מכתב עמוד 1

נמחק

אני מרגישה, אלוקים,
ממש בתוך הלב בפנים
שאין לי כח לעמוד מול החיים.
נכון, יש גם רגעים טובים,
ודווקא אלא עוברים חולפים
רגעים שאני לא רוצה שיעברו לעולם
ודווקא בהם רץ לו הזמן.
אבא,
פונה אני אליך בדמעות
שממעמקי ליבי הן יוצאות,
שאת כל הייסורים שקיבלתי
תיקח בחזרה אליך כמו ששלחת לי,
מבקשת אני ממך אלוקי,
שתאיר לי את הניצוץ שבחיי,
שתתן לי כח
תפילה זו יוצאת מתוכי
במילים שלי,
אנא ה',
תקשיב לקול בתך,
ותקבל זו הבקשה,
ותעלה אותה מעל כסאך.
ממני,
בתך האוהבת

עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה, רשפיה רשפי אש שלהבתי-ה.
היתה פעם שלהבת ענקית, זוכרת? נראה שכשאין ללהבה במה להיאחז, היא נחלשת. ככה זה. לפעמים אפילו לכוכבים קשה לזהור, כשלא מכניסים להם אנרגיה. אני מבינה, זה בסדר.

אז, כשישבנו בקומזיץ מול המדורה. כולם מסביבנו, אבל לכאורה זה רק את ואני. מביטות זו על זו, צוחקות זו אל זו. צובטות אחת את השניה מדי פעם, ללא צורך במילים, כי הן סתם מיותרות... את

'אהוב יקר...'
זה לא אתה שמשתנה לי, זו אני.
זה לא הזיכרונות שלך, אלה הזיכרונות שלי שבורחים מכאן, בורחים רחוק, כאילו נמלטים מפני המציאות.
אני כבר לא זוכרת שהיית טוב אלי, אפילו שאני בטוחה שהיית. הזיכרונות של שנינו ביחד פשוט נמחקו, כאילו יד אדירה באה ואספה אותם אל הים, הטביעה אותם עמוק, איפה שכבר אי אפשר להציל.
אבל זה טוב בשבילי, כי בזכות זה כואב עכשיו פחות. כי אני לא זוכרת איך היה פעם

הייתי צריכה לכתוב במסגרת בית ספר איזה פתק של הכותל, אז פשוט ישבתי לכתוב וזה מה שיצא...
בס"ד
שלום לך ה'!

אמא תמיד אומרת לי שאתה בעצם כמו אבא שלי, אבל זה לא נראה לי הגיוני. אבא יש רק אחד! ואבא שלי לא כאן, אבא שלי למעלה, ביחד איתך. אז בשבילי אתה לא אבא, רק ה', גדול, מלך, אבל לא אבא. אם באמת הייתי אבא לא הייתי לוקח לי את אבא שלי אליך. כי אז היית מבין כמה אבא אוהב את הילדים שלו וכמה הילדים

בס''ד


חברה...
כותבת לך עכשיו
ומי שהכיר יסתכל ויצחק, בטח ישאל את עצמו למה אני כותבת לך והרי היינו מדברות כל המון, חברות כל כך טובות...
ומאז הימים שדיברנו המון גם עבר המון.
הרבה עשינו יחד. וגם כשבחרת אחרת ממני ואפילו קצת נגדי, לא הפסקנו, אז זה לא הפריע, המשכנו לדבר ולצחוק ולספר...
ואז זה השתנה, ופתאום ראיתי שהשארת אותי לבד, לבד.
ואני זרמתי כמו תמיד, לרגע

בע"ה.
אבא ואמא,
למה לא עניתי לכם? יש סיבה אחת: אתם מתנהגים כאילו שאני הזבל שלכם!
צועקים עלי, מרביצים לי, מה לא עושים לי?!
אתם לא באמת ההורים שלי!
כבר אין לי רגשות כלפיכם!
אתם פשוט לא שווים ת'יחס שלי, ת'רגש שאתם מנפצים בעולם. את כל מה שכבר הרסתם, כל פעם שפגעתם, כל פעם שהרבצתם.
אתם פגעתם בי שנים. הרסתם בי הכל. כאילו שאני איזה כלב או משהו.
ולא, המצב הזה לא ימשך עוד הרבה

לך.
שמיום שפגשתיך איני מפסיקה לקרוע
את נפשי.
לך,
שפוצעת את ליבי יום אחרי יום.
לך,
שעצם שהותך לצידי מצמיח שביל אבנים נוצצות על לחיי.
לך,
שבגללך אין ספור פעמים ביקשתי את גופי

אינך יודעת אשר בצפונותיי, אינך מבינה ולעולם לא תביני.
וכשאת מנסה להבין- חתכים חדשים מופיעים על לוחותיי.

דמעות דרך קבע משכנן אצלי, ובעת הזו, גם נופלות אלו משמיים.
איני

בס"ד
לעורכת האחת והיחידה,
רציתי לאחל פורים שמח מכל הלב.
מי ייתן ותמשיכי לחנך ולהתחרות ב"צרת החינוך" ( )
ושהכל תמיד יעשה בחיוך.
שתמשיכי להיות קשוחה, אכפתית ותומכת בלי סוף
ובמקביל לעודד,לדחוף לסייע ולערוך
בקיצור,שתמשיכי לפאר את הכינוי "ההיא מהחוף" .
עוד דבר אחד,
תודה רבה על כל העזרה בעריכת היצירות גם בשעות הכי המאוחרות .
תודה על ההכוונה ועל העצה הטובה,
אין

קצת מוזר לי לכתוב לך מכתב. בחיים לא נפגשנו.
דחף פנימי שאינני שולטת בו, משך אותי לכתוב לך.
חזרתי מהבית שלך עכשיו, מהשבעה.
הלכתי לנחם, ויצאתי מחוזקת.
אבא שלך, איש גדול, מדבר עלייך- בן אהוב כאילו אתה עוד פה, לידו.
"יש לי חמישה ילדים. שלוש בנים ושתי בנות." הוא שתק והוסיף "עם ניתאי, כמובן. הוא איתנו. תמיד."
ואמא שלך נאנחה בשקט ואמרה "ילד, הוא בסך הכל ילד. הר תוכניות, ים מעשים, אבל

"שמור לי עליה,
אתה שומע, אין לי כלום בלעדיה..."

אני יוצא כעת למסע, אחי.
אתה שומע?
הקשב, הקשב לרוח הנושבת בחוץ בעוצמה.
הקשב, הקשב לתן המיילל אל הירח בכיסופים.
הקשב היטב.
הם קוראים לי לצאת, אחי.
קוראים לי לצאת למרחקים.

אני יוצא כעת למסע, אחי.
אינך יכול לעצור בעדי.
אני יוצא למצוא את מקומי בעולם.
אני יוצא למצוא את הטוב שעוד נשאר בעולם.

לא,

את הפעם הראשונה שנפגשנו, אני זוכרת כאילו זה היה אתמול.
בעצם, זאת הייתה הפעם השנייה, רק שהפעם, היית בן אדם שונה לחלוטין.
הערצתי אותך! היית מדהים: כל כך חכם, רגיש, מתחשב, מוכשר והעיניים שלך והחיוך הזה, שפשוט הרסו אותי.
הושטת לי יד אז, עם החיוך הגדול אחרי שכל כך הרבה זמן לא ראית אותי. ואני, מהססת אך לא רוצה לפגוע, הושטתי יד בחזרה. לא ידעת, שגם אני השתניתי בזמן הזה. שהבנתי שאני יהלום.
אבל

בס"ד כ"ג תשרי תשס"ה
בת יקרה
כשיבוא היום , שלא אהיה כפי שאני ואמלמל מילות חסרות פשר, כשאקרא בשמך ותצטרכי לרוץ הלוך וחזור.
זכרי שזו הייתי אני , שרצתי לפשר מילמוליך התינוקיים כל אימת שפתחת פיך הזעיר.
כשכבר לא אוכל לאכול בעצמי את ארוחת הבוקר , ותצטרכי להאכלני כפית אחר כפית לפעמים לא אשמע לך ואתעקש דווקא לאכול לבדי. וידי הרועדות יכתימו את חולצתך הנקיה
אל תכעסי זכרי שגם את בהיותך

אלוהים יקר,
הנה אני, כבר בן 19 שנים, מסתכל ובוחן לאורך כל חיי ולא מצליח להיזכר בפעם שבה שלחתי מכתב כלשהו,
וגם עכשיו, כשאני מביא את עצמי אל מול השולחן ומכין מכתב זהו מכתב ללא כתובת, וכנראה שלעולם לא ישלח, אך אתה הוא אלוקים, ואי שליחתו לא פוגמת בקריאתו על ידך לכן איני חושש.
אני מבקש, שלא תשלח אלי מלאך... לא אתן לו את מכתבי. אני יודע שזה יהיר וחצוף מצידי לדרוש, אבל אני רוצה שאתה בעצמך תרד

בס"ד!

נכתב בהשראת יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה.

מקווה ששלום לך, זה ששאלתי.
שאלתי למה הלכת. אמרת לי שכדי שתיהיה מדינה.
שאלתי למה אתה. אמרת לי שבאים כולם.
שאלתי למה קרבי. ואתה ענית, מחייך- "כדאי להציל את העם"
כבר אז ראיתי עיניך מבריקות מהתרגשות.
שאלתי למה לגבול. ענית לי שזה מקום חשוב.
שאלתי עד מתי. ענית עד שאפשר.
שאלתי כמה, ענית כמה שצריך.
שאלתי

בעז"ה.
תמיד היית שם, באופק, מוקף באינספור חברים.
תמיד עמדת מרחוק - לא מתקרב, לא עניינתי אותך.
הבנות תמיד דיברו עליך, אמרו שאתה המלך של הבנים, שאתה הכי הכי - מתחשב, אכפתי - שהמעמד לא סובב לך את הראש.
כשעברת ברחוב, המבטים של כולן היו מסתובבים, והלחשושים הנרגשים דמו באותה העת לרוח המנשבת.
הייתה לך חזות משובבת נפש.
כולם ביישוב רצו בחברתך המבוגרים הרגישו שאתה בוגר, שתוכל לייעץ להם,

איני יודעת איך להתחיל,אך התחיל בכל זאת.כמה שאודה לך לעולם זה לא יספיק, כמה שאכתוב לעולם זה לא ימחיש, כמה שאתפלל זה לא יספיק להראות את גדולתך הרבה.
לכולם עוזר, נותן, עונה, ומרחם למרות שלא תמיד עושים רצונך ומקיימים מצוותיך ואת תורתך שומרים, אך אתה מרחם אב על בנים על עמך שחוטאים כל פעם מחדש לך אינם שומעים למרות הכל אתה מוחל, מוחק, עונה בעת צרה.
אתה נותן הזדמנויות כל פעם מחדש לחזור אליך ולקיים

מצטערת, פעם הייתה כאן יצירה

נמחק

בס"ד

לך, אמא יקרה שלי!

כן זאת אני, הבת שלך. זה אולי קצת מצחיק שאני כותבת לך מכתב, אבל ככה זה, ובטח גם אחותי הגדולה, הבת הגדולה שלך, כתבה לך פתקונצ'יק פה ושם...
אז הנה אני. נערה בת 15 וחצי, לומדת בכיתה י' באולפנא, וכמה מפתיע- עוד מעט מתחילה בגרויות.
וואו, איך גדלתי.
איך זה הספיק לקרות?
ממש לפני דקה, הייתי הילדה הקטנה של הבית, המפונקת הצוציקית, שכל היום מחזיקה בחצאית שלך ודורשת שתחזיקי אותה על הידיים.
אבל

אסתי,
דיברנו היום בטלפון פעמיים ובכל זאת יש לי צורך לכתוב לך מכתב,
אולי בכתב אני אצליח לבטא את מחשבותי ורגשותי.אני חשה צורך עז להודות לך על הכל.
על הכתף שלך שתמיד יכלתי להישען עליה,על היחס הטוב,האכפתיות והדאגה שלך.תודה,אסתי.
אתמול בשבת התפרצתי עליך מרוב לחץ ומייד בצאת השבת לאחר ההבדלה התקשרתי כדי להתנצל.
ניסיתי להסביר לך שאני נמצאת כרגע בתקופה רגישה ומתוחה
לימודים,חתונה,הכנות,חששות,געגועים,ויכוחים

אחי היקר,
גלשו כמי נהר דמעותיי, חרטו על לחיי חריטות שלא ימחקו לעולם.
אחי, ניצבת אני מול קברך וקרעת עוד קרע עמוק בחולצתי.
וליבי, הוי ליבי, קרוע לגזרים. גזרים שלא אוכל לאחות...
הנני ניצבת למול קווי דמותך ובתחושותיי כזורה מלח על פצעים שלא יגלידו.
אתה, אחי המופלא שמסרת נשמתך הקדושה למען חלומי הפשוט, הקטן, הראשוני.למען חלומם של רבים.
אתה, אחי בעל החותם העצום, בעל העולם העצור התוכך

יקרה לי מאוד,

אתמול שאלתי אותך אם אנחנו עדיין חברות אמרת שבטח שכן, רק בצורה אחרת. אני יודעת זה היה ברור לי, בצורה מסוימת. אבל עדיין... רציתי לשמוע את זה ממך. רציתי לדעת בוודאות שזה נכון.

בשנתיים האחרונות כמעט ולא יצא לנו להיפגש גם קודם לא נפגשנו הרבה מחוץ לביה"ס. רק כדי ללמוד לבגרויות המעטות שידעתי שלבד אני לא אלמד בכלל. עכשיו, כל אחת מאתנו כבר המשיכה הלאה, לעולם אחר משלה... אני

אחי היקר, אתה יוצא היום למסע שממנו אתה לא תחזור. נקודה.
מהמסע הזה, אתה לא תחזור אותו דבר. זה אולי מסע של שבוע, ופיזית אתה תחזור עוד שבוע הביתה, אבל מנטאלית אתה תישאר אי-שם בפולין המגעילה, הקרה והמנוקרת. בין המחנות, הגדרות, האבנים, והעננים השחורים, בין הביתנים של אושוויץ, בית הקברות בלודג', האנדרטה הענקית בטרבלינקה והמשרפות במיידאנק. אתה תשא אותם איתך בשבוע אחרי המסע, בחודש שאחריו, בשנה שאחריו עוד

בס''ד
"אנחנו שנינו מאותו הכפר,,

אורי

אני מאזין לשירי יום הזיכרון שמתנגנים להם ברקע, יושב ועליך חושב. השיר שאהבנו מתנגן ברדיו ואני, אני מבין יותר מתמיד את מילות השיר, אבל משנה אותן בראשי לכפר אחר.
"אנחנו שנינו מאותו הכפר
אותה קומה אותה בלורית שיער"
נשארנו שנינו בלי הכפר
גבהנו בקומה
נשארה בלורית השיער
שלוש שנים וחצי אנחנו בלי הכפר. הכפר היפה שלנו נילקח

בעזהי"ת
לך, ה"נורמלית" במושגי החברה.
אני רוצה שתביני: לדבר על עשייה זה דבר אחד.
לעשות זה דבר אחר לגמרי!
אני רואה אותך, מרצה בהתלהבות על החשיבות של העזרה לזולת, ובואו נארגן יום התנדבות.
ואני כואבת, כי אני רואה שם, בעיניך, את השקר. אני רואה מבט שמתרוצץ, מנסה לקלוט אם התרשמנו כיאות- לא מתוכן דברייך, אלא ממך.
אני רואה את הדברים הכ"כ גדולים שאת מדברת עליהם, ובוכה על המקום שמהם הם

אני מרגישה כלפיך משהו, זה עוד לא מוגדר וזה קטן.
אך אני חושבת שזה מתפרץ קמעה קמעה.
המחשבות עליך ממיסות את כולי והן לא נגמרות, כי הן מתוקות.
זיכרונות של הפעמים המועטות שנפגשנו, ואיך היה לי טוב לראשונה.
בלי בכי, בלי אכזבות. נעים כל כך, כשאני יודעת מה אתה מרגיש.
אולי הפעם זה יהיה אחרת, למרות שהסכמנו שאת הקשר לא נפתח כרגע.
הבנתי, זה חדש, מבלבל ומפתיע. ולא חשבתי שאקשר למישהו עכשיו.
בזיכרוני

את יודעת, אלה עם הנפילות הכי עמוקות, הם אלה שמביאים אותה ב-וואו גדול.
לפעמים זה נראה שהוא שכח אותנו, שהעולם שכח. שכחנו את עצמנו..
כן, זה קשה. אבל מה עושים עם ה-'קשה' הזה..?
אם זה נראה שלא אכפת לה, אם את חושבת שזה נגמר, ואין לאן להמשיך, הישארי פה.
ואת הלב תרחיקי ממנה.
לאף אחד אין זכות לגעת בו, בלב שלך, במטרה -או שלא, וככה יצא- לפגוע.
תמיד יהיו אנשים שלהם אכפת. שירצו לשמוע אותך צוחקת, שיבכו איתך, וידעו להפסיק את הדמעות כשצריך. כאלה שירוצו עד
את מסוגלת. רק את יודעת כמה שכן, שאפשר.
את הכי מיוחדת והכי מדהימה, כי כולנו מדהימים, כל אחד בדרך שלו. הדרך שלך הכי מעניינת שיצא לי לפגוש..
הפאזלים הכי מסובכים ומעצבנים, הם הכי יפים. את זה את יודעת.
אז למה נזכרתי בך באמצע הלילה? זוכרת שאמרת שיש רק חמישה שאכפת להם,
ואני אמרתי שלא מצאתי אחד?
אז מצאתי. אחרי שקראתי את התגובה שלך פה, מצאתי.
באמת אוהבת,
אורית.

הבטחתי לעצמי שכשאסלח, אמחוק.
סלחתי.

בעז"ה.
בוקר טוב.
אתה אולי לא מכיר אותי, אבל חשוב לי לפתוח לך נקודה למחשבה.
אני מכירה אותך.
אתה קם בבוקר, מתפלל שחרית והולך לֶסֵדֵר ראשון. יש לך כיפה שמונחת ברישול אופייני בחלק הקדמי של ראשך, ואתה אוהב להתנדנד בדבקות על הסטנדר, עסוק בביאור סוגייה מסובכת. לרוב קוראים לך יהנתן, חננאל או דוד.
אתה בחור ישיבה.
בייני"ש בלעז.
נכון, יש בישיבה שלך גם כמה בחורים שהתיאור שלי לא הולם

בס"ד
חי'יל יקר, חי'יל אמיץ,
תודה-
שבזכותך אני לא תחת מטרי קטיושות ופצמ"רים.
שבזכותך אני לא צריך לנסוע באוטובוס ממוגן לבית ספר.
שבזכותך קופל הדגל ההוא, המציק.
שבזכותך אני כבר לא מפחד שי'היו חדירות מחבלים לי'ישוב שלי.
שבזכותך, אין לי בטונדות ליד הבית ספר.
סליחה, שהמראות האלו חוזרים אליך שוב ושוב ושזה מפריע לך להסתכל ילדים שלך בעיני'ים.
סליחה, שלעולם לא תשכח את מראות

רונית,
את וודאי מופתעת לקבל ממני מכתב. 'ששירה תכתוב מכתב? תכתוב מילים? תתבטא באותיות??' אלו בטח חלק מהתהיות שחולפות כרגע במוחך לצד הסקרנות, 'מה הדבר שאותו שירה לא מסוגלת לומר? קיים דבר כזה?' ואכן, אני לא נוטה להתבטא בכתב. אני מעדיפה לדבר, לשוחח, לקשור קשרים בדיבור ולא בכתב. לא זכור לי שאי פעם כתבתי מכתב למישהו או מישהי וכשקיבלתי, הייתי משיבה בשיחת טלפון.
כעת, את כבר חשה שהדבר עליו אני כותבת

בס"ד
מתנת יום הולדת למדינה / איתמר ליברמן
למדינתי היקרה,
את כבר בת ששים בלי עין הרע. מי היה מאמין שתגיעי לאן שתגיעי, באמת מגיע לך צל"ש. טוב, למען האמת בשנים האחרונות את קצת בירידה. בכל מקרה, אני מאחל לך עד מאה ועשרים. אופס. עד בלי סוף, עד שיבוא המשיח. לצערנו, בעידן של ימינו יש כאלו, שהם גם שכנים די קרובים, שהיו שמחים לאחל לך רק עד מאה ועשרים ולא יותר.
בגלל שאני מכיר אותך טוב ואת אותי

בס"ד


טעיתי.
אני מודעת לזה.
ומה שלא יקרה- לא אוכל לשנות.
פגעתי בכל כך הרבה ולא אסלח לעצמי.
ובטח שלא יסלחו לי. אני מצטערת.
אז חשבתי לעצמי- שאני צריכה למנוע את הטעות הזאת מאחרים.
תקשיבו- זה הרס לי.
הרס את כל מה שבניתי, למרות שזה לא נראה ככה.
זה קשה.
ובעיקר- זה כאב.
פגעתי גם באחרים, לא רק בעצמי.
כל הזמן מגיעים אליי' עוד ועוד פגועים.
אני מבקשת

שנים אני חושבת מה ההייתי עושה בלעדיך ברגעים הקשיים והטובים ההיית לצידי כמה שיכולת עזרת, נתת עצות מה לעשות.למדת אותי מתי לשתוק ומתי לדבר.
אך היו רגעים בהם לא ההיית איתי לא ההיית שם לתת עצה או אפילו סתם מילה טובה בכדי לעודד ולחזק אותי ברגעי הקשיים.
אולי לפעמים אתה חושב שסתם חבל על ההשקעה שאתה משקיע בנו או שאינך עושה מספיק. ישנם דברים שלא תלוים בנו לא את כולם נוכל לשנות רק את עצמנו ובכך זה יעזור

זוכר את היום הזה?
בניה ואתה ואני, ושמיים ודשא.. ובניה מרים את העיניים בצבעים של כחול-תכלת שלו לשמיים, ואתה אומר לי שנראה לך שהשמיים עשויות ממליון עיניים של בניה. ואז צוחק, מיישר את הכיפה, מרצין לרגע, רק לרגע. ושוב מחייך.
כשאני שואלת את בניה עליך,הוא מחייך חיוך עצוב ומספר, שהיית כמו סלע- יציב וחזק. שלעולם לא איבדת את היחודיות שבך, את האחיקמיות. שמעולם לא הרשת לעצמך לוותר על מה שנכון ואמיתי,

מתגעגעת
מתגעגעת, מתגעגעת ושוב מתגעגעת.
רק מצפה שתפתח את חדרך ותגיד :"התעוררתי".
רק מחכה לראות אותך יוצא מבית הכנסת.
רק מחכה לראות את אותו הסבא הגבוה, המרשים כמו התמר.
העיניים ,צבען כמו השמיים, כמה היית מחובר לאלוקים.
מחכה, מצפה, אבל בכל זאת אני יודעת שזה לא יקרה.
כל כך מתגעגעת אליך, לראות ולהרגיש את העיניים האוהבות והחיבוק החם, שאף אחד לא יכול לחקות.
מתגעגעת אליך...

יקרה, מה שלומך? אני מקווה שבפנים הכל טוב איתך למרות שמבחוץ זה לא נראה ככה.
את זוכרת את השיחה הראשונה שלנו? השחנ"ש הראשון? מוזר להאמין שאז היית בכיתה ח', ואני בט'.
את זוכרת על מה דיברנו ? לא היה לי טוב בסניף שבו הייתי אז מבחינה דתית, וניסת לשכנע אותי לעבור לסניף שבו את היית, הסניף היותר דוסי בעיר. את שכנעת אותי בכזאת התלהבות שאצלכם כ"כ טוב, ושאנשים טובים שם, ושהולכים ע"פ דרך האמת, ושכדי שאעבור.

יום סתמי, חשבתי. למרות כל נורות האזהרה
שגרה שכבר הספיקה להחליף כמה סוללות.
טלפון אחד, ודי. החיים קפאו מלכת
ניסו להבין את עצמם, בלעדיך.
זה היה אמצע ינואר, הגשם שכח לבוא
החורף שכח לחזור מחופשת הקיץ הארוכה
ואתה, הבאת לי חורף אחר, קור שלא הכרתי.
בכיתי עליך, בלי שאף אחד יידע
וכאבתי אותך, כמו שנוח לי לכאוב.
אני מקווה שאתה לא כועס,
שאתה מאמין למחנק שלי, ויודע

שלום רבוני

אלול היום, אני יודעת שאלול כאן כבר כמעט שבועיים, ובכל זאת, היום אני מרגישה אותו קצת יותר.
קצת, זו אולי הגזמה קלה. טיפונת. פשוט היום הכנתי עם ביתי את התיק למחר, ליום הראשון ללימודים והיא התבקשה להביא מחברת חגים. כבר ביום הראשון יתחילו ללמוד לקראת ראש השנה והימים הנוראים שעוד עתידים להגיע אלינו, כל כך בקרוב.
עטפנו את מחברת חגים בסגול, אלוקי, זה הצבע שהיא רגילה עוד מהתקופה

בעזרת ה' יתברך. כ"ז אדר ס"ט.

יש המון דרכים לפרום ולהתיר קשר:
אפשר למתוח אותו חזק-חזק, עד שיינתק.
אפשר לשים עליו דבר כבד, שיחנוק אותו.
אפשר לגזור אותו עם מספריים חדות.
אפשר מלכתחילה בכלל לא לקשור טוב.
אפשר להתיר אותו עם האצבעות בעדינות.
אפשר להוציא לאט-לאט, סיב אחר סיב, עד שלא יהא עוד במה להיאחז.
יש המון דרכים להתיר קשרים, מכל הסוגים ומכל המינים. דרכים קשות יותר,

ידידי היקר,

קשה לי להתרגל למחשבה שאתה איננו, שיותר לא אראה אותך עוד. במשך חמש שנים היית ידידי היקר מכל, ידעת את כל סודותיי. ועכשיו...

קשה עלי הפרידה.

איך אוכל להתחיל לתאר את כל שעברנו יחד? את כל שחווינו יחד? חמש שנים לא יכולות להיות מתומצתות במכתב אחד.

אני זוכרת איך הארת פניך לקראתי בכל פעם שנפגשנו לאחר פרידה ממושכת. אני זוכרת איך זכרת כל פרט ופרט. אני זוכרת

בס"ד

שלום לך, לב יקר שלי!

כבר מזמן שאני חושבת לכתוב לך,
למרות שאני יודעת שלא תענה, שלא תכתוב, שלא תגיב בקול רם, או אפילו בלחש.
מקסימום תקרא, תפנים, תחשוב.

כבר חודש ימים שאני קרועה לשניים.
יותר נכון, אותן שתי חתיכות כבר מזמן נעשו לגזירים גזירים, והכל בגללך!!
בעצם, בגללך ובגלל ידידך הטוב – שכלי הדל...

ותמיד כשקורים מקרים שכאלה, חוזרת ונשנית

מזה שנה שאתה כאן ,בריא יותר, חזק יותר ,מחייך קצת יותר.
ואנחנו כאן איתך כמו אז בטוב וברע
חזקים או שמנסים להיות חזקים.
אני יודעת שהיום אין הרבה מה להגיד או לעשות כנגד המלחמה ההרסנית הזו .
כשנפלת, אז נפלנו איתך
ותשע שנים ניסינו לשרוד איתך את הנפילה הקשה הזו.
אח יקר, היום אנחנו יודעים שנילחם בזה כנראה כל החיים
למדנו בתשע השנים הללו המון , הפכנו לאחים בוגרים בעוד שהיינו בסך

בס"ד ה' הוא ה-מלך!!
ללמוד להתמודד-
אני הולכת, תתמודדי!
תצטרכי לדעת להתמודד עם החיי'ם,
כי אני עוזבת.
זה לא יהי'ה לך קל, אני יודעת
אבל כנראה עדיף שאני אהי'ה הקובעת!
|שלא אהי'ה מאכזבת|

לי תמיד אמרו "תתמודדי עם מה שיש"
אז יקרה, זה באמת מה שיש וקיי'ם,
ובזה לא יפקפק שום אדם.
תדעי, שה"שום אדם" אף אמר לי במילים אחרות, להתבזת,
אבל אני איני כזאת.

למרות

לא חשבתי ששוב אגיע למצב כזה, לכתוב לך בדמעות.
מסתבר שהגעתי. שוב עם הדף הזה. 'הלוואי שמישהו יאהב אותי' מהפה שלי הוצאתי את המילים האלו.
מגומגמות. מבוהלות. מבינות עד כמה הן לבד פה.
מוזר שהשבת עברה טוב, ואחריה, -כמו שכלום לא יכול להיגמר בטוב-
המשפט הזה שלך. והבכי הזה, שלי.
ברחוב חשוך, לא רואה את המילים שלי, לא מרגישה את הקור.
לא מרגישה כלום, בעצם. רק כותבת. כותבת ושונאת. שונאת

אח יקר, חייל חזית שלי.

לעולם לא חשבתי שאשב ואכתוב לך מכתב זה. מלא געגועים ודאגה.
אבל עכשיו, לא יכולתי לחכות.
אצלנו הכל שקט, לפחות בנתיים. קיוויתי שגם אצלך, בבסיס, אך במוצאי שבת הבנתי שזה לא כך, למרות הבטחותיך, ולמרות שלא יצאת לחתונה בשבוע שעבר המצב החמיר.
נכנסתם למבצע צבאי בעזה, "עופרת יצוקה", ממש כמו הסביבונים המסורתיים של סבתא, שעוד הספקנו לסובבם ב48 שעות שקיבלת שחרור, אחרי

בס"ד

זו הפעם הראשונה שאני כותבת לך. אני מתכוונת באמת כותבת, בדיו.
הרבה זמן אני כותבת לך מכתבים ושירים בראשי. אבל זו הפעם הראשונה שאני כותבת את זה ממש.
"דווקא עכשיו?" שואל קולך בראשי "דווקא כשהתחלתי לסגור את הפצעים, לכסות על הכאב?" וקולך לא נעים לי כבר כמו פעם.
מתי הייתה הפעם האחרונה ששמעתי אותו, את קולך האמיתי, הנעים? כמה זמן עבר מהפעם האחרונה שדברנו? יומיים? חודש? שנה? יותר...?

שלום לך, אהוב שלי.
הפרחים ששתלת בגינה לפני שהלכת, כבר פורחים.
אני זוכרת את היום בו טמנת אותם באדמה, זרעים ותו לא.
והם פרחו.
אני מביטה בהם בכל יום, לפני לכתי לישון.
הם מזכירים לי אותך.
האדמה, שעיבדת באהבה כה רבה.
אתה זוכר את הפעם ההיא שנסענו לטיול בגולן?
נפלת ונפצעת. חול חדר לפצע שלך, אבל לא הרשית לי לנקות אותו.
בעיניים זורחות אמרת: אדמת ארץ ישראל נמצאת עכשיו בדם

לאיש ששותף להולדתי.

אני כותבת לך,כי אי אפשר לדבר
כי אתה לא שם,אתה כבר איש אחר.

כשנולדתי, אמרת לכולם "נולדה לי בת" וכשאני גדלתי אמרתי "זה אבא שלי"
היית הדמות של האבא, הדמות הנחמדה, המצחיקה, לא זו שמחנכת,
את זה אמא עשתה, אתה היית זה שכיף להיות איתו שכיף ליהנות איתו
זה שאף פעם לא מעצבן, זה שכל החברות אומרות שהוא מצחיק
זה שמתגאים בו.

אתה היית זה שחוזרים

כן המכתב הזה מוקדש לך!!
הדמעות האלה שזולגות בלי הרף מעיניי-גם הן מוקדשות לך
הן מוקדשות לך בכאב,שנאה ורצון לנקמה
אך גם ברגש,אהבה,ורצון לשוב להיות יחד.
אתה-עזבת אותי כשהייתי במצוקה הכי נוראית,
נטשת ולא חשבת שבלכתך לקחת איתך גם אותי.
כי מזה בן אדם?? לא רק עצמות, וורידים וגוף-
אלא גם נשמה, לב, ורגשות- זה בעצם מה שמרכיב כל אחד.
לקחת אותי-את הלב הנשמה והרגשות היפים,השארת בי

אחי היקר!!
כשהסכמתי לקבל את התפקיד ההוא, בזמנו, לא תיארתי לעצמי שאזכה להכיר בן אדם כל כך מיוחד כמוך. כבר מהפעם הראשונה שנפגשנו הערצתי אותך, על שהיית כ"כ...כ"כ יודע, אידיאליסט. עם הכיפה הגדולה והחולצה המרושלת. היית כל מה שרציתי להיות ושהייתי בטוחה שלעולם לא אצליח, טובעת בים תרבות המערב שהוזרקה לי לוריד.
אבל עשיתי את זה. עליתי לאט לאט ופילסתי לי דרך כדי להגיע לעולם הזה שבו השתוקקתי להיות, למרות

בעזהי"ת.
שלום, ילד.
אתה אולי לא שומע ממני, אבל זה לא אומר דבר.
אני פה. איתך. לא הלכתי.
תקשיב לדממה. לא מביכה היא, כי אם מבורכת.
לא כי נגמרו המילים, אלא כי אין עוד מה להוסיף.
יקר, אין זה משנה שאין ביכולתך להביע את אשר בליבך.
הרי אני יודעת.
נשמה אחת לנו, הלא כן?
דום והקשב לה. לדממה. היא אומרת משהו.
דום ותתמלא. אחר כן* תדבר. לכל זמן ועת. כן, גם לזה.
ואל תדאג.

בס"ד
זה הכי אחי!

- "איזה שטויות. אני מת להתגייס עכשיו..."

- "אז מה ... תבין..
כשאתה מתגייס ונלחם למען כולם ויש סיבה- סבבה..
כשמסכנים אותך סתם- זה גרוע.
וזה המצב.."

- "קבלו את זה כמצב נתון.
זאת המדינה שלכם. אין לכם ברירה אחרת. אני מעדיף להלחם ולהסתכן בשבילה, במקום לשבת בחיבוק ידיים ולהתלונן..."

הרדיו פתוח. קולו של הקריין נאבק בקולות העולים

לכל מאן דבעי, קודם כל, סרטונים מההלוייה יש בערוץ 7, ואני מבקש ממכם במיוחד, בבקשה להתפלל (לא בשבת, כמובן), לעילוי נשמת בן דודי האהוב, וכמאמר הרבנים "בני ציון המסולאים מפז", שגב פניאל בן הרב אלישב הי"ד, זצוקללה"ה, למשפחת אביחיל, אשר יד מרצח אכזר ימש"ו, גדע את חייו ואת חיי חבריו.