעם לא התלונן ככה. תמיד הלך בגאווה, בראש מורם, הוא היה גבר!"
"טוב," ענתה דיה, "אני לא גבר! אפילו לא סיפרת לנו לאן אנחנו הולכים! ואנחנו רק הולכים ומתרחקים מהבית!"
"בית?! על איזה בית את מדברת?" גיחך הגמד ואז נאנח, "מהבית שלכם הזה לא נשאר כלום! אפילו את השער של הכפר הם החריבו, ובלי השער – אין בית! אני לא מבין איך בכלל הצלחתם להינצל משם! יש לך מזל שהאבא שלך לימד את האח שלך איך לשוט בגזע הלֵאוּן, אחרת, הייתם נמצאים עכשיו איפה שכל הכפר שלכם נמצא!"
דיה השתתקה. הגמד צודק. אין בית יותר. אין כפר. אין לאן לחזור. ולאן בעצם יש להם ללכת? עד עכשיו, כל מה שעשו היה רק להתרחק ממה שהיה פעם הבית כדי להינצל מהגורל שהיכה בכל תושבי הכפר. עכשיו הם פליטים, ובליבה ידעה דיה שעליה להודות לאחאיים שהסכים להוביל אותם לאן שהוא, יהיה איפה שיהיה. לפחות הם יצאו מהנהר הנורא ההוא.
גם אחאיים הגמד שנא את הנהר, אבל בניגוד לדיה, שהייתה שחיינית מיומנת, הגמד לא ידע לשחות, וגם לא היה יכול לשחות, ועם כל המשקל שנשא עליו, הוא ישקע במים בשניות. מסיבה זו, בחרו הוא ואחיו הגמדים להתגורר הרחק מהנהר. זו אפוא הסיבה שהם צעדו כבר חצי שעה בדרכם, והיו עתידים לצעוד עוד שעות רבות.
ישון העדיף לשמור על שתיקה בדרך. ההיפרדות מהסירה היקרה שלו הייתה קשה, אך הוא ידע שאין ברירה. הוא קדח במו ידיו חור בקרקעית הסירה שהצילה את חייהם ונתן לה להתמלא במים ולשקוע אל קרקעית הנהר. הוא נפרד ממנה לשלום במבטו, ואחר פנה להצטרף אל אחותו והגמד.
הפגישה עם הגמד בצידו השני של ההר לא הייתה מקרית. הגמד המתין להם שם. השמועה על חורבן כפרי הדייגים שעל הנהר התפשטה במהירות באמצעות בעלי הכנפיים מוליכי הקול שטרחו להפיץ את השמועה בכל מקום. מששמע זאת, מיהר הגמד לצאת לדרכו והמתין בדריכות על שפת הנהר, כפי שהבטיח לרָמוּעַ לפני שנים. רמוע היה בן ברית נאמן, ואחאיים, כמו כל בני גזעו, מעולם לא עבר על הבטחתו.
הסירה עם האחים הגיעה מאוחר משציפה, הוא כבר החל לחשוש שלא הצליחו להימלט או שקרה להם משהו בדרך. אך בבוקרו של היום העשירי הוא הבחין בסירה היוצאת לאיטה מהפתח הקדום שבתחתית ההר. כשהתקרבה הסירה, נעמד הגמד וצעק לעבר הילדים: "רמוע! רמוע!". מששמעו קול קורא את שם אביהם, הם זינקו בבהלה, והסירה כמעט שהתהפכה. דיה התעשתה מהר כשזיהתה את חברם הוותיק של אביהם, וישון מיהר לכוון לעברו את הסירה.
"מנוחה!" קרא הגמד אחרי שעת הליכה רצופה בקצב מהיר, ושני האחים קרסו על האדמה. אחאיים שלף מתרמילו שני גרגירי יער בגודל אפונה והושיט אותם לאחים. "בתיאבון! זה אמור להחזיק אתכם עד מחר בצוהריים לפחות!"
"זה בסך הכול גרגיר!" התלוננה דיה, "לא תודה, אנחנו נסתדר עם האוכל שהבאנו איתנו," אמרה ופתחה את התרמיל שסחב אחיה.
אך ישון בלע את הגרגיר. אחרי כמה רגעים אמר בהערכה, "גרגיר מָאן. חשבתי שהוא אגדה, מאיפה הצלחת להשיג אותם? על פי הסיפורים, הגרגירים האלה גדלים רק בהרי הרמכּל! לא ייתכן שהיית שם!"
אחאיים נהנה מההתפעלות וההערכה בקולו של ישון. "הייתי רוצה מאוד להגיד לך שהייתי שם, בחור צעיר, אבל הגמדים, הם אינם משקרים לעולם. לא. לא הייתי שם. אבל פגשתי מישהו שהיה, והוא מכר לי אותם תמורת כמה אבנים..."
"מה מיוחד כל כך בגרגירים האלה?" שאלה דיה והמשיכה לחטט בתרמיל בחיפוש אחר שאריות מזון.
"הגרגירים האלה אולי קטנים, אבל יש בהם מספיק בשביל להחזיק אדם בוגר ליום שלם," ענה ישון, "הם חלומו של כל ספן! אם אתה יוצא להפלגה עם ארגז מלא גרגירים כאלה, אינך צריך לחשוש לדבר. אבל הייתי בטוח עד עכשיו שזו אגדה בלבד."
"כשאתה גר בכפר דייגים קטן לצד הנהר," אמר הגמד ומתח את איבריו, "כל דבר נשמע לך אגדה. אבל כשאתה יוצא לדרך, אתה מגלה שחיים בכפר קטן הם אגדה, והחיים שבחוץ אמיתיים הרבה יותר."
"לא יודעת מה איתכם," אמרה דיה ובלעה את הגרגיר שלה אחרי שהתייאשה סופית מהתרמיל המרוקן שלהם, "אבל אני מעדיפה את האגדה של כפר הדייגים מהשיטוטים במקום הנידח הזה. איפה אנחנו בכלל?"
ישון הביט לצדדים, גם הוא שאל את עצמו את השאלה הזאת. בהתחלה, כשעוד היו קרובים לנהר, הם צעדו על דשא, ועצי ערבה ענקיים הצלו עליהם, אבל אחרי כחצי שעה נעלמה הצמחייה האופיינית לסביבת הנהר, ובמקומה הופיעה צמחייה שישון לא ראה מימיו. אחאיים כיוון אותם לעבר שביל סלול, ומאז הם צעדו עליו כבר יותר מחצי שעה.
"לא משנה איפה אנחנו עכשיו," ענה הגמד בביטול לשאלה של דיה. הוא כיתף מחדש את התרמיל שלו, התמתח וקרא, "מה שחשוב הוא היעד שלנו. והיעד ההוא, המקום ההוא עוד רחוק מאוד! קדימה! אנחנו ממשיכים!"
ישון קם על רגליו, כיתף אף הוא את התרמיל שלו והתחיל לצעוד אחרי הגמד. אבל דיה התעכבה קצת אחריהם. היא קמה, יישרה את בגדיה, ניערה את שערה, ובדיוק כשהתכוונה להמשיך אחריהם, שמעה ייללת חתול. היא הביטה ארצה וראתה חתולה זהובה משתכשכת ברגליה. "איזו חתולה יפה!" קראה דיה ושלחה את ידה ללטף אותה. החתולה התענגה מהליטוף.
"מאחורי אוזן ימין, אם לא אכפת לך..."
"סליחה?!" התפלאה דיה והביטה לצדדים, "מי אמר את זה?"
"זו אני, מי שאת קוראת לה חתולה."
דיה הביטה על החתולה ונתקלה במבט מחייך. "מאחורי אוזן ימין, אם לא אכפת לך," אמרה שוב החתולה.
"חתולה מדברת?!" נבהלה דיה והחזירה את ידה לאחור במהירות, "אני בטח חולמת!"
"לא שמעת מה אמר לך קודם הרוטן ההוא," השיבה החתולה והתשכשכה שוב ברגליה של דיה, "כשחיים בכפר דייגים קטן, כל דבר נשמע כמו אגדה... וחוץ מזה, אינני חתולה."
"כן?! אז מה את?" נרגעה דיה וחזרה ללטף אותה, הפעם מאחורי אוזן ימין, "לי את נראית די חתולה, חוץ מזה שאת מדברת, כמובן."
"עצמי את עינייך, ספרי עד שלוש, וכשתפקחי אותן תגלי מי אני באמת." לדיה זה נשמע די מטופש, אבל בכל זאת, לא כל יום שומעים חתולה מדברת...
"טוב... אם את כל כך רוצה..." דיה עצמה את עיניה וספרה. אחת... שתיים... שלוש... היא פקחה את עיניה. החתולה כמובן עדיין עמדה שם, אבל כעת לא הייתה זו חתולה רגילה. החתולה עמדה על שתי רגליה, כמו בן אדם. היא הייתה גדולה וגבוהה יותר, בערך בגובהו של אחאיים. היא הייתה מכוסה בגלימה מפוארת ומקושטת בשלל צבעים. ראשה היה מכוסה במטפחת מעוטרת שנשפכה על כתפיה וגבה. על המטפחת ניצב כתר זהוב.
דיה נרתעה לאחור. "מה?! איך ייתכן?! מה קרה פה?!"
"כבוד הנסיכה גטום," נשמע קולו של אחאיים מאחורי דיה, "לכבוד הוא לנו לפוגשך, אך במחילה מכבודך, מה את עושה כאן באמצע הדרך?"
כשדיה הביטה לאחור, היא ראתה את אחאיים הגאה רכון על ברכיו בהכנעה לפני החתולה בגלימה. ישון עמד מאחוריו והביט במחזה בהפתעה.
"אז אלו שני הילדים? שמעתי שהם במנוסה," ענתה הנערה־חתולה בעניין, "אתה חושב שהם באמת יצליחו? הם לא נראים לי חכמים או גיבורים במיוחד..."
הגמד לא ענה לה, אך שלח לעברה מבט מתחנן כדי שלא תמשיך לדבר. דיה קלטה את המבט הזה והבינה את משמעותו, "נצליח במה?" אמרה בקול מתגרה, "מאיפה שמעת עלינו? ולאן נעלמה החתולה הזהובה המדברת?"
"כפי שאמרתי לך, נערה," ענתה הנערה־חתולה בחיוך, "אינני חתולה. אני חתולר. הגזע שלי אומנם קרוב משפחה רחוק של גזע החתולים הנחות, אבל אנחנו מעדיפים שלא לדבר על זה... בניגוד אליהם, אנחנו יכולים ללבוש גם צורת חיה וגם צורה אנוש. אנו גם יכולים לדבר. וכמובן, יש לנו הרבה יותר שכל..."
"למה אחאיים קרא לך נסיכה?" התקרב ישון ושאל.
"כי אני נסיכה, כמובן!" צחקקה החתולר, "אחרת, למה יש כתר לראשי?! למה שלא תבואו להתארח בארמוני? הוריי ישמחו לפגוש אתכם!"
הגמד נדרך. "רוב תודות הוד מלכותך... אבל יש לפנינו עוד דרך ארוכה, אולי בפעם אחרת..."
"לי זה דווקא נשמע רעיון מוצלח!" קראה דיה, "תמיד רציתי לראות ארמון, ולא תזיק לנו קצת מנוחה ותנאים הולמים. תגידי, הנסיכה, הארמון שלך רחוק?"
"מה פתאום רחוק!" המשיכה הנסיכה לצחקק, "זה ממש קרוב לפה, עשר דקות ואנחנו שם! בטח לא יפריע לכם לשכב על מצעים נוחים ולשתות מהיין הידוע שלנו..."
"לא יפריע בכלל!" אמרה דיה מיד, "אנחנו באים!"
"אנחנו לא באים לשום מקום!" קבע הגמד בקול נחרץ ונעמד על רגליו. "עם כל הכבוד, הנסיכה, אין לך שום זכות לכפות עלינו למלא אחר הוראותייך על השביל. זו פגיעה בכללי הגזעים, הורייך לא ישמחו לשמוע שהפרת את הברית!"
הנסיכה לא התרשמה מאיומי הגמד. היא המשיכה בצחקוקה, "מי אמר לכפות?! חבל שאתה מתרגז, בסך הכול הצעתי הצעה ידידותית לחברתי האנושית... ובכן, מה את אומרת?"
"אני אומר שנמשיך עם אחאיים," התערב ישון לפני שדיה הספיקה לענות, "אבא שלנו סמך עליו, תמיד נוכל לחזור ולבקר אותך בארמון, הנסיכה. אנחנו מודים לך, אבל נשמח לבקר ביום אחר..."
אבל דיה חשבה אחרת. "לא יודעת מה איתכם, אבל אני הולכת עם הנסיכה!" ואחר המילים האלה היא עשתה את הטעות הגדולה ביותר בחייה. דיה צעדה אל מעבר לשביל. ברגע שעשתה זאת, נדלקו עיניה של הנסיכה. "היא שלי עכשיו, גוש פלדה!"
אחאיים נבהל וניסה להושיט יד לתפוס את דיה, אך הנסיכה הפכה בין רגע לחתולה ושרטה את ידו בכוח. השריטה הייתה כה חזקה, עד שכפפת הזהב שלו התבקעה לשניים! דיה שמעה את הרעש והביטה לאחור. כשראתה את עיניה הזהובות הנוצצות של החתולה היא הבינה מיד שטעתה. עיניה מילאו את דיה בפחד.
"אה... בעצם, במחשבה שנייה..." גמגמה דיה והחלה לחזור לכיוון השביל, "אני חושבת שבכל זאת נבוא לבקר בפעם אחרת, אנחנו באמת ממהרים..."
"אל – תזוזי!" סיננה החתולה באיטיות וחזרה למראה הנסיכותי שלה. היא השמיעה ייללה שנשמעה יותר כמו צווחה, וכמו משום מקום, הופיעו ארבעה אנשי־חתול, חתולרים. הם היו מצוידים בחרבות מעוקלות ובטפרים שלופים, ראשם היה מוגן בקסדות נחושת.
אחאיים השמיע קריאת קרב ושלף את גרזן הפלדה שלו. הנסיכה צעדה לאחור ונתנה לארבעת חיילה להתקרב אל דיה. אחד מהם הושיט את ידו לתפוס אותה, אך נענה במכת גרזן עזה שהעיפה אותו לאחור.
שני רגעים אחר כך הפך המקום לזירת קרב נוראה.

מי ייתן שכרם
של הנאהבים
אלו שלא בחרו בכך
אלו ששבויים
רק כי זה טוב.
אולי ככה
הם חשבו
שמישהו יגיד להם
שיעשו מה שהם רוצים
ושיקפצו מגשר
אם רע להם,
והטוב מבולבל גם הוא.
שפשוט יכבו את עצמם
ילחצו על המתג
ויעלמו

אתה מוציא לאור כל תעלומה,
כשאנו בים מתגלה העוצמה.

סועד הברואים באחדותך,
ומנקה בגשם עולמך.

אורות חזקים מאירים מתורתך,
לכוין ללב את נבוכי שעריך.

ובתפילה, פונים אנחנו בצעקה,
תולה ארץ על בלי מה.
אתה שומע זעקה וצעקה,
של המתפללים עם כל הנשמה.

נהרות של מים גועשים, רועשים,
והלב נפתח, מכיל מים רבים.

וכשהלב נפתח,
כל הכוכבים בוהקים,
באור נסתר בשחקים,
כמעיין של אור שנמשך ונמשך,
אורות. צללים. חיים ונושמים,
את כל ההוויה מחדש.

- אל תלכי. אל תלכי!
- אני חייבת ללכת. חייבת.
- בבקשה..
- שלום.
היא יוצאת בסערה, טורקת את הדלת.
הוא נשאר שוב מאחור. עייף. עצוב.
לאן את הולכת? שאל אותה פעם. לאן את הולכת בסערה כזו?
הולכת. ענתה לו. פשוט הולכת.
את מנסה להתחמק?
לא. ממש לא. אני באמת פשוט הולכת. הולכת כמו שֶׁדָה. אף אחד בעולם לא יכול להשיג אותי. הולכת במהירות, הראש זקוף, העיניים משירות מבט, הגוף פועל בתיאום מושלם, הרגליים מתקתקות על המדרכה בקצב, כמו מכונה משומנת בלי נשמה. פחד לפגוש אותי ככה.
הוא מביט בה, כולו קשב.
לאט לאט, המחשבות מתחילות לרוץ. אני מגבירה קצב, לעמוד בקצב שלהן. לא רואה שום דבר סביבי, לא שומעת. מרוכזת כל כולי במחשבות, כמעט קורסת תחתן. הן מכאיבות לי, המחשבות, מכאיבות נורא..
הוא שותק. הוא יודע. הוא רואה את המחשבות האלו מתרוצצות לה אלף פעמים בראש, הוא רואה את צרחות הכאב עומדות על שפתיה. והוא רוצה לומר לה: תצרחי! אני כאן! כולי מקשיב. רק תוציאי.
אבל הוא לא אומר.
ואני הולכת מהר כל כך, היא ממשיכה, עד שנהיה לי חם. נהיה לי חם.. היא מחייכת חיוך נבוך, פתאום אני חוזרת להרגיש את הגוף שלי. אני שמה לב אליו. אני מאיטה קצב. המחשבות הופכות אותי לכבדה, עייפה, כמעט מיואשת.
אני מוצאת איזה ספסל. ספסל בצד, בפינה, משקיף ישר אל השמיים החשוכים. אני מתיישבת, עייפה, חם לי, כואב לי. כאן באות המחשבות הכבדות באמת. הדמעות מתחילות לעלות.. היא דומעת בעצמה. והוא ממשיך להקשיב.
אני חושבת לעצמי כמה אני עייפה. כמה אני לבד, כמה אני מתגעגעת. אני מסתכלת על הכוכבים, מדברת עם אלוקים.. מנסה למצוא לי דרך. חריץ אור קטן שיסמן לי איפה הפתח. לאן להמשיך מכאן. אני כבר התייאשתי..
היא משתתקת.
ואז? הוא שואל בקול קטן, מתלבט.
ואז.. אני לא יודעת מה ואז. אני יושבת שם המון זמן, בלי שעון, בלי זמן, בלי אנשים. רק אני, השמיים והדמעות. עד שאיכשהו הסערה נרגעת.. אני מצליחה שוב לנשום. מתלבטת אם לקום וללכת, אולי להישאר. אולי לתת לחושך הזה לבלוע אותי. אבל אני יודעת שהוא לא יבלע, ואין לי מושג מה השעה ואני לא רוצה לשבת ככה עד הבוקר. וגם קצת נרגעתי, בכיתי את שהייתי צריכה לבכות, יש מקום לצבור שוב דמעות עד הפעם הבאה. אז אני קמה, פוסעת
לאן חוזרת?
הביתה. אליך. אל החיים הרגילים. אל האדם שבי, קצת אל האמונה..
מה יאמר לה. מה הוא כבר יכול לומר.
הוא רוצה לצרוח לה, לא מבין למה היא צריכה לחזור אליו. למה אליו היא לא בורחת?
פעם, בימי הדייטים העליזים, הם יצאו יחד למדבר. ושם, אחרי טיפוס חסר נשימה על ראשו של צוק גבוהה וסלעי, כשלרגליהם ואדי צחיח ומהמם ביופיו, ולראשיהם שמיים כחולים ונקיים ונשר אחד דואה, היא אמרה לו: "אם אסכים להתחתן איתך יום אחד, זה יהיה כי אני יודעת שתהיה איתי בסערות שלי. אני יודעת שפשוט תשב שם ותשתוק. תאהב אותי, תהיה איתי, ותנחם אותי בשתיקה שלך יותר מבכל דיבור נחמה של כל האנשים האחרים. אם אני אתחתן
הוא צחק עליה קצת, קיבל את המחמאה בציניות האופיינית וידע שזה נכון.
אם תשאלו אותו, הוא כבר החליט אז להתחתן איתה, והיתה לו הרבה יותר מסיבה אחת להחלטה הזו. הוא אהב אותה, אהב אותה אהבת נפש, לא ידע אם הוא ראוי לה בכלל, אבל לפחות ידע שבסערות יוכל להיות איתה, לאהוב אותה, ולשתוק.
איפה הוא ואיפה ימי הדייטים העליזים.. ולמה היא לא בורחת אליו. למה.
למה הוא לא רודף אחריה? פתאום צצה המחשבה בראשו. למה הוא נותן לה לברוח?
הוא לא צריך לומר שום דבר. רק להיות שם, לאהוב אותה ולשתוק.
בהחלטה של רגע הוא קם, פותח את דלת הבית בסערה, ויוצא בעקבותיה. לאן היא הלכה? לאן היא יכולה ללכת בכלל? הוא מתחיל ללכת. מהר, מהר, הוא אומר לעצמו. קצב של מכונה. מי יודע איפה היא עכשיו..
למצוא ספסל. למצוא ספסל מבודד מול שמים חשוכים, שעליו יושבת אישה אחת יפה, עצובה־עצובה. למצוא ופשוט לשבת לידה.
הוא הולך, כל גופו ממוקד. הראש זקוף, העיניים משירות מבט, הגוף פועל בתיאום מושלם, הרגליים מתקתקות על המדרכה בקצב, כמו מכונה משומנת. איפה היא, איפה היא, איפה היא..
הנה!
הוא נעצר בבת אחת.
צללית בודדה יושבת על ספסל בודד, שקט גמור מסביב, הלבד שלה מכה בו בכל העוצמה. כמה לבד בילדה אחת. הוא תמיד שם בשבילה, הוא אוהב אותה, הוא נותן לה הכל והיא נותנת לו אין סוף בחזרה, אבל בסוף היא תמיד לבד. זאב בודד תמיד נשאר זאב בודד.
הוא נעמד מאחוריה בשקט. דמעות זולגות על לחייה, הוא לא מנגב אותן. רק עומד שם. יד מונחת על כתפה.
היא מסתובבת בבהלה, מוחה דמעות.
אה, זה אתה. היא אומרת בשקט.
כן, זה אני. הוא לוחש.
הם שותקים. ידה מטפסת ומלטפת את ידו שעל כתפה.

מה נשתנה
הדור הזה
מכל הדורות

והאור הזה
מכל האורות

והחושך
מכל החשכות

שבכל צבאות
צובאות

קולות
וקללות

כללות
והכללות

קלות,
וכלות

והיו לאותות
ואותיות.


ומה נשתנה
שהאותיות לחניתות
וזמירות למזמרות.

ומה
נשתניתי אני,

לילותי - יללותי
והימים אימים

כיסופִי אוספִי
וסופי

שנתי - שינתי
שמחתי חמתי.

והלב,
אוי, הלב

עולב
וכחי חולב.

ליבי עוקב
ולא מדם

מעכב,
ולא נרדם,

אידם,
יידם,
לי בי.

אכן נשתניתי
ונשניתי

ללבוש שחק
או לעלות עד שחק

לבוש ממשחק
או להקים ברית ישחק.

אבל.
איך נשתנה
אדם, אדמה

מאחד נשנה
נשמה נושנה

שניים רוחקו
בגופם הוחקו

כמו זר נחשבו
איך ישובו?

מה נשתנה.

עט כחול. עבר עריכה בסמארטפון (שינוי לצבע שחור).

אני רואה
עולם שלם
מבעד לחלון אוטובוס
אחד.
אנשים שהולכים
אנשים שרצים
אנשים שיושבים.
אני רואה עולם שלם
של דממה
וגשם שיורד כמו יהלומים.
אני רואה את עצמי
דרך אדי הקור
מציירת על החלון
מלא אנשים
ועולם אחד
קטן.

בְּחֲצָאִית אֲרֻכָּה
עִם מַסֵּכָה שֶׁל עַמִּינָדָב
אַתְּ
מַצִּילָה יְלָדִים מֵהַחַיִּים עַצְמָם
אַחַר כָּךְ בְּשׁוֹרְט גִ'ינְס וְחֻלְצַת בֶּטֶן
בְּשַׁרְווּלִים אֲרֻכִּים
אֶת רוֹעֶדֶת לְעַצְמְךָ בְּפָנֶיהָ
מְבַקֶּשֶׁת מַצִּיל
אֵין גְּבוּל לַנִּתּוּקִים שֶׁלָּךְ.
וּבְשָׁעָה שֶׁחָנִיךְ שֶׁלְּךָ נִשְׁלַח לְהַעֲרָכַת מְסֻכָּנוּת
אֶת מְסַמֶּסֶת לַפְּסִיכוֹלוֹגִית
בְּתוֹכְךָ אַתְּ בְּגִ'ינֵס

קָטֹנְתִּי
דַּלּוֹתִי
וְאַתָּה הָעֲנָק
הִתְקַמְצַנְתִּי
קָמָץ לְבָבִי
וְאַתָּה נָתַתָּ
יָשַׁנְתִּי
הִתְעוֹרַרְתִּי
נִשְׁאַרְתָּ שָׁם
וַאֲנִי כֹּה קָטָן
חָלוּשׁ וְדַל
לֵב נִרְעַד
לֵב נִבְזֶה
וְעוֹד פּוֹחֵז
וְעוֹד רוֹצֶה
קַר לִי
אֵין לִי
יָבַשְׁתִּי
וְאַתָּה זָן וּמְפַרְנֵס
אַתָּה מְחַמֵּם
אֶת הַלֵּב
וּמִתּוֹךְ הַחִדָּלוֹן
וּמִתּוֹךְ הַקִּפָּאוֹן
לִבִּי נִפְתַּח
לְקֶרֶן אוֹר
לֵב מְצַפֶּה
וְעַיִן נוֹשֵׂא
אֵלֶיךָ בַּמָּרוֹם
לַתִּינֹקֶת הַבּוֹכָה
נָתַתִּי בַּקְבּוּק
מִהַרְתִּי וְהָלַכְתִּי
לַיֶּלֶד הַקָּטָן
שֶׁנָּדְדָה שְׁנָתוֹ
כְּבָר עָיַפְתִּי מִלָּקוּם
אֲבָל מִמְּךָ
קְצָת מִתְבַּיֵּשׁ
אֲבָל מְבַקֵּשׁ
נָא אַל תֵּלֵךְ
הִשָּׁאֵר לָתֵת יָד
לִרְאוֹת מָה עוֹד חָסֵר
אַל תִּסְתַּפֵּק
בְּבַקְבּוּק וּמוֹצֵץ
רוֹצֶה עוֹד חִבּוּק
וְשֶׁתִּשָּׁאֵר פֹּה עוֹמֵד

מָתַי הַיְּלָדִים
נִהְיוּ
כּוֹאֲבִים אֶת מוֹתָם הָאֵינְסוֹפִי
הָאֵינְ-
סוֹפִי
הַמֻּתָּשׁ
כְּבוּלִים אֶל עַצְמָם בִּתְהוֹמוֹת
יֵאוּשׁ

תַּגִּידִי-
יִהְיוּ לָךְ חַיִּים
אֲחֵרִים
עַל פָּנַי?

יש אנשים עם לב של אבן
שאינם מקבלים טומאה
המים שחקו אבנים
לאט

יש אנשים עם לב של זכוכית
נטהרים בטבילה
מתלכלכים
והמים שוטפים את הכל
תוכם כברם
שקופים

יש אנשים עם לב של חרס
שאינם יכולים להטהר
לסדקים הקטנים
המים לא מצליחים להדחק.
הלכלוך מוסווה בתוכם
אטומים

יש אנשים עם לב של חרס
שבירתם היא טהרתם

וְאִמָּא אָמְרָה
"תִּמְצָא לְךָ שָׁם
לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ כָּאן,
עֲשֵׂה לְךָ שֵׁם
בְּכָל הָעוֹלָם,
תִּמְצָא מָקוֹם
אֶחָד וְיָחִיד,
עָשׂה שֶׁיִּהְיֶה
לְעוֹלָם
לְתָמִיד
בֵּין עָבַר לְהוֹוֶה
בֵּין לִהְיוֹת וְלַחְדֹּל
בֵּין דּוֹמֶה לְשׁוֹנֶה
לֵהָנוֹת אוֹ לִסְבֹּל
יֵשׁ מָקוֹם מְסֻיָּם
זֶה קְצָת קְצֵה הָעוֹלָם
הוּא נִמְצָא עַל הַגְּבוּל
בֵּין

מֵעַל כָּל עֵמֶק –
חִבּוּר לְבֵנִים
וּמֵעַל כָּל דִּבּוּר יֵשׁ
אִחוּד מַבָּטִים

מלכנו שאול...
כולנו על זמן שאול.
מלוכה שאולה,
שאול נשאלת.
צר לי עליך,
שאול הנכבד.
חבל התייאשת
מחטא שנחטא.
אם הייתי לידך,
מחבק אותך מנחם.
לעניו שכמותך, ינתן הרבה חן.
זה לא סוף העולם,
לרדת מגדולה,
ולהיות כמו כולם,
כזה רואה נעלם.
דווקא שאול, יכולת להיות,
אחלה אזרח,
צדיק מטופח.
אוהבים אותך
אחינו שאול.
דמעות בעיניי, עת עברתי בגבול,
הרי אל־טל ואל־מטר, באיזה טיול.
בעיני דמיוני ראיתי אותך
והעמלקי הנבזה הזה...
יהי רצון... עוד ננקום נקמתך.
נצחך – נצח ישראל,
בחזון
עוד תרום קומתך.

אמת אין עלי
לוּ טיפה רחמים.
נשמה שהיא מרכבה
ליאוש פרא מתגלגלת דוהרת
מעבר להרי חושך
ותהום רבה
*
דרך שלימה תורות
של אור
וחוטי
תקווה
נשרפים
*
סוף בוער תחת
כפות רגלי
ובריאה שותקת
אין
מציל

ישון הביט בדרך שהופיעה במקום שנפערה עד לפני כמה דקות התהום העמוקה. עכשיו הבין ישון ששרידי הגדר שראה קודם לכן לא נועדו לשמור מפני נפילה לתהום, אלא רק לתחם את גבולות הכפר.

את הפסיעות הראשונות בדרך העפר הוא עשה לאיטו, מוודא בכל צעד וצעד שהדרך באמת קיימת.
איך ייתכן שהראייה שלו הטעתה אותו כל כך? האם זהו כישוף? ואם כן, איך הצליח לדמיין את המציאות הנכונה? ומיהו הזר הזה? ואיך הצליח לסלק את המראה המדומה?
כל המחשבות הללו הציפו את ראשו של ישון בצעדו בדרך, ובלי ששם לב, התקדם בדרך במשך זמן רב, עד שקול קרוב אליו הוציא אותו משרעפיו.
"הי אתה! זר! מאיפה הגעת?! איך הצלחת לעבור את התעתוע? המחוללת אמרה שהוא יגן עלינו!"
ישון ניער את ראשו ממחשבותיו וחיפש את הקורא. קרוב אליו עמד ילד קטן ומרופט. הוא ענד לצווארו עדִי שׂהרון, כמו אלו שראה בעיני רוח סביב צווארי האנשים במחנה הפליטים.
"שלום ילד," אמר לו ישון, "אני מניח שאתה מבני השהרון, נכון?"
"נכון שאני מבני השהרון או נכון שאתה מניח שאני מבני השהרון?" הקשה הילד.
ישון התבלבל. הוא לא היה טוב בהתחכמויות, הוא היה רגיל לדבר בצורה פשוטה וישירה. דיה לעומתו הייתה מלכת ההתחכמויות, והילד הזה היה מתחרט על ניסיון ההתחכמות שלו אם היא הייתה פה. אבל היא הייתה רחוקה, וישון היה כאן לבדו.
"אה..." גמגם ישון, "לפי התליון שאתה עונד, שהוא בצורת סהר, הנחתי שאתה מבני השהרון."
הילד נעץ מבטים חשדניים בישון, "איך שמעת עלינו? על בני השהרון? תגיד את האמת! לא תצליח להסתיר ממני כלום! אני מזהיר אותך!" הוא כיוון לעבר ישון אצבע מאשימה.
"אה... פשוט ראיתי אתכם, את מחנה הפליטים שלכם, בהמשך הדרך," ענה ישון בכנות, "ראיתי שכולכם עונדים את אותו תליון של שהרון, ונווד אחד שפגשתי אמר לי שאתם מכונים בני השהרון. משהו לא בסדר בזה?"
"איך בדיוק ראית אותנו אם עוד לא הגעת אלינו? אתה מסתיר משהו, אני יודע!" התקיף אותו הילד והצביע עליו באצבע מאשימה, "אני יודע מה אתה! אתה... אתה... אתה המכשף!"
ישון נבהל מהאשמה החמורה ומיהר לסמן בידיו לשלילה, "מה פתאום מכשף! למה אתה חושב שאני מכשף? אני נראה לך כמו מכשף?! אני סתם נער שנודד בדרכים..."
הילד התלבט לרגע, אך בסוף השתכנע מההכרזה של ישון. "טוב... אתה באמת לא נראה כמו מכשף... לא שראיתי פעם אחד כזה... אבל מכשף הרס לנו את הכפר! היית מאמין?!"
"אז אתם בוודאי בני הכפר השרוף שלצד שביל האור," השיב ישון, "הצלחתם להינצל? למה בכלל הרס המכשף את הכפר שלכם? מה הוא רצה ממכם?"
"המחוללת האדיבה הצילה אותנו..." ההבעה הכעוסה של הילד נעלמה באחת, והבעה חולמנית החליפה אותה בהזכירו את אותה מחוללת. "לא עשינו כלום למכשף הזה, ואין לי מושג מה הוא רצה בכלל! המחוללת היפיפייה הגיעה אלינו אתמול בבוקר והזהירה אותנו שמכשף איום עומד להגיע בערב אל הכפר ולשרוף אותו עד היסוד. היא המליצה לנו לנטוש את הכפר והבטיחה להציב תעתוע ביציאה מן הכפר שיסתיר אותנו. היא אמרה שהתעתוע הזה יישאר במקומו יומיים
ישון הבין עתה מה היה חסר לו בכפר החרב – סימנים לבני אדם! בני הכפר הסתלקו מהכפר לפני החרבתו ולכן לא נותר כל זכר לבני אדם בכפר השרוף. שום זכר חוץ מעקבות של שני אנשים, או יותר נכון, של איש אחד וגמד אחד... אחאיים! ישון כבר כמעט שכח שיצא לחפש אותו ושהמצב דחוף!
"סלח לי, ילד נחמד," פנה ישון לילד שעמד לפניו ונראה חולם בהקיץ, כנראה על המחוללת ההיא שהזכיר קודם, "אולי ראית חבר שלי, גמד אחד? הוא לובש שריון גדול וחובש כובע שיוצאים ממנו קרניים..."
הילד התעורר מהחלום שלו וההבעה החשדנית חזרה לכסות את פניו. "אתה בטח מתכוון לשריונאי ההוא שחיפש את המרגל הצהוב... גם אתה מרגל כמותם?" אבל לפני שישון הספיק לענות, אמר הילד בעצמו, "לא... אתה לא נראה לי כמו מרגל... אתה תמים מדי..."
"אה..." גמגם ישון, "אני מניח שזאת מחמאה... אבל גם הגמד, אה, סליחה, השריונאי, איננו מרגל. למה חשבת שהוא כזה?"
"לא רק אני חושב ככה, גם זקני הכפר חושבים ככה, והם כבר שפטו אותו למוות! בחיים שלי לא ראיתי שריונאי מת! היית מאמין?! רק עוד כמה שעות והם יהרגו אותו! הם עכשיו מתייעצים ביניהם איך לעשות זאת... שמעתי את פיגון אומר לדרבוק שהחרבות שלנו לא יכולות לחדור לשריון שלו. פיגון אמר שהשריון של השריונאים הוא חלק מהגוף שלהם, כמו שריון של צב, היית מאמין?!"
ישון נבהל לשמע הבשורה הנוראה הזאת, אך נרגע קצת שלפחות לעת עתה אין בני הכפר יודעים איך לפגוע באחאיים. הוא חייב להציל אותו, אבל איך? אולי פשוט ייכנס למחנה ויספר להם את האמת? לא, אחאיים יהרוג אותו אם יעשה זאת! הוא השביע אותם שלא יספרו לאיש מי הם באמת. מצד שני, בני השהרון נראים אנשים קשוחים וחזקים, ולא יהיה קל לגבור עליהם, בוודאי לא לבד. אולי הוא יתגנב למחנה הפליטים בלילה וינסה לשחרר אותו? באמת...
הילד!
"למה אתה מסתכל עליי ככה פתאום?" שב הילד ותקף את ישון. ישון כלל לא שם לב שהוא בוהה בילד, אבל כשהילד התמים הביט בו שוב בחשדנות, רעיון ההצלה הלך והתרקם במוחו.
"תגיד, ילד," פנה אליו ישון כאילו באגביות, "איך אמרת שקוראים לך?"
"לא אמרתי..." אמר הילד, עדיין בחשדנות, "אבל אם כבר שאלת, קוראים לי זוזקיק."
"זוזקיק..." הגה ישון את השם לאיטו בהדגשה, "זוזקיק הוא שם המתאים לגיבור או לחכם... אתה בטח קרוי על שם אחד מהמנהיגים הדגולים שלכם..."
"האמת..." ענה זוזקיק, "אני באמת נקרא על שם המנהיג הדגול ביותר שהיה לבני השהרון – זוזקיק בולסטקר בן חוד הניצוץ, היית מאמין?! כולם שמעו עליו! הוא היה מוכר בכל העולם, בטח גם אתה שמעת עליו, לא?"
"אה... כן, כן... בטח... זוזקיק בולסקרר בן חור הניצול, בטח... מי לא שמע עליו..." ישון ניסה לשוות לקולו נימת הערצה, "אני מניח שכל הסיפורים שמספרים עליו אמיתיים – על החוכמה שלו, על הגבורה האגדית שלו... ואני מניח שגם אתה זוזקיק לא נקרא על שמו סתם כך, בטח גם אתה גיבור וחכם כמותו..."
המחמאות עשו את שלהן. החשדנות נעלמה שוב מפניו של הילד, וארשת חשיבות עצמית תפסה את מקומה.
ישון הבחין בכך והמשיך, "בטח זקני הכפר שלך צופים לך גדולות. אני מניח שאתה נמצא פה, רחוק כל כך מהמחנה, כי שלחו אותך להגן על הכפר מפני אויבים..."
"אה... ברור, ברור..." מלמל הילד, שהעדיף שלא לקלקל לנווד הזר את התיאוריה שבנה לעצמו ולגלות לו שבעצם הוא סתם ילד שובב שברח מהמחנה לחפש קצת הרפתקאות בדרך... "אני באמת נשלחתי למשימה הזאת... כן כן... ברור..."
"ובטח אתה גם גילית ראשון את הגמ–, סליחה, את השריונאי, מתקרב אל המחנה..." המשיך ישון לתחקר את הילד, "אני צודק?"
"בטח בטח..." המשיך הילד למלמל, "אני מצאתי אותו... הוא לא חשד בי... אבל אני מיד מסרתי אותו לשומרים..."
"אז בטח כולם רואים בך את גיבור המחנה!" אמר ישון בהערצה מדומה והיה מרוצה לראות שדבריו ממשיכים להשפיע על הילד. זוזקיק ניפח את חזהו בגאווה.
"אם כך, חבל..." מלמל ישון והוסיף אנחה מודגשת.
הילד הופתע מהשינוי הפתאומי, "מה חבל? למה חבל?"
"סתם... לא משנה..." ביטל ישון את דבריו והסתובב לאחור, "אני בטוח שהם יסלחו לך. בסופו של דבר, מאיפה היית יכול לדעת... אתה הרי רק ילד..."
"לדעת מה?" אמר זוזקיק ומיהר להקיף את ישון ולהתייצב מולו, "על מה אתה מדבר? מי יסלח לי? לא עשיתי שום דבר רע!"
"ברור ברור..." ענה ישון ועשה עצמו כמהרהר בדבר, "אף אחד לא יאשים אותך, הרי לא התכוונת לשום רעה... ובכל זאת... מה תאמר על כך המחוללת..."
"המחוללת?!" נזעק זוזקיק, "איך היא קשורה?"
"תראה..." אמר ישון ונעץ את מבטו בעיני הילד התמים, "אתה נראה לי בחור חכם ובוגר ולכן אסביר לך. אבל לא נראה לי שזה יעזור. קשה להאמין שאפשר לשנות את המצב."
זוזקיק ניטע במקומו והיה ממוקד כולו בישון. ישון סקר אותו במבטו, המתין כמה רגעים להגברת המתח, ואז אמר לאיטו, "שמע... השריונאי ההוא שתפסת..."
"אתה מתכוון למרגל?" התפרץ זוזקיק.
"כן... אז זהו, שהוא באמת מרגל... יש לך הבחנה מעולה," החמיא לו ישון, "אבל חשבת לרגע למען מי הוא מרגל?"
"אה..." התבלבל הילד לרגע, "אני מניח שהוא... אה... מרגל בשביל המכשף?"
"בשביל המכשף?!" נימת ההפתעה של ישון הייתה כה בוטה שהנער התכווץ במקומו בבושה. "אוי... זו באמת טעות מאוד לא נעימה... אבל שוב, איך היית אמור לדעת... אבל אגלה לך את האמת. השריונאי ההוא הוא מרגל של המחוללת עצמה! היא שלחה אותו לרגל אחר המכשף."
"מה פתאום!" הזדעק הילד, "לא יכול להיות! אני שמעתי שהזקנים חקרו אותו, הוא לא אמר מילה על המחוללת!"
"נו! זו הראיה הטובה ביותר שאני צודק. אתה באמת חושב שמרגל יגלה מי שלח אותו?! איזה מרגל יעשה דבר כזה?! מרגל טוב יעדיף למות ולא לגלות את מטרת שליחותו! אני מתפלא עליך..."
הילד נראה מבולבל לרגע, אבל אז חזרה הארשת החשדנית שלו, "רק רגע... מאיפה אתה יודע את זה? ומי אתה בכלל?"
"את זה איני יכול לספר לך," ענה ישון בנימה מסתורית, "אבל בוא נגיד שלי ולמחוללת יש קשר מיוחד... לא הכול אני יכול לגלות, אפילו לא לך. אבל אתן לך הוכחה אחת שתספיק לך – התעתוע!"
זוזקיק נשאר בפנים חתומות, "מה התעתוע? איך התעתוע מוכיח משהו?"
אך ישון לא נרתע, "חשבתי שתבין לבד... התעתוע הרי לא השפיע עליי! וכמובן, ידעתי על המחנה שלכם בלי שהייתי בו. איך אתה חושב שעשיתי את זה? אני נראה לך כמו אחד עם כוח קסם?! ברור שלא. המחוללת גילתה לי הכול ושלחה אותי עם השריונאי. אך דרכנו נפרדו, ועכשיו הבנתי שאתם תפסתם אותו. אבל אין מה לעשות... עליי להשלים את משימתי. אצטרך לשוב למחוללת ולספר לה שזוזקיק הגדול הפליל את המרגל שלה וגרם לזקנים להוציא אותו
הוא התרחק כמה עשרות צעדים ועדיין לא הרגיש בתגובה כלשהי מזוזקיק. הוא כבר התחיל לחשוש שהילד לא התרשם מהסיפור שהמציא והבין שעליו לחשוב על תוכנית חילופית להצלת ידידו הגמד.
"חכה רגע!" קרא אליו הילד. ישון נעצר במקומו, בלי להפנות את מבטו לאחור. הוא חייך לעצמו. הדג בלע את הפיתיון. הוא חיכה שהילד יבוא אליו, וכך באמת קרה.
הילד הגיע אליו מתנשף בתוך שניות, "חכה! חכה! בוא נלך יחד לזקנים. אני בטוח שהם ישחררו את השריונאי כשנספר להם שהוא המרגל של המחוללת!"
ישון הביט בו לרגע. הוא ידע שזקני הכפר לא יהיו תמימים כמו הילד ולא העלה בדעתו לבוא אליהם עם הסיפור הדחוק הזה. במקום זה, הוא נאנח והשפיל את ראשו. "שמע, זוזקיק, אתה יודע איך המבוגרים... ככל שהם מבוגרים יותר, כך הם מקובעים במחשבות שלהם. הם לא מסוגלים לחשוב מחוץ לקופסה, לא כמוני וכמוך... במקום לשחרר את המרגל של המחוללת, הם יכלאו גם אותי. ואז מה? המחוללת תגיע ותגלה ששני המרגלים שלה הוצאו להורג!"
"אבל חייבים לעשות משהו!" התחנן הילד, "אסור שהמחוללת תדע שבגללי מת המרגל שלה!"
לרגע הזה ציפה ישון. הוא עצם את עיניו, כאילו הוא חושב על מוצא אפשרי. אחרי דקה ארוכה ומתוחה, הוא שב ופקח את עיניו. "אולי בכל זאת אפשר לעשות משהו..." אמר לילד, "אבל בשביל זה אזדקק למישהו מבפנים, מישהו שאפשר לסמוך עליו, מישהו אמיץ..."
"מישהו כמוני?" שאל הילד ופתח זוג עיניים גדולות ותמות.
ישון סקר את הילד במבטו והשיב לאיטו, "מישהו כמוך."

שני האחים צעדו בשקט אחרי הגמד הצולע בשביל הנראה אין־סופי. אפילו דיה נזהרה ולא העזה לפצות את פיה. הם מעולם לא ראו בעיניהם קרב אמיתי. אחאיים אומנם הצליח להבריח את אנשי החתול, אך הם הספיקו לחדור בטופריהם החדים את השריון שלו במקומות רבים ואף פצעו את רגלו. ברגע שהנסיכה וארבעת חייליה המדממים שינו את צורתם לחתולים והסתלקו מהמקום, הסתובב הגמד בקושי על מקומו, נאנח, שלח מבט נוזף לעבר דיה והורה להם לשוב לשביל

הצליעה של הגמד הלכה והחמירה, וקצב צעידתו הלך ופחת בהתאמה עד שהפך לקצב זחילה ממש. הגמד התעקש להמשיך ולהתקדם, אך בסופו של דבר נעצר במקומו לרגע קל ואז קרס על מרצפות השביל הזהובות. האחים מיהרו אליו וניסו להקימו, אך הוא היה מותש וחסר הכרה. עיניו היו עצומות, ופרט לחזהו העולה ויורד, לא ניכר בו כל סימן חיים.
האחים גררו אותו בקושי רב הצידה והורידו אותו מהשביל. הם השכיבו אותו מתחת לעץ תאנה גדול. לא הרחק מהתאנה הם ראו בריכת מים טבעית. הם מילאו את הנאד של הגמד במים וניסו להשקות אותו ולשטוף את פניו. אך הגמד היה תשוש מדי, והמים רק החליקו על פניו המצולקות. הם נאלצו לשבת על ידו ולחכות שיתעורר.
"את חושבת שהחתולים האלה ינסו לתפוס אותנו?" קטע ישון את השקט.
"אין סיכוי," ענתה דיה בהחלטיות, "ראית מה אחאיים עשה להם, לא האמנתי כשראיתי אותו מניף את הגרזן לגובה כזה!"
"שמת לב שהוא הכה את החתולרים בצד הקהה של הגרזן?" שאל ישון, "אין לי ספק שהוא היה יכול לקצוץ אותם לחתיכות אם היה מכה בהם בצד החד, נראה לי שהוא רצה רק לגרש אותם בלי לפגוע בהם. למרות המראה הגס שלו, הוא כנראה עדין ובעל לב רחום..."
"נו באמת..." לעגה דיה, "הוא לא רצה להרוג אותם כי אז הוא היה מסתבך באמת עם החתולרים האלה. ראית איך הוא כיבד את הנסיכה הזאת בהתחלה, הם כנראה מסוכנים באמת, אחרת הוא לא היה כורע ברך לפניה. הוא ידע כנראה שהם לא יעזבו אותו אם יפגע באנשיהם, ולכן רק הבריח אותם."
"השמש מתחילה לשקוע," אמר ישון אחרי עוד שתיקה, "אנחנו צריכים להתכונן ללינה, כדאי שנסתתר איכשהו כדי שלא נבלוט בשטח, אולי בכל זאת החתולרים האלה שלחו אחרינו תגבורת, הפעם אין מי שיגן עלינו."
"דווקא יש!"
שני האחים נדרכו. מניין הגיע הקול הזה?
דיה הנידה בראשה לעבר בריכת המים, הקול הגיע משם. ישון נעמד על רגליו והתקרב לאט ובשקט אל הבריכה.
במרכז הבריכה, על סלע שבלט מן המים, ישב לו יצור זעיר, בערך בגודל כף יד. היצור היה שקוף למחצה, וגופו נע כל הזמן בלי הפסקה. היצור הבחין בקלות בישון, למרות ניסיונותיו של ישון להסתתר בין הענפים, "אני מבין שאינכם מקומיים... רק מי שאינו מקומי ירד בטיפשות שכזאת משביל האור בלי הגנה..." ובמילים אלו, נמס גופו לתוך המים ונעלם.
דיה שמעה את הדברים והצטרפה אל ישון, ושניהם הביטו מופתעים לעבר הסלע שבבריכה, תוהים לעצמם לאן נעלם היצור.
כעבור כמה רגעים הופיע היצור על סלע אחר שבלט אף הוא מן המים. "אז... הספקתם להסתבך עם החתולרים... יצורים בלתי מזיקים, אם תשאלו אותי... אלא אם כן מתגרים בהם... ואז, הו... אז הם נקמנים נוראיים..."
"סלח לי," קרא ישון אל היצור, אך לפני שסיים את דבריו, שוב התפוגג היצור ונעלם בבריכה. שני האחים חיפשו אותו בתוך המים, ושוב, כעבור רגעים ספורים, הוא הופיע על סלע אחר.
"אתה בטח רוצה לשאול מה אני..." אמר היצור ממקום ישיבתו החדש, "אבל אני כבר עניתי לך... אני יצור מים... יצור עשוי ממים החי במים... אתם יודעים... גם אתם קצת יצורי מים, כי רוב הגוף שלכם עשוי ממים... אבל אני כולי ממים ולכן אני יכול להתמוסס במים ולזרום איתם... וככה איש אינו יכול לפגוע בי... אפילו החתולרים האלה שאתה מפחדים מהם כל כך..." ושוב, התמוסס היצור ונעלם בבריכה.
"אתם בטח גם רוצים לשאול למה התכוונתי כשאמרתי שיש מי שיגן עליכם..." נשמע שוב קולו של היצור, הפעם מצידה השני של הבריכה. "על זה עוד לא עניתי לכם... אם תרצו שאגלה לכם, תצטרכו להבטיח לי משהו... משהו שאני רוצה מאוד, אבל איני יכול להשיג בעצמי... נו... אתם מסכימים?" ושוב, התמוסס היצור ונעלם.
האחים שוב סקרו את הבריכה, מנסים לגלות מניין יופיע הפעם, אך שוב נכשלו בכך. הפעם הוא הופיע סמוך אליהם מאוד, ממש מתחת לאפם, על קצה שורש השקוע במים שנמשכו מן הבריכה. "אז מה אתם אומרים?"
"חכה רגע..." אמר ישון, "אתה יכול להישאר במקום אחד ולהפסיק להתמוסס ולהיעלם כל הזמן? איך אנחנו יכולים לדבר איתך כך?!"
"איני יכול... כמו שדגים אינם יכולים לעלות אל מחוץ למים לזמן רב, כך אני... אני חייב לחזור למים, הם האוויר שלי, הם החיים שלי... אבל אתם יכולים לדבר אל הבריכה, גם כשאני במים אני שומע אתכם..." ושוב התמוסס ונעלם במים.
"אה..." גמגם ישון, הוא היה נבוך לדבר אל בריכת מים, "לפני שאנחנו מסכימים, אנחנו צריכים לדעת על מה אנחנו מסכימים, מה אתה רוצה שנבטיח לך?"
היצור הופיע שוב על הסלע שבמרכז הבריכה. "הבקשה שלי אינה גדולה כל כך... אני רוצה רק לחזור הביתה... אם תבטיחו להחזיר אותי הביתה... אגלה לכם מי עוד יכול להגן עליכם..."
"זה לא הבית שלך?" התערבה דיה, "אמרת שאתה יצור של מים, שהמים הם הבית שלך!"
בינתיים הספיק היצור להיעלם שוב ולהופיע במקום אחר. "הבית שלי רחוק מכאן, אני יצור המים היחיד הגר בבריכה העכורה הזאת... לפני שנים הייתה סערה של ממש... האגם הגדול שמשפחתי גרה בו במשך דורות עלה על גדותיו... הייתי אז צעיר מאוד... לא היה לי די כוח להתנגד לזרם המים... וכך נסחפתי עם הזרם במשך ימים רבים עד שהגעתי לבריכה הזאת..."
היצור נעלם שוב וחידש את דבריו רק אחרי שהופיע קרוב יותר אליהם, "מאז אני תקוע כאן... איני יכול לעלות על היבשה ולצעוד... אני חייב לנשום מים כל כמה דקות... אבל אני משתוקק לחזור לאגם שלי... אל משפחתי... אם תבטיחו להחזיר אותי לביתי, אגלה לכם את הסוד..."
"אבל איך נחזיר אותך?" שאל ישון, "אתה הרי צריך להיות במים כל הזמן!"
"התכופף והכנס את ידך למים!" הספיק היצור לענות לפני שנעלם שוב. ישון עשה כפי שהורה לו היצור. הוא הכניס את ידו למים ומיד הרגיש משהו מדגדג בידו, ובתוך רגע קצר הופיע היצור ישוב על ידו. "מלאו כלי במים מן הבריכה ואני איכנס לתוכו... פעם בכמה ימים תצטרכו להחליף את המים במים טריים... אשמח אם בדרך תתנו לי להשתחרר קצת במעיינות ובריכות שנפגוש... אינני כבד... אינני זקוק למזון חוץ ממים... אנא... קחו אותי איתכם!"
היצור נמוג מידו של ישון ונעלם שוב בבריכה. "בסדר!" אמר ישון אל הבריכה, "ניקח אותך איתנו!" היצור שב והופיע במרכז הבריכה, טיפות מים ניתזו מגופו, ישון הסיק שזהו כנראה ביטוי שמחה שלו על הסכמתם.
"מה אתה עושה?" סיננה דיה בלחש באוזנו של אחיה, "איך אתה מבטיח לעשות דבר כזה? אתה בכלל לא יודע איפה האגם שלו, ומי אמר שבכלל נגיע לשם?"
"יש לנו ברירה אחרת?" לחש ישון בחזרה, "השמש שקעה כמעט לגמרי, עוד מעט תשרור כאן חשיכה איומה, תחילת חודש עכשיו. את רוצה להסתכן במפגש נוסף עם הנסיכה גוטם והחיילים שלה? לא נראה לי שאחאיים יתעורר בקרוב... וגם אם כן, הוא פצוע וחלש. אנו זקוקים להגנה אחרת."
בלית ברירה הסכימה דיה להצטרף להבטחת אחיה, בלי לדעת איך יוכלו לעמוד בה. היא תהתה לעצמה מה יאמר על כך הגמד כשיתעורר. ישון לקח את נאד המים שלו מהתרמיל שליווה אותם מאז בריחתם מהכפר. הוא ניקה אותו בתוך הבריכה ומילא אותו במים חדשים. כשסיים למלא, לפני שהספיק לסגור אותו, יצא יצור המים מתוך הנאד וישב על פתחו. "רק אל תשתו אותי..." הוא צחקק, הוא היה מאושר, התקווה לשוב לביתו מילא את ליבו.
"טוב..." אמרה דיה ביובש, בלי להתרשם משמחת היצור, "אז מה הסוד הגדול? מי עוד יכול להגן עלינו מפני החתולרים? אני מקווה שזה לא אתה..."
היצור חזר לרגע לתוך המים שבנאד, ואחר כמה רגעים שב והופיע במקומו. היה קשה לראות את פני המים שלו משום שהם רטטו כמו כל הגוף שלו וזרמו בלי הפסק, אך היה אפשר להבחין שהוא מחייך.
"מה פתאום אני?! איך אני, גדג הקטן, אוכל להגן עליכם?! היא מצחיקה מאוד האישה הזאת..." אמר היצור ופנה לישון.
דיה שמחה שהיצור, שכנראה נקרא גדג, ראה בה אישה ולא ילדה, אבל פחות אהבה את הכינוי: "מצחיקה" שנתן לה. "נו? אז מי יכול להגן עלינו? ואני מקווה שיש לך הסבר טוב, אחרת נחזיר אותך לבריכה הזאת!"
גדג שוב נעלם בנאד, אך מיד הופיע, הפעם נראה נעלב. "לא צריך לכעוס... השביל, כמובן, השביל הוא שיגן עליכם! אם הייתם מקומיים הייתם יודעים זאת בעצמכם, אבל נראה שהגעתם מרחוק אם אינכם יודעים את ברית שביל האור..."
דיה וישון הביטו זה בזה בבלבול בזמן שגדג שוב נעלם בנאד. היה קשה לנהל שיחה עם יצור שנעלם כל כמה רגעים, אבל אחרי כמה דקות של הסברים, וכשהשמש כבר שקעה לגמרי, הם סגרו את הנאד בזהירות ומיהרו לגרור את הגמד, עם כל חפציהם, חזרה על מרכז השביל, גלויים לעין־כול, כי אם מה שיצור המים אומר נכון, יוצא שהם נהגו בטיפשות רבה בירידתם מהשביל.
גדג הסביר להם שהשביל שהם צועדים בו מכונה "שביל האור". השביל הזה עתיק מאוד, ויש אומרים שהקדמונים סללו אותו לפני שרוב הגזעים הקיימים היום הופיעו על פני האדמה. איש אינו יודע היכן מתחיל שביל האור והיכן הוא מסתיים, אך ברור לכולם שהוא עובר בדרכו יערות וחורשות, הוא חוצה עמקים וגאיות, הרים וגבעות מי שיצעד בו יעבור בתחומי ממלכות רבות ואדירות, אך גם בתוך כפרים וחוות. לפי השמועות, השביל חוצה אפילו את הים
אך המיוחד ביותר בשביל האור הוא ברית הגזעים הכרוכה בו. לא משנה מאיזה גזע אתה, מאיזו ממלכה ומאיזה שבט, לעולם לא תעז לפגוע לרעה במי שנמצא בשביל. השביל הוא אתר המקודש לכל הגזעים על פני האדמה. אפילו הפושעים הנתעבים ביותר, בני הבלייעל שאינם מכירים בשום חוק ושלטון, מכבדים את השביל ואינם מעלים על דעתם לפגוע במי שנמצא בו. איש אינו זוכר איך התחילה הברית המקודשת סביב השביל, אך אין יצור תבוני על פני האדמה
כעת הבינה דיה מדוע הזהיר הגמד את הנסיכה החתולרית שאין לה סמכות על השביל. אף שהשביל עובר בתוך ממלכתה, הוא מחוץ לתחום בשבילה, ולכן היא פיתתה את דיה בלשון חלקלקה לרדת מהשביל.
ואם דבריו של גדג באמת נכונים, אז השביל הוא ההגנה הטובה ביותר שהם יכולים להשיג. הם יכולים לעמוד בשביל, גלויים לעין־כול, ועדיין להרגיש בטוחים לחלוטין.
כעת כבר שרר חושך כבד, אך מרצפות האבן של השביל זהרו קלות. השביל הזוהר נראה כפס אור למרחקים, בעיקר מפני שהשביל המשיך הלאה בקו ישר, הוא לא התעקל ולא פנה. האזור הזה גם היה מישורי לחלוטין, וכך לא היה מה שיסתיר את השביל עד למרחק.
שני האחים לא חשו כל רעב, הודות לגרגרי המאן של הגמד, אך הגמד עצמו עוד היה מעולף. האחים ניסו לפרוק את שריונו כדי לנקות את פצעיו, אך לשווא, נראה כאילו השריון היה חלק מגופו. הם נאלצו להסתפק רק בניקוי חיצוני של אזורי הפציעה וקיוו שהפצעים לא יזדהמו. הגמד התנשם בכבדות, אך לא זז ממקומו. האחים הבינו שהם צריכים לקחת אותו בדחיפות לטיפול רפואי, אך לא ידעו לאן יוכלו לפנות. הם עמדו באמצע שביל האור בלי לדעת
הם כמעט לא דיברו. היה ברור לשניהם שמצבם חסר התקווה הוא באשמת דיה, שבפזיזותה הרבה ועקשנותה ירדה מהשביל וסיבכה אותם עם אנשי החתול. מתוך מחשבות מתסכלות אלו נרדמו שני האחים. תחילה ישון, ואחריו דיה.
אך דבר לא הכין אותם להפתעה שציפתה להם למוחרת בבוקר.
שני האחים צעדו בשקט אחרי הגמד הצולע בשביל הנראה אין־סופי. אפילו דיה נזהרה ולא העזה לפצות את פיה. הם מעולם לא ראו בעיניהם קרב אמיתי. אחאיים אומנם הצליח להבריח את אנשי החתול, אך הם הספיקו לחדור בטופריהם החדים את השריון שלו במקומות רבים ואף פצעו את רגלו. ברגע שהנסיכה וארבעת חייליה המדממים שינו את צורתם לחתולים והסתלקו מהמקום, הסתובב הגמד בקושי על מקומו, נאנח, שלח מבט נוזף לעבר דיה והורה להם לשוב
הצליעה של הגמד הלכה והחמירה, וקצב צעידתו הלך ופחת בהתאמה עד שהפך לקצב זחילה ממש. הגמד התעקש להמשיך ולהתקדם, אך בסופו של דבר נעצר במקומו לרגע קל ואז קרס על מרצפות השביל הזהובות. האחים מיהרו אליו וניסו להקימו, אך הוא היה מותש וחסר הכרה. עיניו היו עצומות, ופרט לחזהו העולה ויורד, לא ניכר בו כל סימן חיים.
האחים גררו אותו בקושי רב הצידה והורידו אותו מהשביל. הם השכיבו אותו מתחת לעץ תאנה גדול. לא הרחק מהתאנה הם ראו בריכת מים טבעית. הם מילאו את הנאד של הגמד במים וניסו להשקות אותו ולשטוף את פניו. אך הגמד היה תשוש מדי, והמים רק החליקו על פניו המצולקות. הם נאלצו לשבת על ידו ולחכות שיתעורר.
"את חושבת שהחתולים האלה ינסו לתפוס אותנו?" קטע ישון את השקט.
"אין סיכוי," ענתה דיה בהחלטיות, "ראית מה אחאיים עשה להם, לא האמנתי כשראיתי אותו מניף את הגרזן לגובה כזה!"
"שמת לב שהוא הכה את החתולרים בצד הקהה של הגרזן?" שאל ישון, "אין לי ספק שהוא היה יכול לקצוץ אותם לחתיכות אם היה מכה בהם בצד החד, נראה לי שהוא רצה רק לגרש אותם בלי לפגוע בהם. למרות המראה הגס שלו, הוא כנראה עדין ובעל לב רחום..."
"נו באמת..." לעגה דיה, "הוא לא רצה להרוג אותם כי אז הוא היה מסתבך באמת עם החתולרים האלה. ראית איך הוא כיבד את הנסיכה הזאת בהתחלה, הם כנראה מסוכנים באמת, אחרת הוא לא היה כורע ברך לפניה. הוא ידע כנראה שהם לא יעזבו אותו אם יפגע באנשיהם, ולכן רק הבריח אותם."
"השמש מתחילה לשקוע," אמר ישון אחרי עוד שתיקה, "אנחנו צריכים להתכונן ללינה, כדאי שנסתתר איכשהו כדי שלא נבלוט בשטח, אולי בכל זאת החתולרים האלה שלחו אחרינו תגבורת, הפעם אין מי שיגן עלינו."
"דווקא יש!"
שני האחים נדרכו. מניין הגיע הקול הזה?
דיה הנידה בראשה לעבר בריכת המים, הקול הגיע משם. ישון נעמד על רגליו והתקרב לאט ובשקט אל הבריכה.
במרכז הבריכה, על סלע שבלט מן המים, ישב לו יצור זעיר, בערך בגודל כף יד. היצור היה שקוף למחצה, וגופו נע כל הזמן בלי הפסקה. היצור הבחין בקלות בישון, למרות ניסיונותיו של ישון להסתתר בין הענפים, "אני מבין שאינכם מקומיים... רק מי שאינו מקומי ירד בטיפשות שכזאת משביל האור בלי הגנה..." ובמילים אלו, נמס גופו לתוך המים ונעלם.
דיה שמעה את הדברים והצטרפה אל ישון, ושניהם הביטו מופתעים לעבר הסלע שבבריכה, תוהים לעצמם לאן נעלם היצור.
כעבור כמה רגעים הופיע היצור על סלע אחר שבלט אף הוא מן המים. "אז... הספקתם להסתבך עם החתולרים... יצורים בלתי מזיקים, אם תשאלו אותי... אלא אם כן מתגרים בהם... ואז, הו... אז הם נקמנים נוראיים..."
"סלח לי," קרא ישון אל היצור, אך לפני שסיים את דבריו, שוב התפוגג היצור ונעלם בבריכה. שני האחים חיפשו אותו בתוך המים, ושוב, כעבור רגעים ספורים, הוא הופיע על סלע אחר.
"אתה בטח רוצה לשאול מה אני..." אמר היצור ממקום ישיבתו החדש, "אבל אני כבר עניתי לך... אני יצור מים... יצור עשוי ממים החי במים... אתם יודעים... גם אתם קצת יצורי מים, כי רוב הגוף שלכם עשוי ממים... אבל אני כולי ממים ולכן אני יכול להתמוסס במים ולזרום איתם... וככה איש אינו יכול לפגוע בי... אפילו החתולרים האלה שאתה מפחדים מהם כל כך..." ושוב, התמוסס היצור ונעלם בבריכה.
"אתם בטח גם רוצים לשאול למה התכוונתי כשאמרתי שיש מי שיגן עליכם..." נשמע שוב קולו של היצור, הפעם מצידה השני של הבריכה. "על זה עוד לא עניתי לכם... אם תרצו שאגלה לכם, תצטרכו להבטיח לי משהו... משהו שאני רוצה מאוד, אבל איני יכול להשיג בעצמי... נו... אתם מסכימים?" ושוב, התמוסס היצור ונעלם.
האחים שוב סקרו את הבריכה, מנסים לגלות מניין יופיע הפעם, אך שוב נכשלו בכך. הפעם הוא הופיע סמוך אליהם מאוד, ממש מתחת לאפם, על קצה שורש השקוע במים שנמשכו מן הבריכה. "אז מה אתם אומרים?"
"חכה רגע..." אמר ישון, "אתה יכול להישאר במקום אחד ולהפסיק להתמוסס ולהיעלם כל הזמן? איך אנחנו יכולים לדבר איתך כך?!"
"איני יכול... כמו שדגים אינם יכולים לעלות אל מחוץ למים לזמן רב, כך אני... אני חייב לחזור למים, הם האוויר שלי, הם החיים שלי... אבל אתם יכולים לדבר אל הבריכה, גם כשאני במים אני שומע אתכם..." ושוב התמוסס ונעלם במים.
"אה..." גמגם ישון, הוא היה נבוך לדבר אל בריכת מים, "לפני שאנחנו מסכימים, אנחנו צריכים לדעת על מה אנחנו מסכימים, מה אתה רוצה שנבטיח לך?"
היצור הופיע שוב על הסלע שבמרכז הבריכה. "הבקשה שלי אינה גדולה כל כך... אני רוצה רק לחזור הביתה... אם תבטיחו להחזיר אותי הביתה... אגלה לכם מי עוד יכול להגן עליכם..."
"זה לא הבית שלך?" התערבה דיה, "אמרת שאתה יצור של מים, שהמים הם הבית שלך!"
בינתיים הספיק היצור להיעלם שוב ולהופיע במקום אחר. "הבית שלי רחוק מכאן, אני יצור המים היחיד הגר בבריכה העכורה הזאת... לפני שנים הייתה סערה של ממש... האגם הגדול שמשפחתי גרה בו במשך דורות עלה על גדותיו... הייתי אז צעיר מאוד... לא היה לי די כוח להתנגד לזרם המים... וכך נסחפתי עם הזרם במשך ימים רבים עד שהגעתי לבריכה הזאת..."
היצור נעלם שוב וחידש את דבריו רק אחרי שהופיע קרוב יותר אליהם, "מאז אני תקוע כאן... איני יכול לעלות על היבשה ולצעוד... אני חייב לנשום מים כל כמה דקות... אבל אני משתוקק לחזור לאגם שלי... אל משפחתי... אם תבטיחו להחזיר אותי לביתי, אגלה לכם את הסוד..."
"אבל איך נחזיר אותך?" שאל ישון, "אתה הרי צריך להיות במים כל הזמן!"
"התכופף והכנס את ידך למים!" הספיק היצור לענות לפני שנעלם שוב. ישון עשה כפי שהורה לו היצור. הוא הכניס את ידו למים ומיד הרגיש משהו מדגדג בידו, ובתוך רגע קצר הופיע היצור ישוב על ידו. "מלאו כלי במים מן הבריכה ואני איכנס לתוכו... פעם בכמה ימים תצטרכו להחליף את המים במים טריים... אשמח אם בדרך תתנו לי להשתחרר קצת במעיינות ובריכות שנפגוש... אינני כבד... אינני זקוק למזון חוץ ממים... אנא... קחו אותי איתכם!"
היצור נמוג מידו של ישון ונעלם שוב בבריכה. "בסדר!" אמר ישון אל הבריכה, "ניקח אותך איתנו!" היצור שב והופיע במרכז הבריכה, טיפות מים ניתזו מגופו, ישון הסיק שזהו כנראה ביטוי שמחה שלו על הסכמתם.
"מה אתה עושה?" סיננה דיה בלחש באוזנו של אחיה, "איך אתה מבטיח לעשות דבר כזה? אתה בכלל לא יודע איפה האגם שלו, ומי אמר שבכלל נגיע לשם?"
"יש לנו ברירה אחרת?" לחש ישון בחזרה, "השמש שקעה כמעט לגמרי, עוד מעט תשרור כאן חשיכה איומה, תחילת חודש עכשיו. את רוצה להסתכן במפגש נוסף עם הנסיכה גוטם והחיילים שלה? לא נראה לי שאחאיים יתעורר בקרוב... וגם אם כן, הוא פצוע וחלש. אנו זקוקים להגנה אחרת."
בלית ברירה הסכימה דיה להצטרף להבטחת אחיה, בלי לדעת איך יוכלו לעמוד בה. היא תהתה לעצמה מה יאמר על כך הגמד כשיתעורר. ישון לקח את נאד המים שלו מהתרמיל שליווה אותם מאז בריחתם מהכפר. הוא ניקה אותו בתוך הבריכה ומילא אותו במים חדשים. כשסיים למלא, לפני שהספיק לסגור אותו, יצא יצור המים מתוך הנאד וישב על פתחו. "רק אל תשתו אותי..." הוא צחקק, הוא היה מאושר, התקווה לשוב לביתו מילא את ליבו.
"טוב..." אמרה דיה ביובש, בלי להתרשם משמחת היצור, "אז מה הסוד הגדול? מי עוד יכול להגן עלינו מפני החתולרים? אני מקווה שזה לא אתה..."
היצור חזר לרגע לתוך המים שבנאד, ואחר כמה רגעים שב והופיע במקומו. היה קשה לראות את פני המים שלו משום שהם רטטו כמו כל הגוף שלו וזרמו בלי הפסק, אך היה אפשר להבחין שהוא מחייך.
"מה פתאום אני?! איך אני, גדג הקטן, אוכל להגן עליכם?! היא מצחיקה מאוד האישה הזאת..." אמר היצור ופנה לישון.
דיה שמחה שהיצור, שכנראה נקרא גדג, ראה בה אישה ולא ילדה, אבל פחות אהבה את הכינוי: "מצחיקה" שנתן לה. "נו? אז מי יכול להגן עלינו? ואני מקווה שיש לך הסבר טוב, אחרת נחזיר אותך לבריכה הזאת!"
גדג שוב נעלם בנאד, אך מיד הופיע, הפעם נראה נעלב. "לא צריך לכעוס... השביל, כמובן, השביל הוא שיגן עליכם! אם הייתם מקומיים הייתם יודעים זאת בעצמכם, אבל נראה שהגעתם מרחוק אם אינכם יודעים את ברית שביל האור..."
דיה וישון הביטו זה בזה בבלבול בזמן שגדג שוב נעלם בנאד. היה קשה לנהל שיחה עם יצור שנעלם כל כמה רגעים, אבל אחרי כמה דקות של הסברים, וכשהשמש כבר שקעה לגמרי, הם סגרו את הנאד בזהירות ומיהרו לגרור את הגמד, עם כל חפציהם, חזרה על מרכז השביל, גלויים לעין־כול, כי אם מה שיצור המים אומר נכון, יוצא שהם נהגו בטיפשות רבה בירידתם מהשביל.
גדג הסביר להם שהשביל שהם צועדים בו מכונה "שביל האור". השביל הזה עתיק מאוד, ויש אומרים שהקדמונים סללו אותו לפני שרוב הגזעים הקיימים היום הופיעו על פני האדמה. איש אינו יודע היכן מתחיל שביל האור והיכן הוא מסתיים, אך ברור לכולם שהוא עובר בדרכו יערות וחורשות, הוא חוצה עמקים וגאיות, הרים וגבעות מי שיצעד בו יעבור בתחומי ממלכות רבות ואדירות, אך גם בתוך כפרים וחוות. לפי השמועות, השביל חוצה אפילו את הים
אך המיוחד ביותר בשביל האור הוא ברית הגזעים הכרוכה בו. לא משנה מאיזה גזע אתה, מאיזו ממלכה ומאיזה שבט, לעולם לא תעז לפגוע לרעה במי שנמצא בשביל. השביל הוא אתר המקודש לכל הגזעים על פני האדמה. אפילו הפושעים הנתעבים ביותר, בני הבלייעל שאינם מכירים בשום חוק ושלטון, מכבדים את השביל ואינם מעלים על דעתם לפגוע במי שנמצא בו. איש אינו זוכר איך התחילה הברית המקודשת סביב השביל, אך אין יצור תבוני על פני האדמה
כעת הבינה דיה מדוע הזהיר הגמד את הנסיכה החתולרית שאין לה סמכות על השביל. אף שהשביל עובר בתוך ממלכתה, הוא מחוץ לתחום בשבילה, ולכן היא פיתתה את דיה בלשון חלקלקה לרדת מהשביל.
ואם דבריו של גדג באמת נכונים, אז השביל הוא ההגנה הטובה ביותר שהם יכולים להשיג. הם יכולים לעמוד בשביל, גלויים לעין־כול, ועדיין להרגיש בטוחים לחלוטין.
כעת כבר שרר חושך כבד, אך מרצפות האבן של השביל זהרו קלות. השביל הזוהר נראה כפס אור למרחקים, בעיקר מפני שהשביל המשיך הלאה בקו ישר, הוא לא התעקל ולא פנה. האזור הזה גם היה מישורי לחלוטין, וכך לא היה מה שיסתיר את השביל עד למרחק.
שני האחים לא חשו כל רעב, הודות לגרגרי המאן של הגמד, אך הגמד עצמו עוד היה מעולף. האחים ניסו לפרוק את שריונו כדי לנקות את פצעיו, אך לשווא, נראה כאילו השריון היה חלק מגופו. הם נאלצו להסתפק רק בניקוי חיצוני של אזורי הפציעה וקיוו שהפצעים לא יזדהמו. הגמד התנשם בכבדות, אך לא זז ממקומו. האחים הבינו שהם צריכים לקחת אותו בדחיפות לטיפול רפואי, אך לא ידעו לאן יוכלו לפנות. הם עמדו באמצע שביל האור בלי לדעת
הם כמעט לא דיברו. היה ברור לשניהם שמצבם חסר התקווה הוא באשמת דיה, שבפזיזותה הרבה ועקשנותה ירדה מהשביל וסיבכה אותם עם אנשי החתול. מתוך מחשבות מתסכלות אלו נרדמו שני האחים. תחילה ישון, ואחריו דיה.
אך דבר לא הכין אותם להפתעה שציפתה להם למוחרת בבוקר.

ציור בsumsung notes, not 8

"למות זה כואב?!"
דבר לא הכין אותה לשאלה הזאת, שאלה שניבטה מתוך עיניו של ילד קטן ותכול עיינים, הילד שלה.
"אמא, למות זה כואב?!" הוא שאל בשנית כשראה שהיא לא עונה.
היא הביטה בו, ילד בן חמש בסך הכל שכבר עבר כל כך הרבה בחייו הקצרים.
שוכב לו במיטתו בבית החולים, מלופף צינורות מכל עבר. מחלת הסרטן שקיננה זמן רב בגופו החלה לתקוף בעוצמה לפני כחודש, זה החל עם כאבים חוזרים ונשנים שחזרו על עצמם יום
- -
כפיר גולן

בְּמָקוֹם כָּזֶה
מַה נוֹתָר לִי עוֹד
לְהֵאָחֵז בּוֹ

(טִפַּת אֲמוּנָה
עֲכוּרָה)

בְּשִׁגָּעוֹן כָּזֶה
שֶׁל אַבָּא שׁוֹתֵק
וְּפֶּרֶא עוֹלָם

הִסְתַּחְרְרוּת הֶחָלָל
הַפְּנִימִי:
שְׁאֵרִיּוֹת שֶׁל רֶגֶשׁ
מוּל גַּדְלוּת הָאָדָם
הָאַפְסִי.

ואם תשאל,
אז ראיתי שם
שירים בוכים
שלא נכתבו מעולם.
ואף נשמה
לא הזילה עליהם
דמעה,
קבורים בין הצחוק
לחיוך מזויף.
והם לא נלקחו
אף פעם
לשמש נחמה
ללב סדוק,
להפיח בו חיים
קצת שמחה.
ואם תשאל
הם היו שם
בוכים,
מתחננים.

ביום שנשימתי קפאה
לא העידו השמים
כי יום הדין הגיע
לא הטיל כוכב שביט זעמו
על יושבי הארץ
לא יצאה חמה מנרתיקה
וביקשה לשרופינו חיים
לא זעפו גלי הים
מבקשים לבלוע אל קרבם
את כל הנקרה בדרכם.
לפני שנקרע הים
היה שקט
רק הד חלול
מרוקן מכל תוכן
דממת מוות שלטה בכל
נושאת את חיוורון הצלם האחרון
מספרת את סיפור צל האנושות
את סיפור אחרון שברי האדם.
עת החילותי לפסוע
אל עבר סופי
לא עבר רעד בגווי השפוף
בלאו הכי
לא נחה חמה
מלהאיר ריפוטי נפשי וחיי
להציגני ערום ועריה
נושא כתם שחור
שאין לו מקום
ואין לו שם
לא יכולתי
רק לשכוח
לו יכולתי
רק לשמוח
לבכות את אחרון רסיסי
את הד מבועי חיי ונפשי
את שמחת הילדות
ערפלי הבדידות
כאב הבגרות
וסופיות החיים
תנו לי מוזיקה טובה
תנו לי שקט ושלווה
תנו לי אותי
תנו לי רק
אותה.

כתב: כפיר גולן

היפה את רעייתי?
שינייך כעדר הרחלים
נוגסות אחת ברעותה
האין בם שכולה,
שבדם ודמע איבדה?!
היה לי נר ללבי ושפתיי
נקום נקמתי לנגד עיניי
לב הנשבר התר מאסורים
עת לב אחיו זועק ביסורים
גלה מלכותך לעיני הגויים
רק לישועתך אנחנו מצפים!
לא יכולים יותר עוול לראות
לא פינויים, מעצרים, הרחקות
לא דם, פיגועים, עינויים ומחלוקות.
ברחמיך דמעה מחה מעל פנים
ברוגז זכור רק –
כי אנו לך בנים...

שעת בוקר מוקדמת. השומר של הבניין ברחוב כנפי נשרים בירושלים נופף לו לשלום וסימן לו לעבור. לאחר שעבר הוא החל מטפס במדרגות אל עבר הקומה השלישית של הבניין, אל משרדו של פקיד שומה 3.
למה במדרגות? עדיף שלא במעלית. לא לראות את הפרצוף שלו במראה.
בקומה השלישית הוא מחפש את המשרד הרביעי. כך הופיע לו במפה. הדלת הייתה סגורה אבל הוא נכנס בעדה בכל זאת.
פקיד השומה י.י ישב על כיסאו ועבר על מסמכים בשלווה,
שלושה אנשים תפסו את הנישום הבלתי קרוא. י' צעק: "זה מלאך המוות, תתפסו אותו".
אחרי שתפסו אותו ביחד עם עוד שני בריונים שעבדו במשרד של מע"מ, התחילו לחקור אותו כמו שהם יודעים.
האם יש לך הצהרת הון?
מלאך המוות לא ענה.
"האם אתה שכיר או עצמאי?" שאל הפקיד של מע"מ.
"אני פרילנסר, אני קם בבוקר ומקבל הוראות מלמעלה, ואז יורד לבצע אותן"
"לפי מה נקבע השכר שלך?" שאל פקיד שומה 2
"לפי הצלחה", אמר והוסיף, "אם הוא מתפלל למשל אני לא יכול לקחת אותו. צריך לחכות קצת". לפעמים גם מוותרים ומשאירים עוד קצת לחיות.
פקיד מע"מ תלש את שערות ראשו. הנה מצאנו מישהו שמקבל את המשכורת שלו בשחור. מצד שני, מי רוצה להתעסק עם מלאך המוות?
הלכו לשאול את היועץ המשפטי.
היועץ המשפטי אמר שחייבים לחקור אותו.
פקיד מע"מ פתח תיק. בראש התיק הוא כתב את "מלאך המוות, עושק מורשה".
מספר תעודת זהות? 111111118
שנת לידה? 2520 לפני הספירה
"אפשר לראות את הספרים שלך."
"כן."
מלאך המוות הוציא מהתיק שלו קלסר מלא בשאריות דם קרוש.
על קלסר היה כתוב: "תאונות דרכים 2019"
ואז עוד קלסר. "מחלות קשות 2019", עם ריח אלכוהול כזה של בית חולים.
"להוציא עוד?"
"עזוב אותי", אמר ביאוש פקיד שומה 3. אני מעדיף להתעסק עם הפושעים הגרועים באמת. אלו שנתנו שיעורים פרטיים בלי קבלה.