מונולוג עמוד 3

הם רוצים שאפתח דף חדש.
הם אומרים שלא נורא, שלא קרה כלום.
תפתחי דף חדש, הם אומרים.
נשכח מהכל. נתחיל מחדש.
הם לא מבינים.
הם רוצים שאקרע את הדף הקודם, המקושקש.
הם רוצים שאקמט את הנייר, ואשליך אותו לפח.
הם לא מבינים.
הם לא רואים שהפח שלי מלא?!
עמוס עד גדותיו בניירות.
מלא בדפים מקושקשים ומקומטים.
דפים שפתחתי בעבר.
הם לא מבינים.
הם רוצים שאעביר דף, אל הדף

רע: תסעי מכאן ואלתחזרי.

טוב: אל תלכי לא אל תסעי...

רע: מה ישל לך לעשות בחור המסריח הזה, רק בור שחור שאליו אפשר רק ליפול, אין לאן להתקדם ולפרוח לברוח מהמציאות הזאת ולראות מקומות אחרים חדשים...

טוב: יש חיים יפים רק תני חיוך ותתמודדי...

רע: אין חיים יפים יש רק מקושטים מאופרים שנראים טוב, הכל שקרים מלכלכים שנדבקים לבגדים לא נגמרים אין להם סוף...

טוב:

אין שום כלום. עדיין קשה לעכל, אבל זה ככה.
כלום חוץ מאפור עמום, עגום וקודר כזה, משופשף בקצה, כמו שצובעים בעיפרון והקצוות נמרחים. כמו ענן גשם.
הכתמים הצבעוניים שכל-כך העסיקו אותי נמחקו עם הגשם הראשון, שכמו כל גשם ראשון, היה דביק ומגעיל והשאיר אחריו שלוליות עכורות. כל כך הרבה כתמים היו לי, בכתום, בסגול, באדום, בירוק. נשאר רק אפור. אני אוהב לדמיין את עצמי יושב באמצע, מחזיק את הראש כמו עובר, כי

בסיעתא דשמיא!

אני ריקה. ריקה. ריקה.
כל כך ריקה, לא מסוגלת להכיל בתוכי את הריקנות הזאת.
הקשר מילא את כולי, הי'ה לי לאן להקרין משהו.
היתה לי חובה למצוא בתוכי אור כי הוא הי'ה דרוש למישהו אחר.
אבל החושך גובר.
החושך לא רוצה לשמוע.
מבין שהאמת היא אור וחיי'ב לברוח.
אז האור דועך...
מצטמצם לעשי'ה יומיומית ללא מחשבה.
ריקנות אינסופית... אינסוף ריקנות.
והגוף מתרוקן,

ב"ה

בום! אופס.. נפלת.
זה לא מה שציפית לו. נכון?
נראה לך שעכשיו פשוט תתרומם?.. חה חה!
נראה לך!
נו.. נסה... אין על מי לסמוך...?..
אהה.. ידעתי.

אם זה כה מעציב אותך
מדוע?

זה לא ימחק, אך לפחות זה לא יחריף
לכרות את זה אי אפשר..
אולי גם לעולם לא לשים לזה קץ
אך להפחית את זה- אפשר!

מספיק!

שלא תמות בסוף מזה..
חה!

בס"ד
"יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹקֵינוּ וֶאֱלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתּוֹלִיכִינוּ לְשָׁלוֹם וְתַצְעִידֵנוּ לְשָׁלוֹם. וְתַדְרִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם. וְתַגִיעְנוֹ
לִמְחוֹז חֶפְצֵנוּ לַחַיִּים וְלַשִּׂמְחָה וְלַשָּׁלוֹם. וְתַצִּילֵנוּ מִכַּף כָּל אוֹיֵב וְאוֹרֵב וּלְסֶטִים וְחַיּוֹת רָעוֹת בַּדֶּרֶךְ וּמִכָּל מִינֵי
פֻּרְעָנֻיּוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת לָבוֹא לְעוֹלָם וְתִשְׁלַח בְּרָכָה בְּכָל

עיני מרותקות אליך
אל עיניך החולמות.
נסיך קטן שלי המזכיר נשכחות - מזכיר חלומות...
"אבא אוהב אותך" אמרתי לך אין ספור פעמים,
ואתה רץ ומקפץ בשמחה טהורה.
לפעמים מחבק את אבא ולפעמים לא.
התום שלך מקסים אותי תמיד מחדש, ממלא בשמחה והערצה.
הלוואי ואזכה לראות אותך פורח כל הזמן...

בס"ד
איך הם לא מבינים את המצב שבו אני נתונה? את הקשיים שלי איתם?, איך הם לא מבינים שאין לי כח יותר לסבול את
השטויות שלהם? את ההצקות, הרדיפות, ההקנטות. הם חושבים שזה מצחיק. איך שהם מתעללים בי.
למשל, המקרה הזה, לפני שבוע, ששני ילדים באו אלי, ואחד שאל אותי מה השעה, הסתכלתי בשעון, והשני זרק עלי שקית
מים. כולי נרטבתי, והם צחקו וברחו. כל כך התביישתי. אחר כך בא שחר, הקטן, החמוד הזה, וניחם

ניכנסתי לתוך גבולות הישוב הקטן.
שלווה מוחלטת הייתה באוויר. שלווה של יום שישי אחר הצהריים.
הלכתי בצעדים מהירים, מקשיב לקול חבטת נעלי הספורט שלי על המדרכה.
לפתע קלטתי עוד קול צעדים, מלבד שלי. הבטתי קדימה והבחנתי בבחורה הצועדת לקראתי. היא הייתה לבושה בחצאית ארוכה, שטאטאה את הריצפה. חולצתה הרחבה והארוכה התנפנפה קלות ברוח. קוקו ארוך עבר את כתפיה. היא בחנה אותי בתשומת לב, העבירה את עיניה מה'נייק'

בס"ד
ילד החושך
אל תצעקו אני שומע,
אוזני לא נסתמה ,
עיני לא כהו ,
ולא גבה ליבי
תפסיקו לומר,
שעון החול אוזל ,
לספור את טעיותי אחת לאחת,
אני יודע.
מן שתיקתי הנחבאת .
אל תכנסו .
אל חלקת האלוהים שלי !

אחרי תקופה ארוכה שהחממה שלי היתה יבשה (מה לעשות, שנת שמיטה =)) וגם המחברת, כתבתי משהו.
נכתב במסגרת סדנת כתיבה יוצרת לחנוכה, בה המשימה היתה להביט בנר כשהחדר מוחשך, ולכתוב אסוסיאציות. פעילות מומלצת לחנוכה!

אני מתבוננת בשלהבת המרצדת שמולי. המחשבה הראשונית שעולה בי זה מוות. נר זיכרון. נר נשמה.
הצל שמפילה הלהבה נראה מאיים. מזכיר לי תקופות אפילות. תקופות שחורות עם הרבה דיכאון.
תקופות

חשוך.
אני יושב עם עצמי. לבד בחדר שלי. המנורה מפזרת את האור לכל החדר. אבל חשוך לי.
אני מרגיש רק את החום שלה. כלום מעבר. אני מתקרב קצת ומתחיל להיות לי חם יותר וכשאני מרגיש ממש ממש קרוב אליה אני מגשש אחרי המתג ומכבה אותה. אני עולה למיטה ומושך את השמיכה. אני עוצם עיניים אבל בעצם אין שום הבדל ממשי.
אני לא רואה. לא. אני לא רואה. אני חסום. נכה. חסר. פגום. האומנם?
אני לא רואה את השמש שמפציעה

הניחו לה, פשוט הניחו.
תנו לה פשוט להיות
היא. בלי יותר מידי.
בשיעורי מתמטיקה גילו לה את תחום ההגדרה.
אך לה אין תחום הגדרה, מותר לה תמיד להיות אפס,
או פחות מאפס או חצי או יותר,
ואפילו
בריבוע.
כבר שכחו מזמן שהיא זה לא פונקציה, לא יורדת ולא עולה.
אין צורך לחקור אותה,
לגזור אותה,
לבודד אותה במשוואה בעלת שני אגפים,
לנסות להשוות לאחרים.
ולפעמים גם מותר

בס"ד


הוא : נשכחתי בדד בחולות
בארץ לא זרועה
חלל בשדה טוב ממני
גופתו לפחות נמצאה

היא : בשכבי בתיבת תחמושת
יסור יסרני י-ה
איך תוכל נשמתי לנוח
ואנוכי בחיק נכריה

הוא : נפשי בכפי אני שמתי
לגאול את ארצי מיד צר
אחריה במדבר הלכתי
הכריעוני אהלי קדר

היא : בפרוע פרעות אני קמתי
להציל את עמי מאכזר
כלביאה כרעתי שכבתי
וגופי

בסד
איש

החיים דחפו, מחצו ,לחצו.
החיים לא הרפו, ובכח רדפו.
ואותי הם השיגו
בין המיצרים.

חנוקה,לחוצה ונואשת
חיפשתי רק פתח חלון או דלת
ובקצה המנהרה ראיתי אור
ואותי הוא משך,לא רציתי לחזור.

חמקתי החוצה דרך פתח מילוט
קשורה רק בחבל,שלא אברח בטעות.

חמקתי אל מרחבי החלום ,מנסה לשכוח את מיצרי המציאות.
וימצאני איש.

הוא שאל :

איך יום אחד.. / איתמר ליברמן

זהו, יום הזיכרון כבר מאחור. יום אחד שטומן בחובו כל כך הרבה זיכרון כואב שמותיר בלב חור. איך אפשר בכלל לטמון בתוכו זיכרונות וסיפורים, תמונות ודמעות? איך יום אחד מספיק בעבור אחים, חברים, אבות ואמהות. את תמונות שלך מהתיכון ועוד בתחילת השירות בצבא בבסיס בדרום. ונשארו רק תפילות שעלו עד למרום?. איך ביום אחד אפשר לשכוח את החיוך והעיניים?, איזה עיניים. והתמונה הזאת

תמיד אחרי .....
אחרי הבכי האיום
העיניים שלי
דוהות כמו מטבעות ישנים

ניסיתי
דקה אחת לפני...
אמרתי:"אל תבכי,העיניים......העיניים"....
אבל זה היה חזק ממני,הכל ביקש לצאת,להשתחרר...פתאום לא היה איכפת לי,רציתי רק לבכות,לבכות ולבכות ולא איכפת לי מה העולם חושב....הפנים יפות....אז אני לא אמסחר אותן,מה יקרה?....אני אהיה בחורה רגילה שלא מכירים אותה,אני אלמד מקצוע כמו כולן, ואני

*מונולוג שרחל אשת רבי עקיבא אומרת.
הקדמונת:
לִפְעָמִים כְּשֶׁכּוֹתְבִים עַל דְּמוּת,
נִכְנָס אַתָּה לִנְעָלֶיהָ,
מִתְחַפֵּשׂ בְּכָל כֹּחֲךָ.
אֲבָל עֲדַיִן לִפְעָמִים-
תִּמְצָא בּוֹ אֶת עַצְמְךָ..
והנה השיר לפניכם:
זֶה פּוֹעֵם בְּתוֹכִי,
מַרְגִישָׁה זֹאת בִּפְנִים.
הוּא הָאֶחָד,
הוּא שֶׁלִּי,
צַדִּיק הוּא.
אַבָּא! פְּקַח עֵינֶיךָ!
פְּתַח לִבֶּךָ!

בס"ד
השמיים כל-כך גדולים, ואני כל-כך קטנה. הגשם כזה כבד ואני כזאת קלה. וקר לי כאן בחוץ, לבד.
תמיד כשקר לי, כשקר לי בפנים זאת-אומרת, כשכל החורף הזה נכנס לי עמוק ללב, משתלט לי על הרגשות: מותיר אותי קצת
עצובה וקצת בודדה ובעיקר חסרה- אז אני חושבת עלייך. איפה שהוא במקום לא-מלוטש בתוכי חצובות פנייך, הדומות לגמרי
לפניי, ומובלטות עינייך: הירוקות החודרות, המעט מפחידות. אבל כשקר נורא, פתאום עולות

אני קטנה.
כל כך קטנה.
כזאת קטנה.
ידי צמודות אל גופי הכפוף.
לא, לא צמודות.
מ ו צ מ ד ו ת .
רגלי מקופלות תחתי, זועקות מכאב.
אך הן כבדות.
הצילו.
הצילו!
שמישהו יעזור לי.
שמישהו יוריד ממני את האזיקים,
שמישהו ישחרר אותי מן החבלים.
אני צריכה עזרה.
עזרה, ממישהו,
שילמד אותי איך הולכים.
כי שכחתי.
שילמד אותי איך צוחקים,
כי צעקתי.
שילמד

הכלים שאלוהים נותן
כמה רציתי לעשות אותו מאושר! כמה רציתי להביא לו-רק פעם אחת-איזה "כמעט טוב" אחד במקום כל ה"מספיקים בקושי" אבל לא יכולתי.
ביום שבת אחד, כשרק אני ואבא היינו בבית- הייתי כמדומני אולי בכיתה ה' או ו' - החלטתי לדבר איתו עם אבא כמובן על זה. להגיד לאבא "לו" שאני נוראה מצטער שאני לא מביא לו אושר כמו שאחותי מביאה לו.
הוא "אבא" שמע את שאמרתי, הסתכל עלי במבט האוהב שלו ובניגוד

אני תוהה, נוסעת רחוק במחשבתי...
הרגשה של בדידות עמוקה, חיכיתי לך ואתה לא באת...
קבענו ליד עץ הלימון לפני כמאה שנה,
אתה הבטחת ולא באת.
הסתרתי בענפים מכתב אהבה מתוק בין הלימונים,
עכשיו כבר ידוע שהלימונים האלה יצאו מתוקים.
ואני מדמיינת איך שתבוא ותתבשם בריחם המתוק הנישא לרחוק אל ההרים.
מחכה לך ומצפה לתשובה, מתי תבין שחסרת?
ואתה לא באת...
ליבי נחמץ מדאגה כלימון...מדוע

אם רק תביני שלא צדקת.
אם רק תביני שבי פגעת.
ואותי את כבר מזמן אבדת....
אבדת אבדת.......

למה מרגישה לבדי בסערה.
אין מי שלצידי מחזיק את הנייר.
ואת דמעותי מוחה.
בלי לחשוב על מה ואיך.

אך אתה שם למעלה.
רואה את כאבי ודמעותי הרבים.
בלי לצחוק או סתם להקניט.
אם רחמים רבים ומרובים.

אתה שלא צריך לבקש אתה שומע.
אתה שלא צריך אתה יודע.
אתה

בס"ד
שוב היא הלכה לפינה שלה.
הפינה שמשקיפה על ההרים שמסביב.
אבל הפעם החורף נגמר , החורף שלה,
היא נמצאת בתקופת האביב.
הכל יפה מסביב, הכל פורח,
היא הרגישה צורך לכתוב משהו וזה מה שיצא לה המילים שפשוט בטאו את הכל...
'אני כ"כ שמחה!!! תודה ה', תודה לך על הכל!!!
על החיים היפים, על הציפורים שמצייצות, על השמש שזורחת כל יום מחדש...
אני מרגישה רצון עז לחבק את כל העולם.

את יודעת, זה עדיין לא נגמר. הכאב הזה שאני מרגישה כשאני נזכרת בך. אתמול הסתכלתי בתמונה בה רק עינייך הגדולות, היפות, הבולעות אותי בעצבותן מצולמות. ובכיתי. כמה בכיתי. בכיתי כשחשבתי, או יותר נכון- כשהרשיתי לעצמי להזכר בכך שאת עוד שם בחור השחור ההוא ואני כבר כאן בחוף מבטחים.
לא עזבתי אותך, יעל. איך אוכל? איך חשבת שאוכל?? את כ"כ בתוכי. עמוק עמוק. זורמת בדמי. ובשיחות הטלפון הקצרות שאני עושה מדי יום שישי

לא נותר לך זמן רב. חודשיים לכל היותר, אולי שבועיים נוספים אם תהיה עקשן. בקרוב מאוד תצא אלינו, מקושר בחבל של תקוות ומעוטף בדם שנוצר מיזע ודמעות. כה נשמח בך, ונתגאה בך, ונציג לראווה את המוצר המושלם לבית משפחתנו, ששמו לאו דווקא רלוונטי לעניין זה. סביר מאוד שיצבטו אותך כהוגן, ואני מבקש להתנצל על כך מראש, שכן אילו היה זה תלוי בי – הזקנות המקומטות ההן לא היו יוצאות לאוויר העולם, שהיה אז משובח פי כמה וכמה.

בס"ד

אני רוצה יום אחד להתעורר לקול הציפורים בצפון הארץ..או ביהודה,או בנגב המדברי.
לראות את ההרים,את החול והעצים- ולחשוב עד כמה ה' גדול.
ללחוש לו בחיוך שידעתי שהוא יסדר את הכל על הצד המעולה ביותר עבורי.
אני רוצה בזמן הלא רחוק לשבת על מרפסת יפה מעץ, עם כוס תה ועלי לואיזה, וספר תהילים.
ילדים קטנים עם פאות וכיפה גדולה יתרוצצו בחצר ירוקה ללא גדרות שמובילה הישר למרחבים ירוקים