דבר תורה

הכל התחיל כשה' רצה לברוא עולם. העולם שה' רצה לברוא היה צריך להיות קצת נפרד מה', קצת מערכת עצמאית, נפרד מהרצונות של ה', שפועל באופן שלו. במונחים קבליים זה הצמצום. העולם היה צריך את האיזון. אבל איזון לבד לא מספיק. ה' רצה מטרה בעולם. איזון לבד גורם לניוון. ה' רצה התקדמות. אבל אם הוא היה כופה על העולם את ההתקדמות, אז האיזון היה נהרס, העולם לא היה יכול להתקיים. אז איך אפשר לגרום לעולם להתקדם בלי לכפות?
אז ה' אמר לאדמה להוציא שפע. להתקדם, להוציא שפע, שיוכלו ליהנות מהכול. יותר מההכרחי. אבל האדמה – שהיא מייצגת עכשיו את הטבע – סירבה. הטבע רוצה לעמוד בעצמו, במחזוריות שלו, לפי מה שהכרחי, ולא להתקדם לפי מה שה' אומר. ה' היה יכול לכפות על האדמה, אבל אז האיזון היה נהרס. לא היה טבע. זה היה כאילו לא נברא העולם. אז ה' המשיך בבריאה. אבל עדיין הייתה שאלה איך ה' יראה את עצמו בעולם, איך העולם יתקדם. אז ה' החליט
אז ה' בורא את האדם ואומר לו שהוא יכול וצריך לשלוט על החיות, לקדם את הטבע. ואיך לקדם את הטבע? ה' אמר לו "לעבדה ולשמרה" – לעבוד על הטבע ולשמור עליו. אבל את זה גם הטבע עושה מעצמו! הטבע שומר על עצמו! ובמה מתגלה בזה ה'? אז ה' אמר עוד דבר: שהאדם ישמור, מהבחירה הטבעית שלו, שלא לאכול מאחד הפירות. כי ככה ה' אמר לו. לכאורה הכול בסדר עכשיו, אבל ה' גילה שהאדם לא מסתדר עם הטבע: ה' הראה לו את ככל החיות והאדם
זה היה נראה מושלם. עד שהגיע הנחש. הנחש בעעצם מייצג את הטבע. כמו שכתוב "והנחש ערום מכל חית השדה" הנחש שייך לחיות השדה, אבל הוא יותר מזה. הוא יותר ערום מכולם. ערום זו תכונה שמייצגת את הטבע. חיות הן ערומות בניגוד ללבוש שמייצג את הציוויזילציה שמרוחקת מהטבע. הנחש הוא הפה של הטבע.
אם כן, הנחש בא בשם הטבע ומפתה את האדם לאכול מעץ הדעת. למה? ניתן לנחש לדבר בשם עצמו: "והייתם כאלוקים", הנחש רוצה שהם ימלאו את תפקיד אלוקים. העובדה שהטבע ניזון ממקום חיצוני הורסת את המחזוריות. והטבע חושב שאם האדם, שבא מהטבע, יחליף את ה' - המחזוריות תושלם.
ואיך יהיה סדר האכילה? היות שחווה הכי מחוברת לטבע נתחיל ממנה וממנה נעבור לאדם. רפרוף קצר הלאה בחומש יגלה שהתוכנית עבדה באופן מושלם. אך משום מה התוצאה המיוחלת לא קרתה.
למה? מפני שאף אדם אינו יכול להיות כאלוקים. ראשית הוא לא יכול להיות מחובר לטבע בתפקידו הנוכחי. ברגע שאדם אכל הוא רצה להתנתק מהטבע ולהתלבש. אבל גרוע מזה, את הקשר שלו עם הטבע הוא ניצל לצרכיו הפרטיים. הוא השתמש והשחית עלי תאנה כדי להתלבש. והיות שהטבע אינו מסוגל להתנגד לו אם היה ממשיך בדרך זו, היה הורס את הטבע.
ולכן ה' התערב, הוא הפריד בין אדם וחווה לטבע. הקשר בין האדם לטבע הוא כשהוא לוקח אוכל מן הטבע ולכן ה' גזר שהטבע יתנגד לו ויכריח אותו לעבוד קשה וגם כך ייתן לו רק קוצים. הקשר בין האישה לטבע הוא בלידה. ולכן ה' אמר שגם קשר זה יתקיים בכאב. בנוסף, ה' הפריד את הקשר הישיר בין אדם וחווה לנחש שמייצג את הטבע וקילל שישנאו זה את זה, וכך ימנע המצב שהטבע מקריב עצמו לאדם.
אבל באחרית הימים החטא יתוקן ואזי הקשר בין האדם לטבע יחודש ותתקיים הנבואה
"וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה
יהי רצון ונזכה לראות זאת.

"ושמחת לפני ה' אלקיך בכל משלח ידך..."
בפרשה ממשיך משה רבנו בנאום שנשא לבני ישראל לפני מותו. מפרט את שבחה של ארץ ישראל תוך אזהרה לזכור כל הזמן את
עזרת ה' בהצלחה הכלכלית-חקלאית ולא ליפול חלילה לסכנה של
הסתמכות על "כוחי ועוצם ידי".

תיאור סגולות הארץ הפוריה והטובה:

"כי ה' אלוהיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים, עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר, ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה

המון יצירות אמנות עתיקות ועכשוויות נוצרו על פרשת המרגלים.
בכל יצירה פרשנות משלה מה בדיוק הביאו איתם המרגלים?
איך הסמלים שבחר כל אמן מציגים את טיבה המיוחד של הארץ?

היצירה שמוצגת כאן אומנם מציגה את הפרשנות המסורתית הקלאסית
שהשתרשה גם בזכות יצירות אמנות רבות - לגבי אשכול ענבים ענק
אך, בד ובד מסיפה היצירה פרשנות שונה מעט לסיפור המקראי - פרשנות
הנשענת על מקורות קבליים ומעניקה

מהלך חיי האדם הפרטי הם
כפי סדר התורה הקדושה, שהרי היא תוכנית הבריאה.
ספר בראשית הוא כנגד היווצרות האדם,בירור טוב מרע של ההורים, עיבור הוא סוד המבול שבו נימחה כל היקום, מעורבבים זרעם של האב והאם, והעובר מכונס בתוך הרחם (תיבת נח), משם יוצאים תכונותיו של
התינוק:
שם: היצר הטוב, קדוש.
חם: היצר הרע, טומאה.
יפת: העולם הזה.
מלא בדמיונות התינוק, בונה ארמונות לעשות לו שם, הוא מרגיש

בחירה חופשית.
[יש בזה גם דבר תורה אני מקווה שזה מתאים לסיפור. אם לא אשמח שתעבירו למקום שמתאים...תודה]
המרדף היה ארוך במיוחד. טור של ניידות מיללות דלק בעקבות מכונית, מסחרית כהת חלונות, שתמרנה במיומנות על הכביש. רמזורים אדומים הבהבו בתדהמה למראה לובשי המדים החולפים על פניהם פעם אחר פעם בהתעלמות מוחלטת. פרצופים סקרניים רבים נדבקו לשמשות למשמע רמקולים הזועקים "עצור" "עצור" ללא הרף. כשרעש להבי

"מכלכל חיים בחסד
מחיה מתים ברחמים רבים
סומך נופלים
ורופא חולים
ומתיר אסורים
ומקיים אמונתו לישני עפר"
יום יום אנו ממלמלים חרש את מילות התפילה המקסימות האלה, אך האם אי-פעם שמנו לב למשמעותן? האם אי-פעם התעמקנו בתוכנן? ובכן, בדחילו וברחימו (וברשותכם, כמובן...) אנסה להביא את משמעותן ועומק תוכנן אשר האיר לי השי"ת.
אם נתבונן היטב, נבחין כי בקטע זה ישנה הדרגה: תחילה מתואר מצב בו

בס"ד ליקבה"ו

קצת מורכב, מקווה שהייתי מובן.

כנפיים

בסיפורי מעשיות, מעשה מז' בעטלירס (מעשה י"ג), ביום השלישי לחתונה מובא סיפור על הלב והמעיין. בְּסיפור זה מסופר על הלב, לב העולם, שמשתוקק למעיין השתוקקות גדולה ועצומה ולא יכול להסיר עיניו ממנו, כי אם יעשה זאת הוא פשוט יפסיק לחיות. הקרבה יוצרת גם ריחוק, משום שמטעם זה הוא גם לא יכול להתקרב למעיין, שהרי בשביל להגיע אליו צריך

שיר לשבועות
---------------------
הלכו העברים מצען המצרית
לכיוון מזרח לקבלת הברית,
לבסוף חנו כאחד מול הר סיני
הנמצא בקו רוחב 31.
ואז "ה' מסיני בא
וזרח משעיר למו.
הופיע מהר פארן
ואתה מרבבות קדש,
מימינו אשדת למו.
אף חובב עמים
כל קדשיו בידך,
והם תכו לרגלך
ישא מדברתיך.
תורה ציווה לנו
משה" ישירות מההר
לעידון תהליך
הבנת רצונך.
---------------
קצת הסברים לשיר :
השיר
(עיין ויקיטקסט פירוש משלי בפסוק המזכיראת עץ החיים),
כי הוא נמצא בפתח של נחל חסא
הזורם ממזרח ונשפך לערבה ומתפצל ל-4 נחלים.

ללא ספק הזוג בלעם והאתון זהו הזוג הכי ציורי בפרשת בלק -
מעניין לבחון פרשנויות אמנותיות שונות לפסוק על בלעם והאתון.

הפעם בחרתי להציג הנושא תחילה באמצעות
יצירות אמנות יהודית של יוצרים לא יהודים
ולהשוות בין דרך ההבנה שלהם לטקסט התנכ"י
לבין הגישה של חז"ל ושל יוצרים ופרשנים משלנו.

המלאך, בלעם ואתונו. צויר בידי גוסטב ז'אגר, 1836


לפי חז"ל, בלעם מנהל דו

וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים:
21 פעמים מופיעה המילה לב בבניית המשכן
המילה לב מופיע בשני הקשרים: נדבת לב וחכמת לב.
המשכן נבנה מתרומות הלב,
ונעשה על ידי אנשים שהם חכמי לב
ועל ידי נשים שהן חכמות לב.
במלאכת המשכן צריך שהנתינה תהיה מכל הלב וזקוקים לחכמה שתהיה 'חכמת הלב'.
מדוע הפרדה בין חכמת הלב של הגברים וחכמת הלב של הנשים?
המשכן

בס"ד
אלול.
תשובה.
תפילה.
קדושה.

אני צופה בחבריי לספסל הישיבה מתפללים מעומקי ליבותיהם אל המלך. משבחים, מבקשים ומודים, ובכל מילה המוציאים מפיהם בלחש, ביראה ובקדושה, ניתן לראות כיצד אותה המילה עולה השמיימה. גיבוב של מיליוני אותיות פורחות באוויר במטרה אחת זכה - לדפוק על שערי שמיים שיפתחו בפנינו.

חלפה עוד שנה ובה נפלנו בחטאינו, ניסינו לקום - לעיתים הצלחנו ולעיתים

בפרשה אנחנו לומדים על שני עונשים שניתנו. העונש ראשון ניתן לכל העולם במבול, והעונש השני ניתן ל"אנשי הפלגה" שרצו לבנות מגדל ולהילחם בשמיים. בעונש הראשון הושמד כל העולם, ולעומתו בעונש השני ה' פיזר את החוטאים ברחבי העולם. שאלה מתבקשת היא, מה גרם להבדל בין העונשים?
אחד הכללים החשובים בלימוד התורה הקדושה הוא לשים לב למילה החוזרת ונשנית פעמים רבות באותו נושא. החזרה על מילת מפתח זו מהווה הדגשה ו"הזמנה"

מוצאי י"ט ראשון שלפסח התש"ע

נשאלתי מבחור צעיר אחד בישבה"ז פא"י - בדין מי שאמר הברכות הראשונות שלִּקְּ"ש שלערבית ופרשה ראשונה, ובראותו שהציבור התחילו שמו"ע דילג על הברכות האחרונות שלק"ש, והתחיל שמו"ע, מה יעשה – האם יכול לומר את הברכות האחרונות אחר התפילה בשם ומלכות או לא? ואחר ששאלני, שאלתי מאי יעביד את הרב אברהם בן הרוש הי"ו, והשיב לאחר התייעצות, שיחזור ויברך בשם ומלכות את הברכות האחרונות,

דברים אלו הבאתי בבוקר ט"ו חשוון, ביום האחרון למסע הארצישראלי, "משואה לתקומה", ומאוחר יותר העליתי אותם על עט.
הבהרה: אף תיקן לא נפגע ולא אולץ לשמשני כדי להביאם, אלא רצה הקב"ה וגלגל לידי המקרה והאמצעים, לזכוֹתני...
בוקר טוב לכולן.
רציתי לשתף אתכן בדבר מאוד לא נעים שקרה לי אמש- לחדרי נכנס תיקן.
מי שלא מכירה אותי, זה הזמן להגיד שאני לעולם לא אדור בבית אחד עם תיקן. זה או אני או הוא. במקרה

אהלן לכווולם
מה נשמע?


פרשה מדליקה.
אין מה לומר - מדליקה לי ת'חום בגוף.
תשאלו - למה? כי איך אני אמור להבין עם חומש בלי רש"י מה זה -
"מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבת קדֶשׁ"
אתה? אני? סיני? למו? רבבות? קודש? זריחה? שקיעה?
בשבילי זה כמו "אמהרית" - יו , אטנג , דו = הבנתם? לא. גם אני לא. לא מבין.


קיצור

לא יודע מה איתכם , אבל כבר הרבה זמן לא טעמתי כ-ז-ה ד"ת.

וואו. כי - זו שאלה אשכרה אקטואלית ו -
יש מצב שהיא תפתור לכמה מאיתנו את ה - "וואי. איזה חום. אני מת/ה..."

------ יש סיכום בקצרה ממש למטה ----- [אבל , כמובן , עדיף לקרוא את ה - "ארוך". ]

הנה: תחרטו - תזכרו - ו...אולי תתלהבו - ו - "תפתרו" (או לפחות תבינו ) ת'חום הבא בסוכות ,
כי...לא הולך להיות כ"כ קר השנה...או

אהלן... :)
תקשיבו , להפסיד כזה דבר , זה...
להפסיד מתיקות. חבל. זה לא כזה כזה ארוך , ו -
חוץ מזה , זה כתוב בשפה "פשוטה"...
ו - חוץ מזה , יש בחירה... :)

[מומלץ גם למי שרוצה להדפיס. ו - לקרוא (שוב) אחרי ה - "צו'לנט" או ה - "קוסקוס" או ה - "ג'חנון" וכו'...]

אז ככה , מה אם היו נותנים לנו 2 סוכריות. לא אחת , אלא ש-ת-י-י-ם.
ת'אמת , לא היינו "חוטפים" אותם?! חח נראה לי

תודה דוקא לאלוקים

חביבי יקירי, הכירו נא את משה.
הוא היה חסיד גדול של הרבה.

על מגש כסף מצופה זהב
היה מגיש לרבה סעודה עריבה.
מיני מטעמים כמו שהרבי יאהב,
שימש כך את הרבי יום יום בשמחה.

כל פעם מחדש כשהגיש את הסעודה
היה נדהם מהרבי, מהתגובה המוזרה.

מרים היה הרבי ידיו למרומים,
ובקול נרגש היה אומר רק "תודה אלוקים!"

ולמשה החסיד אף פעם

בפרשת חוקת שוב העם חוטא בקיטורים חסרי שחר:

וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹקִים וּבְמשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם
לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם
וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל.
וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים
וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל.

נחש הנחושת (סרוג מחוטי נחושת) / דרורית סן

המשנה במסכת יומא כותבת רשימה של אנשים שעל חלקם נאמר: "זכר צדיק לברכה", ועל חלקם נאמר: "ושם רשעים ירקב". ברשימת הצדיקים מופיע יהודי בשם 'בן קטין' שעשה שנים עשר ברזים לכיור של בית המקדש, כי בתחלה היו בו רק שנים והיה לוקח לכוהנים זמן רב כדי לטול את ידיהם ורגליהם. אחריו מופיע מונבז המלך שהיה גוי והתגיר ועשה את כל ידיות הכלים של עבודת יום הכפורים מזהב טהור.
אחריו כתובה אמו שהיתה מלכה וגם היא התגיירה,

אני כן!
יודעים איך זה פועל?! זה הולך ככה:

לכל אחד מסלול מותאם ואישי בשבילו, המותאם לתכונותיו ואופיו, כן כן מסלול אישי שמעתם נכון!!
במסלול זה ניתן למצוא הרבה הטבות, מטפחים לכל אחד ת'נשמה!

כל היופי כאן שכל אדם יהודי שרוצה ובוחר בכך יכול לדגמן.
הוא רק צריך להתקרב ולהכיר את חברת 'שמיים'..- דוגמנות רוחנית בע"מ.
בלי עצירה מיותרת! תמיד מתקדמים ושואפים אל הפסגה.

את

היום אנו "מתחילים מבראשית". עומדים אנו בראש סבב נוסף של שבתות, בהם נקרא את פרשת השבוע. בכל שבת מחדש, בכל שנה מחדש –חוזרים על הדברים. "להתחיל מבראשית" – נהייה פתגם רווח, שמקורו בכך שאנו מתחילים שוב את התורה מחדש.
זוכרים אנו תמיד, שמיד לאחר שסיימנו את קריאת התורה, מתחילים אנו סבב נוסף, מתחילים מחדש. גם לחכם הגדול ביותר, עדיין יש מה ללמוד. גם הצדיק המושלם, את פרשת בראשית עדיין לא הבין על בוריה. תורת

הקטע הוא בעצם דבר תורה שאני חשבתי עליו בצורת סיפור קצת הומריסטי. התלבטתי בהתחלה באיזה קטגוריה לשייך את זה, לבסוף החלטתי שהעיקר פה הוא הדבר תורה והסיפור הוא רק לתת צבע וחיות לד"ת ושזה יהיה יוצר מעניין וכיף לקרוא כי אני יודע שאולי חלק מהאנשים פה לא יקראו את זה אם זה יהיה כתוב כמו דבר תורה, אולי זה קצת כבד בשבליהם. ואני די מבין אותם..


ביקשו מלאכי השרת לומר שירה
גבי ומיקי דפקו בכבוד

בחסדי השם יתברך!

בס"ד
עבודה שהייתי צריכה להגיש והחלטתי לזכות גם אותכם...
ר' מאיר היה יושב ודורש בליל שבת בבית הכנסת של חמת. הייתה שם אישה אחת עומדת ושומעת את דרשתו. פעם אחת האריך ר' מאיר בדרשתו, המתינה עד שסיים. כשבאה לביתה מצאה הנר שכבה. אמר לה בעלה: היכן היית עד עכשיו? אמרה לו: שומעת הייתי בדרשת דורש. והיה אותו האיש ליצן, אמר לה: בכך וכך, אין את נכנסת לביתי עד שתלכי ותרוקי בפניו של הדורש. יצאה מביתה, ישבה

לשון הקודש
הרמב"ם והרמב"ן נחלקו למה לעברית קוראים שפת הקודש?
הרמב"ם סובר שהעברית נקראת שפת הקודש מפני שאין בה מילים מגונות.
דוגמא: בספר הי"ד החזקה איסורי אכילה וביאה נמצאים בכרך קדושה ולא בטומאה או משהו שלילי אחר.
לפי הרמב"ם העברית היא לשון "הסכמית" שבני אד קבעו אותה.
לעומתו הרמב"ן סובר שבעברית אין מילים מגונות אבל לא בגלל זה קוראים לה לשון הקודש, קוראים לה ככה בגלל שהיא שפה אלוקית!

אהלן לכווווולם...
מה נשמע?

כל יום החודש הזה , אתם הולכים - לחייך , חיוך מתוק - אחרי התפילה...
עם כל ה - "כורי עכביש" בעיניים ו - הטעם בפה שלא כ"כ טעים...לפחות משו אחד יהיה נורמלי בנו...
לא יודע , לפחות לי זה ככה - אחרי שאני שומע משו - כשאני נזכר בו - כשאני אומר את המשפט ו - עם חיוך , אני חושב -
"בחיי , כבר שנים שאני קורא את זה ו - וואלה , אף פעם לא שמתי לב לזה..." -
חיוך