מכתב

רק רציתי להגיד לכם שאני מסתכל פה בפוסטים ובתגובות ואני באמת רואה אנשים שתומכים אחד בשני, ומפרגנים וגם מעלים ביקורות. אני רוצה להגיד שגם אני בתור חבר בפורום, אוהב לקבל (ולהביא) את כל הפרגונים האלה והאהבה הזאת ושזה באמת בונה ומחזק.
פורים שמח, ממקלף האגוזיםם.

זה כאב לי. זה כאב מאוד.
היינו חברות. היינו טובות.
היינו.
הלכת. סתם פתאום.
בלי לומר מילה.
ואני נותרתי לבדי מאחור.
מיוסרת. כמעט בודדה.
כשהלכת.
צרחתי לך שזה שאת פוגעת בי זה לא פוגע בי שאבכה, זה פוגע במי שאני ובמה שאני.
צעקתי לחלל.
את לא רצית לשמוע.
בסוף דווקא כן בכיתי.
והרבה.

נטע יקרה שלי!
זה קרה לפני שבוע בלילה...
בכל החלומות השחורים שלי לא ראיתי את זה מוחשי כל כך!
אני עוד זוכרת איך ישבנו שם משקיפות על הכותל איך צחקנו ודיברנו אני את ותאיר .. ככל שיותר דיברנו הגענו לנושאים עמוקים יותר .
על משמעות החיים והיעוד של כל אחד, אני זוכרת ששאלתי אותך מה אנחנו בעצם ממלאות בעולם הזה...
ואת, את חייכת הורדת את הראש ואמרת.
"לכל אחד יש שליחות אני בטוחה אבל השליחות

ואם את נוסעת,

לאן את נוסעת??
הרי כאן רק אפר ואבק.

..שנים, וכלום לא השתנה.
שנים, וכלום עוד לא נמחה.




הרי כאן רק אפר ואבק
..שנים, וכלום לא השתנה.

שנים וכלום לא נמחה.








לאן את נוסעת, ילדה-זקנה?
לאן את שוב אורזת מזוודת נדודים?

ולמה,

למה שוב לנסוע?

כן כן, גם אני נולדתי וגדלתי במשפחה דתית לאומית נורמטיבית. אז לכאורה, מה הבעיה? אני דתייה מלידה.
ב"ה נולדתי לשני הורים מקסימים. אנשי מעשה, פרגמטיים. מאמינים בטבעיות ובפשטות. וכך גם גידלו אותי. הישענות תמימה ואמיתית על מסורת אבותינו הקדושים. הם אינם זקוקים להוכחה נוספת, לא קיימים בקרבם הרהורי כפירה כלל. אנשים מאמינים מעצם היוולדם. אשריהם, מה טוב חלקם. אך מה לגביי? נערה בגיל העשרה, חשה מצוקה רבה.

לפעמים גם אפשר לכתוב על החיים בלעדיך,
על זה שפחות או יותר טוב לי.
שאתה לא נמצא בחיים שלי. שאתה מת. שהוכחת שאתה אפס.
לפעמים אני תוהה איך אפשר לחבק ולהתמסר כשבלב שלך אתה יודע שאתה מרמה אותי.
איך אפשר להיות אכזרי כל כך?
להבטיח הבטחות,
להבטיח עולמות, להיות לנצח אבל להמית בכל יום מחדש...
אני תוהה איך אפשר להיות נסיך
ואיך אפשר להיות שטן
איך אפשר ללטף ולנגב דמעות, לחבק ולנשק ברוך ובעדינות
ולעיתים, לבעוט בי באגן עד זוב דם, להצליף בי מטאטא ברגע אחד של אי שפיות.
אבל הכי חשוב שאני קיימת.
מאז שנישאתי לך, למדתי להפריד
למדתי שבכל פעם קוראת הסערה הזאת, האלימה, לא רק פיזית...
למדתי לסתום אוזניים ולצלול עמוק עמוק אל ים כחול של טוב
ושל תמימות ושל עולם אחר.
לצלול עד שאחנק,
וכשנחנקתי התעוררתי בכל בוקר מחדש לאמת המרה הזאת.
שאתה מפלצת.
שאני אוהבת ומכורה למפלצת נוראית. אכזרית. שלא ברא השטן.
והכי חשוב,
שטוב לי עכשיו
טוב לי בלעדיך
טוב לי שאתה לא בחיי
טוב לי שילדיי לא יהיו ילדיך
טוב לי להמשיך הלאה,
לפגוש את החצי השני שלי. זה שיהיה שווה אותי. הנסיך האמיתי...
אז למה לכתוב רק כשרע?
אני מודה בכל רגע נתון שזה לא אתה. שאני ממשיכה קדימה, שום דבר לא ישבור אותי עוד. הוכחת כמה אפס אתה, כמה רע אתה, כמה שקרן אתה, כמה סוטה, כמה חילוני, כמה אלים, כמה גס, ואיזו מפלצת גדולה אתה
ביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד...
ביום ההוא כולם יידעו, עולמות עליונים ותחתונים
רבנים ואנשי ציבור, אברהם יצחק יעקב משה דוד שלמה ירמיהו ישעיהו הרמב"ם הרמב"ן רבי עקיבא ר' מאיר יוחנן כהן גדול,
כולם , כולם יבואו להריע לי, מול כולם אתה תעמוד מבוייש, מוכתם בדם שלי, דם הלב והנפש, ואני אז אדע שהשם אחד ושמו אחד. לאף אחד אני לא צריכה להוכיח את האמת.. כי אמת יש רק אחת ואני לא חוששת, הקב"ה יש רק אחד ואני לא חוששת, אני יודעת שהוא איתי.
אפילו שכר אני לא רוצה ולא מבקשת. רק שייעשה קידוש השם בעליונים ובתחתונים, רק שתגעש הארץ ותזעק ותנגב את דמעותיי, שהעולם יחבק אותי ויגיד לי "זהו, הסערה חלפה. אמת מארץ צמחה..."
רק שהמלחמה שלי להוציא את האמת לאור תסתיים.
בינתיים אני מחפשת את הנסיך שלי,
מה שלא היית
מה שלא יכלת להיות
מה שהבטחת להיות
בסופו של דבר -
אני אקבל על מגש של זהב
כי זה מה שמגיע לי.
וביום ההוא אני מאחלת לך לבכות דם
מאחלת לך להתחרט, להתחנן, לזעוק לשמש לירח ולכוכבים, לבקש מחילה אפילו מהרוח, ליילל ולצעוק לשמיים, לעצים, לעננים. ושהקב"ה יעשה את החשבונות שלו. אני הייתי שמחה אילולא הקב"ה לא היה מקשיב לך ולא היית מגיע למחיצתו.
דינך כדין רוצח. אין לך מחילה גם אם תמות
נולדת רשע ותמות רשע
"עד שירצה את חברו"
כל המרים יד על חברו נקרא רשע...

בכאבך.
בניסיונך.
בדמעותייך.

בכשלונך והצלחתך
באהבתך, בשנאתך
בתסכולך, בכעסך, באכזבתך.

בעתידך ועברך
בחששך ותקוותך
באמונך ואמונתך
איתך.

רציתי לספר לך על מישהי שאת מכירה. יותר נכון לומר - על מישהי שאת חושבת שאת מכירה. עלי בעצם.
אינני זוכרת כמה, אך הייתה זו תקופה ארוכה שניסיתי להתעלם ממך, ללא הצלחה. את, שמייצגת את ההפך הגמור ממני. את, שנהנית משטויות ובזה למחשבות. אף פעם לא הצלחתי להבין אותך.
כל יום מחדש הייתי רואה אותך ומתעצבנת. אולי כי חשתי מתוסכלת, אולי כי הייתי עייפה ואולי כי היה נראה שאת כל כך שונה ממני עד כי לעולם לא נסתדר.
את

ועכשיו אני כאן .
אחרי שיבשו דמעותי .
אחרי שהרסתי את כל מה שבנו ידי .
ועכשיו אני קוראת לך .
בצר לי אני פונה אלייך .
כדי שתבוא ותהיה כאן לידי .
וכמה אני רוצה שתהיה פה.
שתתגבר איתי יחד על הפחדים .
שתעבור איתי יחד את הקשיים.
וכמה אני רוצה שנחזור להיות כמו פעם .
שבכל דבר שעשית ראיתי אצלך את אהבתך .
שלקחתי את ידי והבטחת שתהיה איתי עד מותך.
ולאן כל זה נעלם,

זה שוב הגשם הארור.
בכל פעם הוא מופיע ומזכיר לי אותך. אותנו.
אני בבית, מתכרבלת בשמיכת הפליז שקנית לי, ומביטה דרך החלון, ברחוב. ילדה אחת קטנה קופצת לתוך שלולית אחת גדולה. כמונו.. אז.. מעניין אם אתה זוכר את הפעם ההיא. הלכנו יחד, מחובקים ברחוב, מטרייה אחת, רטובים וצוחקים ופתאום מעדתי לתוך שלולית ענקית. הבטנו המומים אחד בשני ואז גם אתה קפצת. שבוע אחר כך סבלנו שנינו משפעת חריפה. כמובן שהעובדה הזו

את! כן את. זה מכוון אלייך.
מה כבר בקשתי? את האמת כלום.
אז למה? למה עשית לי את זה?
את חושבת שזה כיף. נחמד. ובטוח שלא היתה לך אפילו כוונה רעה. אבל מאחורי הכל יש גם אותי, על זה עוד לא חשבת. בטח את גם לא חושבת.
מתוקה, יש כאן בן אדם. בן אדם עם תחושות, רגשות, מחשבות, עולם שלם. אבל את סוגרת הכל מאחורי הדלת, ופשוט בוחרת מה להוציא. אפשר להזכיר לך משהו? מה שנמצא מאחורי הדלת שייך לי. ולי בלבד!

בס"ד
אני כבר לא מזהה אותך, את יודעת?
את שונה. מחפשת תשומת לב במקומות בהם צריך להילחם בשביל לקבל אותה, על מה את נלחמת? אני רוצה לצעוק, לצרוח. למה את צריכה להשתנות בשבילם, להתנהג בצורה שלדעתם נכונה, לחזור כמו תוכי על אותם אידיאליים שחוקים בלא להאמין בהם באמת, בלא להבין את משמעותם? מה התועלת בכך?
אני אחת. שלרוב עומדת מהצד בוכה, מיוסרת או סתם שותקת. ואני לא יכולה לראות אותך משתנה כך מול עיניי,

נשמה.
את לא יודעת כמה כואב לי.
את באמת חושבת שאני לא מבחינה? תאמיני לי,קשה להתעלם..
אז את מסתכלת, עם המבטים הריקנים האלו,שמקרינים באמת את מה שאת מרגישה, ולא מה שמתבטא בפועל.
ואת שואלת שוב ושוב, עדן,הכל בסדר? ואני עונה כן, הכל כרגיל. ובאמת הכל רגיל,רגיל בצורה הכי לא שגרתית שיש. ואת שואלת שוב, מה ? באמת לא טוב לך?? אז כן, לא טוב לי,וזה האני הפנימי שלי אומר. מתחת לכל המסכות לכל הקליפות

 
 
לך אכתוב, מולדת.
 
יום אחד אכתוב את סיפורך, מולדת.
אשחיז לשם כך את הנוצה המשובחת ביותר שלי ואקח את הדיו השחורה ביותר.
אקח השראה מגיליונות קלף של ספרי התורה, וכתב עברי קדום ידריכני בשבילי האותיות.
יום אחד אכתוב את סיפורך, מולדת.
ובסיפור יהיה הרבה כאב, מולדת, כי קמת מדמיי בנייך שהרוו את אדמתך.
ובסיפור יהיו גם הרבה דמעות, מולדת, קצת של שמחה והרבה של עצב.

אמא שלי!
 
איפה את? מהיום המוזר הזה, שכולם בכו, אני לא מצאתי אותך! זה היה ממש מוזר, את יודעת? כי כולם ליטפו אותי ובכו, ודוד משה, הדוד השמן, את יודעת מי הוא, נכון? הוא הרים אותי ואמר לי להיות חזקה. למה להיות חזקה, אמא? מה קרה? מישהו בא להרביץ לי? אני באמת לא מבינה, אמא. רציתי לשאול אותך, אבל אני לא יודעת איפה את, וזה מאוד חבל, כי ככה אני לא יכולה לדבר איתך ולשאול אותך שאלות שהן מאוד מאוד חשובות.

אחות קטנה שלי...

יש לי כל-כך הרבה מה לומר לך.
אני יושבת לידך, מביטה בך ישנה. מביטה בתלתלי הזהב שלך, בלחיים השמנמנות שלך, ואת כל-כך מתוקה שבא לבכות.
אני רוצה כ"כ לנער אותך, לחבק אותך בחזקה, ללטף ולנשק את פנייך, והעיקר-לבקש סליחה. כי אני, אחותך הגדולה ממך בעשר שנים, מעולם לא הענקתי לך יחס. מעולם לא השבתי לך אהבה על אהבתך והערצתך אליי.
מעולם לא חיבקתי אותך מרצוני, ואנו מופיעות יחד

מכובדות ומכובדים נכבדים,

הננו מביעים את מחאתנו על שינוי צורת הבמבה מצורת בוטן גמלוני לצורת קוביות. לדעת החתומים מטה יש לשמור אמונים למסורת, וכל המוסיף גורע. הדבר גם עלול לגרום לבלבול בין קוביות במבה לקוביות שוקולד, או חלילה מתוך שיבקשו ילדים מהוריהם במבה יבואו לבקש מהם שוקולד, וחסה התורה על ממונם של ישראל. הננו קוראים לכל המחנה האמוני להביע את מחאתו ולהצטרף לדעתנו להחזרת עטרת הבמבה ליושנה.
בכבוד

בס"ד

ליצר הרע. כן, מכולם בחרתי לפנות דווקא אלייך, רציתי להשתתף בצערך ולהחמיא לך.
אני בטוחה שזה לא כ"כ קל להיות The bad guy . אבל יש שחקנים שאומרים שקשה לשחק
אם התסריט גרוע- לא התפקיד אז כנראה שהחיים ממש סבבה כי אתה פשוט שחקן אדיר.
כמה פעמים הצלחת לעבוד עלינו ולקחת אותנו לצד שלך? אה? כן...
אבל פה יש בעיה קטנה, אתה יודע למה? כי פה התסריט לגמרי אמיתי – הוא החיים שלנו,
ואנחנו

בס"ד
אלה.
היה נראה כאילו, הנה, סופסופ, משהו נפתח. לרגע.
והמחשבות שלי, לעצמי- כאילו מעצמן, היו למכתב.
בזכותך. בגללך. ולמעני.
כנראה שבכל זאת, סופסופ, משהו נפתח.
משהו נפתח.
היתה מוסיקה. החושך גבר על האור. הכל מדויק להחריד. וכולן פרצו. יש בעצימת עיניים ויש שלא. אבל הכל היה מדויק להחריד. ואת עמדת שם. והתפעלת.
ואני עמדתי שם. והתפעלתי. וקנאתי.
ובבטן שלי עלה הריקוד

ל_____ היקר.
תודה לך על כל התגובות והביקורות הבונות.
תודה על כל העזרה והפרגון.
תודה על זה שאתה מי שאתה, מפרגן כזה וחבר של כולם.
רק רציתי שתדע שבזכותך אני מי שאני עכשיו.
תודה שאתה מעודד אותי להמשיך ליצור.
ובקיצור, תודה על הכל.
ממני, אתה יודע מי.
נ.ב. אתה זוכר את האתגר, כן?

הביטי בי אמא.
הסתכלי איך גדלתי.
אני כבר לא אותה ילדה ששיחקה בשולי חצאיתך.
גדלתי.
תסתכלי מעבר רגע.
התבגרתי.
כבר יש לי כיוון ותחילת דרך.
כבר עברתי קשיים ובניתי בי עוד קומות.
תסתכלי רגע רק עליי אמא.
תעזבי הכל ותתמקדי רק בי.

-"איך אתה שותה את התה?"
-"מה?" תמהתי, עיניה לא מרפות ממני בשאלה.
-"איך אתה שותה את התה שלך?"
הנחתי את הספר בצד ונשעbתי אחורה בכורסא. היא נדנדה את רגליה הגרובות עד הברך ואחזה בשולחן עליו ישבה. בדרך כלל היא בשקט רב השעה שלנו, עתה לא הרפתה.
-"אתה יודע שיש אנשים ששותים אותו רותח וגורמים לעצמם כוויה בלשון , ויש כאלה.."
היא עצרה בתנועות רגליה
"יש כאלה ששותים אותו עם תוספת מים קרים."
היא

אתה.
סתם ביום שישי מהביל אחד.
האמת? רציתי לישון בנסיעה הזו, מתה מעייפות. לא יכלתי.
באוטובוס, ביציאה, בינות לבנייני הסודאנים מביטה בנוף המקיף את התחנה המרכזית,
הגיעה לפתחי בקשה קטנה לשיחה דחופה.
הושטתי את הפלאפון . בשמחה, למה לא, מה אכפת לי?
לא שיערתי בנפשי מבטיחה לך.
בצד השני לא היה מענה, שאלת אם אפשר להתקשר שוב במהלך הנסיעה.
הסכמתי. ישבת לפניי במושב ופתאום הסתובבת

הן ידעת חרפתי, ובושתי ,ומודעותי
ומודעתי למודעות.
והן אני כלום, העדר, ומאומה אין בי.
ובא אני לפניך לא במודרניות, ולא בפוסט,
ולא בטוטליות ,ולא באינטימיות.
ואיני יודע אם הבאתי עצמי לפניך ,או שבחוץ הנני
מתדפק.
אבל אדרבה תן בליבנו שנראה מעלת נפשינו ולא חסרונה,
ושנדבר כל אחד את נפשו בדרך הרך ,והעטוף
לפניך.
ואל יעלה בליבנו שום שנאה על עצמינו,
שכן גלוי וידוע לפניך

לאני שלום רב,
אני חושב שבעצם אתה צועד בדרך טובה, אבל אתה מבולבל ונע ונד בין הדרכים, משנה הדברים. האם אין לך דרך אחת טובה? חכה אתה צעיר. חכה עוד כמה שנים ואז תצעד בדרך. ומי יודע אם זו לא עצת היצר הרע שלך? לא לחפש דרך? פעם אחת אתה קורא את הרב קרליבך ואתה מתחיל לאהוב ויום אחרי זה התניא בקריצה. אחרי שבוע ליקוטי מוהר"ן. ואחרי זה הרב קוק. ובסוף יצירה של חבקו"ק. ולמרות זאת אתה מרגיש מבולבל ושבתכל'ס זה לא מתאים לך.
ממני, אני.

שלום לפוקחי העיניים ששמש זרח בירכתיהם,
וברכה לאוהבי השמים, לעושי החסדים, לעלמות החן לשלמותיהן,
לקישוטי הליל, לאבירים ולאנשים הקטנים בעלי החלומות הגדולים.
שלומות וחן למלכים ועבדים, לכלביהם ועיסוקיהם, לשטיח הדהוי.
לאשת הפנה, שזיקנותה חורצת קמטים גם במדרכה שתחתיה.
לרכבת בזמנה שלה, שזמנה הוא הכל והכל בו.
לאנשי העסקים, לרחובות, שמספרים סיפורים ואבלים בשתיקתם.
לחובות הכורעים תחת

~לאלו שחשבתי, שהן פה בשבילי.~
ואז יש דמעות, הרבה דמעות. הן חונקות שם בפנים, מפריעות לאוויר הצח לזרום בחופשיות. חנק, זאת ההרגשה. לא רק, כמובן. גם כאב, הרבה כאב. ורצון גדול כ"כ להיות אחרת. ותקווה מנופצת, וחוסר אונים. וההרגשה הזאת שאני לא שווה כלום. אני נאבקת, מנסה לעשות כל דבר שיוכיח לי שאני טובה, אך מתאכזבת מהתוצאה כל פעם מחדש. אז אני מנסה לבדוק מסביבי, ומסתכלת. מרגישה איך הקנאה האוכלת הזאת עולה

בעז"ה

אבא.

אני יודעת שטעיתי. ושעם כל דקה אני ממשיכה לטעות. אבל אתה יודע כמה שכואב לי על הטעויות האלה..
אני יודעת שאני לא בסדר. אני יודעת, יודעת!! אבל אתה יודע כמה קשה לתקן..
אלוקים. או בעצם יותר נוח לי לקרוא לך אבא. כן, אני יודעת שאני רק מנסה לתת לעצמי הרגשה שאני שוב קרובה אליך. שאתה שוב לידי, כמו שפעם היית.
אתה יודע? אני לא מאמינה שעזבת אותי. אתה לא עוזב אף אחד

''יעלי שלי,
אני לא יודעת מה את רוצה מחיי.
לא יודעת למה הגענו למצב הזה, למה כואב לי כ'כ לחשוב עלייך, על ההתנהגות הפוגעת שלך כלפיי, על החוסר יחס שלך, ועל זה שאני תמיד מוכנה להיות שם בשבילך.
אני אוהבת אותך כמו שלא אהבתי מישי בחיים, אני בחיים לא יפסיק לאהוב אותך, גם כשאת פוגעת וגם כשאת לא מתייחסת.
אני לא אפסיק לאהוב אותך, למרות שאני יודעת שזה לא מגיע לך היחס הזה ממני.
אני יודעת, בהתחלה

ליקרה לי ביותר!
אני מביטה בך. עם החיוך המתקתק הזה. הרצון להרשים. האודם הזועק הזה. המחשוף הזה שנועד כאילו לשדר- 'הלו, אנשים, שימו לב, אני קולית!' והחצאית הזאת, שבקושי מגיעה לברך שלך... מה זה? את יודעת מאיפה באת בכלל? את מגדירה את עצמך דתייה? אז מה זה? שמת לב איך את נראית? תסבירי לי, אני רוצה לדעת, באמת! אני מסתכלת עלייך בחיוך, אבל בפנים נגעלת. באלי ממש לצעוק לך, להגיד.. שבעצם.. על מי את עובדת? את

כמה עוצמות יכולות להיות באדם אחד?
כמה הערכה יכולה להגיע אל אדם אחד?
המון.
וכל זה, זה פשוט מתנה. מתנה מאבא.
וכמה יפה להסתכל מהצד ולהביט, להתבונן, להבין.
להבין את זה. ההרגשה עילאית, מיוחדת.
יש שוב למה לשאוף.
אבל למה ראיתי את זה דווקא היום? כשאני עוד לא יכולה לתת משהו,
להגיב, לחזק ולתמוך.
חבל.
והאהבה, פתאום היא מתחזקת. דווקא פתאום, דווקא היום.
וזה גובר וגובר,

בס"ד
אני הולכת בגף כפוף.
נכון, אני מודעת לבעייה, אני מטפלת בה, ומשקיעה לפחות חצי שעה ביום בשביל לתקן אותה. ואני יודעת שאתן רוצות רק בטובתי, ובאמת שאני מנסה להבין אתכן, אבל קשה לי.
אתן כנראה לא מודעות, לא יודעות. לא מבינות כמה זה פוגע לקבל במקום "בוקר טוב" או "איך היה המבחן?"- את אותה ביקורת כאילו חטאתי במשהו, "נעמה תזדקפי", "לכי בגב זקוף!", "משגע אותי לראות אותך ככה", אותך זה משגע? אז מה

למה? למה? באמת אני שואלת. תגידי, מה? מה עשיתי לך? למה מגיעה לי כזו התייחסות?
לכלב של השכנים את מתייחסת יפה יותר.
ואני עוד מנסה. ואת- רק ממשיכה. לפגוע, להעליב. להכאיב.
תגידי, איך את מסוגלת, ככה לפגוע? אני בן אדם, בדיוק כמוך. ואולי בעצם, קצת יותר. כי כשאני פוגעת בך, אני לא מסוגלת לישון בלילה, ועושה הכל כדי לפייס אותך. גם אם אני צריכה להשפיל את עצמי, כדי שתואילי בטובך לסלוח. אבל את? טוב, מעולם

אתם יודעים שהרבה פעמים אני בוכה, עצובה -בגללכם.
הלא אחי ובשרי אתם, אנו אחים! ערבים זה לזה!
אבל, התהום פעורה בינינו, הדעות כה קוטביות, כה שונות...
לא פעם קרה שבגלל דעות לא זהות התחילו מכות בין חברתי מהכיתה לביני, ובין עוד אנשים מכם לאנשים משלנו.
בלבכם יש רחמים, רואים את זה. לב יהודי -יש לכם. אבל, צריך לזכור שלא צריכים לרחם על האויבים כי אם במלחמה ירחמו על האויב-הוא יתגבר, ישמיד את

ניגון קטן ומתוק, שנוגע, ולפעמים קצת עצוב,
שהמנגינה לא תיפסק, ככלות הכל, כולנו שיר.
_________________________
כמו מזג אוויר של תל אביב עם ריח של אמסטרדם,
ושקיעה בגלבוע.
כמו ללחוש שיר על אהבה רדודה ולקרוע מיתר.
כמו להתמכר ולזהות בגידה, להריח יין ולשטוף את הכוס.
בדיוק כך, לא סביר ודורש פיסוק,
מצריך הכוונה ומתבייש באוטונומיה הניתנת ברוחב לב.
(מה שווי המילים היפות כשאת

אשמורת שלישית של לילה, רגעים עת הניצה קרן ראשונה.
כבר חגור הייתי ונעול, יושב בחצר. מאזין לנשמותיו הניתחיות של המדבר.
חושב הייתי עליך, בני. לעולם לא תיקרא את המכתב הזה, לעולם לא תדע את שכתוב בו.
ובכל זאת אני כותב אותו אליך, אולי כדי להשקיט את מצפוני ביחס הרגשות שלנו זה לזה.
אני מתאר לעצמי שלהיות בן של אחד כמוני זה לא חלום של אף ילד, בכל אופן, אף ילד, באף שלב משנות חייו הראשונות.
ילד

בס"ד לק"י

בעל יקר,
אתה זר לי כרגע ורחוק ממני. אך איני נמנעת מלכתוב לך.
יש שיצחקו ויגידו שאני חיה בסרט או מנותקת מן המציאות, אבל יודע מה?
פחות אכפת לי מה אחרים חושבים ואומרים.
עברתי כל כך הרבה שדעת קהל כמעט ולא משחקת אצלי תפקיד ולא תופסת חלק משמעותי בחיי.
תמיד הקשבתי לאחרים ונדתי בין רצוני לרצונם. לא כי אני דג מת בזרם אלא כי תמיד ניסיתי לשלב בין שני הרצונות.
ששני

פיתויים, שיכנועים, הסברים ותירוצים.
המאבק הזה לא ייגמר לעולם.
תמיד בהתחלה נראה שאני הוא המנצח, אבל אח"כ אתה גובר עלי ומפיל אותי קשות. והגלגל חוזר.
האבסורד הוא שאתה חלק ממני, ולכן אין לי מושג איך אני אמור לנצח את עצמי, והאם זה בכלל אפשרי.
אתה יודע שאני לא רוצה כלל להילחם איתך, אך אתה בכל זאת ממשיך ביתר עוז ולא מרפה ממני עד שאני אעשה את המעשה הנבזה הזה.
אתה יודע שאותי קל לשכנע. אני

אבא, מעודי לא זכיתי לפגוש בך פנים בפנים.
מעולם לא ראיתי אותך, מעולם אפילו לא שמעתי את קולך.
אני יודע שבלעדיך לא הייתי פה, שבזכותך הגעתי לעולם.
אני כל כך רוצה להודות לך על זה,
אבל ממש קשה לי. אינני יודע היכן אתה.
אבא, למה אתה מתחבא לי?

אני כותב לך מכתב זה בתקווה לקבל תשובה בחזרה, כדי שאדע לפחות שאתה קיים.
מצפה לשמוע ממך בקרוב.
בנך.

(נכתב במהלך סדנה לכתיבה יוצרת שמתקיימת בישיבת ההסדר חולון)

אימא אהובה!
את לא מכירה אותי. כנראה, שאף פעם לא נכיר. את גרה רחוק ואני גם כן. ואני גם לומד בישיבה. אולי פעם שתחצי את המעבר חציה בדרך לקניות ב'רמי לוי' ובדיוק אני יעבור שם, נחלוף זה מול פני זה. את לא תזהי אותי, אבל אני יזהה אותך.
שקי הדמעות ניכרים על פנייך, השכול חתום על בשרך.
ולא רק בגלל זה אני יזהה אותך, אלא גם בגלל שאני פשוט מכיר אותך.
אני חושב עלייך ודואג לך. אמנם אני עדיין ילד ואת כבר אישה מבוגרת אבל אני דואג לך. אני מתפלל עליך. תמיד אני חושב מה את עושה, איך את מתפקדת ומה לעזאזל נותן לך את הכוח לקום כל בוקר.
הבן שלך, בשר מבשרך, דם מדמך, ההוא ששכבת תשעה חודשים בבטנך, ההוא שיינק משדייך שנה ואלי אפילו שנתיים מת. הוא נרצח. הוא נהרג.
כשהוא נולד, ליטפת את עורו העדין, נשקת ללחיו הרכה.
היום את יכולה ללטף מצבת אבן קרה ולנשק חול ואבק ששרועים עליה.
כשהוא גדל והפך לילד טיפחת אותו, קנית לו בגדים יקרים, כיבסת כל יום את בגדיו שהתלכלכו בחול של גן המשחקים.
היום את יכולה לטפח את המצבה שלו, להעביר סמרטוט, אולי גם להניח פרח.
הבגדים שלו, מקופלים בארון, נראים היו כמין אנדרטה, או מצבה.
כשהפך לנער, התפללת שיתקשר כשהיה עם חברים בטיול פרוע בצפון, וכשזה קרה, שמחת כל כך , ושאלת ועזרת ואהבת.
היום, את מתפללת שיהיה לו טוב שם, בשמיים. מקווה שהוא שומע אותך מלמעלה.
כשהפך בנך לחייל, נסעת איתו נרגשת לבקו"ם שמחת והתגאת בבן הקטן שלך שהפך ללוחם שמגן על העם שלו, שנלחם על הארץ שלו. כל כך שמחת, אימא אהובה, שלא היה לך הרבה זמן לחשוב שאולי יבוא יום, ואולי גם בנך ייפול באחת המלחמות ויצטרף ל 23,645 החיילים שמסרו נפשם על המולדת והפכו למצבת אבן קרה.
הציפור הזו, שלחשה לך בשקט את החלום השחור הזה שאולי זה יקרה, לחשה לך שאולי יום אחד תהפכי לאם שכולה. לאם שבנה מת במלחמה. אם שלא תנשק יותר את בנה לעולם, שלא תדבר איתו פנים מול פנים. אם שלעולם לא תכבס לבנה את הבגדים שיחזור ממסע מפרך בצבא. אם שלא תהנה יותר מהרגעים ההם שבנה, אהובה, טורף את האוכל שהכנת וקורא בקול: "אימא, יצא פצצה!"

נאבקת בקול הזה. לא שמעת לו.

אבל אחרי שנה, או אולי שנתיים, ראית ממפתן חלון בייתך שלושה דמויות. מפחידות הן היו, הדמויות, צבועות בצבע השכול. ואת, סגרת מיד את החלון והתפללת שהם התבלבלו בכתובת, שהם בכלל באו לבקש כוס מים באמצע הדרך.
אבל זה קרה, וקצין העיר דפק על דלת בייתך והודיע לך שבנך מת. הבן שאת כל כך אוהבת, הבן שעכשיו את רק זוכרת. הוא מת, כמו הרבה מחבריו במלחמה על הארץ הזו. הוא מת, הבן המתוק שלך ואת נשארת לבד. עם מצבת אבן ונר נשמה כבה.

ואחרי שקצין העיר הלך, ואחריו גם המנחמים הבאים שהגיעו בעקבותיו, הדלת נסגרה ואף אחד לא חזר.
נשארת לבד, אימא, עם סירים על הגז, בגדים מגוהצים בארון, צועקת בגרון חנוק "בן שלי, בוא אלי. האוכל החם מחכה, המיטה שלך מוכנה. תבוא אלי אהובי, תבוא אל אימא."
אבל את יודעת, הוא כנראה לא יבוא. ואת תישארי שם בבית, עם הנרות נשמה והתמונות הנצחה. לבד.

ואני פה אימא אהובה, ביחד עם עם שלם, רוצה להגיד לך באהבה גדולה שאנחנו איתך. באמת באמת. כואבים את כאבך, מצטערים בצערך.
אנחנו אוהבים אותך, חושבים עליך ומתפללים עליך.
אין לנו מושג מה את מרגישה, כי את הרגש שלך קצת קשה לנסות להרגיש. אבל אנחנו כאן, מאמינים שאת גיבורה, שאת חזקה, שיש לך את הכוח לחיות. מאמינים שיש לך את הכוח להמשיך להישאר חזקה ולהאמין באמונה שלימה שבנך מת על קדוש ה', שבנך מסר את נפשו כדי שאנחנו פה, נוכל לרקוד, נוכל לשמוח.

אמא, רציתי לסיום להגיד לך תודה.
תודה על הבן הגיבור שגידלת, על הבן האמתי שהצמחת. תודה על שחינכת אותו לאהבת העם, תודה שחינכת אותו לאהבת הארץ.
הבן שלך, הוא הגיבור שלנו. הבן שלך, הוא הבן של כולנו.

תודה לך, אהובה, על שגידלת בן שזכה למסור את נפשו על עם ישראל.
שלך, לעולם, שה אובד.

זו אני, אחת הנערות העומדות כאן
לבושות שחורים
מול התחנה המרכזית בירושלים
על גבי תלויה תמונה
תמונה של נערה, שפעם היום צחקה, למדה, טיילה
והיום
היא רק נחה
את מנוחת חייה
את פניי מכסה מסכה לבנה
עיניי מביטות על העולם, שאינו מזהה אותי
זועקות בדממה
אל תפקירו אותי, את עצמכם,
את עמכם!
עוברים ושבים נעצרים,
מביטים, שואלים-
מה ההפגנה הזאת לכם?
ולא נענים
הזעקה

שלום לך דודי
כבר המון זמן שאני מחכה לכתוב לך את זה. בודקת את עצמי כל הזמן שאני באמת ראויה לכתוב, לך בכלל ואת זה בפרט. אני רוצה שכשתקרא את זה לא תצחק עלי ולא תזלזל. רוצה לדעת שאתה באמת מאמין. מאמין בי וביכלתי לחיות את הכוחות שנטעת בי. מאמין שאני יכולה להתנער מהעפר, לקום וללבוש בגדי תפארתי. לקום ולרקוד, לחולל לצלילי הנגינה שלך, הרכה ומלטפת כל כך. אני רוצה לדעת שכשתקרא אתה רק תעמוד ותשתוק, תקשיב לקול

מתחשק לי להירדם עכשיו
ולהתעורר כשהמלחמה תסתיים.
בחיים לא קרה לי שלא יצאתי מפתח הבניין
במשך 14 יום.
קשה לי לשמור על מצב רוח טוב.
קשה לי לשמור על אופטימיות.
אני מדוכדכת .עצובה.
אני זועמת על המחבלים הארורים ה...
הלוואי שה' יינגע אותם נגעים גדולים
וסופם יהיה כפרעה והמן הרשעים.
בבקשה,אלוקים, אין עוד מלבדיך!
רק בך אנחנו מאמינים.
לא אבדת תקוותינו
וגם לא

חטופים קדושיםאנחנו סוגרים את החלון בממ"ד
ופותחים
סוגרים ופותחים
פותחים כי אנחנו רוצים אור שמש,
אוויר ולחיות.
וסוגרים כי אנחנו רוצים הגנה,
שמירה ולחיות.גלעד, נפתלי ואייל רצו לחיות
ללמוד תורה בשמחה.
לחזור הביתה לשבת
לאמא, לאבא ולכל המשפחה.
אותם בני עולה פחדנים שהחשיבו את עצמם
לגיבורים גדולים,
הם חטפו את הנערים
ולקחו מהם את השמחה, את התקווה
ואת

בס"ד
כשקשה לבטא אף לעצמך את הרגשותיך
אתה משלים עם הקשיים - אך לפעמים
בוקר בא, ערב חולף אך הקשיים עוד לא תמו.
אנא ריבון העולמים, בחסדיך הרבים
ובאהבתך הגדולה בנה לנו את בית המקדש במהרה
זרוק על עמך ישראל מים טהורים, ולב בשר תיתן להם
רוח חדשה תיתן בם ולב חדש שימה בקרבם
כמו שניבא יחזקאל נביאך.
אנא ריבון העולמים קרב לנו את יום הישועה
אז יגל ליבנו וישיש נפשנו, כי

תמיד קינאתי בשמחה הפשוטה והתמימה שלך. כן, ב"ה אני ילדה שמחה (כך אומרים) אך מעולם לא הצלחתי להגיע ולהבין את השמחה האמיתית הזאת, שבוקעת מתוך הנשמה ופתאום אתה כל-כולך באורות.
הבנתי רק אתמול. במסיבת פורים באולפנה. שירי פורים מקפיצים, כולן רוקדות ולאף אחת כבר לא אכפת איך היא נראית - קלטתי מהיכן פורצת השמחה שלך. וכשכולנו הסתדרנו במעגל אחד גדול ושרנו "וזכני" ועוד כמה שירים חסידיים בסגנון שוואקי במצבו

יבוא יום ומישהו יקרא את המילים הללו, אני יודעת.
יקרא וירים גבה. לא יבין.
הוא לא יודה שקרא, לא יגיב.
אלא רק יגמע את המילים הללו בשקט.
וחוזר חלילה.

יגיע יום ומישהו יחפש את המילים הללו, אותי בעצם.
הוא יחפש ולא ימצא,
ישתוקק.
ואני - אני אז כבר לא אהיה האני שהכיר.
אני כבר לא אהיה.
רק הרושם שהותרתי יישאר,
הריח של המילים שפיזרתי.
רק הנפש שתומצתה במעט מילים,
שאנשים

שאלת אותי מה אני מרגישה.
התשובה היא שכלום.
זה מה שאני מרגישה.
חבל.
מה, זה באמת ייגמר ככה? או שלא?
לא רוצה לדבר איתך, אבל רוצה אותך. מה עושים? לא עושים.
זהו. עכשיו שקט. טוב.
השתיקה הזו בוערת בי. מה זה אומר הפסקה? מה זה אומר לעזאזל? שלא נדבר? שכן?
את רוצה להמשיך להיות בקשר? או שפשוט את לא רואה מציאות אחרת אז מעדיפה להמשיך?
לא רוצה להיות חברה בגלל האגו של הזולת. אני

שכבי לישון,אהבתי
שכבי ,עד שתחפץ
הוא לא רוצה בכלל,אמר
כך-בקיצור נמרץ.
שכבי ונומי להבה
אל תבערי לשוא
אל תצפי להפתעות
הוא לא יבוא עכשיו
כבי הנר,שכבי לישון
בחוץ ישמור הראש.
ואם יבוא אחד אחר
תקומי בלי לחשוש
לאור הנר את תבדקי
פינות בלבבו
יהיה נקי מכל חמץ
האיש אשר יבוא
ואם לא הוא,
יבוא אחר
ואם גם לא,אז לא.
עד שינוסו הצללים
יבוא

אני מבטיחה לך שהיא לא רוצה ברעתך. היא אוהבת אותך. באמת. היא פשוט לא יודעת איך להביע את זה.
היא מחפשת תשומת לב במקומות בהם צריך להילחם בשביל לקבל אותה.
אבל מבפנים- היא לא רעה. היא אחרת, אוהבת.
היא עוברת דברים קשים. היא ילדת שהתעללו בה כל החיים. לכן בשבילה, חברות היא משחק. והיא לא מכירה את הכלים הנכונים. היא לא מבינה למה את נפגעת. כי היא למדה כבר ממזמן לא להיפגע מדברים כאלו. ובשבילה הכול

לפעמים אני תוהה מה קורה מאחורי גבי
האם את יושבת שם ומתפללת לשכוח?
האם את וצואת עם אחרים כדי שתוכלי להיפתר ממני?
מה אם תמיד אהיה בליבך?
מה אם מה שהרסתי, היה יכול להיות של אחר?
מה היה קורה לו לא בנינו גשר בנינו?
והשאלות ממשיכות, האם מה שהרסתי עדין בר תיקון?
או שלעולם תישאי את פצעי האהבה בליבך?
האם יש לי כפרה?
האם אני הוזה?
האם בהית בי, או בסרט?
האם אני נושא

בכל פעם מחדש
הפרידה ממך כואבת
בכל פעם מחדש
היא כואבת
קצת פחות
כך תפחת ותכאב
ותשאף עד אין סוף
אז אולי כבר אוכל
איתך לאהוב

שלום,
אבא
עת האסיף הגיע
ואת צאנך הינך אוסף.
כתרך הצפנת חרש
ויצאת לחפש,
חיפשת אותי אבי מלכי
בין חגווי הסלע,
בין צורים.
ואני אינני באתי
חתרתי במים רדודים.
חיפשת אותי אבי , מלכי
בין השיבולים.
והן כורעות ועמוסות מברכתך עלי בנים.
המתנת זמן רב בתור
מלכי, אבי
עד שהקצתי ורצתי אילך,
צורי.

אהובה שלי!
כולם כבר הלכו. נשארנו רק שנינו.
ואני רוצה להגיד לך כמה מילים, אבל הגרון חנוק מדמעות.
רוצה לבקש ממך סליחה שלא ראיתי את הדמעות השקופות שמיהרת למחות בחיוך.
אולי הייתי עסוקה מידי בדמעותיי שלי.
רוצה לבקש ממך סליחה שלא הייתי שם לשמוע את הזעקות האילמות שלך, שנבלעו בדינדוני פעמון צחוקך.
רוצה לבקש ממך סליחה שלא הייתי שם, בשבילך, כשהיית צריכה אותי יותר מכל.
שלא הייתי שם

בדם ליבי אני כותבת אליכם עכשיו את שנות השתיקה, שעלו לי בחיי.
לא בטוחה שאם הייתי מדברת זה היה מועיל.
כותבת לכם שנים של ניתוק, של השפלה, של רמיסת האדם שבי, עד לאפס.
בטח כולכם עוד זוכרים אותי, אני, שהייתי אחראית לרצח הכל- כך אכזרי הזה, שהעיתונים דשו בו.
אני, שהלכתי לאדם עני וחולה, שכל חייו עשה חסד עם אנשים, והרגתי אותו באדישות.
כולכם זוכרים בוודאי את הסיפור המלא- איך גרמתי לו לחשוב

שוב נלחמתי בו היום.
וכן, שוב הוא ניצח.
אני פשוט גרוע בזה.
מתכנן, נערך, ולא מצליח ברגע האמת.

הוא לא יביאני לידי ייאוש.
מילה שלי.

אבא, מה אומר לך?
איכזבתי שוב? איני מצדיק את הציפיות ממני?
גם לי זה כואב. מאוד. באמת.
המון אנשים היו פשוט מוותרים ועוזבים הכל.
אבל אני לא. אני בן נאמן.
אני עמל בשביל לקיים את כל מצוותיך, אלה חיי, זו תמציתי.

אוהב

אח אהוב שלי,
מוזר לכתוב אלייך כי אתה לא בן אדם של מכתבים, מוזר לכתוב אלייך כי עד לא מזמן היית כאן, לידי, צוחק, נושם, מדבר וחי יותר מכל אחד אחר כאן.אבסורדי שדווקא אתה,שחיית את החיים האלה עד הסוף,שתמיד אמרת שצריך לנצל כל רגע מהם,שדווקא אתה הלכת כל כך מהר.יש הרבה אבסורדיות בסיפור שלך,אבסורד שהאש,שאהבת כל כך היא זו שבסוף הרגה אותך,אבסורדי שהלכת ממני דווקא בחנוכה,בחג שהוא כל כך שלך,כל כך שלנו.
תכף

בסיעתא דישמיא

שלום נועה!
אני יודעת שאת רק בכיתה א' אבל אני כותבת לך כמו שכותבים לאדם מבוגר, כי את באמת כבר גדולה ומבינה.
נועה, כשאת מתגעגעת לאבא ואהרון ושחר שהלכו פתאום בגלל מחבלים רשעים, את יכולה להסתכל על הגבעה, לראות את הסלעים הלבנים הגדולים ולדעת שהם שם. את בטח יודעת שעכשיו טוב להם, הם לא סובלים מקור או מרעב, הם לא מקבלים מכות.
אבל אני, נועה, אני לא יודעת איפה גלעד שלי. יכול

בסייעתא דשמייא!
לאביבה שליט.

שלום אביבה. אמא אמרה לי שיש לכם בן שהוא בארץ אחרת, שהוא רחוק ושאתם לא יכולים לראות אותו, אז החלטתי לכתוב לכם מכתב כי גם לי יש אחים שאני לא יכולה לראות ושהם רחוק רחוק. אמא אומרת שהם יכולים לשמוע אותנו אם נדבר אליהם, אבל רוני צוחקת, היא אומרת שמתים לא יכולים לשמוע.
כששאלתי את רוני לאן הבן שלך הלך היא צחקה עלי ואמרה שאני תמימה ושהוא בכלל לא רצה ללכת לאיפה