מכתב עמוד 2

בס"ד, יום רביעי, כ"ב בטבת.
דפי.
זה המכתב הראשון שאני שולחת לך באמת. יש עוד שניים או שלוש מכתבים, טיוטות בעצם, שלא שלחתי לך. הם מוחבאים בין המזרון לסדין. הם מקושקשים על דפים עם משבצות, קצת מקומטים, קצת קרועים. בפינות. אני לא מראה אותם לאף אחד, אל תדאגי.
בכל מקרה, זה המכתב הראשון שאני שולחת לך באמת.

עברו כבר שלושה שבועות. לא ראיתי אותך, לא דיברתי איתך, לא הערתי אותך בשפריצים של

חיכינו כלכך...
ציפינו כל כך..
תפילות ובכי ציפייה גדולה
ופתאום... זה הגיע בלי להרגיש..תחושות מיוחדות
ושמחה כל כך גדולה! סוף סוף מרגישים שאפשר להוציא את הכוחות לפועל
כל מה שבנינו התכוננו ועליו התפללנו..
לא יודעת מה קרה..אך הכל מאיתו יתברך ..הכל לטובה
ואנו הקטנים צריכים להרים ראש.. בעז ובגבורה
להמשיך למרות המקרה הנורא
הרגשתי שאני צריכה להפרד ממך..ובקושי הספקתי
להושיט

בס"ד
אתה בטח זוכר אותי זוכר אותי רישמית, מאיימת ונוקשה, זוכר אותי מאובנת בתוך הכסא הניצחי שלי, עם חיוך מאולץ.
לא ידעת כמה אני רועדת, תלושה, קפואה בתוך המשרד המחומם שלי, כמה מצנן אותי הקפה החם שקניתי במכונה.
כשנכנסת אלי, הדבר הראשון שראיתי היו עניים. עניים גדולות, עוצמתיות. עניים חומות, טהורות, כנועות. היה בהן מבע של אור חזק שנכבה. אור עצום בכוחו, אור שמרוב אדירותו, גם כשהוא מכובה ממגר

שמונה שנים ללא תיקווה , שמונה שנים ללא מענה,
רק שהאמונה לא תיגווע ..!
לילה אחרי שמונה שנים ואני עדיין פה בוכה,
תראה אותי, רק בת 22 , אמורה לבנות חיים אבל כבר שחוקה!
ממשיכה ללמוד, ולנסות לחיות בשביל מה ??
בפעם השניה, אתה הולך וחוזר בחזרה,
תגיד לי ההקרבה הזאת שלנו הייתה שווה ?
אני יודעת אחי, שהימים "הטובים" שלנו כאן ספורים,
עוד מעט ותחזור , ושוב יהרסו פה חיים..
כשבאת

בס"ד

אמא (ב)אדמה / איתמר ליברמן

בני, קמת מוקדם, אמרת 'מודה אני' בכוונה יתרה, נטלת ידיים בדקדוק, עכשיו אתה רק ב"קורבנות", ואני מרגישה כבר "על המזבח". העבודה עוד רבה. צריך לבשל, לאפות, לנקות ולשטוף את הכלים שנערמו בכיור. האיברים מתפרקים לי, ואתה, אתה עוד ב"קורבנות".
אני קורסת תחת הנטל והעומס, ואתה, אתה עסוק בלימוד רציני ועמוק עם החברותא שלך. אני לא מבינה, אני לא אמורה להיות החברותא

זה מכתב ששלחתי לאחותי אחרי שאמרה כמה דברים שהיה לי קשה לשמוע. לא יכולתי לשתוק ושלחתי לה את המכתב הזה. אח"כ חשבתי שכדאי לשתף גם אתכם ולומר מקצת שבחם של האפרתים בפניהם, כי לרוב אין בעל הנס מכיר בניסו ואין נביא בעירו. סליחה מראש על חוסר הדיוק.
אחותי,
ד"א: שוב קיבלתי מכתב שרשרת של רמאות. הפעם לא העברתי לאף אחד. אבל מה יהיה? מה עושים עם המכתבים האלה? עכשיו כשאני משחזרת, קיבלנו לאחרונה כמה

כבר מזמן רציתי לרשום ולספר לך כמה אני אוהבת אותך!
גם אם לפעמים זה לא נראה ככה. גם אם אני לא אומרת לך שאני אוהבת זה לא אומר שאני לא.
ועל תחשבי שאני לא מעריכה את זה שגידלת אותי ואת כולם לבדך. היית גם אמא וגם אבא כמה שיכולת.
תמיד נתת לנו את מה שאנחנו צריכים- את האמצעים, השיטות, שהיינו צריכים כדאי לחיות טוב.
הדרכת אותנו ולימדת אותנו לשמוח במה שיש לנו, כי יש כאלה שגם את מה שיש לנו אין להם.
ואנחנו

טיפשונת מתוקה שלי, אחותי,
למה את שוב בוכה? כי לא התייחסנו אלייך מספיק, כמה שרצית? כי את חולה? כי לא נותנים לך לזוז? למה את בוכה?
עכשיו את ישנה פה לידי, ואני שומעת את הנשימות שלך, את רגועה. טוב לך. אבל כשאת כועסת או עצובה-למה את מאשימה אותנו שלא עשינו מה שרצית? את לא מסוגלת לומר, נכון? למה את לא חושבת לרגע כמה טוב שאנחנו מתייחסים אלייך ואוהבים אותך ודואגים לך? כי את רק תינוקת.
למה אני

אלוקים שלום,
הייתי חייבת לכתוב את המכתב הזה.
מכתב של נערה שלא מוצאת את עצמה כל-כך בתוך כל העולם הזה, ומצפה שאתה, אולי, תעזור לה.
אולי - כי עד עכשיו לא עשית זאת.
אני מבקשת ממך כבר שנים ארוכות לעזור לי למנוע מהרוע להגיע אליי, אבל אתה אינך עוזר לי בנסיוני הזה.
זה נראה כאילו שלא אכפת לך. ואולי באמת לא מפריע לך שאני סובלת?
בבקשה - תשלח אליי איזה אות מהשמיים. משהו שיוכיח לי שבאמת

בס"ד
לחברי היקר חירם.
מה שלומך? איך החיים באשור?
מה אבא שלך עושה עכשיו? הוא משמש כנציג אשור בארץ אחרת?
הבטחת לשלוח לי מכתבים ולתאר את הארץ שלך, אבל לא קיימת עדיין את הבטחתך. אני עדיין מחכה.
מאז שעזבתם את מצרים, לפני שנה בערך, הרבה דברים נוראים קרו פה.
בשלוש מילים- מצרים נחרבת לעינינו.
זה התחיל בערך שבועיים אחרי שעזבתם.
עם אחד, ישראל, אתה זוכר- אלה עם השמות המוזרים והלבוש

בס"ד י"ט אדר תשס"ז

שלום יקירי!

מתי הכרנו לראשונה? גם אני לא יודעת.
היית לנו "אהבה עיוורת".
הפסקנו להיפגש קצת, הייתה הפסקה. התחיל הטרור. אבל זה לא גרם לי לברוח, באתי, קצת פחדתי, אבל חזרנו להיות יחד. עכשיו אתה שבוי, נמצא אצל גויים. למה הפקירו אותך? אני לא יודעת.
נלחמתי עליך, הפגנתי, זעקתי, התפללתי. אבל לא שמו עליי.
עכשיו, אני כותבת, ומתגעגעת.
יש לנו המון תמונות

בס"ד
אחות שלי יקרה,
ודאי תוהה את מה קרה,
שלך החלטתי כך פתע לכתוב,
מכתב מלא חיוב לרוב.
לך האוזן היחידה, שלי בכל זמן קשובה,
תמיד יודעת לזרוק מילה טובה.
יודעת להעיר ולנער אותי כשצריך,
"מעיין, עם עצמך תהיי אמיתית אסור את רצון הלב סתם כך להשליך".
למרות שאיננו כ"כ מסתדרות,
אחת את השנייה משלימות.
את "השמש" שמושכת אליה את ההמון
ואני השקטה והרגועה שלא נמשכת אל

שנה, שנתיים .... שבע שנים....
ואיי איך כולם כאן מצליחים ומתקדמים..
איך נעצרת שם במקום , לפני שבע שנים עד היום.
נסיתי לדחוף, נסיתי להקים, עשיתי הכל כבר ללא הגיון!
רציתי לעזור, עליך לשמור.. להוציא אותך מהקפור אל האור.
הייתי מלאת תיקווה בשבילך, בטוב וברע תמיד איתך!
איבדת הכל .. כמעט את החיים, אני זוכרת את הייאוש שלך על הפנים.
זוכרת את המכתב שבו אמרת שאין כבר מה

התחלתי ללמוד אצלך בקורס לפני כ-4 חודשים, בדיוק עברתי רגעים כ"כ קשים .
בזמן שהחיים קרסו מול עיני, היית שם, בקושי הכרתי אותך ושיתפתי אותך בכל
מה שעבר עליי, לא יודעת למה אבל פשוט סמכתי עלייך ובמקום לשתף חברות
קרובות או דודים שיתפתי אותך ואפילו בכיתי, מאז הפכת עבורי לאדם ממש מיוחד
משהו משך אותי אלייך, תחושה שאלוהים שלח אותך ...
תמיד היית ניראת לי אישה חזקה ואחראית , עם הזמן

ראיתי אותך שם, בקצה המסדרון. אפשר לומר :" כמעט לא ראיתי אותך שם..." עוד שניה והיית נעלמת לי... נהיית קטנה וקטנה וקטנה ו...קטנה!!!

כאילו שהעולם הזה גדול עלייך... כאילו שהעולם הזה גדול עלייך!!!
ואת מניעה בראשך הצר, ומרעידה קלות את השפתיים הדקות, כאומרת :"לא! העולם גדול... העולם גדול ואין בו מקום בשבילי." את כל כך משוכנעת שאני טועה.

וכדי לא להאמין לך אני צריכה את כל כוח הרצון שלי.

מצאתי את זה כשחיפשתי משהו אחר.....

--------------
בס"ד. כסלו תשס"ב.
אבא יקר!
נפרדתי ממך במוצאי שביעי של פסח תשס'א,לאחר שהקפצת אותי עם בנותי (ועם אחותי כמלווה) חזרה לביתנו במושב ישעי.
לאחר הביקור של כל פסח בקרית ארבע.
נפרדנו פרידה קצרה ומהירה. כדרכך,תמיד היה לך לאן למהר.
אולם בניגוד לפרידות קודמות שנפרדתי ממך,היתה לי תחושה שהייתי רוצה להודות לך יותר וחבל שלא הספקתי.
חשבתי

בעזרת ה' יתברך,הסטנד-אפיסט הכי טוב שאני מכירה.
Besheva/Article.aspx/6240



הרצים יצאו דחופים
לפני שנים רבות
בדבר המלך על סוסים
ובידם איגרות

ועוד שנים לפני כן
מעל גב הר עניו
קיבל אז איש האלוקים
הכתב והמכתב

מאז עבר הדואר
והתגלגל הלום
עד נעמי גברת השירים
"באוטו האדום"

אל התיבה ניגשת
מפתח בידה
ארנונה ,מים

אחותי היקרה, אם יש בעיות כאלו זה זמן טוב לקבל יעוץ משפחתי ואפילו פסיכולוגי. על רב כבר המלצתי?
אני אומר שאם שרדת את הזוגיות עד לפני חודשיים אז נכנסת כעת ליישורת של שנה בה לא משנים סטטוס . פשוט לא .
תסמכי על הכוחות שלך. יש לך הרבה מהם, והם יעזרו לך להיות יצירתית . השתדלי בתור התחלה להמנע מחיכוך מיותר ולו אחד . איפה שיש מחלוקת - משם תדירי רגלייך .
לא אל תהיי פראיירית תהיי חכמה מהנסיון תלמדי

אנחנו יושבים פה עכשיו, המון חיילים וכותבים למשפחה, בטח נראים כמו חורשת עצי זית.
עם רדת החשיכה נצא לקרב.
כולם מעודדים את המשפחה, מבטיחים, שהכל יהיה בסדר והם יחזרו עד שבת.
אני לא יודע. יש לי הרגשה משונה שלא אגמור את הלילה הזה. אני לא יכול לחשוב על מחר, קל וחומר שלא על לחזור הביתה, אליך. הם נראים כ"כ לא הגיוניים... כמעט ברור לי שהם לא יכולים לקרות.
ולכן, תקבלי את המכתב הזה, רק אם באמת

טוב... יש לי הקדמונת... אולי זה לא הדבר הכי אקטואלי לעכשיו. כתבתי את זה בתקופת המלחמה. אני מעלה את זה כי אני ממש אוהבת את זה... טוב, קחו ת'במה.

ילדונת... (טוב, טוב, אני יודע שאת לא אוהבת שאני קורא לך ככה...)
אז אני כאן. מסביב כולם שקטים. שקט-רועם, שמעת על דבר כזה???
אם תרצי תוכלי לקרוא לזה השקט שלפני הסערה.
אנחנו יצאנו ל"התאווררות"... כן, ככה המפקדים קוראים לזה, באופן די אירוני...

אני חיה איתם
ורואה אותם כל הזמן.
משחקות אותה צדיקות.
אבל הבפנים שלהם
פשוט גועל נפש.
מדברות על ליקוטי מוהרן
ורבי נחמן
מתפללות כל יום שחרית ומנחה
כל תפילה- שעה וחצי.
הולכות עם חצאית עד הרצפה
וחולצה שסגורה עד הסנטר
אבל היחס שלהן לאנשים..
את מדברת איתן,והן מתעלמות.
כנראה שאת לא לרמה שלהן.
את אומרת להן "היי" בבוקר.
אין תגובה.
מה קרה?
אני

נקדש את שמך בעולם, כשם שמקדישים אותו בשמי מרום.

הרגע יצאת מהישיבה. שמת את האוזניות והתנתקת כמעט לחלוטין מהעולם שבחוץ.
יצאת את הרחוב שליד הישיבה, מלא ביסורי מצפון אחרי תפילה ארוכה כל כך כלפי ריבונו-של עולם, אחרי שיעור החסידות.
העץ הכרות בכניסה לישיבה, זה שנכרת בגלל החורף, מזכיר לך שלא כל צמח אחריתו טוב, והוא עלול לקרוס ברוח, ולעשות עוד נזקים אחר כך.
וככה כל דבר.
האוזניות עוד

אמא ואבא יקרים ,
במצב שכזה, שוב מצב לא טוב,
אני לא יודעת מה להגיד ואיך לעזור , כי אין לי את היכולת והכוח כבר לעזור.
אני יודעת שכשהמצב יחזור לקדמותו, שוב המשפחה תתפרק ושוב נתנתק, ולא יהיו ימים
כמו השנה שהצלחנו קצת לצחוק.. (תודה לאלוקים שנתן לנו את הזכות לחייך כאן בבית אפילו שזה
לא להרבה זמן..)
אמא ואבא אני רוצה להגיד לכם שאני כל כך , אבל כל כך מצטערת בשבילכם, אני זועקת את זעקתכם
וכואבת

בס"ד
הערה:אין בנכתב כאן לפגוע/ להשמיץ או כל דבר שכזה את אחינו החילונים, פשוט באתי לעורר פה נקודה מעניינת (עלתה בי בעקבות תוכניתו של ישי לפידות ביום שישי ברדיו).
*********************************************************************************************************************************
יומני היקר לי מאוד.
לא תאמין. נחש איפה אני? בישראל. איך ידעת? אהה... נכון שכתבתי לך הרבה פעמים

בס"ד

יקר שלי,
כבר שלושה חודשים חלפו להם, מאותה פעם אחרונה. שלושה חודשים מלאים בניסיונות בלי סוף, אבל ברוך ה'-בלי נפילה אחת אפילו.
לא עבר יום שלא חשבתי עליך, אפילו לא יום אחד קטן. המחשבות הרכות האלה מילאו אותי בעונג...מצאתי את עצמי נרגשת, נשימותיי השקטות עולות ויורדות. קצובות. איטיות. העיניים נעצמות לאיטם, וקמטי כאב במצחי העדין. כאב הזיכרון.
הזיכרון של עיניך הגדולות, בפעמים הראשונות

בס"ד

איה הסופר אשר יוכל לתאר את המיית הלב בשעת הנעילה, את גלי הטוהר השוטפים את העומד ומרצה לקונו יום שלם פרוש מכל ענייני החומר.

היכן הוא העט שמסוגל לחקוק עלי ספר את ההתרוממות והדביקות של עידני רעווא שבהם הנשמה נוסקת מעלה ומגיעה עד כסא הכבוד באהבה ובחפיצה.

מי הוא זה אשר יאמר שהצליח לשרטט בקווים ברורים את השריפה הנוראה של החטא או את הרוגע והריפוי של אור התשובה.

ישנם

בתי,

רוצה לכתוב לך אך היד רועדת (או שמא זה ליבי?...) רוצה לספר לך אך המילים קפאו על קצה לשוני....

בתי......

איך אוכל לכתוב על הכאב העז של המחנק בגרון כשהמילים שרוצות להיאמר נתקעות ולא יוצאות?
ימים על ימים של בדידות וריקנות ושל כאב מתמשך ולא נגמר- רחוק מבתי! רחוק מהעין ויודע שגם... רחוק מהלב...

דקות, ימים, שבועות, חודשיים, שנים- של ריחוק. האם יש סיכוי לאחות

לטלוש, בתי היקרה לי מכל!!!

בעודי כותבת את הכותרת, רואה אני בעיני רוחי את מבע פניך- מגחכת במרירות. אבל תאמיני לי טלי שהגדרה זו היא כאין ואפס לעומת הרגשות שלי כלפייך. טלי, בתי הבכורה, משאת נפשי....
כן, אני יודעת בדיוק מאיפה באים המרירות והכאב. המבט הכבוי בעיניים, הכתפיים השפופות, המילים הרפות/ מתחמקות מתומצתות במינימום של הברות כאילו.... כאילו את מפחדת לשוחח איתי- עם אימך!
כן, אני מבינה

לשני המלאכים הקטנים שלפני שנה וחצי באתם אלינו,
ולא ידענו מה מצפה לנו וגם אתם לא ידעתם מה מצפה לכם, אבל הנה עכשיו זה איזשהו סיכום אחרי שנה וחצי. אולי זה הזמן לבקש סליחה על הפעמים שפשוט לא הבנו את המצוקות שלכם, על הפעמים הרבות שפשוט רציתי שלא תהיו שם ושנחזור להיות משפחה "נורמאלית", על הפעמים שהתביישתי בכם, שהסתרתי אתכם, העיקר שאף אחד לא ידע...
רציתי להגיד תודה שלימדתם אותנו כ"כ הרבה על החיים,

כשנקרא את ההגדה, במיוחד כשנשיר אני ארגיש בחסרונך, אתה לא תהיה שם
לא נישמע את קולך המקסים שר את שירי ערב פסח ומצחקק לעצמך..
כשכולם, כל המשפחה המורחבת ישבו מסביב לשולחן הגדול, יהנו מהערב ויצחקו להם
כשהם יאכלו אני אזכר בך ואביט בצלחת הזו שתהיה מונחת על השולחן ותישאר ריקה
כל הערב, הצלחת שנועדה לך..
תדע לך שתקופה ארוכה כל ערב שישי הייתי שמה צלחת נוספת שהייתה אמורה להיות

נלחמתי כעייפה עד "הקרב האחרון"
לא נחתי לרגע עד שהכל נגמר,
הייתי שם כתומכת אך ללא פיתרון
וראיתי איך "הקרב" הפך אכזר.
עם בוא הסוף ראיתי יאוש על פני האנשים שהיו סביבך
הם נכנעו כבר לא יכלו לעזור,
אך אני לעומתם הפכתי לאלף "חיילים" במלחמה שלך
בניתי חומות עליך לשמור.
שאבתי את כוחותיך שהיו כבר מותשים
ונתתי לך את כוחותי החדשים..
נותרתי מותשת כ"כ עייפה,
לא רציתי

כל טיפה- דמעה , שקט שנקטע
עוד פעימה מהלב , חסרה כאן בגללך.
רגע שעובר- אפור , שחור , שחור יותר..
יש כאן הרגשה שזה כואב ושובר ,
הולך , חוזר ורק מתגבר.
ויש רגש שנכתב , שלעולם לא עזב.
נראה שפועל כאן הרבה דמיון ,
ופתאום כלום לא אמיתי
וחלל ריק מרגיש צימאון , והוא בלי בלי בלי...
נכון שהעולם של שנינו שונה ,
רחוק כאדמה לשמיים.
נכון שזה לא מתאים,

גם אני בכיתה של משהא (המכתב של משה) וגם אני כתבתי מכתב מעניין מצחיק כאחד והנה הוא:
"קודם כל אני רוצה להקדים ולשאול את המורה: אי אפשר לעשות מכתב למען שחרורו של פולארד? את מי מעניין סודאן? ועוד משהו, אני כתבתי את המכתב הבא לנשיא סודאן ולא לאולמרט.
לנשיא סודאן השלום וגם הברכה
שמענו הרבה אודות (כאן המורה ממש התפעל מהמילה "אודות") הטבח אצלכם בסודאן. אנו מהמועצה לשימור הכושים רצינו לברר

מכתב (מבויים) מחוזרת בשאלה לחברתה מהמדרשה.. יש בו קצת מן האמת לגביי (לפחות התיאור של התפילה מול ה.. אבל כל השאר לא ממש) ולדעתי הוא מביא פאן אחר של תופעת החזרה בשאלה, פאן אמוני. כי כמו שידוע, הטענות כנגד החוזרים בשאלה הן שפשוט לא התחשק להם לקום כל יום לתפילה.. לברך על כל דבר.. להתלבש צנוע.. לא התאים להם, העול של הדת.. אבל לפעמים זה לא בגלל זה. והיו דברים מעולם. אז מספיק לברבר הרבה, הנה המכתב:
שרה

ראיתי את כולכם , אחד אחד נופלים בשבי שלי..
נופלים בפח... פח אין סופי..
אך.. איזה תמימים, טיפשים שכמותכם, חשבתם שתצליחו ממני להשתחרר?
מצטער בשבילכם, עדיין לא הפנמתם שאני חזק יותר, שאני תמיד עלייכם יתגבר.
אני רואה מה אני עושה לאנשים וזה מדהים,
איך אנשים בגללי נופלים , איך אני הורס חיים..
קשה לספור כמה נפלו, אממ.. אחד היום זרוק ברחובות
השני משלם על טעויות והשלישי

אתמול ישבתי ליד האח החם, התחממתי והתחממתי עד שכמעט יצא עשן. החזקתי בידי כוס תה שהיה כבר קר וחשבתי עלייך, על איך הכל ניגמר...ליד האח עמד הפסנתר ולידו הכיסא שחיכה לך! ציפיתי שאולי תהיה פה , פעם אחרונה שתנגן ותשיר כמו פעם , אבל לא באת היית חסר. אני זוכרת בילדות שלי ושלך איך היית קורא לכולנו , למשפחתך שנבוא לסלון ונישמע את השיר או היצירה החדשה שלך.. איך ניגנת בפסנתר והיינו משבחים אותך כל פעם מחדש על כישרונך.

בסד

שלום רב לך,אחות
אחות לי יקירה
אותי אינך יודעת
ואין את מכירה

רציתי רק לאמר לך
נשים במה זכיין
הופכות הן את הבעל
להיות לבר אוריין

תורה שגורה על פיו
ולשונו זהב
ומחפש רק טוב הוא
צנוע ועניו

נכון,הוא מעצבן
וכמעט כל הזמן
הוא לא מבין אותך
הראש שלו לא כאן.

אך דעי לך,חמדתי
זכית את באוצר
אותך הוא כה אוהב
שומרך

בס"ד שבת שלום אחותי. מה נשמע אצלך ואיך המצב?
הייתי שמח להיות מיושב יותר ולכתוב לך מתוך ניחותא אבל המצב הוא כזה ש"אין לי רגע דל " ולכן הכתיבה היא מתוך לחץ משהו ובהתאם לא ממצה .
אכתוב לך בכל זאת דברי חיזוק קצרים עד שיחתנו בקרוב בע"ה .
אקדים תחילה שאני אחיך הקטן וכל דברי אליך הינם בגדר המלצה למחשבה שניה וכמובן לא תחליף לבינתך שכאמור יתרה עליי הן מצד היותך אשה והן מצד היותך אחותי הגדולה.

אמא.
אני לבד עכשיו. יונתן אמר לי שאני אעוף ממנו. אז עפתי. ואז חזרתי וביקשתי ממנו למרוח לי שוקולד. והוא נתן לי סטירה נורא חזקה.
אמרתי לו "אמא לא מרשה להרביץ." ואז הוא ברח לחדר שלו. אני לא מבין מה עשיתי. אני חושב שאת היית מענישה אותו.
אמא, את יודעת משהו? אבא לא יודע איך להכין לי את הצ'יפסים. אני אומר לו "אבא, אמא מכינה את הצ'יפסים דקים דקים, אבל טעימים." ואז הוא לוחש ואומר: "כמו אמא היתה

בס"ד

שלום לך,
אתה ודאי אינך מכיר אותי,אני איני אדם מפורסם,אני אדם פשוט,אחת מהעם.

אתה בטח לא תקרא את המכתב הזה,מהסיבה הפשוטה,
שאיש איננו ידאג להעביר לך את זה המכתב.
אתה בן אדם עסוק.
כרגע אתה עסוק בתכנון תוכניתך המשובחת,
תוכנית אשר אתה עצמך כלל לא יודע מהי מטרתה,
ודאי נועדה לקדם את האינטרסים שלך.
אתה ממשיך יפה את דרכו של אביך הרוחני,אני חייבת

מצטערת, פעם הייתה כאן יצירה...

לה"ו!
היי', אתה!
תגיד, חשבת פעם על זה שמאחורי הדלפק?
בטח חשבת פעם איך בטח קשה לו ואיך לא נמאס לו.. אבל זה הי'ה לשני'ה וחצי.. ואז שכחת מזה.. ותכל'ס- מהמחשבה הזאת לא יצא כלום כי התנהגת לפקיד הבא אותו דבר..
כבר כמה שנים שאני משמש כפקיד שמאחורי ה.. ואני רוצה להסביר לך משהו:
לפעמים מגיע אליי' אדם שטוען טענה כלשהיא ואני ממש מסכים איתו ומבין לליבו. אבל מה לעשות ואני תלוי בחברה שאני הפקיד

לדודי,
האמת היא שאני לא כל כך יודע איך להתחיל את המכתב הזה, או איך להמשיך אותו. אני פשוט מודע לזה, שבאופן מוזר כל כך, זה קשה לי. כאילו אין לי ממש מה להגיד. וזה כואב. כואב לחשוב על זה שאתה עזבת, ולי אין מה להגיד לך.
אני יושב עכשיו בחדרי, מול שידת העץ שלי, ומנסה לכתוב. אור הניאון מאיר את דפי המחברת ומעט מחוויר אותם. אבל הדפים ריקים, ואין לי שמץ של מושג מה להגיד. פשוט אין דיי מילים...
ואני

בס"ד
אם שכחת אז רק רציתי להזכיר ולהדגיש כמה שאני אוהבת אותך, גם מרחוק.
תמיד אומרים שכאשר אדם יכול להיפרד ממישהו אחר לפרק זמן ארוך דיו הוא מרגיש מספיק בטוח שהקשר שלהם לעולם לא יתנתק ועל כן הפרידה מתאפשרת.
כ"כ כיף שיש אותך!
נפלאה לי חברתך מחברת אלף מבוגרים כסילים שאני רואה בהם בסה"כ עניין של מה בכך.
תמיד טענתי שנשמה של ילד היא הכי טהורה, אולי אני פשוט מוצאת בך את מה שחסר לי כשאני

נכתב כתגובה למאמר של הרב אבינר- אני מאשים.
אמנם עבר קצת זמן מאז, אבל, חשבתי לעצמי שלא יזיק לפרסם. מוטב מאוחר...
------------------------------
אני אשם!

ילדי היקר והאהוב,
כבר זמן רב חשבתי לפנות אליך ולהתנצל. ובעקבות מכתבך, החלטתי שאכן הגיע הזמן לעשות זאת.
בני חביבי, בבת עיני, אין צודק ממך, אני אשם!!

אני אשם שבמשך כל שנות חייך חינכתי אותך לדרך שגויה, דרך שאינה

בס"ד

בס"ד
מִכְתָב אֲהַבָה לְאִמַא / איתמר ליברמן
אמא יקרה ואהובה, למרות שאנו בעיצומו של החופש הגדול, אותך, אנו לא שוכחים לרגע. שבוע שעבר ציינו בכאב שנתיים שחלפו מאז נמסרו חלקים ממך לישות זרה, מהלך שהותיר אותך עם צלקת גדולה ומלאת פגע. מתפללים שלא יתפשט לעוד חלקים ממך הנגע. אנו בנייך, פועלים במרץ להשיב אליך חבל ארץ יקר שנגזל ממך בצורה אכזרית. אנו פועלים בשתי חזיתות, אחת בגוש קטיף,

לאבא!
אני לא יודעת איך להתחיל לרשום את מה שאני מרגישה, אבל בעל פה זה קשה יותר, ועל ניר קל לי יותר להוציא את אשר על ליבי.
אני יודעת שאתה אבא שלי, אבל אני אף פעם לא הרגשתי מה זה באמת אבא.
אני כנראה גם לא אדע, כי לא היית לי אבא, אני לא מכירה אותך. גם כשהיית מדבר איתי זה היה לכמה דקות, אף פעם לא חשבת כמה זה מעליב ופוגע שאפילו עשר דקות לא עברו,
אפילו עם חברות אני מדברת יותר. לחשוב שלא

זהו מכתב ששלחתי לפני כשבועיים באימייל לאדם מסוים.
זהו יהודי שמגדיר את עצמו "שמאלן".
בעקבות הויכוח שהתפתח עם יהודה ו. ביצירה של פלפלתי ,אני מביאה את המכתב הזה.
אני רוצה לציין שאותו אדם ענה לי,ואנחנו ממשיכים בהתכתבות מתוך כבוד הדדי.
אתה צועק "שריפה",יהודה ו., אני חושבת שזוהי האש שבה אנחנו יוצקים את כלי הזהב של המקדש.
יש ביננו חילוקי דעות,כנראה.
------
שלום,ד.

...............
חברה

מתוך המכתב:
נ.ב.
בהתחלה בס"ה ישבתי עם עצמי וחשבתי לי. אח"כ העליתי את התחושות שלי על נייר, וזה הפך למעין מכתב אליכם. מכתב שלעולם לא תראו. את המכתב הזה, אני אקח איתי לקבר.
ואם אתם לא יכולים לקרא אותו, אז לפחות שהעולם יקרא. יקרא- וידע.
------------------------------------

מכתב אחד למשפחה אחת- שלעולם לא נקרא

אני יושב וחושב עם עצמי. יושב וחושב על היום שמדינת ישראל קבעה

מכתב לאח המתגייס

ניצלתי את האווירה החמימה והמשפחתית לומר לו, מתוך הלב פנימה, כאילו צועק אליי מין קול פנימי שמצווה אותי לבקש מאחי, אנא, שלא תגיע לידי הרהור בדבר גירוש יהודים!!

גם לי יש לי אח, והוא מתגייס מחר.
מחר, השכם בבוקר עם שחר, ישים על שכמו תיק גדול, ייתן חיבוק אוהב ומתגעגע לאמא ואבא, לאחים ולי, וילך לדרכו אל הבקו"ם. אל שהות ממשוכת בצבא.
ניצלתי את האווירה החמימה והמשפחתית

בס"ד
לכבוד ראש הממשלה,מר אהוד אולמרט
השלום והברכה,
אני,ילד בן שלוש עשרה,אינני מבין יותר מדי בפוליטיקה,גם לא בדרכי החשיבה שלך,
אבל עדיין יש כמה דברים שאני חייב לומר לך בנושאים,אשר אינם דורשים ידע נרחב מדי בנושאים הנ"ל—אולי הם ישמעו לך כמו שטויות,אבל לי,בור ואפס בשדה הפוליטיקה זה נשמע מאוד רציני-וגם אם זה אכן שטויות,אני מקווה שתיקח לתשומת ליבך.
גם בניסוח מכתבים אינני מתמצא יתר על

*כתבתי את זה במסע שואה שהי' לנו. כתבתי את זה לאשת עדות ששתפה אותנו בסיפורה.
נִצּוֹלָה יְקָרָה,
יוֹשֶׁבֶת אֲנִי פֹּה, עֵט בְּיָד, עִם דָּף, בְּגָדִים חַמִּים, אֹכֶל.. אֵלֶּה דְּבָרִים הַנִּרְאִים לִי כ"כ פְּשׁוּטִים, וְכ"כ "בָּרוּר מֵאֵלָיו" שֶׁיִּהְיֶה לִי אוֹתָם. אֲנִי מְנַסָּה לְהַגִּיעַ אֶל תּוֹךְ מָקוֹם עָמֹק יוֹתֵר, כָּבֵד יוֹתֵר. מָקוֹם שֶׁבּוֹ הָאֱמֶת וְהַשְּׁתִיקָה נִפְגָּשִׁים.
מִי

מכתב זה נכתב כשיעורי בית ע"מ לעצבן את המורה(הוא ממש פלספן),עם כי זה לא כל כך צלח,
הנה המכתב:
לכ' מר אולמרט אהוד,
שמעתי אודות בצע הדם שנעשה כעת בסודן,
חשבתי איך מדינת ישראל תוכל לממן הגנה יותר טובה,
ובכלל לעצור את רצח ההמונים בסודן-וכל זה מתוך התקציבים אשר המדינה מבזבזת על מלחמת אחים:
סך 250,000,000 ש"ח המבוזבזים כעת בכליאתינו ע"י גדר ההפרדה.
עוד כמה מיליונים טובים אשר בוזבזו

איך מבינים את מה שאי אפשר כבר להבין?
איך נילחמים בכאב שלי שלך של כולנו? כדי לא ליפול...
איך שורדים ומסתירים את הדימעה והחולשה ,בכדי להיות חזקה בשביל משפחה שלמה..?
איך מצילים אותך? כשלמעשה כבר אי אפשר.
איך השקט הזה הורג את אמא ואבא, כשאתה שם רחוק וכולך ניסער..
אלוקים, איך לסלוח איך לא לכעוס על כל מה שקורה פה?..למה אתה לא נותן הסברים ?
איך לקום ולעבור את המחר ? איך

אבא...
כשהעיניים עייפות והרגליים יחפות.
פסים כהים על גב היד והמצח שנרעד.
שלושה ימים, שלשה לילות לא פוסקות ההפגזות.
מציץ לראות מתוך השכול את הכאב אך לא יכול.
תופס יד, מושיט כתף אך אינו יכול יותר ללטף.
שעות ארוכות ללא מזון, כי המזון כבר לא מכיל,
את מה שהנפש לו צמאה והיא שואבת מהדממה.
מורה דרך מתוסכל, אינו יוצא מן המחדל.
נושם טיפת אויר אל הריאות לפני אומרו: "להתראות".
והסבל...

בס"ד
יוני!
היית והינך מלאך בגוף אדם.
אילו רק היית יודע כמה שאתה דמות מופת לחיקוי, מודל להערצה והערכה בלתי פוסקת.
יוני, כותבים על איך שהיית דמות מחנכת לנוער הרופס שלנו.
על כך שאתה בדיוק הישראלי שעליו חלמו אבות הציונות- איש הספרא והסייפא.
הפכת למיתוס, גיבור לאומי, איש אשכולות, עניו כמעט כמשה.
וכבוד גדול זהו שכן ממשה ועד משה לא היה כמשה.
אך בין משה למשה היה יהונתן נתניהו.
ניסיתי

שלום לך.

היום, כשיצאתי החוצה, ראיתי אותך בוכה. בלי שליטה, אולי בלי רצון להפסיק. לכל מי ששאל אותך מה קרה אמרת שכלום, אפילו שהיה ברור שקרה גם קרה. כשאני שאלתי אותך, ענית לי, והוספת: "לך לפחות יש את הודיה ורעות, שאת יכולה לספר להן הכל, לי אין אפילו את זה! אין לי חברות!" אז מצטערת לבשר לך, גם לי אין חברות.



לפני שבוע-שבועיים ישבתי לדבר עם נעמה. גלשנו לנושאים שונים ומשונים,

בס"ד
מכתב לאחים שלי מגורשי גוש קטיף:
אני לא מכירה אתכם אישית אבל אני מאוד מזדהה איתכם, ועם הכאב שלכם, שנגרם כתוצאה מהגירוש.
לא יצא לי להיות בגוש פיזית, ראיתי הכל רק בטלוויזיה, אבל בכיתי יחד איתכם וראיתי את תעצומות הנפש שלכם שבאו לידי ביטוי בכינוסים בבתי הכנסת לפני הגירוש.
התרגשתי מתעצומות הנפש שלכם, והמכתב הזה נועד כדי לחזק אתכם ולהגיד לכם שאתם אחים שלי, ואני גאה בכם על פועלכם בגוש

אתה בטח לא זוכר אותי, אבל אני, אני לא אוכל לשכוח אותך.
אני אפילו לא יודעת את שמך, רק מבט אחד, מבט מלגלג ופנים... מלאות שנאה.
אני חילקתי סרטים כתומים ברחוב, רק רציתי לשמור על הבית שלי... אח, אם רק היית רואה את הבית שלי... מקום כזה לא נותנים בעד שום הון שבעולם, קל וחומר שלא בחינם!!
בירכתי אותך בערב טוב, חייכתי.
תמיד דגלתי באהבת ישראל, כל יהודי, גם אתה, ששונא אותי.
אתה הפטרת לעברי:

לכבוד:מערכת המשפט בישראל
'המשטרה השעתה שוטר מתפקידו לאחר ששלח הודעה ובה קרא לערבים ערבושים'
מקור: News/News.aspx/155475
תסכימו איתי שגזר הדין הזה קנטרני במיוחד,ואולי אפילו דיקטטורי ומפלה. אני אנסה להסביר לכם מדוע אני חושב ככה.
נתחיל במשל, אם חס וחלילה אדם מעליב\משפיל או פוגע בנפשם העדינה של הערבושים המדינה מיד תעניש אותו בכמה שנים לבלות בכלא. הרי אנחנו צאצאי אברהם אבינו, והוא, היה