יצירות של בדולח

בס"ד
חברון
אוחזת בידי קוביה
ועוד אחת ועוד אחת,
כמו מנסה לבנותך מחדש.
מרימה תלולית של עפר,
בניך ובנותיך שניסו לצאת חוצץ
נגד משנאייך ולא יכלו להם .
זורקת אותה אל השחק,
מנסה להנציח מעשה
שהיה כבר להחזיר את ההסטוריה מחדש.
ואת,
קוברת את בניך ובנותיך
בתוך קברות שכרית להם בדם ליבך.
זועקת אליהם בלחישה,
שמגיעה מקצה העולם ועד קצהו.
בני אחי,
האם

בס"ד
"יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹקֵינוּ וֶאֱלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתּוֹלִיכִינוּ לְשָׁלוֹם וְתַצְעִידֵנוּ לְשָׁלוֹם. וְתַדְרִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם. וְתַגִיעְנוֹ
לִמְחוֹז חֶפְצֵנוּ לַחַיִּים וְלַשִּׂמְחָה וְלַשָּׁלוֹם. וְתַצִּילֵנוּ מִכַּף כָּל אוֹיֵב וְאוֹרֵב וּלְסֶטִים וְחַיּוֹת רָעוֹת בַּדֶּרֶךְ וּמִכָּל מִינֵי
פֻּרְעָנֻיּוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת לָבוֹא לְעוֹלָם וְתִשְׁלַח בְּרָכָה בְּכָל

בס"ד
בת שבע
אישי עזב אותי
נעלם לו במלחמה
מחכה לו אני, האם עוד ישוב?

אוריה,
לאן נעלמו עקבותיך?
בדם, באש, במלחמה,
בין גופות אויבים,
נמצאת גופתך, בעלי.

ואני,
עומדת בוכיה.
חולצתי קרועה, קרע של אבל.
חושבת על רגעיך האחרונים.
והמלך דוד שולח את משרתיו
לקחת לו אישה...

ומן דמעות של עצב,
נצצו דמעות שמחה

בס"ד
ירושלים
ידי נוגעת לא נוגעת באבניך,
כמו מפחדת למששן,
לגעת בדם, באש, במלחמה.

רגלי פוסעות בשבילייך,
נושמת את אוויר ההרים,
מכניסה אותך אל תוך נפשי.

עיני מתבוננות אל תוך קרבייך,
כמהות לגלות את סודך,
חופרות תעלות של כאב.

ליבי מנסה לפתוח את דלתות מנעולייך,
כמו נושם אל קרבו חלקי גוף נסתרים,
מחפש ולא מוצא סוד גנוז,

בס"ד

שחרור ירושלים

כ"ב באייר תשס"ז 10.5.07

כפר גנים – פתח תקווה

הוא ישב על הכורסא המהוהה , והסתכל אל השמיים התכולים
שהשתקפו מן החלון הגדול באם המושבות שלפני קום המדינה .
עיניו הירוקות חרתו במבטם את חלקת האלוקים הירוקה שנשארה
בודדה בין מגדלי הקומות החדשים –ישנים שכיסו כל חלקה טובה .

האמת שכל זה לא ממש היה אכפת לו , זו לא הייתה

בס"ד
שביב של תקוה הבליח
מתוך השחק השחור
לדקה אחת בלבד

והיא נסתה להרים את ראשה
להרגיש , לנשום את הרוח על גוה
להכניס במעטפה סגורה
לחתום בחותמת של שעם

היא המשיכה להביט אל השמיים
ראתה כוכב קט זוהר
הרגישה שהוא בשבילה
אומר לה: אני בשבילך

היא חייכה אליו מין חיוך ציני כזה
והוא זהר עוד יותר
הביטה עליו במשך דקות מספר

השלווה שעטפה אותה ,
כמו שמיכה בעוף קר,
חממה את העוף,
כפי שלא חשה מעולם.

לא היה לה שום דבר לאחוז בו.
כאילו תלויה על עוף
מתוך העוף, שניסה לגרש
את רסיסי העוף שנותרו עליה,
כמו מנסה לגרום לה לא להיות היא,
לא להיות עצמה.

היא נסתה להאבק בו
בכל כוחה,
היא חשה את העוף,
עוטף אותה כמעט חונק,
ללא הצלחה.

היא הרגישה אט אט,
את

בס"ד
בדולח
ראיתי אותה,
זוהרת ונוצצת,
נדמתה
כצוחקת, מתלוצצת.
היא זהרה למול עיני.
כחמה בשמי מרום.
ואני על ברכי,
כמו מתעוררת לחלום.
חלום כל כך אמיתי,
חלום שאין לו סוף.
נדמה שהיא לועגת לי,
שומעת אני את צחוקה המתגלגל,
בהרים בנוף
היפה כל כך, בשקט שנשאר
ואני מנסה לאחוז בקצוות של אותו חלום,
שיתגשם כבר.
אבל פרח לו, הלך לו,
ואני

בס"ד
יש פעמים שהלב פורץ ממקומו
רגשות שאינך יכול להכלם
גדולים הם מכפי מדותיך
עצב , שמחה מתערבבים יחדיו

יש פעמים שאתה מרגיש כאילו העולם שלך הוא
בשבלך אלוקים ברא את העולם
מן גאוה שאינך יודע ממהיכן מקורה
אולי ממסתרי הלב
מתוך הרוע שבפנים אולי

יש פעמים שבא לך לקפוץ ולרקוד משמחה
לצלילי מוזיקה רועשת
הלב גועש בתוכך
קופץ יחד אתך בשמחה

בס"ד
שירת האדם
השמיים שהיו שחורים , כחולים
כמו הביטו אליך
ממרום שבתם
מנסים לחדור אל תוך מעטפות נפשך
אל המקומות שאת עצמך לא יודעת
למצוא לה את המפתח למסתור שאת בתוכו

מי את שתרצי את השלווה
מי את שתרצי את השלום
הכוכבים לחשו לך ממעל
כמו מבקשים את סודתיך למצוא

והרוח נשבה לה
כמו נסתה לעזור
בשרביט של קסם
בשובל של אור

בס"ד

נפרדים...

צלילי כינורך,
פורטים על מיתרי ליבי
מנגִינתך,
מרעידה את נימי נפשי.

שומעת את צלילי המוסיקה,
נושמת אותך אל תוך מהותי.
רואה את התוִים מסודרים כמקהלה,
מרגישה כמו עלה נידף,
נע ונד בתוך גופי.

לך פרידה אחת מאלף,
ולי - כמנגינת עולי גרדום.
את, כמו ניצן פורח בעץ,
אני נפרדת ממך היום...

מוקדש:

בס"ד
ברקאי
השחק התכול בבקרו של יום חדש
היה נראה כשקוע באופריה
סודו כאילו נאחז בקרנות המזבח
בקש לברוח אל זמן אחר ולו יכל אל עולם אחר

אוושה קלה נשמעה
נדמתה כגחלת , כאוד מוצל מאש
בין הדממה והשקט שאין לו סוף


השחק נעשה בהיר כל כך
כמעט לבן
כאילו מנסה לגנוז את סודו
שישאר אבסטרקט , אזוטרי
עד יומו האחרון...

בס"ד
כהרף עין ....

ראיתי אותך,

נכנסת אל תוך נשמתי.

ניסתי

לגמוע , לשתות,

להנציח את הרגע

בכל מאודי.

נחתם בחותמת שעם,

שכמהה להחזיק מעמד,

והרגע נעלם לבלי שוב ....

האלבום, דפיו כבר צהובים,
מרוב יושן.
התמונות ישנות,
מכוסות באבק של שנים.

מנסה להסתיר את העבר הלא רחוק,
מראה ילדה צוחקת
עם חיוך של מלאך,
מקפצת בין השבילים של הישוב שהיה פעם.

מנסה לגרום לה לשכוח,
לזרוק אותה אל תהום הנשיה,
אל שהיה פעם, ועכשיו נשארו רק זכרונות.
זכרונות מהגרוש, את הריסות הבית
שכל כך אהבה.

ועתה הוא מונח במדף הלבן שבחדרה,

אני הולכת , צועדת
לא יודעת לאן
מרחוק אני כבר רואה גגות אדומים
אולי בתים אני חושבת

בחלומתי
דמינתי את השביל שעליו אצעד
שביל אבנים
או שביל של קוצים ודרדרים

אני הולכת בשביל משלי
בשביל שרצוף באבנים מיוחדות במינן
אבנים של רצון טוב , של תקווה
למצוא לי את הדרך שלי
אבל עדיין לא מצאתי .....
והיא המשיכה לצעוד בשביל שלה ......

בס"ד
חלומות
צבעים של כחול ואדום
קו אל קו נמתח
מנסה ליצור רישום לא ברור

בין כחול של שמיים
ציירתי מכונית
שמנסה לגמוע פיסות שחק
לנסות לעוף יחד עם ציפורים

מעבירה את ידי על הדף הלבן
מנסה לצייר שובל של אור
את נצנוץ הברקאי לפני השחר

מדמה בדף ומכחול של צבעים
את משב הרוח על גוי
עגולי העשן של סיגר
צבע אפור כהה שמרמז

בס"ד
ציפורים מציצות
קוראות קריאת שחרית של בוקר
קולן חודר דרך שכבת הרקיע
ומרעיד את מיתרי הכינור בצליל שלא נשמע כמותו

אמירי העצים נעים לצללי הרוח
והוא מנצח בשרביט בלתי נראה
נעים , זזים כאילו אחד הם
ביחד שרים שיר הלל

והשחק הבהיר כל כך בבקרו של יום
החמה כבר עלתה לה מין המזרח
האירה את החלד
את תפקידה בעולם
וביחד היא שרה עם כולם שיר שלא נשמע

בס"ד
באבחה אחת הם ניסו לקטוע את פתיל חייה ,
לגרום לה לאחוז את נפשה בכפּהּ.
או לרוץ כאחוזת אמוק,
בתוך נפשה, בחיפוש אחר האמת.
רביבים שירדו על פני האדמה החרבה
נדמו לה כגשם זלעפות,
שריק הוא מתוכן,
כדמעות תנין,
הנופלות על פני האדמה
וממליחות את רגביה עוד יותר.
היא נסתה לחפור אל עמקי הנפש,
לגלות את הסוד שהיא עצמה לא יודעת.
היא פתחה מגירות נעולות
במפתח

היא נשאה את עיניה
הכחולות כמו ים רועש,
אל עבר השחק שהיה בהיר כל כך
באותו יום צבע של כנרת.

היא הסתכלה על אור החמה
שהבליט את פניה הרטובות מדמעות,
כמו אומר לה אני איתך.

היא המשיכה להרים את ראשה אל עבר השמיים,
כאילו מנסה למצוא שם סוד נסתר.
נדמה היה כאילו עיניה חופרות את פיסת הרקיע,
כאילו מצפות, מקוות,
רק הם לא ידעו למה
נסתר היה מבחינתם.