סיפור בהמשכים

ניצוץ
פרולוג
שביבי מחק אפרפרים התעופפו אל שולי העמוד וקמט מכוער נוצר במרכזו. דבש סגרה את החוברת בחבטה והחזירה אותה אל המדף. "נמאס לי", חשבה לעצמה. "מיותר לחזור על החומר בפעם השלישית, אני יודעת אותו מצויין".
רגע חככה בדעתה מה תעשה עכשיו, כשקול מנגינה קצבית קטע את מחשבותיה. זה היה הנייד שלה. דבש הפנתה אליו את ראשה וקראה בהפתעה את שמו של המצלצל. אמא שלה כמעט ולא התקשרה אליה! ובטח לא בשעה כזו, כשהיא באמצע העבודה. מה קרה?
"דבש?" הקול של אימה שנשמע כעת רועד ומוזר גרם לליבה להחסיר פעימה. "קרה משהו לא טוב. סבתא עברה התקף לב".
"מה? איך זה קרה? ואיפה היא נמצאת עכשיו?"
"היא בטיפול נמרץ באיכילוב. אני מחכה שלרופאים כאן תהיה אינדיקציה ברורה יותר לגבי המצב שלה".
דבש בלעה את רוקה. "אבא יודע מזה?"
"הוא בקונצרט עכשיו, אי אפשר לתפוס אותו. דבש--" קולה של האם נעשה בהול פתאום. "הרופא מתקרב, אני מוכרחה לסיים. תודיעי בבקשה לארבל על מה שקרה".
הקו נותק.
דבש בהתה במכשיר הכסוף. סבתא. קבלה. התקף. לב.
סבתא שלה הייתה אישה קטנה ויפה עם ריח קבוע של תות שדה. היה לה שיער חום קצר והיא נהגה לספור בחדווה את שיערות הכסף שנשזרו בו עם השנים. היא הייתה אישה עליזה שאהבה את החיים ואהבה להיות זקנה. היא אהבה ל--
דבש, אל תספידי אותה! גערה בעצמה פתאום. היא יכולה להתאושש מזה, הרבה אנשים שעוברים התקף לב ממשיכים לחיות אחר כך חיים מלאים ומאושרים. היא התנערה והחלה לחייג את מספר הנייד של ארבל, אחיה התאום.
"מה הפעם, דבש?" הטון העוקצני שבו דיבר תמיד שרט את ליבה, ולמרות שעכשיו עניינים רציניים ביותר עמדו על הפרק העלבון עדיין צרב בה.
"סבתא עברה התקף לב. היא מאושפזת באיכילוב" ירתה.
"אין לי זמן לשמוע אותך עכ-- סבתא מה?!?" קולו השתנה בדרסטיות. "אין מצב, דבש. היא כזאת אישה טובה, אין מצב שהיא גומרת ככה את החיים שלה". משלא נשמעה תגובה הנמיך את קולו וכמעט בלחישה הוציא את המילים מפיו- "נראה לך שהיא תשרוד את זה?"
"אני לא יודעת.. אני דואגת".
ארבל שתק שתיקה קצרה. "אני רץ הביתה", אמר בקול מוטרד רגע לאחר מכן. "נפגש".
הרגעים הספורים בשיחת הטלפון שבהם החליף צליל של דאגה את העוקצניות הקבועה של ארבל הגיעו כעת אל סיומם הצפוי. ארבל אפילו לא עלה הביתה, הוא שלח לה הודעה שתרד למטה- המונית כבר מחכה להם בחוץ. הוא ישב ליד הנהג בעיניים עצומות, אוזניות תחובות באוזניו וכובע מצחיה שחור משוך על פניו ומונע ממנה לראות איזו ארשת פרוסה על גביהן.
כשהמונית יצאה מהחניה היפה בדרכה אל בית החולים איכילוב היה לה זמן להרהר. היא סקרה במבטה את התנועה ההומה שנשקפה מבעד לחלון המונית וכווצה את אפה החינני- תנועה שעשתה תמיד כאשר שקעה במחשבות.
הדאגה לסבתה וההרהורים על ארבל שישב לפניה שמשו בערבוביה.
ארבל.. דבש נאנחה. תמיד הוא היה טיפוס נדיר ושונה, בעל שפע של ניגודים פנימיים. כלפי חוץ הוא היה מין קיפוד שכזה שנון, חריף ובעיקר דוקר. אבל בהזדמנויות מיוחדות הוא פתח לסובבים אותו חרך צר שדרכו יכלו להציץ לאישיותו האמיתית. היה לו לב רך והוא כמה לאהבה ולדאגה כמו ילד קטן.
מדוע הוא כזה, ארבל? נדמה היה לדבש שככל שתעמיק לחקור את אישיותו העלומה של אחיה, לעולם לא תצליח להכיר אותו באמת. זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה הגתה בדמותו, ובכל פעם שכזו הלכו שאלותיה ונעשו עמוקות יותר. ממה נובעת התנהגותו?
אולי הוא גדל להיות כזה משום שכעס על הוריהם. הוא תמיד אמר שהם לא מתפקדים כשם שהורים צריכים לתפקד, שהם לא דואגים מספיק לתאומים שהביאו לעולם. הוא כעס על שעות העבודה הארוכות שבהן נעדרו מהבית, על כך שהקריירה הייתה מרכז עולמם ולא בני משפחתם, ועל כך שתמיד נסע ללימודיו במונית פרטית ולא זכה אף פעם לליווי של אחד מהם. דבש עצמה הייתה שונה, היא הבינה שהוריהם הקדישו זמן רב לקריירה שפיתחו כדי להעניק לתאומים
ואולי התנהגותו הדוקרנית היוותה למעשה הגנה לפנימיות שלו, הרגישה, העדינה והרכה? דבש הציצה לעברו של ארבל, שלא נע במהלך הנסיעה. על מה הוא חושב עכשיו, אחיה? האם חושב על סבתם החולה או שכבר הדחיק את העניין מתודעתו?
סבתא.. דבש שבה ונאנחה בשנית. מה מצבה? האם תשוב ותהיה הסבתא העליזה והצוחקת שהכירה מאז שנולדה, או שמעכשיו הכל יהיה שונה? הו, רק שלא יקרה שום דבר רע..
^ ^ ^
זמזום אלקטרוני קצר נשמע, אנה נענתה לו ופתחה את דלת העץ שבחלקה העליון נקבע באותיות מתכתיות שמו של עו"ד אסולין.
"גברת גנזלר, אני מניח" הגבר המקריח למחצה החווה בידו לעבר חלל החדר. "מצער להיפגש בנסיבות שכאלו".
"אכן", אנה התיישבה באיפוק בכסא המרופד שלמולו.
"קבלי את השתתפותי הכנה בצערכם. גברת רגובסקי המנוחה נעזרה שנים רבות בשירותי משרדנו היא הייתה לקוחה נעימת הליכות ונהננו לתת לה שירות".
אנה גנזלר הנהנה בנימוס. בעשרת הימים שחלפו מאז עברה אימה את התקף הלב הקטלני שהוביל למותה, שמעה מאנשים רבים עד כמה נפלאה היא הייתה.
"על פי בקשת המנוחה, תצטרכי לענות על מספר שאלות לפני שאשמיע באוזנייך את הצוואה. האם אפשר להתחיל?"
אנה הנהנה שוב ולא יכלה להתעלם מגל הסקרנות שהציף אותה.
"גברת גנזלר. על פי הרישומים הנתונים בידי, בשנת 1995 ילדת בת ובן תאומים בהפרש של שתי דקות. הגדולה יותר נקראת דבש, ושמו של הצעיר הוא ארבל, כך הוא הדבר?"
"נכון".
"אם כך, כיום דבש וארבל מתקרבים לגיל 18. היכן הם לומדים?"
"שניהם לומדים בתיכון מינסקי בתל אביב, בכיתות מקבילות כמובן. הם מוכשרים מאוד", גאווה נשזרה בקולה.
"במה את עובדת, גברת גנזלר, ובמה עוסק בעלך?"
"אני מנהלת משרד חקירות פרטי, ובעלי פסנתרן".
עו"ד אסולין רשם דבר מה בתיק שהיה מונח לפניו.
"כיצד את מגדירה את המצב הכלכלי של משפחתך, גברת גנזלר?"
"מממ.." אנה השתהתה לרגע "משפחה אמידה בהחלט".
"וכיצד מצבכם הכלכלי בא לידי ביטוי בחייהם של התאומים?"
אנה הרהרה בטרם ענתה. "דבש וארבל מקבלים את כל מה שהם צריכים ויותר מזה. מגיל צעיר שלחנו אותם לחוגים רבים שיעשירו את ידיעותיהם, הם מקבלים מדי חודש סכום נכבד כדמי כיס ולומדים במקום יוקרתי. נתנו להם ככל שיכולנו".
"ומה לגבי העתיד? מה הם מתכוונים לעשות לאחר התיכון?"
"אתן להם חופש פעולה מוחלט, אך אני משערת כי ארבל יתגייס לצבא ודבש תפנה לאוניברסיטה".
"תמו שאלותי, תודה לך".
עו"ד אסולין עלעל בקבוצת המסמכים שלפניו ולבסוף הניח אחד מהם בראש ערימת הדפים.
"על פי צוואתה של המנוחה, כל רכושה יעבור לרשותם של שני נכדיה- דבש וארבל גנזלר. חצי מהסכום יופקד בחשבון בנק שיפתח על שם דבש גנזלר, והמחצית השניה תופקד בחשבון בנק שיפתח על שם ארבל גנזלר. בעקבות תשובותייך מהן השתמע כי לנערה ולנער לא חסר כעת מאום, התאומים יוכלו להשתמש בכסף רק בהגיעם לגיל 18".
"וואו", מלמלה אנה בהפתעה בעוד היא מעיינת בעותק הצוואה שעו"ד אסולין הניח לפניה.
"גברת גנזלר, האם את מבינה את משמעות הדברים?" עורך הדין החווה בידו על תיקיית קרטון חומה ששמה על אימה התנוסס עליה. "המנוחה השאירה מאחוריה רכוש רב. התאומים שלך כעת עשירים" רגע נעצר ולאחריו המשיך- "לא אפריז כלל אם אומר: התאומים שלך כעת עשירים מאוד..."

פרק חמישי
ביפ. ביפ. ביפ. ביפ. הרעש המונוטוני של המכשירים צפצף באוזניה שוב ושוב. היא הסתכלה על פניו שעכשיו נראו שלוות במיוחד, הוא נראה בלתי מזיק, חסר אונים, כל כך פגיע. זה בער בה, הצורך הזה, הצורך לקחת רק את החוט הקטן, הדק הזה שמוביל לו אוויר לראות, לראות האלו שהוציאו כל כך הרבה האוויר כדי לצעוק עליה, לזלזל בה. ואז רק מן קיפול קטן שכזה, שנמשך רק לכמה שניות מעטות. היא הספיקה לראות את הרעידות האחרונות שלו

עיניה נפקחו בבהלה. היא הביטה לרגע מסביבה, בחדר הרעש של המכונות עדיין היה מונוטוני, אדוארד עדיין היה על המיטה, נושם. והיא, היא לא ידעה עם לשמוח או לבכות.
כאשר היא עזבה את החדר היא עוד הספיקה לראות את ליאורה נכנסת אליו.

*
"קח." דני זרקה בהפגנתיות את ההזמנה על השולחן מול פניו של סהר.
סהר סובב את ראשו למקור הקול שכבר הספיק להכיר, והושיט את ידו לכיוונו. דני הביטה בידו של סהר וחבטה על ראשה, היא הרימה במהירות את הדף מהשולחן ונתנה אותו לסהר בידו.
"וזה?" שאל, לא מבין מה היא פיסת הדף הזו.
"זה הזמנה ליום הולדת שלי," אמר דני. "וגם פיצוי על פעם שעברה." הוסיפה במבוכה.
"וואלה." עיניו של סהר נפתחו בהפתעה, הוא שמע מה קרה לאבא שלה אתמול. ופתאום היא מזמינה אותו למסיבת יום ההולדת.
"למה אתה כל כך מופתע?" שאלה, "אתה לא חייב לבוא אם אתה לא מעוניין." בטון קולה היה גוון נעלב, היא לפתע חשבה שאולי פגעה בו עד כדי כך שהוא עדיין כועס עליה ולא בכבודו להגיע למסיבה.
"לא, לא. זה לא ככה." מיהר להסביר את עצמו. "זה פשוט ש-"
"שמענו מה קרה לאבא שלך." אסתהר התפרצה לדברי סהר.
דני הסתובבה בבהלה. "ממתי את שם?"
"אני עומדת פה כבר זמן מה." ענתה לה.
"קחי." דני הושיטה לעברה גם כן הזמנה, היא ראתה בעיניה של אסתהר בלבול. "אמרתי גם לסהר. זה פיצוי על פעם שעברה." דני ידעה שזה גם הייתה אשמתה של אסתהר. שגם היא לא הייתה בסדר, אבל היא החליטה לא להיות ילדה קטנה ולרמוס לה את הקשרים היחידים שהצליחה עד עכשיו ליצור בבית הספר.
"המ.. תודה," אמרה אסתהר נבוכה במקצת והתיישבה מול סהר,
דני התיישבה לידה.
"אז אלכס, אני מבין שאבא שלך כבר יותר טוב."
דני הביטה על ידיו של סהר שאחזו בהזמנה, הנידה בראשה לשלילה והוסיפה בקול, "לא כל כך."
"אז..." אמרו אסתהר וסהר יחדיו.
"אמא החליטה שצריך להמשיך בחיים, למרות שאבא בהרדמה היא אומרת שלא צריך לעצור. אז המסיבה עדיין מתקיימת."
'בתקווה שהוא ימשיך לחיות,' הוסיפה דני, אבל את זה כבר אמרה בליבה.
"אנחנו נבוא," אמר סהר בהחלטיות.
אסתהר הרימה את ראשה אל סהר, "אבל יש לנו..." התחילה להגיד, אבל המבט של סהר עצר אותה. "אנחנו נהיה שם." לבסוף אמרה באנחה.

השיעורים הבאים עברו על דני לאט, היא בקושי הצליחה לעצור את עיניה מלהיסגר וליפול לשינה. היא היתה עייפה נורא. היא בילתה כל הלילה בחדרו של אדוארד והאירוניה הייתה שהיא בכלל לא חיבבה אותו. היא הביטה בשעון עוד רבע שעה לסיום השיעור. 'מי זה הבן אדם שאדוארד מתכתב איתו?' תהתה לעצמה. 'הוא קבע איתו פגישה היום, אולי אני הלך במקומו?' העיפרון שדני הקפיצה בין אצבעותיה נפל, כמה מהתלמידים הפנו אליה את המבט, אך תוך

*
אתה צדקת.
זה לא צחוק. יש פה חפרפרת שמנסה להפיל אותך.
ב11/1 תגיע לבית הקפה המרכזי בעיר, בשעה 17:20.
אל תאחר,
ג

*
דני הרגישה את הזיעה ניגרת על מצחה, היא התלבטה אם הם עלו עליה, כי הרי היא לא עשתה עדיין פעולה מי יודע מה כדי שאדוארד יבין שהיא מנסה לפעול נגדו או שהוא מתכוון למשהו אחר, שדני לא ידעה עליו.
'אני אלך לפגוש אותו ונראה מה יקרה,' גמלה בליבה ההחלטה, בדיוק כאשר הצלצול אעיד על סיום השיעור.
"אסתהר?" דני הצליחה לתפוס אותה רגע לפני שיצאה משער בית הספר.
"כן?" מלמלה אסתהר מעל לדפי הספר שהייתה שקועה בו באותו הרגע.
"הקפה המרכזי בעיר, איפה זה?"
אסתהר סגרה את הספר וסימנה עם אצבעה באיזה עמוד היא.
"עדיין לא היית שם?" שאלה בגיחוך.
דני הנידה בראשה לשלילה.
אסתהר הביטה אל מחוץ לשער בית הספר, ובחנה את הילדים, רבים מהם הלכו בזוגות ובחבורות ופטפטו להנהגתם אחד עם השני, מעטים היו הילדים שהלכו לבדם. היא תמיד הייתה מאלו שהלכו לבד, סהר היה גומר מוקדם אז גם עם החבר היחיד שהיה לה בבית הספר היא לא יכלה ללכת.
דני כחכה בגרונה להזכיר לאסתהר שהיא עדיין שם.
"הקפה המרכזי, זה קפה 24/7, לפחות ככה אומרים," אמרה והסתובבה אל דני.
דני הודתה לה והחלה ללכת, אך לפתע משהו עצר בה והיא הסתובבה.
"אסתהר, רוצה לבוא אלי עכשיו? כאילו בערך בארבע וחצי אני אצטרך ללכת, אבל זה יהיה נחמד אם תבואי אלי עד אז..." היא הביטה באסתהר, היא רגישה קצת בלחץ, היא פחדה שאסתהר תסרב לה והיא תובך.
"כן, למה לא?" פלטה לבסוף אחרי שתיקה ארוכה.
"את בטוחה?" דני הייתה מופתעת.
"כן, זה לא שיש לי משהו יותר טוב לעשות." אמרה תוך כדי שהכניסה את הספר לתיק. "אז נתקדם?"
"כן," דני אמרה בהתלהבות והובילה את אסתהר לביתה.
הדרך לאחוזה עברה בשתיקה, אסתהר הסתכלה על אלכס, זה לא היה נראה כאילו שהשקט הזה הפריע לה, זה היה טוב, גם היא הרגישה בנוח עם השתיקה.
"וואו..." פלטה אסתהר כשהם נכנסו לביתה של אלכס. היא בחנה את סביבתה. "זה ענק."
"כן, אני מניחה," ענתה לה דני באדישות.
"את בטח לא רואה את זה כי את רגילה לכל זה."
דני הביטה באסתהר, איך היא בוחנת כל פרט ופרט בדרך לחדרה.
נוגעת בחפצים, מעבירה את ידה בליטוף על השטיח שעל הקיר, ומתפעלת מהעבודה שכל דבר היא נוגעת בו נקי, מבריק.
"זה החדר שלי." דני הצביעה על דלת חדרה הסגורה.
אסתהר הביטה באצבע של אלכס שכיוונה אותה לפתוח את הדלת
אסתהר היססה לרגע, הושיטה את ידה ופתחה את הדלת.
'יש אנשים שיש להם הכל,' חשבה לעצמה ונאנחה שהיא מביטה על מיטה עם המצעים התואמים ועל הקיר המיוחד מהצדפות. היא התקרבה אליו ונגעה בו בעדינות מחשש שבטעות תהרוס משהו.
"זה אני ואדו- אבא אספנו." דני קיוותה שאסתהר לא שמה לב לבלבול שהיה לה.
"איך זה?" שאלה אסתהר בקול רועד.
"איך זה מה?" קולה של דני היה מבולבל.
"איך זה מרגיש להיות עשירה כל כך?"
דני ראתה בעיניה של אסתהר רגש כל שהוא, היא לא ידעה להבדיל אם זה קינאה, או עצבות. היא נאנחה והתיישבה על המיטה שלה תוך כדי שהיא מהופנטת לעיניה של אסתהר.
"את האמת? זה לא כמו שכולם חושבים. זה לא כזה נפלא."
"מה זאת אומרת? אלכס, תסתכלי יש לך הכל!" הטון של אסתהר עלה עם כל מילה. "תראי." היא פתחה את הארון בגדים של אלכס.
"יש לך מליון שמלות, כל בגד שרק תרצי גם אם לא יהיה לך תוכלי לקנות. יש לי מיטה שבחלומות הכי פרועים שלי אפילו לא ידעתי שקיימת." היא כבר החלה ממש לצעוק. " תביטי מסביבך, מנקים אחריך, מבשלים לך, כל היום את חופשיה לא חסר לך כלום!"
המבטים של אסתהר ודני ננעצו אחת בשניה.
"את לא מבינה כלום מהחיים שלך, מהחיים שלי," דיברה דני.
"יש לך אמא ואבא שאוהבים אותך? יש לך משפחה שתמיד נמצאת שם, מחכה לך?" שאלה והביטה באסתהר.
אסתהר הביטה בה בבלבול, "כן, נראה לי."
"אז לך יש הכל." הטיחה בה.
"מה?"
"את חרשת אסתהר? לך יש הכל! את לא קולטת?" הקול שלה היה כועס, מיואש. "לי יש אולי כסף, אבל ההורים שלי כל הזמן רבים, אין להם זמן אלי, או כוח, או רצון, וגם עם יש- הם לא יודעים לעשות את זה נכון. אין לי אחים או אחיות. אני לבד פה בכל הגודל הזה, רק אנשים שמשלמים להם הולכים פה בדרך כלל במסדרונות. תנסי רק לחיות ככה יום אחד, אני בטוחה שלא תחזיקי מעמד. שתשתגעי!"
היא הרגישה את המחנק בגרונה, היא חששה להישבר. היא לא רצתה לבכות מולה, מול אסתהר. כל מה שהיא אמרה היה בשם אלכס, אבל לגביהה זה חלקית נכון. לה אפילו לא היו אבא, אמא או בכללי משפחה שתהיה שם בשבילה. למרות ש-
"אני מצטערת," לפתע קול חלוש לא נתן למחשבותיה להמשיך. היא התבוננה וראתה את אסתהר מתקרבת אליה. "לא ידעתי." היא הניחה יד על כתפה של דני.
דני סובבה את ראשה בעצב. "זה לא אשמתך, איך היית יכולה לדעת?"
"לא, זוהי כן אשמתי לא הייתי צריכה להתנהג אלייך כך מלכתחילה." אסתהר הרגישה חרטה עמוקה בליבה על דעותיה הקדומות ולפתע נדלקה בראשה מנורה אדומה. "אלכס, הם פוגעים בך?" היא ראתה את אלכס נרתעת לאחור במהירות.
"לא, לא. מובן שלא." מהירה דני לשקר.
עיניה של אסתהר התמקדו באלכס, היא ידעה שאלכס משקרת. היא פשוט ידעה. "אני לא מאמינה. את חייבת לספר למישהו."
"מה? אבל אמרתי לך-"
"אני יודעת שאת משקרת אלכס, אם את לא תספרי, אני אדווח את לא יכולה לחיות-"
דני קמה ממקומה במהירות. "שלא תעזי. אל תעשי את זה אסתהר, בבקשה. זה יהרוס לי הכל."
אסתהר נעצרה במקומה והליכה מצד לצד שהייתה נתונה לה רגע קודם.
"יהרוס? את כבר התחלת תהליך עם מישהו?"
"כן, כן." דני תפסה את ההזדמנות שנקרתה לה בדרכה. "אני סיפרתי למישהו ו... ואני אה.. אנחנו בתהליך."
היא צמצמה את עיניה והביטה באלכס, היא לא הייתה בטוחה אבל החליטה להאמין לה הפעם.
"אוקי... אני מאמינה לך."
דני נשמה לרווחה. "תודה."
"אבל אם אני רק אחשוד במעט שמשהו ממשיך לקרות אני לא אוותר לך." הודיעה בטון נחרץ.
דני מהירה להנהן בראשה, "שום דבר לא יקרה אל תדאגי." היא הביטה בשעון. "ווי, לא שמתי לב לזמן, אני חייבת ללכת."
"לאן?" שאלה אסתהר.
דני התלבטה אם לומר לה, לבסוף החליטה שכן, "יש לי פגישה בקפה."
"אוי, מעולה. זה בדרך שלי בדיוק. אני אלווה אותך."
דני לקחה נשימה עמוקה. "אוקיי. אבל חייבים להזדרז. אסור לי לאחר."

פרק שני


לאון ראה את דני יורדת במדרגות האחוזה ויוצאת החוצה, תוך רגע עלתה בו ההחלטה, הוא ילך אחריה. הוא יצא החוצה וניסה לאתר אותה במבטו, היא נכנסה לתוך היער. לאון התקדם לשביל המוביל ליער, זה לא היה נראה הכי בטוח שם, הוא הביט פנימה וניסה למצוא תירוצים למה לא כדאי לו להיכנס, אך הסקרנות גברה עליו.
לאון נכנס ליער, לעומת האור שבחוץ היה חושך מוחלט בפנים. הוא התחיל להרגיש איך תחושת הביטחון שהייתה לו עם כניסתו למקום האפל הזה מתפוגגת עם כל צעד וצעד. עיניו הסתגלו לחשכה ששררה שם. הודות לחריצים שבין העצים שנתנו לקרניים מעטות של אור להיכנס הוא הצליח לראות בצורה סבירה את דרכו, כשלפתע נשמע קול פיצוח חד שהקפיץ את לאון למצב הגנה.
"מי שם?" שאל, כשעיניו היו פקוחות לרווחה ונעמד מכופף כחיה המתכוננת לקפוץ על הטרף. "אל, זו את? אם כן, זה לא מצחיק. טוב?" הייתה דממה, אף אחד לא התקדם, כשלפתע שמע שוב את הקול המוזר הזה אך הפעם הוא הבין שזה בא מעליו. לאון הרים את ראשו בפחד והסתכל על העץ שממנו בא הרעש והרגיש שמישהו מחזיר לו מבט. "מ-מי שם?" גמגם, הוא אינו היה יכול לזוז.
הענפים זזו, הרעש של התזוזה בקע מלמעלה ואז ללא התרעה קפצה מול לאון דמות מראש העץ ולאון שמרוב בהלה נסוג לאחור, הספיק להרגיש לפני שעיניו נעצמו את ראשו נחבט בחוזקה בגזע עץ שמאחוריו.
"היי, קום כבר." לאון שמע קול נשי מהדהד בראשו.
"אני כבר קם, רק עוד שנייה-"
דני הסתכלה עליו בתמיהה מנסה לחשוב מה עובר לו בראש ברגעים אלו.
לאון מצמץ בעיניו ורק לאחר זמן מסוים הבין שהדמות שעומדת מעליו זוהי אלכס. הוא נעמד במהירות, אך כנראה הוא נעמד מהר מידי כיוון שהרגיש סחרחורת וראה הכל שחור, הוא נתמך בגזע העץ וכחכח בגרונו במבוכה, 'כמה בת הוא עוד יכול לצאת היום?' שאל את עצמו.
"אז?" שאלה דני מרימה את גבותיה.
"אז מה?" לאון לא הבין מה היא רוצה ממנו, הוא ניסה למקד את מבטו על אלכס אחת מתוך השלושה שהיו מולו.
"אז מה אתה עושה פה? אתה עוקב אחרי?"
האמירה האחרונה של אלכס החזירה אותו לשפיות, הוא ראה אותה עכשיו אחת בלבד וברורה מידי לטעמו.
"מה פתאום, אני&hellip אני&hellip" לאון ניסה למצוא תירוץ למה הוא עושה שם.
"אתה?!" דני חיכתה קצרת רוח לתשובה. היא נבהלה מעט מהמצב, היא הבינה שאם הוא באמת הלך אחריה היא צריכה להיזהר יותר.
לאון לא מצא תירוץ, הוא השפיל את ראשו. "טוב, אני הלכתי אחריך, מרוצה עכשיו?"
"לא."
לאון הרים את ראשו וסקר במבטו את אלכס, לפי הבעת פניה ורגלה הרוקעת ברצפה שוב ושוב הוא הבין שהיא ממש לא מרוצה, אה, כן וגם לפי ה'לא' הגדול והברור שאמרה לו לפני רגע.
היא השתנתה, חודש אחד עבר והיא הפכה לאלכס אחרת, "אל, את שונה, מה קרה לך בבית בחודש הזה שלא הייתי שם?"
דני נבהלה ממה שהוא אמר ונסוגה שתי צעדים לאחור. "שונה? אני? תפסיק לדבר שטויות, טוב? זה שאתה לא מכיר את כל הצדדים שלי, לא אומר שהשתנתי. אם קיבלת אותי עד עכשיו בשקט, אני מקווה שתקבל גם את הצד הזה."
"מה היה הנאום הזה עכשיו?" לאון הביט בה בתימהון.
דני הסתכלה על ידיה שסובבו את הטבעת שהייתה על אצבעה, היא הבינה שעדיף לשתוק, שהיא דיברה יותר מידי, כמו שאומרים 'שתיקה יפה לחכמים'.
הוא הבין שהיא לא הולכת לענות לו. "יש לי רעיון, מצאתי מקום שאני חושב שממש ימצא חן בעינך, רוצה שאני אקח אותך אליו?"
"איפה הוא?" דני ענתה במהרה קופצת על ההזדמנות של השינוי נושא.
"ממש ליד האחוזה, בחודש שהיינו פה, יצא לי הרבה להעביר דברים ולסדר אך סיימנו מוקדם מהצפוי ולכן היו לנו גם כמה ימים חופש, אז היה לי זמן להסתכל פה מסביב ומצאתי את אותו."
דני הנהנה בראשה לאישור. "קדימה, תוביל."
לאון החל ללכת ודני הלכה אחריו מנסה להדביק את עקבותיו. "יש מצב, אבל מצב קטן שאתה הולך קצת יותר לאט?" שאלה מתנשפת מהמצב הליכה ריצה שהייתה נתונה בו ברגע זה.
"אופס, שכחתי עד כמה את איטית," צחק, תוך כדי שמאט קצב הליכתו, הם כבר יצאו מהיער החשוך, הוא הרגיש יותר משוחרר.
דני נשמה עמוק, 'אלכס היא ילדה אלגנטית, עברתי את הגבול היום, צריך להירגע ומהר. לנשום עמוק, העלבון הזה היה מכוון אל אלכס, לא אלי&hellip" היא ניסתה להרגיע את עצמה, היא לא רצתה שיקרה עוד משהו שיגרום ללאון להחזיר את הנושא של השוני חזרה למסלול.
"הגענו." לאון פתח מן שער קטן וחורק.
מול עיניה של דני עמד גן עדן בכבודו ובעצמו, היא לא יכלה לתאר במילים את היופי שהיה מולה, הכל היה נשמע פשוט מידי, עלוב. היא התקרבה למזרקה שהייתה באמצע הגן, באמצע המזרקה עמד פסל של אישה עם כנפיים מגוננת על משהו אשר מוחבא בין ידיה, בעיני דני זה היה נראה כתינוק.
"מוצא חן בעיניך?" דני שמעה את לאון שואל אותה. היא התיישבה בקצה המזרקה, ליטפה את השיש הלבן והנהנה בראשה.
"ידעתי שתאהבי את המקום הזה." לאון התקרב והתיישב לידה והתבונן בה בחשש. "מותר לי לשאול אותך משהו?"
דני סובבה את ראשה כלפיו, לאון ראה את עיניה של אלכס מביטות בו.
"למה היית על העץ מקודם? חשבתי שיש לך פחד גבהים." הוא הרגיש שהשאלה הייתה ממש לא קשורה לרגע והוא ראה זאת גם על פי מבטה המופתע של אלכס.
דני לא ידעה מה לענות, היא החליטה להתעלם מהשאלה. "כמו מה הפסל נראה לך?" שאלה. "מה האישה מחזיקה בידיה?" היא קיוותה שהיא תצליח לשנות את הנושא.
לאון מצמץ בעיניו, "אבל&hellip השאלה&hellip לא משנה." הוא ויתר לה הפעם, לא היה לו כוח להתווכח איתה. הוא הרים את ראשו כלפי מעלה והסתכל.
"לא יודע, המ&hellip היא בכלל מחזיקה שם משהו?" שאל, תוהה לעצמו אם זוהי שאלה מכשילה.
"כן, אתה לא רואה? היא מחזיקה שם תינוק."
"תינוק?"
"כן, היא מגנה עליו, שומרת עליו, בדיוק כמו שאני אעשה." אמרה בביטחון ואז הוסיפה מעט בלחש, "ההפך הגמור ממה שאמא שלי עשתה."
לאון הביט ברחמים באלכס, הוא ידע שאדוארד לא מתייחס אליה כאל ביתו, אך הוא לא ידע שהיא מרגישה זאת גם מליאורה.
דני חשבה במעט, היא רצתה להמשיך לדבר. הוא הקשיב לה לא היה לה כבר הרבה זמן מישהו שיקשיב לה כך, אך היא פחדה שהיא תומר משהו שיסגיר אותה.
"אני בטוח שתהיי אמא נהדרת בבוא הזמן," אמר לפתע לאון.
דני הופתעה. "המ&hellip. תודה?"
הוא חייך כלפיה. "יום אחד את תראי תהיה לך משפחה משלך, הכל יהיה שונה. אבל אלכס את צריכה לזכור שלא משנה איך אדוארד וליאורה מתנהגים כלפייך אל תעזבי אותם, תהיי שם בשבילם, כי בכל זאת הם גם המשפחה שלך."
דני השפילה את מבטה חזרה לשיש הלבן וגרדה לכלוך שחור. היא לא הרגישה בנוח להסתכל עליו, הוא באמת הקשיב לה, נכון שהוא דיבר על משהו שונה לגמרי ממה שהיא דיברה עליו, זה הגיוני, במיוחד במצב שהוא חושב שהיא מישהי אחרת.
"לאון?" אמרה דני בלחש. "אני אשתדל לזכור את זה."
"החיים לא פשוטים, אה?"
"אם היו פשוטים אתה לא חושב שהם היו סתם משעממים?"
"עדיין אלכס, תחשבי כמה טובים היו החיים יכולים להיות בלי כל הצרות האלו שקיימות מסביב, בלי כל הפשע, הרצח&hellip"
"לאון אתה מדבר שטויות," דני חתכה אותו בחדות.
"אלכס, אני לא מדבר שטויות. תחשבי על זה, אם אנשים לא היו גונבים, מתמכרים לסמים, רוצ-"
"היה לנו עולם משעמם וחסר אקשן," אמרה דני במהירות.
"אל, מה יש לך? לא מתאים לך לחשוב ככה."
דני נאנחה, "אני יודעת, פשוט..." היא לא ידעה איך להשלים את המשפט, מה היא יכולה להגיד עכשיו? 'פשוט הייתי שותפה ברצח של אלכס האמתית, לכן קשה לשמוע שמדברים על רצח?!' זה נשמע לה כל כך פתטי, והיא גם לא רצתה להרוס את המשימה שאליה היא נכנסה. "קר לי, אני נכנסת הביתה." הודיעה לפתע, מנסה להתחמק מהנושא אליו נכנסה, 'לאון הזה מביא אתו רק צרות, בכל פעם שאני איתו הוא גורם לי לדבר יותר מידי,' חשבה.
לאון הביט בגבה של אלכס, "כבר את הולכת?"
"כן, אמרתי לך שקר לי." דני לא עצרה כדי להגיד לו את זה, היא פשוט המשיכה ללכת, היא ידעה שהיא עוד עלולה לרצות ולהישאר בגן.
לאון משך בכתפיו. "לא כזה קר." אך את זה הוא כבר אמר לעצמו, כי בדיוק באותה שנייה הוא ראה את אלכס נעלמת מעבר לפינת הגן.
לאון נעמד והחל ללכת בשביל ממנו יצאה אלכס, תחושה משונה עברה בו כשהוא היה לידה מהרגע הראשון שהביט בה במכונית, הייתה לו תחושת בטן שאלכס מסתירה ממנו משהו, משהו שהוא לא יודע. הוא חשב ללחוץ עליה לספר, אך הוא הגיע למסקנה שאם היא תרצה, היא תספר לו בעצמה, ללחוץ רק יבריח אותה ממנו.
דני הביטה לאחור וראתה את לאון יוצא בעקבותיה מהגן, היא מיהרה והגבירה את קצב הליכתה, היא לא רצתה להיתקל בו שוב, לא עכשיו.
דני נכנסה לחדרה, החדר שהיה אמור להיות של אלכס, אותה אלכס שהיא הייתה קשורה ברצח שלה, אפשר אפילו להגיד רצחה. רעד עבר בגבה של דני, היא הרגישה כל כך מלוכלכת, במיוחד אחרי היום הזה שעבר עליה, היא לא חשבה שזה יהיה קשה להחליף זהות.
דני ראתה על המיטה את הפיג'מה שלה מקופלת בצד, היא לקחה אותה ונכנסה להתקלח וכשיצאה היא חשבה שהיא תרגיש הרבה יותר טוב, אך הרגשתה רק נהייתה גרועה יותר. היא נעמדה מעל הכיור ושטפה את פניה. "מה את מסתכלת?" היא שאלה את הדמות שנשקפה לה מהמראה. "לא הייתה לי ברירה, אני הייתי זקוקה לכסף הזה!" צעקה.
הדמות במראה הביטה בה בזוג עיניים פעורות לרווחה ושתקה, היא הרגישה שהיא רואה מולה את עיניה של אלכס מביטות בה באכזבה מן המראה למרות שאלו באמת היו עיניה שלה.
"מה את שותקת, אה?" דני החזיקה בשיש הקר של הכיור משני צדדיו שראשה מורכן כלפי מטה, היא הרגישה את הדמעות זולגות במורד פניה ומתרכזות בפיה, היא הרגישה את טעמם המלוח של הדמעות בקצה שפתיה. היא הייתה מודעת לכך שהיא מדברת לבבואה של עצמה, אבל לא הייתה לה ברירה, זה היה הדבר היחידי שאליו יכלה לדבר.
דני הרימה את ראשה והסתכלה במראה. "את בסדר דני, את תהיי בסדר. את צריכה להיות חזקה. תהיי חזקה ותגמרי עם זה כמה שיותר מהר." היא ניגבה את פניה במגבת, יצאה מחדר המקלחת והתיישבה על המיטה. היא שלחה יד לשמיכה שהייתה עליה, השמיכה הכי נעימה שהיא אי פעם נגעה בה. היא נשענה לאחור ונשכבה על המיטה שרגליה עוד נוגעות בקרקע, היא הרגישה איך היא שוקעת לתוך המזרון, היא לא יכלה לבקש דבר יותר טוב מזה. כל הטוב הזה, הפינוק,
דני הביטה למעלה, מחשבות התרוצצו בראשה הלוך ושוב. יש לה יומיים להתאקלם בבית ולהבין מי נגד מי, ביום הרביעי שלה באחוזה היא כבר חייבת להתחיל לעבוד, אין לה אפשרות אחרת.
סרט נע של כל היום רץ לה בראש, לפתע עלתה בה המחשבה על ליאורה, היא נזכרה במה שהיא אמרה, דני עדיין הייתה מסוקרנת. היא מאוד הייתה רוצה לדעת למה היא התכוונה.
יש משהו בטוח שהם מסתירים ממנה, היא רק צריכה לגלות מה זה והיא תהיה בכיוון הנכון.
אירועי היום השפיעו עליה נורא, היא ראתה את היחס המשפיל של אדוארד כלפי ליאורה, זה העלה לה שאלות היא תהתה אם אביה גם היה מתייחס כך לאמא שלה. דני כל החיים הייתה עסוקה להאשים ולכעוס על כל העולם בחיים שניתנו לה, באופן בו היא נזרקה כך לבית יתומים ואף אחד לא יודע אפילו על ידי מי היא הונחה שם, פשוט מצאו אותה בפתח הדלת ממש כמו בסרטים תינוקת בת כמה ימים בתוך עגלה.
לרגע העלתה בדני המחשבה שאולי החיים בבית האמתי שלה גם לא היו קלים, אולי אפילו לא היה להם בית כדי לגדל אותה ולכן הניחו אותה שם. אם האם בית המכשפה הזו והילדים המגעילים שחוץ מלהתעלל בה כל שבע עשרה השנים האלו שהייתה בתוך החורבה היו רק מתייחסים אליה אחרת..., אך מהר מאוד נמחקה המחשבה הזו מראשה. אם זו הייתה הסיבה והוריה או לפחות אחד מהם עדיין היה אוהב אותה הוא היה יוצר איתה קשר ולא משאיר אותה ככה להירקב
'מעניין אם מחפשים אותי, אם שמו לב שנעלמתי,' חשבה לעצמה, אך היא ידעה שאף אחד לא מחפש אחריה והיא לא המקרה הראשון שנעלם ככה מהמקום הזה, היו עוד הרבה ילדים שברחו, הלכו אחרי הסמים או נעלמו פשוט יום אחד עם חבר'ה מפוקפקים. היא הבינה אותם, כל מקום עדיף על פני הגועל נפש הזה אפילו התמכרות לסמים. לה היה מזל, להיוולד להראות כמו אלכס. דני האמינה שלכל אחד בעולם יש כפיל איפשהו, והתמזל מזלה שמצאו אותה ונתנו לה
דני הייתה שקועה במחשבותיה כשדפיקה קטנה בדלת קטעה אותם.
"כן?" דני לא קמה ממקומה אלא רק הפנתה את ראשה לכיוון הדלת.
הדלת נפתחה מעט וראש הציץ מבין החריץ שנוצר, זה היה הראש של ליאורה. "אפשר להיכנס? הבאתי לך אוכל, חשבתי שתהיי רעבה במיוחד לאחר שלא אכלת צהריים ולא הגעת לארוחת הערב."
דני מופתעת הזדקפה לישיבה והנהנה בראשה לאישור. "בטח, בטח. כנסי ליא&hellip אה, אמא."
ליאורה נכנסה והניחה את המגש ליד דני, "אפשר?" ליאורה שאלה בעודה מסמנת לדני אם היא יכולה להתיישב על המיטה לידה.
ליאורה הסתכלה על אלכס מחכה לאישורה, היא הבחינה שדני שוקלת את העניין ולבסוף סימנה לה להתיישב, ליאורה קיפלה במעט את שולי שמלתה פנימה כדי שהיה לה נוח לשבת והתיישבה.
דני הסתכלה בצלחות שהיו מולה, פירה ושניצל טריים, סלט קצוץ, לחמנייה קטנה וכוס מיץ. היא לקחה את המזלג ותקעה אותו ישר בשניצל, היא שכחה כמה היא רעבה וכשהאוכל עמד מולה כך, היא נזכרה. היא נתנה ביס בשניצל וניסתה לשמר את הרגע.
"אמרתי להם שיכינו את המנה הזו במיוחד, ידעתי שאת אוהבת את הדברים הפשוטים יותר מאשר את האוכל הפנסי שאני ואביך אוכלים בדרך כלל."
דני הנהנה בראשה ולסמן כאילו היא מקשיבה לה, היא לא באמת הקשיבה לה, כשהיא עסוקה בלאכול היא לא יכולה לעשות שום דבר חוץ מזה.
"אני רק רציתי להגיד לך שהחלטתי. את זוכרת את מה שפלטתי היום יותר מוקדם?"
זה תפס את דני, היא נעצרה והביטה בליאורה.
"החלטתי שביום הולדת השבע עשרה שלך אני אספר לך הכל, אני אגיד לך את האמת."
דני בלעה את גוש הפירה שהיה בפיה בהתרגשות. "את האמת?"
ליאורה הנהנה בראשה, "כן."
"ומתי יום ההולדת שלי יהיה?"
"סוף שבוע הזה, בתאריך שלך," ליאורה גיחכה.
דני כמעט נחנקה מהרוק של עצמה, "סוף שבוע? אבל זה באמת היום הולדת שלי!"
ליאורה הביטה בה לא מבינה, "זה מה שאמרתי."
"מממ&hellip סיימתי לאכול," הודיעה דני דוחפת את המגש עם האוכל ממנה.
"אבל בקושי אכלת משהו."
"אני פשוט מתרגשת, אני לא יכולה להכניס עוד משהו אחד לפה שלי, אחרת אני מרגישה שאקיא הכל ביחד עם הפרפרים." זו לא הייתה האמת, היא לא באמת התרגשה, היו לה פרפרים בבטן אבל ממשהו אחר, משהו שהתחיל לפמפם אצלה בראש. היא ראתה את ליאורה לוקחת את המגש ופותחת את דלת חדרה.
"לילה טוב מתוקה," אמרה ליאורה בחיוך.
אך דני לא יכלה לענות לה, היא רק הסתכלה עליה מהנהנת בראשה, היא התחילה להבין משהו והמשהו הזה לא מצא חן בעיניה, הוא לא מצא חן בעיניה בכלל.

רעות נכנסה הביתה וזרקה את התיק שלה על הרצפה.
"מה זה הפרצוף הזה?" מיהרה רעיה לשאול.
"אין לי שום פרצוף" אמרה והתכוונה להיכנס לחדרה.
"שבי" ציווה רעיה והצביע על הספה.
רעות נשמעה וסיפרה שדיברה עם מתן.
"מה הוא אמר לך?"
"שהוא יוצא עם מישהי כבר חודשיים" ענתה, והיה נראה בבירור שזו לא התשובה שלה ציפתה רעיה.
"אבל לא אכפת לי" המשיכה "הוא רק חבר טוב ושום דבר חוץ מזה, רוצה קפה?"
"סיפרת

בשבע בערב התקדמה רעות לכיוון בית הקפה הקטן שליד האוניברסיטה. כשנכנסה ראתה את אוהד יושב ומחכה לה.
"היי" אמרה לו "חיכית הרבה זמן?"
אוהד חייך, "לא, ממש הגעתי"
היא התיישבה מולו והם הזמינו, רעות סיפרה לאוהד שהיא לומדת פסיכולוגיה וגרה פה בירושלים והוא סיפר שהוא משרת בצנחנים וגר במודיעין.
"דודה שלי גרה שם, וחברה.." אמרה "מה בדיוק עשית כאן הבוקר?"
"אחותי שכחה פה את הארנק שלה אתמול"

בס"ד
הר טורט, אחד מהמקומות שלא הושפעו מהקרבות על הממלכה מגורמים עוינים פנימיים או חיצוניים, היה שטוף גשם בשעת הרת הגורל.
תוך כדי מאבק בסופת הגשמים החזקה, רץ בכל הכוח אדם צעיר לבוש כולו בבגדי צמר אדומים.
"למה לא היה אפשר לבנות אותו במקום אחר?" רטן בקול.
תוך מספר שעות, אחרי מאמץ גדול וכאב שרירים בעקבות המאמץ בעלייה בהר - הגיע הנער לשערי מתחם מנזר הנבדלים.
הוא הלם בחוזקה בידו על הדלת

יומן עליה להר הבית ידידיה עמרם שיעור ב' ישיבת אשתמוע

מאז שאני זוכר את עצמי גלות השכינה וחלול שמו יתברך בירושלים כאבו לי.
בכל ביקור בכותל, הייתי מרים את מבטי מעבר לשיחי הצלף וליונים המעופפות וחולם על הרגע שבו נחזור למקום המקדש ונגאל אותו משממונו.
יום ירושלים התשע"ד 7:30 – אני נוסע עם הישיבה כמו עוד אלפי בני ישיבות מכל הארץ לתפילה החגיגית בכותל. אלפי אלפים ממבחר הבחורים בארץ מתכנסים

ראיין דרבין עדיין לא היה בטוח בהחלטתו, גם כשהגיע לדלת הבית עדיין התלבט אם זה המעשה הנכון.
ברגע שפתח את דלת הדירה, קפץ על זרועותיו בחיבוק גדול יצור קטן וחמוד, שצהל בשמחה וקרא "אבא"!
"מה שלומך, מג מתוקה שלי?" שאל ראיין וליטף את השיער המתולתל והבלונדיני של ילדתו, "איך בגן? יש לך הרבה חברים?".
"ואתה לא יודע כמה בלגאן הם עושים כשהם באים לבקר" נשמע קול נשי, ודמות הופיעה מהמטבח.
"מה נשמע,

פרולוג

היא הייתה אמורה לשחק בחבל... וזה הכל.
היא הייתה אמורה לסדר את הבובות על מיטתה ולארגן להן מסיבת תה... וזה הכל.
אך הדברים התגלגלו אחרת ונראה שהמבוגרים שבחייה שכחו שהיא בסך הכל ילדה. היא תמיד חזרה אל ממלכתה הקטנה: החדר הכחול - כך כינתה אותו. שם מצאה מרגוע לנפשה העייפה, המבוהלת.
היא חלמה על בית אחר, בית עם ילדים צוחקים ומרעישים, עם הרבה מוזיקה וחיים. אך החדר הכחול היה שקט... תמיד שקט. דממת מוות שהופרה על ידי קולות של הוריה... קולות... הרבה חושך וצליל צורם, חריקות הלב... המבוגרים האמורים להנחות אותה, להכין אותה לחיים.
היא חייה את הרגע, שורדת את הפחד, שורדת את אטימות הלב... ולא מבינה, לעולם לא מבינה את תנודות מצבי הרוח של אמה, האיומים... השיגעון שהפך להיות חלק מחייה.
אהבה ושנאה.
ילדה תלושה שמרחפת בין העולמות ומשתדלת ליצור לעצמה, שם בחדר הכחול, עולם דמיוני משלה, ציורי, צבעוני, עם צלילים קלילים ויפים - עולם שבו תוכל למצוא מכסה בימים הקשים, הסוערים, אל כנפי הדמיון. שם תפגוש דמויות שיצרה במו דמיונה, בת צחוק על פנן, תמיד מוכנות להבין, להקשיב ובמיוחד... לאהוב.

פרק תשיעי
בס"ד, יום שני, ג' אב, חופש לפני כיתה ט'.

אוקי, עברה חצי שנה מאז השיחה האחרונה שלי עם אמא ומעיין על אבא, הנושא הזה לא עלה עוד בבית, לפחות לא לידי, אני משערת שאמא ומעיין מדברות על זה הרבה כשאני לא בבית, אבל הן יודעות שאיתי או לידי לא מדברים עליו, אני כבר החלטתי סופית שאני עוד לא מוכנה לזה, ואם אי פעם אהיה מוכנה לדבר עם אבא או על אבא זה יבוא ממני.
אבל היום אני יודעת שאין לי

קייסנדרה לא האמינה שאי פעם היא תתנסה בחווייה כזאת.
כל הכפר היה הרוס ומעלה עשן, הכל מסביבה שבור.
השדות המגודלים היו תלושים, העצים היו חרוכים,
והעיקר - הכול היה שרוף!
ריח מסריח בלתי נסבל הגיע מפינה רחוקה וקייס צעדה למקור הריח.
פתאום היא הרגישה כאב ברגל השמאלית שלה והיא נפלה על ברכיה - משהו חד נתקע בכף הרגל.
קייס קראה בכאב וקיללה את עצמה על חוסר הזהירות שלה, והמשיכה (מדדה) לכיוון הריח.
כפי שהיא חששה - ערימת גופות.
קייסנדרה סקרה אותם - הגופות היו בני אנוש משני המינים ובכל הגילאים.
קייס שלחה את ידה לעבר חרבה - היא לא הייתה שם.
בעצם, קייס עצמה לא לבשה את בגדי המסע שלה, אלא בגדים שונים, כאלה מגושמים שהיא אף פעם לא תרשה לעצמה.
אף פעם היא לא לבשה בגדים כאלה יקרים, והיא גם לא רוצה שיהיו לה כאלה.
תוך כדי כך שהיא חושבת האוויר סביבה הלך והתחמם, בשלב כלשהו קייס שמה לב שהיא ממש מזיעה.
להבת אש ענקית פרצה מהאדמה סמוך לגופות, ורוח חזקה פתאומית הפנתה אותה לעבר קייסנדרה.
קייסנדרה צעדה לאחור ומעדה, היא שוב הרגישה בכאב ברגל, אי אפשר לברוח.
"טוב...", אמרה לעצמה וחייכה, "אף פעם לא חשבתי אמות בצורה כזאת...".
"קייס!" היא שמע קול זועק.
פרצוף ענקי התגלה מתוך הלהבות והביט אליה בעצב.
"למה עשית את זה קייס?" שאל הפרצוף והתקדם לעברה. האוויר נעשה חם יותר מרגע לרגע.
"למה?" הפרצוף זעק ועטף את קייסנדרה בלהבות.
קייסנדרה צרחה תוך כדי, ובאופן לא מודע, מנסה לשלוף את חרבה ולהצליף במה שלא יהיה,
והתעוררה לתנוחת ישיבה, כשכרית (חצי קרועה) אחוזה בידה בהתגוננות, כמו שמגינה על עצמה עם חרב.
"אוף! זה אף פעם לא יעזוב אותי?!" היא שאלה בקול, מקווה שהמישהו שאחראי על החלום יקשיב.
קייסנדרה סקרה את הסביבה - היא ישבה על מיטת עץ מפוארת ואלגנטית, כנראה של מישהו עשיר.
הכריות, שהיו מלאות מנוצות (שחלקן מפוזרות סביב המיטה) היו לבנות־צחורות, עטופו בסדין נקי של פסי תכלת לבן.
קייסנדרה מיששה את המזרון, היא לא זיהתה את הסוג, אבל הוא היה מאוד נוח והוא היה עטוף בסדין עם ציור של פרחים מכל הסוגים.
מסביב למיטה היו וילונות בד, סגורים כרגע, בצבע אדם צהוב, גורמים לקייסנדרה תחושה שלא חשה ממזמן, מה זה היה?
בכל צד מהמיטה היו עמודי שנהב משנהב שתמכו בתקרה גבוהה, שעליה חרות ציור לא ברור.
קייסנדרה פתחה את הווילונות והביטה על החדר בי הייתה.
כמו שחשבה - גם החדר מפואר.
בצידי החדר היו עציצים משיש, בהם פרחוניים ויפיפיים, וחלון מרפסת גדול תפס קיר שלם.
אבל - אין דלת! לעזאזל!
קייס שנאה את המקום הזה!
היא לקחה עציץ והעיפה אותו על החלון - העציץ נשבר אבל החלון אפילו לא נשרט!
דלת התגשמה משום מקום ונשמעה נקישה, קייסנדרה חיפשה נשק.
"זאת הפעם האחרונה שאני נלחמת בעזרת כרית!" הבטיחה לעצמה.
"אני יכולה לפתוח?" נשמע קול נשי מהצד השני של הדלת.
"כן! אפשר!" אמרה קייס והכינה את הכרית לחבטה.
הדלת נפתחה וקייס חבטה בכוח - ונעצרה באמצע.
"למה באלימות? זה לא נאה לליידי!" אמרה הננסית שהופיעה בדלת, עיניה בורקות בוורוד.
"נתיישב על המיטה ונסדר אותך, טוב?" אמרה הננסית בקול הנעים.
קייסנדרה לא יכלה להתנגד, הגוף שלה פשוט זז מעצמו, מקשיב לציווי הננסית ושניהם התיישבו על המיטה.
"אני שונאת קסמים!" הכריזה בפעם המיליון (אולי יותר, היא הפסיקה לספור ממזמן).
הננסית הוציאה מסרק משום מקום וסירקה את שיערה הארוך והשחור של קייס.
אחר כך צץ משום מקום (כמובן...) והננסית רחצה את קייס ונתנה לה להתלבש מאחורי וילון (שכמובן צץ במרכז החדר).
"עכשיו את יפה! ממש ליידי אמיתית!" אמרה הננסית ומחאה כפיים למראה קייסנדרה.
קייסנדרה הביטה בעצמה בייאוש.
היא לבשה שמלה גותית סגולה עם חגורה גדולה, והרגישה ממש מגושמת.
"עכשיו, נלך לחדר המלוכה של המלך הווארד. הוא ביקש לראותך בדחיפות" אמרה הננסית ופתחה את הדלת.
"הווארד?!", התפלאה קייס והרימה גבה, "שהטיפש יסתדר לבד עם הבעיות המלכותיות שלו...".
היא סטרה לעצמה.
"שלא תעזי לדבר כך שוב על המלך! הבנת?" הזהירה הננסית והביטה בקייס בפרצוף חמור, "חבל שאין לנו זמן ללמד אותך איך להתנהג כראוי", היא הביטה בקייס שנגעה בלחי הפגועה, "אנחנו הולכים עכשיו".
"אוף! אני שונאת קסמים!" אמרה קייס שוב בזמן שהיא מאולצת ללכת בעקבות הננסית.
הדבר שהכי גרוע היה שהיא עדיין שמעה את הקול צועק בראשה:
"למה עשית את קייס?"
"למה?"
--*--

קירדס פקח את עיניו.
מה זה המקום הזה? מה זה הרעש הזה?
אורות מעמודים גדולים האירו לאורך כל הרחוב, קולות מוזרים נשמעו ממקומות, מעליו עפה ציפור ענקית.
קירדס הביט סביבו, הוא היה גדר עם חבל שעליו היה שלט עם כתב לא מוכר.
"היי! אתה! עצור והרם ידיים!" צעק מישהו לעברו ורץ להיכן שישב,
האיש לבש בגדים מוזרים והחזיק חפץ מוזר בידיו, מכוון לעברו.
"אתה עצור בעוון כניסה לאזור אסור!" אמר האיש.
"עצור?!" התכעס קירדס והצביע על האיש.
ברק יצא מאצבעו של קירדס ופגע באיש, האיש התנדף תוך רגע.
"אף אחד לא יעצור אותי!"

--*--
סדריק פקח את עיניו.
הוא שכב על הרצפה של חדר חשוך, אי אפשר היה לאפיין את המקום, הכול היה הרוס.
"מה קורה כאן? יש כאן מישהו?" קרא סדריק בקול.
רעש חריקה מצמרר נשמע מהצד השני של החדר.
סדריק הרים את את מבטו לעבר מקור הקול ואחר כך נבהל וצעק:
"ד...ד...ד...



המשך יבוא...

תגובות יתקבלו בברכה

מספרים שזה הבור שאליו נזרק יוסף, אחד מ12 השבטים על ידי אחיו.

פרק רביעי
בס"ד, יום חמישי, א' אב, חופש אחרי כיתה ו'.
בבוקר למחרת, אמא, מעיין ואני השכמנו לקום בבוקר, בשש כבר היינו על המכונית האדומה של חנה שבאה לאסוף אותנו, ידענו שנסיעה ארוכה לפנינו,
אמא חיבקה אותי חזק, לחשה באוזני, "שירה, האהובה אמיצה שלי, אני מקווה שיהיה לך טוב לאן שתלכי, בכל מקום שהוא", הרגשתי כל כך נעים, ישבתי בן מעיין לאמא בספסל האחורי, שתיהן מחבקות אותי משני צדדי חזק.
כעבור בערך שלוש שעות טפחתי בחיבה על כתפה של מעיין הישנה, "מעייני הגענו, בואי מתוקה". יצאנו מהרכב ונכנסנו אל האולפנה, למרות שמאוד לא רציתי לאהוב את האולפנה הזאת לא יכולתי שלא להתפעל מהדשא והפרחים היפים שקישטו את המקום. נכנסנו לבניין משרדים, משהי נחמדה ניגשה אלינו, "באתם לראיון? גשו לקרוואנים, הרב שלומי מחכה לכם". היא הראתה לנו את הכיוון שאליו נלך, הגענו לאזור קרוואנים מאוד נחמד, היה קראוון אחד
עניתי לו "קוראים לי שירה", הוא הזמין אותי להיכנס למשרד ושאל אם אני רוצה שכל ה"חמולה" תכנס איתי, הבטתי בהן רגע ואז אזרתי אומץ ואמרתי, "חנה לא מהמשפחה, אני מקווה שהיא לא תיעלב אם אבקש שתחכה לנו בחוץ", לא רציתי שהיא תראה אותי מושפלת עם הציונים שלי, ידעתי שאמא ומעיין לא מצפות למשהו אחר.
חנה מיד ענתה "ברור, לא התכוונתי בכלל להיכנס, שירה בהצלחה", ראיתי בעיניה שהיא באמת לא נעלבה, חששתי שהרב שלומי ישאל אותי מי היא ואיך היא קשורה אליי, לא רציתי שהוא ידע שאנחנו צריכים עובדת סוציאלית ושאבא שלי קיבל צו הרחקה מהבית כי אמא שלי היא בעצם "אישה מוכה" ועוד כל מיני מושגים כאלו שעושים לי חלחלה, אך הרב לא שאל אותי כלום, הוא רק הנהן וניכנס איתנו למשרד. התיישבנו מולו, הוא שאל אותי כמה שאלות, מה
אך להפתעתי, הרב סובב את התעודה עם הציונים לכיווני וההערות לכיוונו, אמרתי לו: "הרב, התעודה הפוכה. מה שאתה מסתכל אליו זה סתם הערות של המורה" הוא הביט עליי, בעיניים טובות אמר "הערות הם לא סתם, זה מה שמעניין אותי, לא הציונים", שתקתי בהלם, הוא התחיל להקריא, "ילדה טובה ומתחשבת, עוזרת לחברות, בעלת מידות טובות" וכן הלאה, התביישתי והרכנתי את הראש. הוא אמר, "התקבלת, עכשיו אני רק רוצה שתעשי מבחנים שיראו

כשנכנסנו הביתה מעיין חיבקה אותי חזק. "יהיה לי קשה בלעדייך, אבל הוא נראה אדם טוב, המקום הזה נראה לי טוב בשבילך", עניתי לה מיד, "לא, אני לא הולכת להיות בשום פנימיה, גם אם היא תהיה הכי טובה בעולם, אתן צריכות אותי כאן". מעיין לא ידעה מה לענות לי אבל אמא אמרה "אם את לא תלכי לפנימייה הזאת, לנו לא יהיה טוב, לנו טוב רק כשלך טוב", רציתי לענות אבל מעיין הנהנה במרץ ואמרה בנחישות, "הגיע הזמן שגם אני אגדל
שתקתי, אולי באמת יהיה להן טוב ככה, אולי ככה הן תיקחנה אחריות על חייהן.

פרולוג
הסיפור הזה הוא לא סתם עוד איזה ספר שקראתם, הוא לא סיפור, הוא חיים.
הוא החיים שלי.
לכן, אני כבר מזהירה אתכם אדונים נכבדים, שאם אתם מתכוונים ללגלג או לזלזל בחיי, אז לא! תאלצו לעבור עכשיו לספר סיפורי כל שהוא שבו מותר ואף רצוי ללגלג, כי שם אין טיפת אמת.
ובמידה ואתם לא מתכוונים לזלזל, אלא לרחם עליי במשך כל הסיפור- אדרוש שתעזבו את הספר, עכשיו!
בעבר, הייתי מחטיפה לכם סטירה הגונה,

סיפר 'הנקמה' חוזר ובגדול!...
לקראת סדר פסח החלטתי לנבור במסמכים ישנים שלי באתר אשר לא נגעתי בהם כבר שנים והחלטתי לנסות לחדש אותם.. חודש אביב הוא זמן להתחדשות, גם באתר הזה...
אני לא מבטיח שהפרק הבא יבוא בקרוב אבל נראה..

הפרקים הקודמים

זאב יצא מבית החולים ונסע לכיוון ביתו. הוא כמעט ולא היה מרוכז בנסיעה.
המחשבות על מצבה של אשתו לא הרפה ממנו. אמנם הרופאים אמרו שהפגיעה לא

בפרקים הקודמים - צילה מגיעה לפנימיה חדשה ונזכרת בביתה שהשאירה מאחור. היא גם פוגשת בהדס שתהיה שותפה שלה לחדר יחד עם שחר.

"שמעתם על החדשה?" נחלה התיישבה ליד השולחן מניחה את המגש שלה. "השמועות מספרות שהוריה נהרגו בפיתאומיות בתאונת דרכים, משאירים את ילדתם המפונקת חסרת כל". נחלה סקרה את פני חברותיה ואז חייכה לעצמה בסיפוק. כמו תמיד היא זו שידעה לספק את כל החדשות החמות, היא היתה ידועה בתור רכלנית

בס"ד

דלת החדר האפלולי והמאובק נפתחה בחבטה מרעידה.
"הם לא מבינים שום דבר! אין לזקנים השוטים האלה שום שאיפות!" אמר לעצמו הגבר שנכנס לחדר.
האיש הסתובב בחדר, מחשבותיו מתרוצצות במוחו כמו דבורים בכוורת.
"איני זקוק להם!", אמר שוב ואיגרף את ידו הימנית, "האחשר והכוח יהיה רק שלי! הם יתחרטו שסרבו להצעתי!".
האיש ניגש לעבר שולחן עבודה עשוי מהגוני, עליו היה מונח ספר בעל כריכה ירוקה - אפורה.
עכשיו,

פרק שני: שוני.

"את, בסוף. כן, כן, את. למה את לא משתתפת?" שאל הסופר אורן ברדוגו את שיר, כשראה את כולם עונים ורק היא יושבת בצד ושותקת. הוא לא מלמד בבית הספר הזה, צהלה, הספרנית של בית הספר הזמינה אותו לשיחה. להרצות על הספר החדש שהוא בדיוק הוציא, אבל זה בכל זאת הפריע לו במקום כלשהו שהילדה לא מתעניינת, זה פגע באגו הגברי שלו.
שיר שתקה והסתכלה עליו מבוישת.
"נו, קדימה, תעני," אמר חסר

תקציר: עדי, נערה כבת 16, אחות לדביר - בן 17, שרירי, רזה ושחום, יונתן - בן 13 וחצי, נמוך וילדותי מעט, שיער שחור ופרוע, עיניים כחולות, כיפה ירוקה-הצבע האהוב עליו, ניצן - בת 7, מתולתלת, מצחיקה ושונאת רגשנות. עדי ואחיה חווים יתמות מאם בגיל צעיר ועדי נהיית משותקת בידה וברגלה השמאליים בגיל 9 וחצי. בתיכון היא נעשית ידידה לבר האדישה, הקשוחה והקרירה, שאף פעם לא שואלת שאלות, לליאת המתוקה, הילדותית, העשירה והתמימה,

וושינגטון הבירה, דופונט סירקל
השמש זרחה בשעה שמַיְיקֵל רוֹס פתח את דלת חדר השינה שלו, מזיע ומתכונן לעוד יום עבודה ארוך. הוא ניגש למקרר, מזג לעצמו כוס מים צוננים, ולגם בשקיקה. השעון בידו הורה על השעה שבע בבוקר, והוא לא הבין איך ייתכן שכבר בתחילת היום כל כך חם בביתו. החום הכבד של יולי מעולם לא היה אהוד עליו במיוחד הוא הרגיש מחנק רק מלהסתובב בחוץ, ונוסף על כך גם היה עליו הרבה לחץ בעבודה בתקופה האחרונה. אבל מייקל כבר התרגל לתקופת
"אין לי כוח לעוד יום מתיש," חשב לעצמו בפיהוק ומתח את איבריו הדואבים, ובדיוק כשעצם את עיניו והתכונן לעוד מנוחה קצרה של כמה דקות, נשמע צלצול הסלולארי הטורדני שלו וקטע את הדממה.
"אוף, לא נותנים לבנאדם קצת מנוחה..." הוא רטן בשקט, מחניק פיהוק נוסף, הרים את המכשיר הנייד מן השולחן והעיף מבט על הצג. המספר לא היה מוכר לו. הוא לחץ על מענה ומלמל בחוסר חשק מובהק, "הלו?"
בתחילה לא נשמעה כל תגובה מן העבר השני, אך כשאימץ מייקל את שמיעתו הצליח לשמוע בבירור נשימות כבדות ומיוסרות.
"הלו?" הוא שאל בשנית והגביר את קולו בערנות.
"מייקל..." גנח הדובר אל תוך הפומית.
לרגע לא זיהה את הקול המדבר, אבל לאחר כמה שניות חדרה למוחו ההכרה שזהו לא אחר מאשר –
"רוֹנַלְד?! זה אתה?"
"מייקל... זה אני..." השיב רונלד בכאב.
"למה אתה נשמע ככה? מה קרה?!" התפלא מייקל וליבו החל דופק בקצב מטורף.
"מייקל, אין לי הרבה זמן," התייצב לפתע קולו של רונלד והוא האיץ את קצב נשימותיו, "אתה... אתה מצוי בסכנה... תברח – עכשיו! מיד!"
"מה?! למה?!" נבהל מייקל וזיעה קרה כיסתה את פניו.
"מייקל, היום שחששנו ממנו הגיע. הם בדרך אליך... תברח במהירות, ותיקח איתך את זה. אני סומך עליך."
"רונלד, אמרת לי לא להוציא את זה בשום אופן – "
"תוציא את זה עכשיו! אתה לא מבין?!" סינן רונלד מבין שיניו, "תוציא את זה כבר, כל עוד יש לך..."
למשך כמה שניות בודדות שררה שתיקה רועמת מצד רונלד. מייקל היסס מעט, ורונלד לחש בנשימה עצורה, "אוי, לא."
"מה אתה עושה?!" שמע מייקל צעקת גבר בעל קול עבה עם מבטא רוסי, צעקה שהופנתה ככל הנראה לרונלד, שנדם פתאום.
מייקל שמע חבטה עמומה, השיחה נותקה והוא נשאר למשך כמה שניות המום ומאזין לקול הצפצוף שסימן על סיום השיחה.
הוא קם במהירות מהכורסא, ונעמד על הרצפה המבריקה של סלון ביתו.
רונלד הכין אותו ליום הזה כל כך הרבה פעמים, אבל הוא מעולם לא תיאר לעצמו שיום אחד זה באמת יגיע. אסור לו להסס עכשיו.
הוא רץ ופתח את ארון העץ, משם לקח את תיק הצד שלו שבתוכו היו חפציו האישיים, ומיד מיהר לחדרו, שלף מכיסו מפתח ופתח את המגירה התחתונה, ממנה נטל את אקדח הטאורוס-טיטניום שלו, שתחתיו התגלה כפתור ירוק. בלוחצו על הכפתור תחתית העץ של המגירה הוזזה לצד באופן אוטומטי, וחשפה לוח מספרים קטן.
מייקל הקיש במיומנות את הקוד שהיה ידוע לו. כעת לבנה אחת מן הרצפה בחדר נפלה עמוק פנימה הוא הושיט את ידו לפתח שנפער, הוציא משם תיבה חומה קטנה, והכניס אותה לתיקו.
בדיוק כשהתקדם לעבר דלת הכניסה, שמע רחשים מכיוון הדלת. מיד הבין שמישהו מכניס מפתח ומסובב בחור המנעול מצדה החיצוני של הדלת. רעד מהיר חלף בגופו בשעה שפנה אל עבר מחסן ביתו לכיוון הדלת האחורית.
היא נפתחה על ידיו בבעיטה חזקה, עיניו התרוצצו במקומן ואקדחו כוון לכל עבר בפחד ובחשש, וכשליבו פועם בקצב מסחרר הוא נכנס לרכב הפוֹרְשֶה הכסוף היוקרתי שלו והתניע. בעודו מניח את תיק הצד במושב שלידו ואת הסלולארי במטען הרכב, המכשיר שלו צלצל שוב. כששלח את מבטו לעבר הצג, הבחין במספר חסוי. מייקל החליט להתעלם ממנו, והמכשיר המשיך לצלצל פעמיים נוספות.
הוא הגביר את לחיצתו על דוושת הגז בהנחה שהמשיבון הפרטי שלו יענה למספר החסוי, ואם מישהו באמת יהיה מעוניין לדבר איתו, שישאיר לו הודעה קולית. כשהאיץ את הרכב, הרהר בדאגה כנה אודות חברו רונלד.
רונלד טֵיילוֹר ומייקל רוֹס היו חברים טובים כבר מתקופת נעוריהם. הם למדו יחד בימי התיכון, אולם לאחר שסיימו את לימודיהם נפרדה דרכם רונלד החל להשתלב בפעילויות הביון של ארגון ה-CIA בהצטיינות, עד שהועלה בדרגות וקיבל משרה מכובדת ומקורבת לראש הארגון. מייקל לעומתו פנה ברצינות ללימודי משפטים, הפך במהרה לעורך דין מקצועי, וניהל חברה קטנה אך מצליחה בבעלותו. אבל כל זה לא הפריע כלל לחברותם החזקה, והם המשיכו
מייקל הזכיר לעצמו שבדיוק היום יש לו פגישה חשובה עם אחד מלקוחותיו המכובדים והעשירים ביותר – ריצ'ארד בּוֹסְטוֹן, מנהל חברת היי-טק משגשגת בוושינגטון שביקש לשוחח איתו בענייני עסקים.
כעת, בנסיעה מהירה ופראית על הכביש המהיר, הציץ מייקל לרגע בשעונו והבין שהפגישה הזאת לא תתקיים. הוא ידע היטב שלאדם מכובד כמו מר בוסטון אסור להבריז, וקיווה שלא הפסיד את המשרה שלו אצלו הרי אדון ריצ'ארד תמיד התייחס ברצינות לדברים כגון אלה, והיה קפדן עד מאוד בענייני עסקים. אבל הוא ידע שכרגע עליו לשכוח מהעבודה שלו, ולהתמקד בדברים החשובים באמת. התיבה צריכה להיות כעת בראש מעייניו.
ליבו חזר לפעום בקצב הרגיל והוא נרגע מעט, פתח את החלון והאט את הרכב.
כשהסתכל במקרה במראת הרכב, נדהם לגלות שני רכבי קאדילק שחורים שנוסעים אחריו. מיד הבין שהינו נתון תחת מעקב, אך לא היה משוכנע בכך בוודאות, לכן החליט לברר זאת.
כשהגיע לפנייה בסמטה, הוא פנה במפתיע פנייה חדה שמאלה וציפה לראות מה תהיה התגובה של שתי המכוניות שבעקבותיו.
אחת המכוניות פספסה את הפנייה ונאלצה להמשיך הלאה, אך השנייה קלטה אותו מראש והמשיכה בעקבותיו. לפחות ניער מעל גביו אחת מהן, אך בלי ספק הוא במעקב.
הוא חשב להתקשר למר בוסטון ולהודיע לו על כך שאינו יוכל להגיע לפגישה, אולם התחרט. מוטב כעת להתרכז בניעור המכונית השנייה מעליו.
מייקל התבונן שוב במראה לעבר פניו של הנהג במכונית אחריו. פניו היו צרות ומצולקות, עיניו הירוקות נצנצו ברשעות ובשביעות רצון. מייקל זיהה אותו מיד. זה הוא, אי אפשר לטעות בכך.
הסוכן הרוסי אלכס רוֹמַנוֹב האיץ את מהירות רכבו בחיוך. מייקל זכר את היום שבו רונלד בא לבקר בביתו עם משאית ה'ברינקס', בידו התיבה שעשרה שומרי ראש מיומנים לא משו ממנה לרגע. הוא הסביר לו בשיחה ארוכה את חשיבות התיבה ושמירתה, ובין השאר הראה לו גם תמונות של הסוכנים המבוקשים אצל ה-CIA וסיפר לו אודות כל אחד מהם. על רוֹמַנוֹב אמר שהוא בין הראשונים ברשימה השחורה, וכי ממנו יש להיזהר במיוחד.
מייקל הביט לשנייה בצג הסלולארי שלו, וראה שיש לו הודעה קולית אחת במשיבון. הוא הפעיל אותה על רמקול והקשיב בתשומת לב.
מן הפלאפון בקע קול חלקלק וערמומי עם מבטא רוסי, "שלום, מייקל רוֹס. החוקים מאוד פשוטים כאן ואגיד אותם מהר. מה שהיה בעבר הבית שלך – כבר לא קיים עוד. נגמרו המשחקים. אין לך יותר לאן לברוח. אנחנו יודעים שזה נמצא אצלך..."

פרק שביעי

המוזיקה הדהדה באוזניה, היא הביטה בעצמה במראה, היא נגעה בעדינות בתסרוקת שהייתה אסופה על ראשה, נגעה בפניה בעדינות כדי לא להרוס את האיפור. היא בחיים לא חשבה שהיא יכולה להיות כל כך יפה. אם היא לא הייתה שואלת מקודם את ליאורה אם היא בטוחה שזו היא, דני. היא הייתה מסוגלת לחשוב שזוהי מישהי אחרת.
דפיקה חלושה נשמעה בדלת, "כן, אפשר להיכנס," קראה דני.
לאון הציץ מפתח הדלת, "אלכס כולם מחכים לך למ-" לפתע מבטו קפא. "וואו, אלכס, הפצצת." חייך לאון.
דני חייכה אליו בחזרה. "אני יורדת, ממש שניה ואני יורדת."
לאון הנהן בראשו. "איך הילדה שלי גדלה, רק לפני שניה הייתה תינוקת," אמר לאון בדמעות תנין ובקול שמנסה לחכות את ליאורה.
"חח.. טיפש שכמותך," דני צחקה ומהירה לזרוק עליו כרית, אך היא פגעה בדלת הנסגרת. דני נשמה עמוק, היא בדקה בפעם האחרונה שהכל נראה כשורה ויצאה מחדרה.
ככל שהעמיקה ללכת לכיוון החצר המוזיקה וקולות האנשים התגברו באוזניה, כאשר סוף כל סוף הגיעה לחצר היא עמדה בפתח ולא האמינה למראה עיניה. "וואו," פלטה.
"זה אכן וואו," מישהו ענה לה, היא הסתובבה לראות מי זה.
"סהר, אתה כאן," אמרה בהפתעה.
"אכן גברתי," הוא קד קידה וצחקק. "את נראית ממש יפה הערב, מאדם..."
דני גיחכה לעצמה. "כולם החליטו להיות בדרנים הערב אה?" שאלה צוחקת.
סהר חייך. דני הביטה בסהר, ואז החלה לחפש מישהו בעיניה.
"את מחפשת את אסתהר?" שאל, שהבין זו מהשתיקה הממושכת.
"כן." אמרה דני, מנסה להתגבר מעל לקולות הרעש.
"היא תבוא." אמר בהחלטיות. "בסוף היא תבוא."
דני הביטה בו, "אז את רוצה לרקוד?" שאל.
היא הנהנה בראשה, היא נתנה לסהר את ידה כדי להוביל אותו לרחבת הריקודים. בדרך עצרו אותה כל מיני אנשים ואישים שהיא לא הכירה כדי לברך אותה ביום הולדת שמח, מידי פעם מישהו הוסיף, "איזה יפה את." או "איך גדלת." היו גם כאלו ששאלו אותה אם היא זוכרת אותם. דני הצליחה להתחמק מהם בצורה יפה.
לאחר שתי סיבובי ריקודים עם סהר שלהפתעה ידע לרקוד הרבה יותר טוב משדמיינה לעצמה, ליאורה לפתע עלתה על הבמה והודיעה שהגיע הזמן לחלק האומנותי, לפתע הופיעו בשמיים מיליוני זיקוקים שיצרו צורות מרהיבות. קולות של התפעלות נשמעו מכל עבר.
"חבל שאני לא יכול לראות את זה," נאנח סהר. "כל מה שאני יכול לעשות זה לדמיין."
דני הביטה בו, היא לא ידעה מה לומר, היא החליטה שהדבר הכי טוב שהיא תוכל לעשות עכשיו זה לשתוק.
הזיקוקים חצו את השמיים באדום, צהוב, כחול. ואז פתאום שתי צבעים ביחד זה היה מרהיב.
"אדום." נשמע קול נשי בין סהר לדני. "כחול, וירוק."
"תודה אסתהר," סהר אמר בקול חלוש.
דני הביטה בה, "סהר מכיר צבעים, " אמרה לה אסתהר מבלי להחליש את קולה. "הוא לא עיוור מלידה."
דני הסבה את ראשה לסהר. היה נראה שכל פעם שמדברים על העיוורון שלו, הוא מתעלם.
"ועכשיו חברים, ההפתעה של הערב," כל הקהל הסתובב בהתרגשות לבמה בה דיבר הסולן של הלקה שניגנה, "קבלו את ילדת היום הולדת שתכבד אותנו בסולו."
דני פערה את עיניה. 'לשיר?! אף אחד לא עדכן אותה בזה.' היא הרגישה איך המחיאות כפיים עוטפות אותה מכל עבר ולפתע ידיים דוחפות אותה לעבר הבמה.
היא עמדה מול המיקרופון, הזיעה ניגרת על פניה. היא יודעת לשיר, אך היא אף פעם לא שרה מול אנשים, ועוד מול כמות כזו של אנשים. היא סקרה את האנשים מולה, כולם הביטו בה בציפייה להתחיל. מבטה תפס את סהר ואסתהר, שניהם סימנו לה בידיהם סימן של עידוד כאילו ידעו מה עובר לה בפנים. דני נשמה עמוק והסתובבה ללהקה ואמרה להם את שם השיר שינגנו.
המוזיקה החלה ללטף את דני בצליליה, היא עצמה את עיניה ונתנה לעצמה להתמכר למנגינה, לשכוח איפה היא עומדת, היא דמיינה מולה את המקלחת של הפנימייה שגדלה בה, את המים הזורמים ורק אז היא אזרה מספיק אומץ כדי לפתוח את פיה ולהתחיל לשיר.

"אלכס, זה היה נהדר, את שרה מקסים!" אסתהר תפחה לה על השכם.
"זה היה פנטסטי מאדם..." אמר סהר בקול מתלהב.
דני הייתה באופריה, זו הייתה החוויה הכי מדהימה שחוותה.
היא הסתכלה על המאכלים שהיו פרוסים לאורך כל החצר, "אני הולכת להביא לי משהו לאכול, רוצים?"
הם הנידו את ראשם לשלילה. "בעיה שלכם," אמרה בחיוך והלכה.
היא התלבטה בין קוקטיל פירות לבין חתיכת עוגה כאשר ליאורה תפסה אותה בכתף ואמרה לה, "מהר אלכסנדרה, בואי איתי עכשיו, זוהי ההזמנות שלנו."
ליאורה משכה אותה ודני הרגישה איך היא נגררת אחריה, "מה קרה?" היא הייתה מבולבלת, היא לא הבינה למה ליאורה כל כך לחוצה.
ליאורה שחררה אותה, "תשבי." פקדה.
דני הביטה סביבה והבינה שהיא נמצאת בגן, באותו הגן שהיא ולאון ישבו בו. היא התיישבה שוב על השיש של המזרקה. היא הופתעה שליאורה מכירה את המקום הזה.
ליאורה התיישבה מולה, היא הביטה באלכס והחזיקה לה את הידיים. "מה שאני הולכת לספר לך עכשיו אלכס, זה משהו שלא תוכלי לספר לאף אחד. את מבטיחה לי?"
הרוח הקרה שנשבה העבירה בדני צמרמורת, או אולי זה היה הטון שבו ליאורה אמרה את הדברים. היא הנהנה בראשה לאישור.
"מבטיחה לי אלכסנדרה? " הקול של ליאורה היה ממש מפוחד והיא הידקה את אחיזתה בידיה של אלכס.
"אי," דני משכה את ידיה במהירות. "אני מבטיחה." הטון שלה היה חציו עצבני, חציו מודאג. "מה קורה אמא?"
ליאורה הניחה את כפות ידיה על פניה, "הייתה לך אחות," אמרה בלחש.
"מה?" שאלה דני, מבולבלת. ואז היא נזכרה, היא נזכרה שליאורה הבטיחה לה שהיא תספר לה את האמת ביום הולדתה השבע עשרה. "תגידי שוב את מה שאמרת," בקולה של דני נשמע התלהבות.
"הייתה לך אחות," ליאורה הרימה את פניה והסתכלה בעיניים של אלכס. "הייתה לך אחות תאומה אלכסנדרה."
'ידעתי, ידעתי.' המחשבה עברה שוב ושוב בראשה של דני. "ידעתי." את זה היא כבר אמרה בקול.
עיניה של ליאורה נפערו, "איך ידעת? מי סיפר לך על זה? " שאלה מבוהלת.
"אף אחד, פשוט ניחשתי, אמרת יותר מידי דברים מוזרים בזמן האחרון." כשדני שמעה את מילותיה היא הבינה שהתשובה הזו לא מספקת, יש פרט מאוד גדול שדני ידעה עליו, שליאורה לא. הפרט הוא שהיא ואלכס נראו אותו הדבר. המבט של ליאורה היה חשדני.
"מה עשיתם לה?" דני ניסתה לשנות נושא.
זה הצליח, ליאורה הפנתה את מבטה הצידה, מבטה נלכד בעלה שלכת שהתגלגל לו עם הרוח. נראה היה כאילו הוא בורח ממשהו בלתי נראה שרודף אחריו.
"מה עשיתם לה?" שאלה דני שוב בקול יותר מורם.
ליאורה מלמלה, "זה היה אדוארד, הכל היה באשמתו של אבא שלך, הוא לקח ממני את אחותך. הוא החליט שזה יותר מידי תאומות. ניסיתי לשכנע אותו, אך כשאחותך חלתה..." קולה של ליאורה נחנק באמצע.
"חלתה?" שאלה דני תמהה.
"כן היא חלתה, דלקת קרום המוח." פלטה לבסוף.
"מה קרה לה?" דני הייתה עצורת נשימה.
"היא נפטרה."
"מה?"
"היא נפטרה, מתה."
"מהמחלה?" שאלה דני בהלם.
"לא בדיוק," נאנחה ליאורה. "אביך החליט שהוצאות לטיפול שלה הן יקרות מידי בשבילו. אביך היה רק בתחילת דרכו של העסק. הוא החליט להשקיע את הכסף במשהו אחר במקום לטיפולים."
"כמה שפל יכול להיות בן אדם?"
ליאורה ליטפה את ראשה של אלכס, "תנסי להבין אותו, הוא היה צעיר, בתחילת דרכו."
"אי אפשר להבין מפלצת," דני הייתה מזועזעת. "ועוד אחת שהורגת אנשים."
"אלכס, זוכרת שהבטחת לי לא לספר לאף אחד?"
דני הביטה בליאורה בעיניים אדומות. "תבטיחי לי שלא ספרי או תפלטי משהו לאביך כשיתעורר. את יודעת מה הוא יעשה לי אם ידע שסיפרתי לך משהו."
"למה סיפרת לי?" שאלה דני, משחקת עם הטבעת על אצבעה.
ליאורה נרתעה במקצת מהשאלה.
"כי החלטתי שאני לא יכולה לחיות ולשקר לך." אמרה לבסוף.
דני שמעה בקולה משהו שלא מצא חן בעיניה אבל היא העדיפה להתעלם. היא נעמדה בהפגנתיות. "שתדעי," אמרה, "שזה לא רק אשמתו של האדם שאת קוראת לו אבא שלי, זה גם אשמתך. את היית יכולה לשכנע אותו, להילחם עליה, אבל בחרת לפחד. השתפנת." הטיחה בליאורה. "אני מודה לך מאוד שהחלטת לספר לי, ברצינות. אני מעריכה את זה. אבל יקח לי זמן להתגבר על זה." דני סובבה את גבה והלכה.
"איך זה הגיוני?" שאלה את עצמה. 'אם היא מתה, אז אני לא אחותה של אלכס? אני לא הרגתי את אחותי,' דני הרגישה הקלה בליבה. אך היא עדיין לא הבינה איך זה קרה שהיא ואלכס היו כל כך דומות.
*

"הוא התעורר, אלכס. אבא שלך התעורר. " המילים הללו חזרו שוב ושוב בראשה. היא הביטה בו, "אלכס? אכלס, זו את?" עיניו היו עדיין עצמות מעייפות. והוא שלח את ידו כדי לחפש אותה.
"כן," לחשה. אבל תחושת גועל עטפה אותה, היא לא רצתה לגעת בו.
"אני מצטער," דיבר בקול חלש וצרוד, "אני מצטער." היא ראתה דמעות זולגות על לחייו.
"תצטרך הרבה יותר מזה כדי לכפר על מה שעשית," אמרה בטון חסר רגש, קר. דני חשבה על כל מה שליאורה סיפרה לה. היא הסתכלה בשעון, השעה הייתה אחד ועשרים בלילה, ליאורה הלכה לקנות לה קפה והיא נשארה פה לבד עם אדוארד. גבי שלח לה הודעה בבוקר המסיבה שהוא שיעשה את זה, שהוא יבדוק את הד.נ.א. היא שמה לו שיער שלה ושיער של ליאורה בתוך שקית והניחה את זה בדלפק בבית הקפה. לפני המסיבה הוא שלח לה שהוא קיבל את זה. אבל דני
אדוארד פקח מעט את עיניו, הוא הביט באלכס, עדיין עם השמלה מהמסיבה, "את יפה ילדה שלי, את כל כך יפה." נאנח ועצם את עיניו בחזרה.

ציוץ הציפורים שהשתלב עם צפצוף המוניטור חדר מבעד לחלון, דני פקחה את עיניה וראתה אחות מחזיקה קלסר קטן מטפלת באדוארד.
"זה היה התקף לב נכון?" שאלה דני הפוצה.
האחות הביטה בה בחמלה, והנידה בראשה לשלילה.
"מה?" דני שאלה מבולבלת, חצי מהשינה וחצי מההפתעה. "אז מה קרה לו?"
"מידע מסווג, אסור לי לומר לך." אמרה במהירות.
"בבקשה ממך, תספרי לי, זה אבא שלי." דני ניסתה להתחנן, אולי זה יעבוד.
האחות הביטה בנערה שהסתכלה עליה בתחנונים ונאנחה. "תקשיבי חמודה, אמא שלך אסרה עלינו לשתף כל אחד במידע של מה שקרה לו. זה מידע רגיש והיא לא רוצה שזה יתפרסם ברשויות." אמרה נחרצות.
"בבקשה, בבקשה ממך, משהו אחד שאני אדע מה מצבו."
"אני אומר לך רק דבר אחד, הוא הגיע לפה בזמן, אחרת הוא היה כבר מזמן לא בחיים." האחות פתחה את הקלסר שכנראה הכיל מידע על אדוארד ואז פנתה לסדר עוד כמה דברים ויצאה מהחדר.
דני התקרבה לאדוארד, "מה קרה לך?" שאלה בקול חלוש.
ואז היא נזכרה בקלסר שהחזיקה האחות, 'אני אקח אותו,' גמלה החלטה בליבה.
היא יצאה מחדרו של אדוארד, וחיפשה אחר האחות, היא ראתה אותה בדלפק הקבלה מניחה שם את הקלסר.
היא עמדה בצד והקשיבה לחילופי הדברים הנאמרים בינה לבין המזכירה הרפואית.
"זה שלו?" שאלה המזכירה.
"כן, אדוארד גרין."
"איזה מסכן, ככה להצליח ואז פתאום זה."
"בטח עשו את זה מקנאה, אני בטוחה שזה לא היה במקרה כמו שאשתו טוענת." אמרה האחות. "הבת שלו עכשיו שאלה אותי מה קרה לו, כמעט לא הצלחתי לעצור את עצמי מלומר לה שהוא הורעל."
'הורעל?' המילה הכתה בדני.
האחות הלכה, דני עקבה אחר המזכירה לראות היכן הניחה את הקלסר וחיכתה לשעה שבה המזכירה תעזוב את העמדה לדקות אחדות.

פרק רביעי
רעש האופניים הנתקעות במעמד ההחזקה שלהם עמעם את פליטת הפה הכעוסה שנפלטה לדני באותו הרגע. זו לא הייתה פליטת פה הראשונה והאחרונה שנפלטה מפיה מרגע יציאתה מהאחוזה. היא לא האמינה שזה באמת קורה שנים היא השתדלה בכל כוחה להיפלט מכל מסגרת אפשרית, כל בית ספר שרק שלחו אותה אליו היא עשתה את כל המאמצים כדי שיום יומיים אחרי יסלקו אותה. והנה פה המשימה הזו שנתנו לה, בתחילה לא כללה לימודים בבית ספר. הבטיחו לה שאלכס
"איי..." נשמעה צעקה מהדהדת באוזניה של דני, אך דני התעלמה ממנה והמשיכה ללכת.
"תגידי, משוגעת אחת. מה נראה לך שאת עושה?! הלוו?" דני הרגישה שמישהו מושך בחולצתה בכוח. היא הסתובבה לראות מי זה שמעז בכלל לגעת בה.
"את בטח החדשה, הבת של גריי, נכון?" אמרה הילדה בעלת השיער השחור השופע.
"גם אם כן, מה זה עניינך?" ענתה דני בקול קר נטול כל רגש.
הילדה כחכחה בגרונה במבוכה, "אני יודעת שאת חושבת שמותר לך הכל כי את הבת של... אבל יש גבול. את לא יכולה להפיל ככה בן אדם ולהמשיך ללכת..." העיניים החומות הגדולות של הילדה שדיברה אל דני הביעו כעס וכאב ביחד.
דני הביטה לכיוון אליו אצביע הילדה וראתה בחור בערך בגילה בשלבי קימה מהרצפה.
"אסתהר, אני יכול לדאוג גם לעצמי. " אמר הבחור ואז הפנה את מבטו לכיוונה של דני. "אז מה יש לך לומר להגנתך?" אמר הבחור בטון משועשע.
"הממ... מצטערת?!" ענתה דני בחצי שאלה חצי תשובה.
הוא החל להתקדם לכיוונה, רק אז היא שמה לב למקל שהחזיק בידו, ולעיניים החצי פוזלות חצי מסתכלות ישר.
"הכל בסדר גברת גריי," אמר, קד קידה קטנטנה בליווי צחקוק והושיט את ידו בערך לכיוונה. "נעים מאוד, הוד מעלתך. אני סהר."
דני הסתכלה על אסתהר, ידה היו שלובות על ביטנה, היא רקעה ברגלה בעצבנות ופיה היה קפוץ בכעס. "הממ... " דני הייתה מבולבלת. "אלכסנדרה, אה.. כאילו אלכס, השם שלי הוא אלכסנדרה אבל אתה יכול לקרוא לי אלכס." אמרה ולחצה את ידו תוך כדי שהיא בוחנת את עיניו. וכאשר נגעה בו היא יכלה כמעט להישבע שהיא ראתה מן ברק חוצה לו את עיניים ועיניו לרגע נפערו לרווחה.
"המ... המ... "
סהר ודני הפנו את מבטיהם למקור הקול.
"אני מאמינה שאת מחפשת את המזכירות... " אמרה אסתהר. "תמשיכי ישר עד הסוף. תעלי במדרגות מצד ימין. הם ממש שם בכניסה, צריך להיות עיוור כדי לפספס."
המשפט האחרון עורר בדני צביטה, היא מהירה להסתכל על סהר, אך זה היה נראה כאילו הוא לא שמע. 'טקט... הבחורה צריכה טקט ודחוף' חשבה לעצמה.
"תודה." זרקה דני תוך כדי הליכה לכיוון אליו כיוונה אותה אסתהר.
*

"אז אלכסנדרה," אמר המנהל מתחת לשפם שופע, "אני מבין שעד עכשיו לא למדת בבית ספר. "
דני הנהנה בראשה חסרת כל התעניינות בנאמר. "כן, עד עכשיו למדתי בבית עם מורה פרטית," הוסיפה.
המנהל כחכח בגרונו. "הבנתי. את תצטרפי לכיתה של מר בינס, י"א3. אני מקווה שתמצאי את שהותך כאן כמרתקת ומעניינת במיוחד."
"תודה המנהל." אמרה דני תוך כדי שקמה מכיסאה כדי לצאת סוף כל סוף מהחדר הקטן עמוס המסמכים.
"רק רגע," קולו העמוק ועבה שמנוגד לגודל גופו הצנום נשמע בחלל החדר. דני הסתובבה כלפיו.
"אני מניח שלגבי התנהגות אני לא צריך להסביר. אני צודק?" קולו היה קשוח, רציני זה העביר בדני צמרמורת.
"כן, אתה צודק." אמרה דני, יצאה מהחדר במהירות ונעמדה ליד הקיר במסדרון. אם רק היה לה מנהל כזה במסגרות הקודמות יש מצב שהיא לא הייתה מעיזה לעשות את מה שעשתה שם. המנהל כאן שידר מן כריזמה כזו שדני ידעה שלא כדי לה להתעסק איתו, הוא שידר לה משהו שהיא פגשה רק אצל האנשים מהרחוב.
"פגישה ראשונה עם המנהל , אה?" קולו של סהר בקע מאחוריה. דני נבהלה. "כן, זה יכול להיות קצת מבהיל, מר שר קצת מלחיץ לפעמים, אבל אל תדאגי הוא בן אדם טוב."
דני שהאינסטינקט הראשוני שלה לאחר שהוא הבהיל אותה היה לכעוס, נרגעה קצת כשהיא הבינה שזה סהר.
"אה.. כן. הוא קצת מאיים..." הסכימה דני. "תגיד אתה יודע אולי איפה זה הכיתה של מר בינס?" היא תהתה לעצמה אם זה חסר טקט לשאול ילד עיוור איפה איזה. אבל היא ניסתה את מזלה בכל מקרה.
עיניו של סהר אורו. "כן, כן בטח. זה ליד הכיתה שלי. אני לומד עם גברת ברנר. את פשוט צריכה להמשיך פה במסדרון ישר, פני ימינה והדלת הראשונה משמאל."
דני הביטה בו מופתעת מעט. אך היא הניחה שהוא מכיר את כל המקום הזה בעל פה. היא שמעה על התכונה הזו אצל אנשים שכאשר נפגמת להם יכולת אחת, מתחזקת אצלהם השנייה, אז הניחה שהזיכרון של סהר ממש, אבל ממש טוב.
"אהה.. תודה סהר."
"בכיף." הוא חייך חיוך גדול. "אמ.. אלכסנדרה אני..."
"אלכס..." תיקנה אותו דני, היא חששה שאם יתחיל לקרוא לה פה אלכסנדרה היעוד החברתי שלה יועד מראש לכישלון.
סהר צחק, "אז אלכס... תגידי אם לא תמצאי חברה יותר מגניבים לשבת איתם בארוחת הצהריים את מוזמנת לשבת איתנו." אמר ונכנס למזכירות.
דני הסתכלה על הדלת הנטרקת מאחורי גבו של סהר, וחייכה לעצמה.

'קדימה! את יכולה לעשות את זה.' עודדה את עצמה שעמדה מול דלת הכיתה של מר בינס. היא נשמה נשימה עמוקה ופתחה את הדלת, עוד היא הספיקה לשמוע את רעש הדיבור של המורה מרחף בלהט ברחבי הכיתה במשך חמש שניות ואז הוא נפסק, כל המבטים הופנו אליה, 'התלמידה החדשה'. דני נאנחה והחלה לשחק את ההצגה.
"שלום, אתה מר בינס?"
המורה הזדקף מעט ומצמץ בעיניו. "נכון, ומי את?"
"אלכס, לא עדכנו אותך שאני מגיעה?" שאלה דני תוהה לעצמה מה נסגר.
מר בינס הביט בה לרגע מניע את ראשו בתהייה, "אה, אה... אלכסנדרה את מתכוונת?" אמר לפתע.
"אני מעדיפה אלכס." אמרה במהירות מבוהלת מקווה שכמה שפחות תלמידים שמעו אותו.
"אוקי, אלכס. שבי פה." אמר בחוסר סבלנות, זה היה נראה כאילו היא מפריעה לדבר הכי חשוב בעולם.
דני התיישבה בכיסא עליו הצביע ובינס המשיך בשיעור. היא בהתה בשעמום רב בשעון שתקתק לו בלחש מעל הלוח וחיכתה לרגע בו תלך הביתה.
"נו, אז איך בכיתה של מר בינס?" שאל סהר ובקולו היה גוון של לעג. דני התלבטה בינה לבין עצמה אם זה מן קטע כזה שהוא נולד אתו שזה נשמע תמיד כאילו הוא צוחק עלייך בכל משפט שהוא אומר. בערך.
דני הרימה את גבותיה. "מממ... מעניין." אמרה בטון קצר וענייני.
"סליחה, אבל אני יכולה לשאול אותך שאלה קצת חצופה?" שאלה אסתהר שעד עכשיו דאגה להתעלם מדני באופן מוחצן ומודגש למדי.
דני הנהנה בראשה לכן וסימנה לה בידיה להמשיך.
"למה בכלל באתם לכן? מה היה חסר לכם שם?" השאלה יצאה מפיה באופן מזלזל ולא נחמד.
"כשסהר הזמין אותי לשבת אתכם לא חשבתי שזה יכלול חקירה."
"מה יש לך להסתיר?" גלגלה אסתהר את עיניה.
"אין לי כלום. אבל אולי רק השנייה בערך פגשתי אותך ולא בא לי לשפוך לבן אדם שבקושי אני יודעת את השם שלו את כל סיפור חיי."
"בחייך אסתהר, תרדי ממנה." אמר סהר, אך שוב נשמע משועשע למדי.
זה עצבן את דני. "סהר, אני יכולה לדאוג גם לעצמי." ענתה לו, היא ראתה בעיניו זיק של הבנה מאיפה היא לקחה את המשפט הזה.
"נראה לי שאני סיימתי להיום. חמש שעות וסבילה של שתי אנשים מעיקים למדי נראה לי מספיק ליום הראשון של הלימודים." היא זרקה את מילותיה כלפי סהר ואסתהר, לקחה את ילקוטה ויצאה מחדר האוכל תוך כדי שהיא שומעת ברקע את קולו של סהר צועק, "נו... בחייך אלכס, אל תהיי כזו...." יש מצב שהיא הייתה חוזרת אחורה ומנסה לסדר את העניינים, אבל זה הסתדר לה, היא ממילא רצתה לחזור מוקדם להתחיל את המשימה שניתנה לה, אז היא המשיכה

*
"מה את עושה פה?" קול ברור ועמוק ונשמע לפתע. דני קפאה במקומה, היא לא האמינה שכבר בפעם הראשונה היא נתפסה.
היא סובבה את ראשה באיטיות מרבית מנסה לתכנן תשובה מספקת, היא הסתכלה על פניו של אדוארד, הן היו חסרי סבלנות.
"חיכיתי לך, אמרו לי שאתה אמור להגיע כל רגע לכאן." פלטה דני במהירות, מקווה שהוא יאמין לה.
אדוארד צמצם את עיניו ובחן את דני, "אוקיי," אמר לבסוף. תוך כדי הליכה לכיסא המשרדי שהיה מאחורי השולחן מעץ מלא. "אז מה רצית?"
"המ... רציתי לאמר לך שאני מצטערת בקשר לבוקר..." אמרה דני בקול חלש תוך כדי שהיא משפילה את ראשה וידה מחזיקה בחוזקה את הנייר שבכיסה.
אדוארד הרים את ראשו, על פניו היה נסוך מבט מופתע. "את מה?!" שאל כלא מאמין. "צאי מכאן, עכשיו." אמר בקול תקיף, "מיד."
דני נרתעה לאחור בבהלה. 'מה היא כבר עשתה' היא חשבה לעצמה.
היא הסתכלה על אדוארד בגועל, "וואו, זה כבר שפל המדרגה. אני פשוט לא מאמינה שיש לבן אדם יכולת כזו גדולה לרוע." אמרה במהירות. "אני פשוט מתביישת בך!" את המשפט האחרון היא כבר צעקה.
אדוארד נעמד במהירות, הוא הרגיש את חמתו עולה, איך הכעס והבושה בערו בו מבפנים. הוא הביט על הדלת הנטרקת מאחורי גבה, הנשימה שלו התגברה בקצב, פתאום הוא הרגיש איך הוא כבר לא מצליח לנשום, הזעה ניגרה על פניו. הוא הספיק להרגיש עוד את הכאב החד בחזה ואת המכה החזקה בראשו לפני שעיניו נעצמו.
הרעש החזק לפתע שדני שמעה גרם לה לעצור במקומה, היא הסתובבה לאחור והסתכלה לכיוון ממנו שמעה את הרעש. היא הסתכלה על דלת משרדו של אדוארד. היא התלבטה אם להיכנס שוב או לא. היא הביטה בדף הנייר שהייה בידה. הרצון לפעול ולהמשיך הלאה בער בה והיא החליטה להתעלם ממה ששמעה, והתקדמה לכיוון חדרה, היא פתחה את דלתה והתיישבה על המיטה מביטה בנייר המקומט מאחיזתה החזקה. והחלה ליישר אותו על רגליה. אט, אט, נגלו לעיניה

הקדמה:
"לא, זה לא עובד ככה. את צריכה לדעת את זה יותר טוב מכולם."
"אבל כבר אמרתי לך, זה לא באחריותי."
"סבתא שלי לא באחריותך, נמאס לי כבר לשמוע את כל השטויות שיוצאות לך מהפה. אני נתתי לך את המשימה מכיוון שחשבתי שתוכלי לבצע אותה באופן הטוב ביותר, אבל עכשיו כשאני מסתכלת עלייך, אני רואה מה את שווה באמת-גוש זבל אחד גדול."
"תורידי את זה, בבקשה, אני מצטערת. באמת. רק תורידי את זה," אמרה אלכס בחרדה מהחפץ השחור שמחזיקה הדמות עם הברדס בידיה.
"אל תדאגי, זה יהיה מהיר," אמרה הדמות שמולה בקול חלש, מאיים.
"תחשבי רגע בהיגיון. אני הבת של אדוארד, ה-אדוארד. את באמת חושבת שלא ישלחו צוות חיפוש אחרי? וכשימצאו את הגופה שלי, את באמת חושבת שלא יגיעו אלייך?"
הדמות החלה לצחוק צחוק קר, "ואת באמת חושבת שבאתי לא מוכנה? דני בואי לפה, עכשיו!"
אלכס הפנתה את מבטה לכיוון הצד היותר חשוך של המחסן, היא ראתה צל עמום מתקרב לכיוונם. אלכס ניסתה לחדד את מבטה, ככל שהצל התקרב היא ראתה יותר פרטים הצל לבש מכנסי ג'ינס משופשפים וסוודר, הכובע שעל הסוודר כיסה את ראשו כך שלא ראו את פניו.
הצל המשיך ללכת ולבסוף נעצר מול אלכס.
"דני, תורידי בבקשה את הכובע מהראש," הדמות ציוותה בטון תקיף.
הצל החליקה את הכובע מראשה, עיניה של אלכס נפתחו וכמעט יצאו מחוריהן.
"דני, תכירי את אלכס. אלכס תכירי את הכפילה שלך דני," הדמות הרימה את האקדח מול פניה של אלכס. "ועכשיו יש לך שלוש שניות לברוח ואני יורה, מעכשיו."
אלכס החלה לברוח שומעת מאחוריה את הספירה של שלושת השניות ואז את רעש האקדח מהדהד באוזניה.




פרק ראשון:


דני הסתכלה דרך החלון של הלימוזינה, אנשים לא יכלו לדעת שהיא מסתכלת, אך היא יכלה לראות הכל אנשים אשר יושבים בבית קפה, שותים מהספל וקוראים את העיתון של הבוקר, נשים שאוחזות בידי ילדיהם, היא ראתה איך אותן נשים גוררות את ילדיהן לבית ספר. היא החליטה שהיא לא תעשה את זה לילדיה, אם הם לא ירצו ללכת לבית ספר הם לא ילכו, אותה הכריחו ללכת לבית ספר והיא סבלה שם, אנשים בבתי הספר הם רעים. אנשים מהטבע שלהם הם רעים
לפתע דני ראתה את השביל המבודד, השביל שמוביל לביתה החדש. השביל נראה בדיוק כמו שתיארו לה אותו ובאמת הלימוזינה עלתה על אותו השביל. היא החלה לראות את אותו הבית, הרגשה של התרגשות עברה לה בעורקים, היא לא ידעה עם זוהי התרגשות של ציפייה או התרגשות של פחד.
דני הפנתה את ראשה קדימה, כלפי המושב הקדמי. 'לי קוראים אלכס, אלכס גריי, אני עכשיו מגיעה לבית החדש שלי בפעם הראשונה. לאמא שלי קוראים ליאורה, ליאורה גריי, אשתו של אדוארד גריי.
ההורים קנו את הדירה החדשה כי אבא שלי, אדוארד עבר מקום עבודה, פתח מפעל חדש, בתוספת לכל המפעלים שכבר יש לו. אין לי אחים או אחיות וכולם משרתים אותי, כי אני הבת של אדוני הבית.' דני הזכירה לעצמה, ושיננה אט אט את החומר שהוראו לה לזכור.
הלימוזינה נעצרה, והדלת שלידה נפתחה. דני הפנתה את ראשה לכיוון הדלת היא ראתה שם רגליים של בחור, היא לא ראתה את פניו, אך גבוהו לפי רגליו היה כגבוה עמוד חשמל.
"מיס, את מתכוונת לצאת החוצה עוד היום?" הבחור התכופף ופניו הציצו מבעד לפתח הדלת, הוא היה בגיל שלה לפי תווי פניו.
"כן, כן... סליחה," דני אמרה במהירות ונעמדה על האספלט, היא נעמדה מהר מידי והחליקה הבחור תפס אותה.
"מיס, היזהרי בבקשה," הבחור אמר תוך כדי שהעמיד אותה בעדינות.
דני סידרה את השמלה שלה במהירות, היא לא הייתה רגילה לשמלות, וגם לא לכל הרשמיות הזו. "יודע מה, מעכשיו אתה יכול לקרוא לי דנ.. אה, אלכס ."
הבחור התכופף אליה והסתכל לה בעיניים, עיניו היו שחורות וחמות. "אני חושב שכבר דיברנו על זה אל.. מיס, למה את חוזרת לנושא הזה שוב ועוד בפומבי?" לחש, תוך כדי שהוא מסובב את ראשו לצדדים כדי לוודא שאף אחד לא שומע.
"אבל אני לא מבינה מה הבעיה," אמרה דני מבולבלת. "אני נתתי לך את אישורי."
"את נתת לי את אישורך, אבל אדוארד, אביך לא. את יודעת כשאנחנו לא נמצאים תחת כל השומרים אני לא מתנהג אלייך ברשמיות, אבל כשאנחנו נמצאים בפורום מסוכן כמו עכשיו אני דואג לנו מיס," ענה לה הבחור מהר ובלחישות.
"מה כבר אבא יכול לעשות?" במילה אבא עברה בה מן צמרמורת, היא מעולם לא זכתה להגיד את המילה הזו ולהתכוון לבן אדם שהוא באמת אביה.
"מיס, את יודעת טוב מאוד מה יכול לקרות, לאון כבר לא יהיה יותר, מה שיישאר ממני יהיה זה פוחלץ בסלון שלכם."
דני סוף, סוף ידעה את שמו, לאון. היא הבינה זאת ממה שהוא אמר קודם.
"אתה לא חושב שאתה מגזים?" שאלה בלחש.
לאון פתח את הפה כדי לענות לה, אבל אחד מהשומרים האחרים התקרב, "לאון, אתה לא מתכוון ללוות את מיס אלכסנדרה לתוך הבית החדש שלה? הוריה מחכים לה."
"כן, אני בדיוק אמרתי לה את ההוראות שאמרו לי לתת לה."
"יופי, כי אתה יודע שהוריה לא אוהבים לחכות. לכן תכניס אותה. עכשיו!" השומר אמר בכעס, דני שמה לב שעיניו מביעות חשש.
לאון הפנה את מבטו כלפי דני, "יופי, תראי למה גרמת," אמר והחל להתקדם לכיוון הבית.
דני נשארה במקומה, היא לא הייתה בטוחה שהיא רוצה ללכת אחרי הבן אדם הזה.
"נו מיס, בואי כבר." לאון אפילו לא היה צריך להסתובב כדי לדעת שהיא לא הולכת אחריו, הוא הכיר את אלכס יותר מידי טוב, כבר הרבה שנים וכשהיא עצבנית היא תעשה הכל דווקא.
דני הסתכלה על לאון מתקדם, הוא אפילו לא טרח להסתובב כדי לוודא שזה באמת נכון שהיא לא הולכת אחריו. היא הבינה שאין לה טעם להמשיך ולנסות לעשות דווקא, והחלה ללכת אחריו.
לאון פתח את הדלתות ונכנס לתוך הבית, דני נכנסה אחריו אך בשנייה שרגלה דרכה בתוך המבנה כל גופה קפא, היא לא ראתה בחיים כזה פאר כל המסדרון היה עטוף בתמונות, מהתקרה ירדה נברשת זכוכית שהפיצה אור בלתי רגיל- לפחות בעיניה.
לאון הסתובב כלפיה, "מיס, אם תועילי להעביר אלי את המעיל שלך בבקשה?"
דני התעוררה מהקיפאון ששרר בה ונזכרה שניתן לה גם מעיל, אך הוראו לה לא ללבוש אותו כיוון שאלכס תמיד החזיקה אותו, ביד שמאל כמובן, אלכס הייתה שמאלית.
לאון הביט באלכס מגישה לו את המעיל, היא החזיקה את המעיל כרגיל. הוא לא ראה אותה אף פעם כמעט לובשת אותו, למרות שהכל היה נראה כרגיל הוא הרגיש שיש בה משהו שונה הוא לא הצליח להצביע על משהו ספציפי אבל הייתה לו תחושה שהחודש הזה שהוא היה פה לארגן את הבית לבואם שינה במעט את אלכס.
אלכס ראתה את השומר שעמד בכניסה מסכל עליהם. "תודה, המ&hellip לאון." היא אמרה מהר מחשש שההתנהגות שלה נראית להם חשודה מידי.
"אין בעד מה מיס." לאון תלה את המעיל על המתלה המפואר שהיה ליד הדלת כניסה והמשיך להוביל את אלכס לאולם אוכל, הוא שמע את הצעדים של אלכס מאחוריו כך שהוא ידע שהיא לא נשארה במקום שוב.
"לאון, גם הבית הקודם היה מפואר כל כך ככה?"
לאון נעצר מופתע לפני הדלתות הסגורות של אולם האוכל, "סליחה?" אמר והסתובב אליה, "את לא זוכרת את הבית הקודם שלך?" לאון הרים גבה כלפיה.
"אני זוכרת, רק שאני כבר מלידה רגילה לכל הכסף הזה, פשוט רציתי לדעת איך זה נראה מנקודת המבט שלך." אמרה דני במהרה מנסה לחפות על מה שאמרה.
פניו של לאון חזרו למצבם הרגיל. "אה, ממ&hellip להגיד לך את האמת, אני חושב שהוא פחות מפואר ממה שהיה קודם. מה שהיה אז היה נראה כמו ארמון, עכשיו זה נראה סתם כמו אחוזה."
דני הייתה בשוק אם זה פחות ממה שהיה להם שם, מה היה להם שם? היא לא הייתה בטוחה שהיא רצתה לדעת, היא לא האמינה שתצליח להחזיק מעמד בידיעה שיש אנשים שיכלו לאמץ עוד תריסר ילדים מאיפה שהיא באה והעדיפו להוציא את זה על בתים.
"ועכשיו מיס, הגיע הזמן לארוחת הצהריים." לאון פתח את דלתות אולם חדר האוכל, דני הסתכלה סביב עצורת נשימה.
"אלכסנדרה, אלכסנדרה יקירה." דני סובבה את ראשה למקור הקול וראתה את ליאורה מתקדמת לכיוונה, היא ידעה מי זו ליאורה, הראו לה תמונות לפני כן כדי שלא תיווצר אי הבנה בנושא רגיש כמו ליאורה ובמיוחד כמו- אדוארד.
ליאורה התקרבה לדני וחיבקה ונישקה אותה. " איך עברה עלייך הנסיעה מתוקה?"
"הנסיעה?" דני לרגע הייתה מבולבלת, היא הייתה באופוריה מהאהבה שהרעיפה עליה ליאורה, לדני לא הייתה אמא שתרעיף עליה כזו אהבה, לא הייתה לה אמא או הורים, הם נטשו אותה, זרקו אותה בבית יתומים דפוק.
"כן, מותק. הנסיעה." ליאורה החזירה אותה למציאות.
"אה, הייתה בס-"
"אוי, אלכסנדרה הבגדים שלך כל כך מקומטים, מה חשבת לעצמך שקימטת אותם ככה? למה לא לבשת את הבגדי נסיעות שלך? מה יגיד אביך על זה?" ליאורה הפסיקה את דני באמצע בזעזוע.
"המ&hellip" דני לא ידעה מה לענות, אך לפתע הדלתות של האולם נפתחו ברעש גדול, דני סובבה את ראשה, אדוארד נכנס לאולם האוכל.
"ליאורה," אמר אדוארד בהנהון ראש כלפי אשתו ואז המשיך ישר לכיוון מקומו מבלי להפנות אפילו חצי מבט לכיוונה של אלכס, "אלכסנדרה, ידעתי שתאחרי מזל שלא הגעתי לכאן מהשנייה שאמרו לי, כל דקה חשובה לי ואני לא מוכן לזבז אפילו אחת על חוסר אחריות אידיוטי של בן אדם אידיוט."
"טוב לראות אותך גם, אבא."
אדוארד חלף על פני דני בהתעלמות חדה מברכת השלום, לרגע הוא עצר מול דני הסתכל על הבגדים שלה, משם עיניו עברו על ליאורה הוא פתח את פיו, אך חזר בו ממה שהיה לו לומר והתקדם לשולחן. "ועכשיו, איפה המשרתים האלו? אני רעב, אם הם לא מגיעים תוך עשרים שניות אני מפטר את כולם!"
בשנייה שאדוארד סיים לומר את המשפט נפתחה דלת קטנה בקצה האולם ושלושה משרתים נכנסו פנימה לכיוון שולחן האוכל, כל משרת משך כיסא וחיכה, דני הביטה לראות מה קורה, כדי לדעת איך לנהוג.
אדוארד התקדם והתיישב בראש השולחן, ליאורה הלכה אחריו משפילה את ראשה מתיישבת בצד ימינו של אדוארד, דני הבינה שמקומה נמצא משמאלו של אדוארד.
לאחר שהתיישבו המלצרים יצאו ולאחר כמה שניות חזרו עם סלטים וקנקני מיץ.
"אדוני האם אוכל למזוג לך יין?" אחד המלצרים פנה לאדוארד, אדוארד בתגובה הרים את גביעו, אולם הגביע לא היה בכלל קרוב למלצר אלא ממש מעל רגליו של אדוארד.
"תביא לי אני אמזוג לו." ליאורה שלחה את ידה ולקחה מהמלצר את בקבוק היין, אדוארד גיחך בתגובה למעשיה של ליאורה, דני יכלה לראות בעיניו שמץ של זלזול.
ליאורה קירבה את בקבוק היין לגביע ומזגה לתוכו, לפתע נשמע רעש חזק של בום מכיוון המטבח, דני קפצה מקומה וליאורה בתגובה הפנתה את ראשה בבהלה ושפכה מחצית מהבקבוק על בגדיו של אדוארד.
עיניו של אדוארד נפתחו, ליאורה ואדוארד נעמדו ברגע אחד, דני יכלה לראות את הוריד בולט במצחו של אדוארד מרוב עצבים, הוא התקרב לליאורה, ליאורה בתגובה השפילה את מבטה והתרחקה צעד אחד אחורה, דני הבחינה ברעדים קלים אשר עברו בגופה. "חתיכת לא יוצלחית שכמותך! טיפשה! את לא יודעת לעשות כלום כמו שצריך, גם לחנך בשר מבשרך את לא יודעת, את צריכה להתבייש מטומט-"
" תעזוב אותה היא לא עשתה את זה בכוונה, למה אתה מלכלך את הפה שלך ככה על אמא? מי אתה חושב שאתה, אה? שאתה מרשה לעצמך&hellip" דני לא סיימה את הנאום שלה, כשהרגישה את כף ידו של אדוארד נוחתת על לחייה.
דני הסתכלה עליו המומה, שקט שרר באולם, היא התקרבה לשולחן ונעמדה ליד אדוארד, היא הסתכלה על כולם והבחינה במבטים המופתעים של המלצרים ואת המבט השואל של ליאורה שמנסה לנחש מה דני תעשה הלאה ובתגובה משכה דני את המפה עם כל הדברים מטה, כל הצלחות עם האוכל והכוסות, הכל נופץ לרגליו של אדוארד.
אדוארד הפנה את מבטו לדני, בעיניו היה מבט רצחני, מפחיד, "מה את חושבת שאת עושה?!" צעק.
דני לא פחדה, היא לא יכלה להכיל יותר את מה שקורה פה, היא ידעה שאם היא תישאר עוד דקה כולם יצטערו על זה, היא הפנתה את מבטה כלפי אדוארד, "אתה אוהב שכל הדברים נכנעים לרגליך, נכון? אז את כל האנשים כבר הצלחת עכשיו אני עזרתי לך עם הכלים." אמרה ויצאה בכעס מאולם.
לאון ראה את כל זה, הוא היה המום, הוא בחיים לא ראה את אלכס מתקוממת ככה מול אביה, זה היה משהו חדש הוא ידע שמשהו השתנה באלכס מהרגע הראשון שהוא ראה אותה, אך הוא לא ידע מה גרם לשינוי הזה.
הוא הסתכל מסביב אדוארד עמד קפוא ומבט של רוצח היה בעיניו. המלצרים, לאחר שעיכלו את מה שקרה שם החלו לחוג סביב אדון הבית כדי לנקותו ולסדר סביבו את הבלגן שיצרה אלכס, אבל הכי מוזר בסרט הנע שהיה מולו היה זה החיוך, הגיחוך הקטן שהוא ראה על הפנים של ליאורה, זה היה גיחוך מרושע, גיחוך שלא התאים לה. עיניו של לאון קפאו על ליאורה לזמן מה כשלפתע בפתאומיות היא הרימה את ראשה ומבטיהם הצטלבו לאון תוך שנייה הסיט את
לאחר דקה הוא שמע קול נשי מכחכח בגרון, הוא הרים את ראשו, זאת הייתה ליאורה, היא באה לכיוונו.
"כן, במה אני יכול לעזור?" לאון שאל במהירות.
"ממ... אני מחפשת את אלכסנדרה, ראית במקרה לאן היא הלכה? שמתי לב שאתה עומד פה כבר זמן מה מתחילת הארוחה," אמרה והביטה שנייה מאחוריה והוסיפה, "אם אפשר לקרוא לזה ארוחה."
לאון הרים את ידו והצביע לכיוון המדרגות, "היא עלתה למעלה, אני מאמין שהיא נכנסה לאחד מהחדרים."
"תודה." ליאורה עלתה במדרגות ונעלמה במסדרון.
לאון הביט חזרה לתוך האולם ונכנס פנימה כדי לעזור לנקות את הבלגן.
ליאורה עברה במסדרון ונכנסה דלת, דלת מחפשת אחר אלכס, היא ראתה משהוא זז בקצה המסדרון היא התקרבה לאט ואז היא ראתה אותה, את אלכס יושבת בפינת המסדרון מוצנפת כשראשה בין רגליה, ליאורה הניחה את ידה על כתפה של אלכס.
"מה שעשית שם היה יוצא דופן. תודה אלכס, עשית את זה למרות שלא היית חייבת. הפתעת את כולנו."
דני הרימה את ראשה לאט והביטה בפניה של ליאורה, ליאורה חייכה אליה חיוך עדין ואוהב.
"תמיד הוא התנהג אלייך ככה? ואף פעם לא עשיתי כלום?"
ליאורה הביטה בעיניה, דני ראתה שהיא שוקלת מה לענות, לבסוף ליאורה הנהנה בראשה.
דני פתחה את עיניה בתדהמה, איך אלכס לא הייתה עושה כלום? איך היא נתנה לאביה להתייחס לליאורה ככה?
"סליחה," אמרה דני בשם אלכס, היא הרגישה חובה לעשות את זה. "מעכשיו אני יהיה פה אמא, אני אעזור לך, אעשה כל מה שאוכל."
החיוך של ליאורה גדל, היא שלחה את ידה וליטפה את ראשה של דני. דני הרגישה חמימות שעוטפת אותה, במקום מגנה היא הרגישה מוגנת.
"אלכס, מתוקה שלי. בואי ואני אראה לך איפה החדר שלך, אני בטוח שאת סקרנית לגביו, נכון?"
דני התרוממה מהרצפה וליאורה הלכה חזרה מהכיוון שממנו היא באה, דני הלכה אחריה, ולקראת תחילת המדרגות שמהם עלתה דני לקומה השנייה ליאורה נעצרה ופתחה את אחת הדלתות, היא נתנה לדני להיכנס ראשונה. דני נכנסה לחדר ונשימתה נעצרה, אילו עוד הפתעות יכולת להיות במקום הזה, כל אזור יותר מרשים מהאזור הקודם לו.
החדר היה כולו בגווני כחול, ואפילו קיר אחד היה מלא צדפים, דני התקרבה אליו והעבירה את ידה עליהם.
"את מזהה את הצדפים האלו אלכס?" שאלה ליאורה.
"המ..." דני לא ידעה מה לענות, היא ניסתה לחשוב על תשובה שתעזור לה להתחמק, היא לא מצאה אז היא פשוט הנהנה בראשה מן הנהון נטרלי שכזה.
"את זוכרת אלכס, את הטיול הזה? כשיצאנו כשהיית בת עשר בערך, פעם ראשונה ואחרונה שיצאנו בתור משפחה, פעם ראשונה שאבא שלך התנהג אליך כאילו הוא אביך, כל כך נהנתי לצפות בכם מהצד אוספים את הצדפים האלו יחד."
דני השפילה את מבטה היא לא ידעה מה היא אמורה להגיב. "מה קרה לו אמא? הוא ככה מאז שהתחתנתם?"
ליאורה התיישבה על המיטה של דני ושיחקה בבטבעת שענדה על ידה, דני ידע שזהו סימן למתח או חוסר נוחות.
"הוא לא תמיד היה כך, פעם הוא היה אדוארד, פשוט אדוארד. אבל בתקופה האחרונה של הריון שלי, הוא השתגע הכסף עלה לו לראש, הוא אמר שהוא לא תכנן שהמשפחה תגדל פי שתיים, לאחר הלידה הוא פשוט אמר לי לבחור אחת ו..."
ליאורה נעצרה בבת אחת והרימה את ראשה במהירות, היא הסתכלה על אלכס לראות מה היא קלטה, היא הבינה משהו שהיא לא הייתה אמורה להבין.
"לבחור אחת?" שאלה דני בהרמת גבה.
היא קלטה, ליאורה נעמדה במהירות ופתחה את הדלת של החדר. "סליחה, אמרתי יותר מידי." היא יצאה מחוץ לחדר, אך אלכס לא עזבה את זה והחזיקה בידה של ליאורה.
"אמא, את יכולה בקשה לספר לי למה התכוונת?"
ליאורה משכה את ידה חזרה, "יבוא יום ואת תדעי את כל האמת אלכס, את הכל," אמרה וירדה במדרגות.
דני נשארה נטוע במקומה, במוחה רץ הקטע האחרון, הסיפור על אדוארד שוב ושוב.

רעות שתקה.
"תגידי משהו.. בבקשה..." ביקשה רעיה. "מה שאת רוצה"
"הוא יודע שאת דתיה, ושאת?"
"כן, הוא יודע עלי מלא דברים, וזה לא מפריע לו.." ענתה.
"ולך זה לא מפריע? פשוט.. למה?"
"הוא נחמד, והכרנו במקרה, וזה ממש בסדר.. גם עכשיו" ענתה רעיה.
שתיקה השתררה ביניהן ואחר זמן מה רעות הרגישה צורך לומר משהו, "אני שמחה בשבילך.. ממש, אני פשוט מעכלת.. ואני לא יכולה לשפוט אותך, אף אחד לא יכול..."
רעיה חייכה "תודה"
רעות הנהנה "אני בטוחה שתעשי את מה שהכי נכון בשבילך, ועכשיו.. אני רוצה ללכת לישון, אז לילה טוב"
רעיה חיבקה אותה באהבה ונתנה לה ללכת.
רעות נכנסה לחדרה, נשכבה על המיטה אך לא הרגישה עייפה כלל, היא חשבה על רעיה וההחלטות שלה, למרות היותה אדם מבוגר ואחראי.

******

שעה לאחר מכן נכנס אוהד לביתו, "היי" אמר בחיוך.
הדר, אחותו הגדולה הציצה מהמטבח לראות מי הגיע, "איפה היית?" שאלה.
"יצאתי" ענה אוהד.
"מאז שביקשתי ממך להביא לי את הארנק? רוצה קפה?"
"לא" ענה אוהד, צוחק "היה לי מספיק היום"
"אז יצאת? לאן? עם מי?" שאלה הדר בהתעניינות.
"רעות, את מכירה אותה, היא ודודה שלה ביקרו אותנו בבית לפני שנים.."
"רעות? זאת עם העיניים היפות? והחיוך החמוד הזה? היא כל כך חמודה! איך היה לך?"
"בסדר.. היא ממש נחמדה" ענה אוהד
"שלחת לה הודעה? התקשרת, משהו?" ביררה
"לא.. אבל ראית את אלישבע?" אלישבע, אחותו הקטנה של אוהד, בשנה.
"יצאה.. עם אלעד, דייט משהו, השיגה אותך כבר.." ענתה הדר בצחוק.
אוהד התחיל ללכת לחדרו, "לאן אתה הולך?" שאלה הדר " להתקשר אליה?"
אולי" ענה ונכנס לחדרו.
"תמסור לה דש!" צעקה הדר אחריו, אבל אוהד כבר לא שמע אותה.
הוא התיישב על המיטה שלו.חטשב על זה שנדר צודקת, אך באותו רגע התפרצה לחדרו, "התקשרת?"
"נודניקית! לא התקשרתי עדיין, ואם לא תפריע לי אז אולי בסוף אני אצליח!" ענה.
"טוב, סליחה.." צחקה הדר.
***
רעות לא הצליחה לעצום עין אחת , היא הרגישה מן הרגשה מוזרה שאותה מתרחקת ממנה, משתנה.
'תפסיקי לחשוב על

פרק 2:
למחרת, אחר הצהריים ניגשה רעות אל רעיה, "תגידי, אמרת למתן לבוא לארוחת שבת?"
"לא"ענתה.
מתן, היה חבר ילדות של רעות, הם אפילו הדריכו יחד בסניף.
"למה?" שאלה רעיה.
"כי מגיע לו להיות קצת בבית.. הוא מעל שבועיים לא היה עם המשפחה שלו..."
"ומה איתנו? אנחנו לא מספיק משפחתיים בשבילו...?"
רעות אפילו לא הספיקה להגיב. איתי ירד בסערה לסלון עם הטלפון ביד, צועק ש-אלון, חבר שלו מהצבא מגיע אליהם לשבת.
"למה אתה אף פעם לא מודיע מראש?!" רטנה רעיה.
"כי אף אחד לא רוצה לדעת" ענה איתי.
"מה? אני צריכה שתדחוף לי עוד חברים שלך הביתה ואז במוצ"ש תשכנע אותם להתקשר אלי לצאת?!"
"די! בני כמה אתם?! 2 ילדים בני שלוש! אביתר יותר בוגר מכם!" צעקה רעות ללא ציפייה שתעורר כל תגובה "אני עולה למקלחת"
***
"רעיה!" צעק איתי מהמטבח ואחר כך עבר ללחישה "בואי נעשה לרעות קטע.."
"די, נו.. היא צודקת אתה באמת ילד בן שנה. איך נתנו לך להתגייס בכלל?"
איתי צחק ופתח את הברז במטבח. אחרי דקה נשמעה צעקה מהקומה העליונה. "איתי!!! תסגור את הברז במטבח, המים קפואים!!"
"אני שוטף כלים!" צעק בחזרה.
"ממתי אתה שוטף כלים בכלל?!"
***
10 דקות לפני שבת. רעיה ואלון כבר הגיעו. רעת בדרכה למטבח, נתקלה בחברו של איתי.
"היי" חייך אליה אלון
רעות החזירה חיוך מובך. דקה שלמה שנדמתה כנצח עמדו אלון ורעות אחד מול השני. ואלון משיך לחייך לה.
"טוב.. אני חייבת לזוז..." אמרה רעות ואלון מלמל איזה "כן בטח" וזז הצידה.
רעות רצה למטבח, מובכת בצורה קשה. ואיתי, צוחק עד כאב, עד הכאב של הדחיפה שנתנה לו רעות. "כאפת שטות מגיע לך!"
לאחר סעודת השבת נשמעה דפיקה בדלת, מתן עמד, מחייך, מחכה לרעות.
"את באה?" שאל, מחכה לסיבוב הקבוע שלהם בערב שבת, מספרים חוויות מהשבוע, מתעדכנים בשינויים וצוחקים עם חברים. ממש כאילו הם עדיין ילדים.
רעיה ועטרה, חברתה, יצאו גם הן לסיבוב. בדרך עברו ליד הספסל שישבו בו מתן ורעות.
"אני ממש לא רוצה להיות רכלנית.. אבל זה ממש מעניין אותי, אחותך והבחור החמוד הזה שבא לקרוא לה יוצאים?" שאלה עטרה.
רעיה צחקה, "הלוואי.. שני קשים.."
"חבל.. הם נראים מממש חמוד ביחד.." ענתה. ועטרה רק מלמלה "תתפללי על זה"
***
יום בהיר. שבת בבוקר. רעיה, עטרה ורעות יצאו לבית הכנסת.
"רעיה, חגית פה.." לחשה רעות.
"איזה יופי, ה'שדכנית' של השכונה.. עטרה, לכי אליה תמצא לך כמה בחורים, רק תיזהרי שלא יהיו דפקטע" ענתה רעיה, אפילו לא מנסה להסתיר את הזלזול בקולה.
"רעיה, תגידי תודה שהיא הסכימה להכיר לך את את מה-שמו, הנכד שלה.." ענתה רעות.
"אלעד, ותודה.. אני יכולה להסתדר בעצמי"
חגית התקרבה אליהם.
"שבת שלום" אמרה "אני פשוט נורא ממהרת.." והמשיכה לדרכה.
"מה קרה לה?" שאלה רעות
"בטח לא השידוך האחרון שלה היה אסון.." צחקה עטרה שמהר מאוד השתלבה.
"בטח עצבנית על מה שקרה עם אלעד" ענתה רעיה "למרות שהוא היה ממש סבבה, פשוט לא בשבילי.. אמרתי לך"
****
אחר הצהריים ישבו רעות ומתן על הדשא בגנה השכונתית.
"באמת התחלת להתנדב בהדסה?" שאל "איך את מוצאת את הזמן עם הלימודים שלך"
"אתה מכיר את אבא שלי.. תמיד שיגע אותנו ב-'זמן לא מוצאים.. זמן עושים'" ענתה
"כן.. אבל ניראה לי שהמשפט הזה הולך אחרת" צחק מתן, ורעות צחקה את צחוקה המתגלגל שמתן כל כך אהב ורק גרם לו לצחוק יותר.
הוא חייך אליה, ואור השמש קרן על עיניו. רעות מעולם לא הרגישה מובכת לידו, אבל משהו בפעם הזאת גרם לה להרכין את ראשה להסתכל על השא הירקרק.
****
בבוקר יום ראשון, רעות קמה ממיטתה בבהלה כשגילתה שהשעה היא שמונה וחצי.
היא ירדה במהירות למטבח "למה לא הערת אותי?!" צעקה לעבר איתי ששתה קפה בשלווה כחיפשה את צנצנת הקפה.
"עכשיו את רוצה שאני אעיר אותך?" שאל בצחוק.
"איתי, פעם אחת תהיה רציני.. אני מאחרת, ואני עייפה כי לא נתת לי לישון בלילה עם השיחות טלפון שלך עד ארבע לפנות בוקר" ענתה
"בעייתך ששמעת אותי עד החדר שלך כשאני הייתי במטבח"
"מצחיק משהו.." אמרה ויצאה מהבית. אחרי שניה חזרה "רעיה לקחה את האוטו!"
"אל תצפי שאני אקח אותך או אתן לך את האוטו..."
"תיסע באוטובוס, קרציה" ואיתי בתגובה זרק לה את המפתחות.
כשהגיעה קנתה לעצמה כוס קפה מהדוכן ליד ורצה אל עבר הכיתה שלה. בדרכה נתקלה בבחור עיר ושפכה עליו יותר מחצי מכוס הקפה שלה.
"אני כל כך מצטערת!" אמרה
"זה בסדר" ענה.
רעות התכופפה להרים את כוס הקפה והספר שלה מהרצפה ושמה לב שחולצתה התלכלכה בכתמי הקפה.
היא הסתכלה על הבחור שנתקלה בו. חולצתו אף היא היתה מוכתמת.
"אני באמת מצטערת" אמרה שוב.
"זה בסדר, באמת" ענה בחיוך" אוהד, נעים להכיר"
"רעות" ענתה גם היא בחיוך.
"אז.. רעות, אפשר לפצות אותך על חוסר הזהירות שלי ששפך לך את הקפה?"
רעות החלה להגיד משהו אך אוהד מיד חייך אליה שוב ואמר, "אני אבליג בשקט.. היום בערב זה בסדר?"

שלחתי אותו כבר, מחכה שיאשרו...

פרק אחד עשרה
בס"ד, יום רביעי, ה' ניסן, אמצע כיתה י'.
הלכתי ביחד עם צופיה וסיגל לקיוסק של השמינית, ליד הקרוונים של הפנימייה של כיתה ח'. שמענו צעקות, "החיינוקיות רבות" סיגל אמרה בדאגה מסוימת, כאילו כדי לציין עובדה, אבל צופיה דחפה לה מרפק (וחשבה שאני לא רואה אותו), הם הביטו בי לשנייה במבוכה, ומיד שינו נושא. שתקתי. מחשבה מנחמת ניסתה לחדור למוחי: 'למה שזאת תהיה דווקא מעיין במריבה? הן הרי שלושים

"מה השתבש?" שאל קירדס את עצמו.
הרכיבים היו מדוייקים, מילות הקסם המתאימות בוטאו באופן מדוייק, אפילו תהליך הקסם היה צפוי - אבל התוצאה הייתה שגויה.
קירדס התהלך ברחוב הכמעט שומם, והאנשים היחידים שעברו בו - חשבו אותו לזקן תמהוני והתעלמו ממנו.
כנראה צריך להתחיל את הכול מחדש, אבל הפעם - אסור לו להיכשל!
--*--

"ראיין, תשמע, ראש העיר צלצל אליי היום," אמר פקד נוח בואייט, "הוא מבקש שנרד מהעניין עכשיו ומייד".
"אדוני, סוף - סוף יש לי קצה חוט," אמר בלש ראיין דרבין, "האריסון נעלם, ויש לי עד...".
"אני רוצה שתיקח סוף שבוע חופשי," אמר נוח, "לך עם מגי לפארק, קנה לה גלידה או משהו...".
"ומה עם העד?" שאל ראיין.
"הפסיכיאטר הצהיר שהעד שלך כנראה "לוקח" משהו חזק," אמר נוח, "הוא יישפט בנוגע לזה - אבל העדות שלו מוטלת בספק".
"בסדר המפקד," אמר ראיין, "נתראה בשבוע הבא?".
"כן," אמר נוח, "ואל תדאג בנוגע להאריסון, הוא יימצא בסופו של דבר. הוא ללא השוטר הראשון ש"הלך לאיבוד" בניו יורק".
--*--

כרכרת הסוסים נסעה בקצב איטי ברחובות העיר איברו, מסביבה צעדו שמונה חיילים מהמאומנים ביותר במשמר המלך הווארד, חמושים בנשק מרגל ועד ראש.
הנשק כלל לא נועד לראווה. כל מי שמנסה להיכנס לכרכרת האסירים ללא רשות, וקל וחומר אם מישהו מנסה לצאת ממנה - המלך ציווה שלא להסס "להיפטר" ממנו.
כי אם מישהו משלושת תושבי כרכרת האסירים יצא בשלום לחופשי - המצב יהיה מסוכן לכל תושבי הממלכה.
הנוסעת הראשונה בהתה בשיעמום דרך הסורגים של הכרכרה.
שיערה השחור הקצר והמתולתל גירד לה מהבוקר, אבל כמובן שאף אחד לא הסכים לשחרר לה את הידיים מהאזיקים כדי שהיא תגרד אותו בעצמה, או לחילופין - שמישהו יגרד במקומה. "אין אמון באנשים בימינו" אמרה לעצמה.
שמה היה טורנלסטלה, כך כונתה בין בני מינה - אלפי הים, או כמו שבני האדם מכנים אותם בזלזול "שדי המעמקים".
אבל אף אחד לא כינה כך את טורנלסטלה, מכמה סיבות.
הסיבה הראשונה הייתה, שמגיל צעיר לטורנלסטלה נמאסו החיים המשעממים במצולות, ולכן, היא עזבה את הבית והסתובבה בקרב בני האדם. כך נעשתה בעצם ל"אלפית אפלה" בקרב בני מינה.
הסיבה השנייה הייתה, שמי שצחק על טורנלסטלה בגלל שהיא אלפית, או על עורה הירוק, לא נשאר בחיים למשך הרבה זמן.
חבריה של טורנלסטלה כינו אותה בשם "טורי".
כמה ימים אחרי שעלתה טורי אל פני השטח, לקח אותה תחת חסותו האדם השני היושב בעגלה - ראמפ.
ראמפ היה אדם בגיל ה־60 המאוחרות שלו שניהל גילדות גנבים ברחבי האימפריה. אבל למרות שהיה אדם זקן - כוחו של ראמפ היה כשל נער צעיר וחזק.
ראמפ ניצח בקרבות רבים מחוץ לגילדות ובקרבן, וכמעט כולם סמכו על השיפוט שלו.
לעומת בת החסות שלו, ראמפ שרק להנאתו, מחכה שיגיעו אל היעד.
"אתה באמת חייב לעשות את זה?" שאלה טורי.
"אני משועמם," מחה ראמפ.
"יש לי הצעה - תעשה מה שקיילי עושה," אמרה טורי, "היי קיילי, יש לך אולי איזה קסם שיכול לגרד לי בראש?".
קיילי, הנוסע האחרון והצעיר מכולם, ישב בצורה מזרחית על העגלה בעיניים עצומות, מתעלם מכל מה שקורה סביבו.
קיילי היה בן למשפחה של דרואידים בכפרים הרחוקים, ורק לפני 3 שנים פרש מחיי הבדלנות ועבר לחיים של בן עיר, תחת חסות ראמפ שראה בו פוטנציאל.
שלושת האסירים נידונו במשפט אתמול למאסר עולם, בעבור גניבת איזה ספר קסום וחשוב, והבאתו לאיזשהו מכשף...
הטענה היחידה שהייתה לראמפ במהלך המשפט: "הסיפור לא כל כך מדוייק".
"אני עוד רגע משתגעת!" צעקה טורי, "אם אתם רוצים להרוג אותי - תהרגו אותי עכשיו!".
הכרכרה נעצרה.
"אנחנו לא במקום הנכון", אמר קיילי ששתק מתחילת הנסיעה עד אז.
טורי הביטה דרך הסורגים וראתה שהם באמצע יער כלשהו, ממש לא קרוב לבית הסוהר, ואז שאלה, "איך ידעת?"
"מה זה משנה, את בין כה וכה לא מאמינה בשטויות שאני אומר..." אמר קיילי בלגלוג.
"אולי שכנעת אותם?" הציע ראמפ.
דלת הכרכרה נפתחה ואליה נכנסה אישה צעירה בעלת שיער בצבע גזר, לבושה בבגדי מסע בצבע תכלת.
האישה הביטה בשלושתם בעניין ואז אמרה: "שמי הוא ליבאסי, אני נזירה ממסדר הנבדלים, בואו איתי אם אתם רוצים להישאר בחיים".
--*--

"אוכל! אני רואה אוכל!" אמר דרק.
הם נחתו ליד שדה שנראה נטוש וסדריק נפל מגב הדרקון על האדמה.
הדרקון הסתער על השיחים של החסה וקרא "איזה טעים! אתה חייב לנסות!".
"אני אוותר הפעם" אמר סדריק, שעדיין סבל מכאב גב עקב הנפילה.
"אתה מפס... אהההה!" דרק בכאב.
חץ ננעץ בכנף של דרק והוא קרא בכאב.
"עכשיו תפסתי אותך, מכשף!" נשמע קול מבעד לשיחים.

המשך יבוא...
תגובות יתקבלו בברכה!

"החיים לימדו אותי כמה דברים:
להמשיך הלאה, להתעלם ממה
שאומרים, לחייך חיוך ענק לאלה
ששונאים אותי ולומר בראש מורם: 'תראו אני מאושרת!"
***

פרק 1:

רעות יצאה במהירות מהאוניברסיטה העברית בירושלים, רצה לכיוון המכונית שלה, חולפת על פניהם של סטודנטים שחייכו אליה.
שעת צהריים מאוחרת, שבה הייתה צריכה לאסוף את אחיה הקטן, אביתר מבית הספר.
אביתר בן ה-6 שמח לראות אותה.
"רעות!"

פרק שמיני
בס"ד, יום חמישי, כ"ו כסליו, נר שני של חנוכה, אמצע כיתה ח'.
באותו השבוע, חזרתי הביתה לחופשת חנוכה, בזמן שהנחתי את התיק הגדול מהפנימיה בחדרי, הרהרתי בתוכנית שתגרום לאמא לדבר איתי על אבא, לא העזתי פשוט לשאול אותה.
לאחר שסיימתי לפרוק את כל הכביסה המלוכלכת הדלקתי במחשב את השיר האהוב על אבא, ראיתי את אמא מרימה את הראש לרגע, קולטת את השיר, אבל היא מיד הורידה בחזרה את ראשה והתעלמה, היא נכנסה למטבח. נכנסתי אחריה למטבח וראיתי שהכינה פסטה,
ניגשתי אליה וביקשתי ממנה שנוסיף שוקולית לפסטה, כמו שאכלנו כשהיינו קטנות, אני יודעת יפה מאוד שזה היה הפטנט של אבא שלי להשתיק אותנו כשרצה שקט בבית, הוא היה אומר לנו אז "אם תהיו בשקט תאכלו לארוחת הערב פסטה עם שוקולית".
אמא, כאילו בכוונה, רק הסכימה, שוב לא ניסתה לפתח שיחה עליו, התאכזבתי, אך מעיין, אפילו בלי לדעת שהיא עוזרת לי התקרבה לצלחת שאמא שמה על השולחן עם פסטה ושוקולית ושאלה בתדהמה, "מי המציא את הפטנט המוזר הזה? זה טעים ביחד?".
אמא הניחה בחבטה את הצלחת על השולחן והביטה בי "מה קורה איתך היום?", לא עניתי לה, התיישבתי בשקט בכיסא מזמזמת את השיר של אבא שהתנגן בשיא הווליום, מעיין הביטה בי, אחר כך באמא ושוב בי, לבסוף שאלה "זה השיר של אבא?", אמא הביטה בה בתדהמה "את זוכרת אותו?" היא שאלה, מעיין הנהנה בשקט והוסיפה לתנועת ראשה שאלה משלה "אמא, למה אף פעם אנחנו לא מדברות עליו? תמיד כשאני רוצה לדבר עליו שירה משתיקה אותי", אמא ענתה
עכשיו הבנתי, זה לא מה שהיא ניסתה לעשות.
אמרתי "אמא, אחרי האוכל אני רוצה שנדבר שיחת בנות, את, מעיין ואני". אמא ענתה לי ברוך "בסדר מתוקה", אבל מיד הוספתי "ואל תיבהלו אם אני אבכה, זה באמת נורא קשה לי".
לאחר האוכל התיישבנו ביחד על הספה הקטנה ואני פתחתי באומץ, "אמא, מה לדעתך צריך להיות היחס שלנו לאבא?" אמא ענתה "מה שאתן מרגישות", מעיין אמרה בשקט "אני לא מצליחה לשנוא את אבא". רציתי כל כך להרביץ לה אבל אמא החזיקה את ידי, היא ידעה מה תהיה התגובה שלי, היא ענתה למעיין "זה טוב מתוקה, הוא אבא שלך למרות הכל, תאמיני לי שהייתי רוצה שתאהבו אותו ושתכירו אותו ותבלו איתו לפעמים", ושוב אמא לא נתנה לי לדבר כשמעיין
לפני שאמא הספיקה לענות, אולי בגלל רגשות האשם שלי, ואולי מפני שכבר הייתי מבולבלת לגמרי, קמתי מהספה וצעקתי עליהם, "אולי תתנו לי לדבר? אולי פשוט לא בא לי שתתערבו לי בחיים יותר מדי? אולי תתנו לי לחשוב או לחיות בשקט שלי?!", אמא ומעיין הביטו בי המומות ואני רצתי לחדר בטריקת דלת.
האמת שהיה נעים לי להרגיש שהן אוהבות אותי, אבל זה היה מוקדם מידי כדי לעכל כל כך הרבה דברים, אמא רוצה שאני אוהב את אבא?!..

פרק שביעי
בס"ד, יום ראשון, כ"ב כסליו, אמצע כיתה ח'.
בשעה שמונה בערב הלכתי למשרד של הרב, קצת חששתי, פחדתי לדבר איתו על אבא שלי, לא רציתי להתמודד עם הרגשות שלי.
נכנסתי בשקט למשרד והתיישבתי מול הרב.
הרב פתח "עשית מה שהטלתי עלייך?", הנהנתי בראשי, הוא המשיך בשאלתו "דיברת איתו?", "לא, רק הקשבתי" עניתי, הרב הקשיב ואני המשכתי בהיסוס "אני לא יודעת להגדיר מה אני מרגישה..", "את לא מעיזה לדעת",

פרק שישי
בס"ד, יום שישי, כ' כסליו, אמצע כיתה ח'.
כשהגעתי הביתה, אחריי כל הנשיקות והחיבוקים של אמא רצתי לחדר שלי, לפינה שלי. שמתי לב שמישהו הזיז את הארון מתכת שלנו ובזכותו יש לי הרבה יותר מקום בפינה שלי, הבנתי שזאת בטח מעיין, שמעיניה לא נסתר דבר, היא יודעת על כמה שאני מחוברת לפינה הזאת. ישבתי ככה צמודה לקיר ולארון הקרים ואימצתי את העיניים חזק, ניסיתי לבכות. השתמשתי בכל השיטות שהכרתי, חשבתי על

פרק שלישי
בס"ד, יום רביעי, כ"ט תמוז, חופש אחרי כיתה ו'.
עבר שבוע, הטלפון מצלצל ואני שוכבת במיטה, לא עונה לצלצול, כל השבוע הזה רק הייתי במיטה שלי, לא זזתי ממנה, רציתי להראות למעיין שהבית התמוטט בלעדיי, רציתי להרגיש שאני חסרה להם. מעיין ניסתה כמה פעמים לדבר איתי אבל אני הסתובבתי לקיר, פעמים ספורות גם אמא ניגשה לחדר, אבל ברגע שהיא רק התקרבה למיטה אני כבר ישנתי שינה עמוקה ומזויפת, היא התרחקה בשקט

בס"ד

ציירתי את השיר הזה על קיר חדרו של אחי הגדול, אבל כשהוא התחתן ועבר דירה הוא לא יכל לקחת את קיר החדר איתו, ואני עברתי להתגורר שם. ציירתי את הציור הזה, שיהיה תלוי ליד השיר.

הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִסְלִיחָה וּבְחֶסֶד,
וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם,
וּמַחֲשׂוֹף כַּף-רַגְלֵךְ יִלָּטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת,
אוֹ שִׁלְפֵי-שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ

ארוחת הערב הייתה ללא ספק מהנה במיוחד ומלאת התרגשות. כולם פטפטו בעליצות ויצרו חברויות.
שבות התיישבה בכיסא ריק על יד נערה שהייתה מוכרת לה מקבוצתה. "היי, מה שלומך?" פנתה בנימוס ובחיוך, מוכנה להכיר חברה חדשה. הנערה הסתובבה אליה בתדהמה, כאילו לא חשבה ששבות מסוגלת לדבר בכלל, פלטה מבט מלא בוז, והסתובבה חזרה אל הנערה מצידה השני, מפטפטת ברוסית קולחת.
'אופס', חשבה לעצמה שבות, מעט מושפלת. 'אלה בטח נטשה

תקציר: עדי, נערה כבת 16, אחות לדביר - בן 17, שרירי, רזה ושחום, יונתן - בן 13 וחצי, נמוך וילדותי מעט, שיער שחור ופרוע, עיניים כחולות, כיפה ירוקה-הצבע האהוב עליו, ניצן - בת 7, מתולתלת, מצחיקה ושונאת רגשנות. עדי ואחיה חווים יתמות מאם בגיל צעיר ועדי נהיית משותקת בידה וברגלה השמאליים בגיל 9 וחצי. בתיכון היא נעשית ידידה לבר האדישה, הקשוחה והקרירה, שאף פעם לא שואלת שאלות, לליאת המתוקה, הילדותית, העשירה והתמימה,

צילה הניחה את שלושת התיקים הגדולים על מיטת הברזל הקטנה ובעניה סקרה את החדר. הוא היה לא גדול מידי אבל גם בהחלט לא מידי קטן. היו בו שלוש מיטות ברזל וארונית ליד כל מיטה, בקיר הימיני של החדר ממש סמוך למיטתה היה ארון שחור וגדול מימדים ולצדו שולחן כתיבה מרווח. על הקיר ליד השרותים היה מדף ארוך שהיה מלא בספרים. חוץ מזה היו גם כמה תמונות פזורות פה ושם על הקירות.
היא לא יכלה שלא להזכר בחדרה הישן בביתה שבפתח

פרק שלישי: מוות כפול?!

אייל הרעיד את רגלו מחוסר סבלנות וכל חמש שניות הביט שוב ושוב מעבר לשולחנו לראות אם הוא הגיע, החשוד.
האישה תיארה את החשוד בצורה כמעט מדויקת כך הם הצליחו לאתר אותו ישר במאגר בגלל העבר הפלילי שהיה לו מיכאל רואי, זה היה הבן אדם שהם חיפשו.
"הוא פה," אמר עמיר מאחוריו.
"ששש... אל תפריע לי עכשיו אני מחכה לחשוד שיגיע," אייל השתיק אותו.
"אבל אני אומר לך שהוא

השנים המשיכו לנוע בקצב שלהן,ימים, שבועות וחודשים.
מרים ויסכה גדלו יחד איתן, צועדות הן במסלולים כה שונים ורחוקים, כמו שני קווים מקבילים שלא יפגשו לעולם...
יסכה עבדה במתפרה של גיטל, תופרת היתה בסבלנות ודייקנות, והשביעה את רצון מעסיקיה,
שקטה וצנועה היא, בבוקר צועדת למתפרה, ואחר הצהריים שבה לביתה, עוזרת לאמה בעבודות הבית,
ומרים, לומדת היא נגינה, מיטיבה לנגן היא על כלים שונים, וגם כל ערב

פרק שמיני

זה לא קרה, המזכירה הייתה שם שעות וגם שהלכה, מיד החליפה אותה מזכירה חדשה. דני ישבה שם שעות מביטה בדלפק, המקום תמיד היה מאויש, לא משנה מה. היא גם האמינה שזה בטח חובת הבית חולים, אחרת כל אחד היה יכול לגנוב מידע רפואי.
"הורעל," היא הביטה בגבי שותה את כוס האספרסו שלו.
"מה הורעל?" שאל מבולבל.
"אדוארד, הוא הורעל. מישהו הרעיל אותו." אמרה, "אני חשבתי שזה התקף לב, אבל מסתבר שלא."
"יודעים איזה רעל? איך הוא קיבל אותו? איזה כמות?" גבי המטיר עליה שאלות.
דני התיישרה בכיסא בבית הקפה שישבה עליו. "אולי כן, אבל אני לא יו-"
"למה לא שאלת את-"
"שאלתי אתה האחות, אבל זה הפך למידע חסוי, ליאו- אמא סיווגה כדי שזה לא יתפרסם, אפילו לספר לי אסור."
גבי גרד את הזיפים השחורים אפורים שהיו על פניו ונאנח, "ואו, זוהי תפנית."
דני הנהנה בראשה והביטה לצדדים, היא ממש פחדה שמישהו יגלה אותה נפגשת עם גבי. "אתה חושב שמי שמרעיל אותו ומי שמנסה להפיל אותו זה אותו אחד?" שאלה, היא הייתה מסופקת קצת בעניין זה.
גבי משך באפו והוציא מכיסו חתיכה של טישו שהייתה כבר מקומטת משימוש, וקינח את אפו. הוא לא היה איש אסטטי ונקי במיוחד, שיערו האפיר על ראשו וזקנו, קמטי זקנה מעטים אחלו להופיע על פניו, מתחת לשפתו היה זכר לקרואסון שוקולד שאכל קודם לכן. הוא הביט באלכס, אחייניתו ואז הוא נזכר בשיחה שהייתה לו עם אדוארד בשבוע שלאחר הלידה.
*
אדוארד הביט בפניו, בפנים של אח שלו, התאום שלו. הוא לא האמין שהוא נאלץ לעשות את הדבר הזה, שליאורה כופה עליו לעשות את הדבר הכי נורא בעולם, היא לוקחת ממנו הכל, את כל היקרים שלו היא לוקחת ממנו.
"אני מצטער גבריאל, אני באמת מצטער." אלו היו הפעמים היחידות בחייו שדמעות עמדו לפרוץ מעיניו.
"על מה?" שאל גבי, תוך כדי שעיניו נעוצות במסך הטלוויזיה. מאז שאדוארד הצליח כל כך בעסקיו גבי דאג להגיע לכאן כל פעם שהיה משחק חשוב כדי לעודד את קבוצת הכדורגל דרך מסך פלזמה ענק.
"אתה לא יכול יותר לבוא לכאן." פלט לבסוף אחרי שתיקה ארוכה.
"חח... למה אתה מתכוון?!" גיחך לעצמו גבי בלי להסיר את עיניו מהמסך, הוא הכיר את השטויות של אח שלו, זה בטח עוד אחת מהבדיחות האלו.
"אני רציני גבי, זו ליאורה. היא חושבת שתהיה השפעה רעה על התינוקת."
מהמבט החטוף שהוא נתן באדוארד הוא הבין שאחיו רציני. הוא הסתובב אליו. "אתה רציני? אתה נותן לה ככה לשלוט בך?"
הוא בחן את גבי, את השיער הפרוע, את הכרס שטיפח לו בשנים האחרונות בעזרת הבירה, ואת עיגולים השחורים שהיו תחת עיניו מחוסר שעות שינה בעקבות בילויים.
"תסתכל על עצמך! תראה מה נהיה ממך. את מזניח את עצמך גבריאל. אתה שוכח מי אתה. אתה מתחיל ממש להזכיר לי את אבא." אביהם היה בטלן שישב כל הזמן מול הטלוויזיה והעדיף להוציא את כספו על חטיפים ושתיה חריפה במקום על לבוש ואוכל לילדיו. הוא לא היה מקור גאווה בשבילם.
גבי הרגיש איך מילות אחיו חוצות את ליבו לשניים, הוא השווה אותו לאביו. הוא הסתכל על אדוארד ונעמד. "אוקיי..." אמר בלחש ויצא מהבית הגדול.
*

הוא זכר איך מאז הוא לקח את עצמו בידיים, רק כדי להיות שווה מספיק כדי לפגוש את אחייניתו. והנה זה קרה, בצורה שהוא לא ציפה לה, אבל הוא זכה לראות איך היא גדלה לילדה כל כך מוצלחת ופיקחית.
השעון שלו צלצל, זו הייתה תזכורת, "אני חייב ללכת." אמר במהירות וקם מכיסאו.
"מה? לאן?" שאלה דני לא מבינה מה קרה פתאום.
"אל תדאגי, שמתי את מה שביקשת בבדיקה." אמר מתעלם מהשאלה ויצא מבית הקפה.
דני הייתה המומה, 'אני אמרתי לו הרגע שאבא שלי הורעל והוא פשוט הלך.' תכלס הוא לא חייב לה כלום, נזכרה לאחר רגע.
היא הביטה בחלון ראווה לרגע, ופתאום נעצו בה זוג עיניים מוכרות, ופרצוף שהיא ידעה לזהות ממרחק של קילומטרים. היא יצאה החוצה במהירות, 'זה לא יכול להיות חשבה, זה לא הגיוני.' היא הגיעה לאיפה שזוג העיניים נעץ בה מבט אבל אף אחד לא עמד שם, אפילו לא באזור.
"אז בטח דמיינתי את זה." דני נשמה לרווחה.
"אלכס..." דני שמעה קול קורא לה ומיד לאחר מכן הרגישה יד נוגעת בכתפה, היא קפצה בבהלה והסתובבה לאחור.
"היא נבהלה, נכון?" סהר שאל בהתלהבות.
אסתהר הנהנה בראשה, וצחקה. פעם ראשונה שדני ראתה אותה צוחקת.
"איזה פרצוף יש לה?" שאל מגחך.
היא הסתכלה על אלכס, "פרצוף די מעוצבן."
"מאדמזל, אין לך על מה לכעוס," אמר סהר, "אנחנו רק השתעשענו לנו קצת." והוא הושיט את ידו לעבר אסתהר.
אסתהר הכניסה את ידה לכיס ונתנה לו שטר של עשרים שקל.
"ושוב אני ניצחתי." אמר מאושר.
"חוכמה גדולה." ענתה לו בציניות.
"אפשר רגע להפריע לכם במפגן אהבה הזה," שאלה דני מעוצבנת.
סהר ואסתהר צחקו, הם לא נרתעו אפילו לרגע ממה שדני אמרה, זה היה לה קצת מוזר, "זה רק נידמה לי או שאתם תמיד ביחד? את חברים או משהו?"
הם הביטו בדני, או יותר נכון אסתהר הביטה בדני וסהר הפנה את ראשו לכיוונה. "כן, מה לא ידעת שאנחנו חברים?" שאלה לבסוף אסתהר.
"אנחנו מאוהבים עד מעל הראש," הוסיף סהר.
"תתחתן איתי סהר..." אמרה אסתהר כשהיא מסתובבת לכיוונו בקול נואש. ואז שניהם אחלו לצחוק.
דני שתקה והביטה במחזה המוזר, היא לא ידעה מה להגיב על מה שהיא ראתה עכשיו.
"אנחנו אחים..." אמר סהר בין צחקוק אחת למשנהו. "תאומים."
"אוקיי... חאלס, עבדתם עלי מספיק." דני כבר הייתה מעוצבנת, היא הרגישה איך הכעס מתחיל לגלוש לה מכל החורים, היא הפנתה את גבה אליהם והלכה לאופניה שהיו מונחות לי הכניסה לבית הקפה.
"לא, ברצינות." אסתהר תפסה אותה בכתפה, "ברצינות אנחנו אחים."
דני הביטה בעיניה של אסתהר, הם הביעו ביטחון בדבריה.
"מה? איך?" היא הייתה מבולבלת.
אסתהר וסהר צחקו, "רוצה לבוא אלינו לארוחת ערב?" שאלה אסתהר לאחר שהביטה בשעונה וראתה מה השעה.
דני התלבטה בליבה, "הממ.. לא יודעת אם אני יכולה..."
"בואי, נו..." סהר התחנן.
"אבל..."
"את באה!" קבעו אסתהר ואחיה בקול תקיף ולדני כבר לא היה מה לומר בעניין.

"שלום," זימרו התאומים כאשר נכנסו לביתם, דני נכנסה כאשר ראשה מעט כפוף מביישנות ועיניה סוקרות את הבית.
הרצפה הייתה מצופה עץ, היא שמעה על זה פעם, נראה לה היה שקוראים לזה פקט, או רפקט... משהו בסגנון, היא לא זכרה בדיוק מה. הצבעים שעטפו את הבית נתנו תחושה חמה ועוטפת, הארונות החומים, הקירות הבהירים, הפרחים, התמונות העדינות.
הבית לא היה מפואר, הוא היה פשוט, אבל חמים, משפחתי ועוטף.
"צילי וגילי, אולי תגיעו למטבח לעזור?" נשמע קול גברי צועק.
"רגע אבא..." צעקו שניהם במקהלה.
"בואי," הם גררו דני איתם למטבח.
עיניה של דני נתקלו במחזה ייחודי, גבר, שככל הנראה היה עם סינר עמד מעל השיש בעודו חותך בעדינות מרבית פשטידה, הריח שבא לכיוונה עורר את תאבונה.
"אז אולי תארחו שולחן לחמישה?" שאל האב תוך כדי שהוא מסתובב לכיוונם, "או לשישה זה גם בסדר." אמר בחיוך כשראה את דני.
"נעים מאוד גברת, שון," הוא דקלם במהירות תוך כדי שהוא מושיט את ידו לדני ללחיצה. "אני האיש שבזכותו הילדים שעומדים לידך מוצלחים כל כך."
דני בחנה את ידו המצופה בקמח של שון והרגישה מבוכה, שון הביט לאזור שעליו הביטה דני והבין.
"אה.. בחורה חכמה..." אמר צוחק וניגב את ידיו בסינרו והגיש את ידו שוב לחיצה "כך אני בודק בדרך כלל את האי קיו של החברים של הילדים שלי, את יצאת בחורה נבונה." צחוקו נמשך גם לאחר שדני לחצה את ידו.
"אבא אתה עלול להפחיד אותה." אמרה אסתהר, "היא עדיין לא מכירה אותך מספיק כדי לדעת שאתה לא מזיק." הטון שלה היה משועשע.
"כן, אבל אני מכירה את סהר," זרקה דני לאוויר, כנראה האנשים מסביבה שמעו את זה כי הם החלו לצחוק.
"תמיד אומרים שאני מזכיר את אבא," אמר סהר תוך כדי שהוא עורך את הכלים על השולחן, דני ואסתהר וניגשו לעזור לו.
"התפוח לא נופל רחוק מהעץ..." קול נשי נשמע מפתח המטבח דני הסתובבה וראתה אישה יחסית צעירה מחזיקה ביחד אחת המון שקיות ביד שניה ילד בערך בן שנתיים ובין אצבעותיה מפתחות של האוטו. אותה אישה הביטה בתמיהה בדני, אך על פניה היה חיוך, "ומי את?" שאלה.
"אלכס," אמרה במבוכה.
"את לא צריכה להתבייש אלכס יקירה," חייכה אליה האישה חיוך חם, קמטי צחוק נראו בפניה.
"את אמא-" דני החלה לומר שהאישה קטעה אותה במהירות.
"אני אחותם הגדולה של אסתהר וסהר, " פניה נראו לפתע פחות צוחקות מלפני שנייה, "קוראים לי נעמה, זה הילד המתוק שלי, עידו."
דני חייכה מביטה סביבה, היא תהתה איפה אמא שלהם כאשר הם התיישבו לאכול ארוחה, אבל היא הבינה לפי פרצופה של נעמה כשהזכירה את המילה אמא, שזה לא משהו כדאי לשאול, לפחות לא עכשיו...

*

דני הביטה בצדפים שהיו על קיר חדרה, אלו שאלכס אספה עם אדוארד ונזכרה במשפחתיות המדהימה ששררה בבית של החברים שלה, בבדיחות, בזרימה, באוכל הביתי, המראה של אבא שלהם לבוש סינר ומבשל. היא בחיים לא חוותה דבר כזה, הייתה לה תקווה בלב שחייה שלה היו דומים לחיים של חבריה.
"חברים..." היא חזרה על המילה שוב ושוב בפיה, למילה היה טעם מתקתק, טעם שהיא לא זכתה להכיר, זו הייתה מילה זרה.
היא כיבתה את האור בחדרה ונשכבה במיטתה ועצמה את עיניה מנסה להירדם כשלפתע משהו בליבה משך אותה לבדוק את המחשב, את המייל שלה, לראות אולי הגיעה הודעה מגבי. היא שלפה את המחשב מתחת למיטה, והדליקה אותו, היא ראתה איך טוען את הנתונים, ומשמיע קול הדלקה, אור המסך האיר את פניה. היא מצמצה בעיניה כמה פעמים כדי להתרגל לאור שסנוור אותה ואז נכנסה לאינטרנט ופתחה את המייל. אכן חיכתה לה שם בשחור בולט הודעה מגבריאל.

' אלכס, יש תושבה לגבי הדי אן אי.
ניפגש מחר, אחרי הלימודים.
גבי.'

פרק שישי
'זה הוא?' השאלה עלתה במוחה של דני. היא הביטה בגבר שישב בשולחן הפינתי, הוא הסתכל בתפריט אבל מידי כל שתי שניות העלה את מבטו כלפי מעלה ועיניו הירוקות זזו סוקרות את המקום כאילו הוא מחכה למישהו. 'אני אקח את ההזדמנות הזו, אני אעשה את זה.'
היא קמה, ישרה את בגדיה, היום היא החליטה ללבוש מכנס ג'ינס שהיא מצאה בארון עם חולצת טריקו סגולה. היא ניסתה להראות כמה שפחות 'אצולה' כביכול.
"אדוארד שלח אותי," אמרה דני בתקיפות. היא הרגישה את החום המתפשט בגופה, והרגישה איך תפילה החלה להיתפר בליבה שלא תיתפס.
האדם בחן אותה מכף רגל ועד ראש. "את הבת שלו, לא?"
דני צמצמה את עיניה, מביטה בו בחשד.
"אלכס, נכון?"
"איך אתה יודע?" היא שאלה מבולבלת.
אותו אדם הרים גבה, "למה הוא לא אמר לי שאת תפגשי אותי פה?"
"מה?"
"למה אדוארד לא אמר לי שאת תבואי?" החשד התגנב לקולו.
דני בלעה את רוקה. "לא יודעת," אמרה במהירות, "הוא רק אמר לי להגיע לכאן. אתה יכול לשאול אותו. "
"וזה מה שאני מתכוון לעשות." הוא שלח יד צנומה ודקה לכיסו והוציא משם את הסמארטפון שלו והחל להקליד הודעה.
"אבל הוא לא יענה לך עכשיו." הודיעה לו דני.
"ולמה?"
"כי עכשיו הוא שוכב במיטה בבית החולים, מורדם."
אותו אדם שישב מולה קפא, "את צוחקת עלי?"
דני הנידה בראשה לשלילה.
הוא הניח את ידו על פיו כלא מאמין. "אם הוא מורדם, איך הוא שלח אותך," שאל לפתע.
דני הייתה מוכנה לשאלה הזו, היא הניחה שהוא ישאל משהו דומה.
"הוא שיתף אותי בעניין הזה, שהוא מפחד שמישהו מנסה להפיל אותו."
"אז את באמת יודעת קצת..." הוא הביט לרגע הצידה כדי לבדוק שאף אחד לא מאזין. "ואיך אדע שהוא רוצה לשתף אותך ביותר?"
"אתה לא תדע," ענתה. "אתה תצטרך לסמוך עלי. כי מי יודע כמה זמן אבא עוד ישכב שם? אם לא תבטח בי הוא יכול ליפול יותר מהר משאתה חושב."
הוא נשען לאחור בכיסאו והביט באלכס. הוא זוכר אותה כאשר היא הייתה עוד תינוקת, אך מאז עברו הרבה שנים והוא לא הספיק לראות אותה גדלה כל כך. הוא נאנח, "אוקי," אמר לבסוף. "אני אשתף אותך. אך אם אני אגלה שמשהו הכי קטן לא בסדר אני אדע ואת תסתבכי."
דני נרתעה לאחור, הוא היה רציני והיא ידעה את זה. "אוקיי."
"שלום, תרצו להזמין משהו?" המלצרית הוציאה אותם מהבועה ששקעו בה לרגע.
דני הנהנה בראשה. "קולה, בבקשה." היא הביטה במלצרית כותבת את ההזמנה.
"אני אקח אספרסו, ועוגית שוקולד צ'יפס." אמר האיש. והסתכל בגבה של המלצרית שהלכה להגיש את ההזמנה.
"איך קוראים לך בכלל?" שאלה דני.
"אדוארד לא אמר לך?"
"לא. הוא רק אמר שאפגוש מישהו כאן," שיקרה.
הוא הביט בה בספק, אבל הוא החליט לבטוח בה. 'אני אגלה לה מעט ונראה מה קורה. אם נראה שזה הולך טוב אני אבטח בה.' חשב.
"את יכולה לקרוא לי גבי. אבא שלך, לא מזמן יצר איתי קשר, הוא חושב שמישהו מנסה להפיל אותו. לגרום לו ליפול מהנכסים."
"את זה אני יודעת-"
"סליחה, השתייה שלכם." המלצרית הניחה מול דני את הקולה שלה. דני הכניסה את הקש שהיה בכוס לפיה ולגמה בשקיקה.
"כן, אבל מה שהוא לא ידע זה שמישהו מבפנים פועל נגדו."
"מה?" דני כמעט נחנקה מבהלה. "מה זאת אומרת מבפנים?"
"מישהו שמכיר אותו, שעובד איתו. הם הגיעו למידע רגיש ביותר שרק מישהו קרוב אליו יכול לדעת." הוא ראה בעיניה של אלכס בלבול.
"איך? איזה מידע?"
גבי פתח מעטפה חומה והוציא ממנה ניירת. "מישהו פתח חשבון בנק על שם אביך, והכניס לשם סכום כסף באופן קבוע."
"אז?"
"נראה לי שמישהו רוצה להפיל אותו על שוחד."
"מה? איך? אתה בטוח שלא אבא פתח את החשבון?"
"אני בטוח, אביך שיתף אותי מספיק בכל מה שאני צריך לדעת כדי שאוכל לבדוק לו את העניין הזה."
דני הייתה ספקנית לגבי השוחד. "אתה בטוח? אתה בטוח במאה אחוזים שזה על שוחד?" היא לא האמינה שעוד מישהו מנסה להפיל את אדוארד חוץ ממנה. 'כמה שונאים יש לבן אדם הזה?' שאלה את עצמה.
"ממ... לא, תשעים ושלוש אחוזים אני בטוח. זה יכול להיות גם בגלל דברים אחרים, אבל זה הדבר הכי נפוץ שנתקלתי בו בתפקידי."
"מה עושה?"
"אני חוקר פלילי..." גבי טבל את העוגייה באספרסו ונגס בה. "תשמעי..." אמר כשפיו משפריץ חתיכות עוגייה מעטות לאוויר, אחת פגעה במצחה של דני והיא ניגבה אותה בגועל. "עד כאן אני יכול לספר לך, איך את תוכלי לעזור לי?"
דני גירדה את ידה בעצבנות, אם היא לא תפיל את אדוארד ומישהו אחר כן היא לא תקבל את מה שהובטח לה. היא לא עשתה את הכל לשווא. לכן היא תהייה חייבת לעזור לו לחשוף את מי שמנסה להפיל את אדוארד. ורק אחר כך היא תוכל להפיל אותו בעצמה.
"אני אעזור לך לחפש את מי שמנסה להפיל אותו."
גבי ליקק את אצבעותיו משאריות העוגייה ולגם מכוסו, 'זה לא רעיון רע,' חשב לעצמו.
"זה יכול לעבוד," אמר והסתכל עליה.
דני נשמה לרווחה. "יופי. אז מתי להתחיל? מאיפה?"
"תחזרי לביתך עכשיו, אני אדאג ליצור איתך קשר בקרוב."
דני הוציאה מכיסה כמה שקלים והניחה על השולחן, "להתראות גבי."
"להתראות, אולי בקרוב אבוא לבקר את אביך."
דני הנהנה בראשה לאישור ויצאה מבית קפה. "וואו, זה היה הזוי," דני מלמלה לעצמה, היא עדיין לא תפסה את העובדה שהיא לא היחידה שמנסה לגרום לאדוארד להפסיד הכל.

*

"אלכס מה את אומרת על זאת?"
עיניה של דני נפערו מול השמלה שליאורה אחזה בידיה.
"יפה, לא?"
דני הנהנה בראשה, "כן..." מלמלה.
"מה? את לא אוהבת?" שאלה ליאורה בקול דואג, היא ראתה בעיניה של אלכס משהו בלתי מפוענח.
"לא, לא אמא, בטח שאני אוהבת. תודה." דני באמת אהבה אותה, היא הייתה כל כך עדינה אך עם זאת מלאת עוצמה.
"קחי, תמדדי אותה." ליאורה הגישה לדני את השמלה, דני לקחה אותה מידיה ונכנסה לחדר האמבטיה. היא לבשה את השמלה והחליקה את ידיה על הבד, הוא היה רך ונעים.
"וואו, הכחול ממש מבליט לך את העיניים," אמרה ליאורה כשראתה את אלכס יוצאת מחדר האמבטיה.
דני הרגישה לפתע צביטה בליבה, היא פתאום הבינה שאם היא תעשה את המשימה המוטלת עליה, אם היא תנסה להפיל את אדוארד, היא גם תהרוס לליאורה את החיים. דמעות החלו לעלות בעיניה מהמחשבה שהבן אדם הראשון שדואג לה היא צריכה להרוס לו את החיים.
"הכל בסדר?" ליאורה הניחה את ידה על כתפה של אלכס, היא ראתה דמעות זולגות על לחייה.
"כן. את יכולה להשאיר אותי לבד?" שאלה וראשה מושפל מטה.
ליאורה הביטה באלכס, "אם צריכה משהו, תקראי לי."
דני שמעה את הדלת נסגרת, והתיישבה על מיטתה. 'אני עושה את הדבר הנכון?' חשבה לעצמה. היא נאנחה בקול, היא ידעה שאם מה שהיא חושבת זה נכון, שאם היא הבת האמתית של אדוארד וליאורה, אחות של אלכס אז זה מגיע להם. הם נטשו אותה, אבל היא לא יכולה להיות בטוחה בזה מבלי לבדוק.
דני קמה מהמיטה והחליפה את בגדיה לבגדי היומיום שלה ואז עלה לה רעיון, היא תיעזר בגבי, כמו שהוא נעזר בה. יש לו קשרים, הוא חוקר פלילי, אם הוא רק יסכים, היא תוכל לדעת את התשובה פחות משבועיים.
היא נשכבה על מיטה וניסתה לחשוב איך תוכל להשיג אותו, הרי הוא לא השאיר לה מספר טלפון כלשהוא או כתובות לחזור אליה.
"רגע," בקראה בהתלהבות, "יש לי את הכתובת מייל שלו, מהמייל שהדפסתי." היא קפצה ממיטתה ופתחה במהירות את המגירה בה היא שמרה את הדף, היא הביטה סביבה לחפש היכן הניחה את המחשב הנייד שלה, לבסוף נזכרה שהניחה אותו תחת המיטה בלילה הקודם.
המחשב נדלק, הצפצוף הקטן שהכריז על כך עורר אותה לפעול במהירות. היא פתחה את המייל שלה והקלידה

גבי שלום. זו אלכס,
זוכר לגבי מה שדיברנו, אז חשבתי שאם אני עוזרת לך אולי
אתה תוכל לעזור לי. אני צריכה שאתה תשים במעבדה אצלכם בדיקת ד.נ.א שאני אשלח לך, זה אפשרי? תוכל לעשות זאת למעני?
תודה,
אלכס גרין.

היא הביטה במייל שכתבה, 'אני מקווה שזה יעבוד חשבה לעצמה.' היא כתבה את כתובת המייל של גבי ולחצה על send.
היא סגרה את המחשב בתקווה שגבי יענה לה כמה שיותר מהר, היא הרגישה את הפרפרים עושים לה מערבולת בבטן. אם זה אמתי, אם היא באמת הבת שלהם, איך היא תוכל ככה לפעול נגדם?
היא ידעה שלא נשאר לה עוד הרבה זמן לסיים את המשימה, נתנו לה זמן מוקצב, חודשיים, עד אז היא חייבת לסיים.
מצד שני אם הם ההורים שלה, הם נטשו אותה, הם עזבו אותה, בגללם היא לא גדלה עם המשפחה שלה. היא הרגישה את כל הכעס המצטבר בה. 'אני אוכל לעשות את זה, להתנקם בהם.' היא נאנחה, 'אני לא באמת אוכל לעשות את זה אם הם ההורים שלי, יש גבול לכמה רעה אני יכולה להיות.' היא סובבה את ראשה הצידה ופניה השתקפו בחלון, ולפתע נפל לה האסימון, אם היא הבת שלהם זה אומר שהיא הייתה שותפה לרצח של אחותה.
היא נשכבה על הבטן, טמנה את פניה בכרית כדי שתבליע את הצעקה החזקה שיצאה מפיה, צעקה של תסכול, של אכזבה.
"החיים מתנכלים רק לי, כל החיים שלי דפוקים, לא שווים כלום.
למה אני בכלל חיה? למה?" צעקה לכרית, כשדמעות שוטפות את לחייה. היא בכתה כל הלילה כמעט, הכעס פשוט שטף אותה מבפנים, היא הרגישה את הכל מסתבך ומתערבל אחד בתוך השני, היא הרגישה שהיא לא יודעת כבר איך לסחוב את הכל על הכתפיים.
היא רק התפללה שגבי יחזיר לה תשובה חיובית מהירה, ולאחר מכן התפללה שהבדיקה תצא שלילית כדי שתוכל סוף סוף לנשום לרווחה ולהשלים את המשימה שבשבילה היא נמצאת כאן.
הבכי עייף אותה, היא הרגישה איך העפעפיים שלה לאט, לאט נעשות כבדות ואת העיניים שלה נעצמות מעצמן, בעוד שרגע לפני ששקעה בשינה רדופה חלומות זוועה הספיקה המחשבה שהכל יהיה בסדר וחיוך קטן, כמעט בלתי נראה הופיע על פניה.

*
שוב היא כאן, שומעת את צפצוף המכונה, ומביטה בפניו השלוות. בפניו של אדוארד.
כל פעם שהיא כאן עולות בה מחשבות משונות של איך להרדים אותו לנצח. איך לקחת לו את החיים כמו שהוא ניסה לקחת לסובבים אותו. כמו שהוא הרס לכל אחד ואחד שבא איתו במגע.
'אולי הפעם יהיה לי את האומץ,' חשבה. היא התקרבה אליו, ובתנועה חדה ובטוחה בעצמה הוציאה לו את החמצן, היא הרימה את ראשו בעדינות תוך כדי שהיא הרגישה את התזוזות ההולכות ומתגברות שלו בידיה, היא שלפה את הכרית והצמידה אותה לפניו.
"אל תדאג," לחשה לו, "הכרית תעזור לזה לקרות יותר מהר." היא ליטפה את ראשו והביטה בעונג בגופו המתפתל ואט, אט דומם.
דומם לנצח.

"הכל בסדר?" היא הרגישה יד מונחת על כפה, היא הסתובבה לאחור בבהלה. זו הייתה בסך הכל האחות. היא הסתכלה אל המיטה ושוב הוא היה שם, חי, מחובר למכונת ההנשמה. שליו, רגוע, נראה תמים.
"לא." היא אמרה, ויצאה מהחדר במהירות.

פרק שלישי:


דני מצמצה בעיניה והתמתחה במיטתה, היא לא האמינה שכבר ארבעה ימים היא נמצאת במקום הזה.
היא הסתכלה בשעון שמונח ליד השידה במיטה שלה, שבע חמישים וחמש, עוד חמש דקות ארוחת בוקר.
היא קמה והתקדמה לכיוון ארון הבגדים שלה, פתחה את דלתותיו והעבירה את ידה על הבגדים. 'כמה זמן אני אצטרך להיות פה כדי להתרגל לזה?' חשבה, כל הבדים המשגעים האלו הוציאו אותה מדעתה. 'מה שכסף יכול לקנות.' נאנחה, כשלפתע שמעה דפיקה בדלת.
"מי זה?" שאלה מופתעת שבשעה כזו דופקים בדלת חדרה, היא לא הייתה רגילה לזה.
"זה אני, אלכס," ענה הקול מאחורי הדלת.
"אה, אני! עכשיו הכל ברור," ענתה בסרקסטיות, אך כנראה הקול שמאחורי הדלת לא הבין את העקיצה.
"אז אפשר להיכנס?" שאל.
עכשיו דני הבינה מי זה, לקח לה זמן להבין שהקול שייך ללאון. דני בחנה את עצמה, היא הייתה עדיין עם פיג'מה, היא לקחה מהר את הבגדים הראשונים שעלו בידה ונכנסה לחדר המקלחת.
"אתה יכול להיכנס," צעקה מתוך המקלחת. היא שמעה את הדלת נפתחת ואת לאון נכנס לתוך החדר שלה.
לאון פתח בזהירות את הדלת וחיפש בעיניו אחר אלכס, אך הוא לא ראה אותה בעיניו. "אלכס? איפה את?"
"אני כאן."
לאון הסתובב לכיוון הקול של אלכס וראה אותה יוצאת מהמקלחת. "אה, בוקר טוב?"
"אתה שואל או קובע עובדה?" שאלה, מרימה גבה.
לאון השתומם מהיכולת החדשה של אלכס, לפני שהיא הגיעה לאחוזה הוא זכר איך הוא תמיד צחק עליה שהיא לא הצליחה לעשות זאת. 'היא בטח עבדה על זה בזמן שלפני שעברה דירה,' חשב לעצמו, אבל הוא עדין הרגיש שזה לא התשובה הנכונה.
דני הסתכלה על לאון וחיכתה שיגיד את מה שיש לו לומר, אך הוא שתק, היא הבינה שממנו לא תבוא הישועה.
"נו, מה אתה רוצה?"
לאון כחכח בגרונו, "את התארגנת לארוחת הבוקר," אמר ונשמע מופתע.
"לא, התלבשתי כדי להישאר בחדר ולשחק עם הבובה החדשה שאמא קנתה לי אתמול."
לאון בלע את העקיצה בשקט. "חשבתי שאת לא תרדי היום לארוחה ובאתי לשאול אותך אם את רוצה לקבל אותה בחדר."
לאון ראה את אלכס צועדת צעד אחד כלפיו שידיה אוחזות במותניה. "ולמה חשבת את זה?" שאלה, לא מבינה מאיפה הוא הגיע למסקנה הזו פתאום.
לאון לקח שתי צעדים אחורה, לפתע הוא הרגיש מאוים.
"הממ.. את יודעת, אחרי מה שקרה בפעם, פעמיים אחרונות חשבתי שתנהגי בחוכמה, ככה נהגת בבוקר לפני יומיים, אבל אם את חושבת שתוכלי להחזיק מעמד את יודעת- מי אני שימנע ממך." לאון הביט בה בעיניים פעורות בציפייה לראות את התגובה שלה, הוא רצה שהיא תסכים איתו.
"רגע, אתה רוצה להגיד לי שהוא..."
"כן, הוא פה, הוא חזר מוקדם מהרגיל. הייתה סופה באזור שבו הם היו אמורים לטוס אז לא הוציאו את המטוס שלו."
"למה? למה זה קורה?!" דני התעצבנה. אדוארד פה, הוא פה. אחרי שחיכתה כל כך הרבה לנסיעת עסקים שלו גם בגלל שנמאס לה כבר מכל המריבות שלו איתה וההתייחסות המשפילה שלו לליאורה, אך בעיקר בגלל שחשבה שסוף, סוף תוכל לעקוב, ולהתחיל לעבוד על המשימה שניתנה לה.
"אז את יורדת? הארוחה אמורה להתחיל..." לאון הסתכל בשעון שלו. "עכשיו."
דני נכנסה בחזרה לחדר המקלחת, לאון הביט במעשיה ולא הבין מה היא עושה. הוא חיכה, ארבעת הימים האחרונים אלכס מתנהגת בצורה שונה, מפתיעה. לאון היה בטוח שהיא תפתיע אותו גם עכשיו, הוא היה סקרן לראות מה היא תעשה.
דני נכנסה למקלחת, וחשבה מה היא יכולה לעשות. היא לא תרד למטה זה בטוח. אבל מה היא כבר יכולה להגיד לאדוארד כדי שיהיה תירוץ מספיק אמיתי? פעם שעברה שהיא עשתה את זה, היא טענה שאף אחד לא העיר אותה בזמן לארוחה ולכן היא ישנה, למרות שלאון בא וניסה להעיר אותה פעמיים וגם ליאורה נכנסה ואיימה עליה שאם לא תקום היומולדת תבוטל. אבל דני העדיפה שהשמים יפלו, האדמה תבלע אותה, שיתרסק כדור הארץ והיא לא תלך לארוחת בוקר
לאון הסתכל על הדלת כשהוא יושב על המיטה של אלכס, מחכה. ברגע שהדלת נפתחה הוא נעמד. הוא הביט באלכס וגיחך אלכס יצאה מהמקלחת שלחייה ורודות, ורוד זו לא הייתה מילה לעומת מה שהיה שם ומתחת לעיניה לפתע הופיעו שקיות שחורות והכי בולט היה זה שהיא החזירה את בגדיה לפיג'מה והחלה להשתעל.
לאון החל לצחוק, הוא לא הצליח לשלוט בזה.
דני נעצרה, ותקעה בו מבט מצמית. "עכשיו, לך לאדוארד, תגיד לו שהערת אותי אבל אני חולה ואני לא יכולה לרדת למטה."
לאון לא הגיב למה שאמרה והמשיך לצחוק.
דני הלכה למיטה והתכסתה בשמיכה וחיכתה שיסיים. "תגיד לי כשאתה חושב כשגמרת," אמרה בטון כועס.
לאחר שתי דקות לאון נשם נשימה עמוקה, "סיימתי," הודיע.
"יופי, עכשיו-"
לא, רגע יש עוד," הוא הפסיק אותה, אך המבט שהיא נתנה לו גרם לו לחזור מהרעיון שהיה לו בראש.
"אתה בטוח שלא סיימת?" שאלה, הגוון טון שלה הזכיר לו את המכשפה משלגייה, קר, חסר רגש ומפחיד.
לאון שתק, הוא הסתכל עליה. "נראה לי שאני אלך עכשיו להודיע לאדוארד שאת לא מרגישה טוב, בכלל."
"כן, זה מה שאני גם חושבת. אה, ואני רוצה ארוחת בוקר במיטה בבקשה."
הוא הנהן בראשו, "כמובן."
"תודה. ועכשיו, לך."
לאון ירד במדרגות, תוהה לעצמו במה עוד אלכס תוכל להפתיע אותו בזמן הקרוב. הכל נראה לו כל כך שונה פתאום, בעבר הוא הרגיש כמו אח של אלכס, כמו האח גדול שלה, שהוא צריך להגן עליה, לשמור עליה, היא תמיד הייתה כל כך פגיעה. אבל בזמן האחרון זה השתנה, אלכס נעשתה עצמאית, הוא מרגיש שהיא כבר לא זקוקה לו, הוא מרגיש לפתע מן משב של קור מרגע שהוא נכנס לחדר.
"לאון, הלכת עכשיו להביא את אלכס?"
לאון הסתכל לכיוון מקור הקול שנשמע, זוהי הייתה ליאורה. הוא הנהן בראשו לאישור.
"יופי, אדוארד מתחיל לכעוס. מתי היא באה?" אמרה ליאורה בדאגה עומדת מחוץ לאולם האוכל, מביטה מאחוריה בחשש, לאון הניח שמאחוריה נמצא אדוארד.
"המ..היא לא באה, היא חולה."
"היא מה?" שאלה ליאורה בלחש ובקולה נשמעה טון של דאגה. לאון שקל לרגע אם הדאגה היא לאלכס בגלל שהיא חולה או שזה דאגה מתוך פחד מאדוארד.
"חולה, לא מרגישה טוב."
"היא באמת חולה? באמת?" שאלה בקולה תקווה שהוא יגיד שזה שקר.
"הממ..." לאון לא ידע מה לענות מצד אחד הוא רוצה בטובתה של אלכס אבל מצד שני הוא מפחד לאבד את עבודתו. אז לבסוף אמר, "כך זה היה נראה, לא בדקתי מקרוב."
"ליאורה את מוכנה להגיע לכאן כבר?" קולו של אדוארד הרעיד את הקירות ולא מצעקה אלא מהטון בו הוא דיבר.
"אני באה." ליאורה התקדמה לכיוון אדוארד מעט רועדת.
"נו, איפה אלכס?" שאל כשליאורה הגיעה לפניו.
"היא חולה."
"היא מה?" שאל בעצבנות, ליאורה ראתה את הוריד במצח שלו מתנפח.
"היא לא מרגישה טוב, חולה," חזרה על עצמה מנסה להסביר לו יותר בברור.
אדוארד בא לפתוח את הפה, אך פתאום ברגע אחד אדוארד שינה את דעתו והסתובב כלפי שולחן האוכל. המשרת הוציא לכבודו את הכיסא שלו והוא התיישב.
ליאורה בהתה בנעשה בעיניים פעורות, היא ציפתה לצעקות, לכעס, אבל הוא פשוט היה רגוע.
"נו, למה את מחכה? את לא רוצה לאכול היום? הרי אלכס לא תגיע."
ליאורה התקדמה במהירות לשולחן האוכל והתיישבה והחלה לאכול, היא לא רצתה לעצבן אותו שסוף סוף פעם אחת הוא הצליח לשלוט בפתיל שלו מזה זמן רב.
"מה את מתכננת ליום הולדת של אלכס?" אדוארד שאל לפתע.
ליאורה שהייתה באמצע לחתוך את החביתה שהייתה לה בצלחת נעצרה לרגע. "מה?"
"שאלתי מה את עושה לאלכס ליום הולדת?" חזר על עצמו מתחיל להישמע קצר רוח.
"אה... אתה בטוח שאתה רוצה לשמוע?" שאלה מהססת, היא הייתה בטוחה ששמעה מה ששמעה, אך לא הייתה בטוחה שהוא באמת רוצה לשמוע.
אדוארד הרים את ראשו מהצלחת והסתכל עליה, בעיניים גדולות וכעוסות, היא הבינה שהיא עשתה טעות והיא החלה לדבר, " כעיקרון אני מתכננת לעשות את המסיבה בחצר של הבית , כבר המשרתים עובדים על כל הכנות וכל מה שצריך כדי שהמסיבה תהיה מושלמת.
בנוסף הזמנתי למסיבה את להקת-"
"ליאורה," לפתע אדוארד קטע אותה, "אני חוזר בי מהשאלה, שמרי לעצמך את מה שאת עושה זה באמת לא מעניין אותי." הוא הביט בה לרגע בשקט ואז נעמד ועזב את השולחן.
ליאורה הרגישה מחנק בגרון, אבל היא לא הופתעה ממה שקרה. היא הבינה שזה מי שהוא עכשיו, היא הצטערה שהיא נתנה לתקווה לזרום לה בעורקים. לפתע היא ראתה את אדוארד חוזר היא נעמדה במהירות, הוא התקרב לכיוונה ונעצר מולה.
"אה, ודרך אגב," הוא אמר, " החלטתי שמהיום אלכס הולכת לבית הספר הקרוב. זמן ארוחת הבוקר זה מספיק זמן בשבילה להעמיד פני חולה."
ראשה של ליאורה נרתע לאחור מחוסר הבנה, היא רצתה לשאול אותו למה פתאום הוא החליט את זה, אבל הוא כבר נעלם מהשטח.

*
דני לא ידעה איך להגיב לידיעה החדשה שליאורה עדכנה אותה. ללכת לבית הספר? היום? לפי מה שאמרו לה אלכס לא הייתה הולכת לבית ספר. זה פשוט לא פייר.
היא ירדה למטה והסתכלה במבוכה על אדוארד שעמד הפתח הדלת, הוא ידע כל הזמן הזה שהיא העמידה פנים. ליאורה סיפרה לה מה הוא אמר בדיוק. היא הבינה שהיא הוציאה את עצמה טיפשה.
"אלכס, זה הילקוט שלך לבית הספר. להתחיל עכשיו את הלימודים בבית ספר זה לא פשוט, במיוחד שמכיתה ו' את לומדת בבית. אני מקווה שתצלחי להדביק את החומר." אדוארד ראה בעיניו את מבטה המושפל אלכס והבין שהיא מתביישת על עניין הארוחות. הוא חשב שזה הגיע לה, הוא האמין שמי שעושה מעשה צריך לקחת בחשבון את ההשלכות שלו.
"אבל למה אני צריכה ללכת?" שאלה דני מנסה את מזלה.
"ההסעה שלך מחכה לך בחוץ." הוא התעלם משאלתה, והתחל לצאת החוצה. דני יצאה בעקבותיו, מסתכלת ומחפשת בעיניה אחר כלי הרכב שיסיע אותו מהיום לבית הספר אך לא ראתה דבר כזה. לפתע ראתה את לאון מתקרב לכיוונם עם אופניים, העניין החל לחלחל במוחה, היא הולכת להגיע לבית הספר באופניים!
"בבקשה, את נוסעת ישר עם השביל, פונה ימינה בצומת לאחר מכן ממשיכה מעט ישר עד הכיכר המרכזית בכיכר תפני שמאלה שם תמצאי את מקומך החדש." דקלם אדוארד את הוראות ההגעה לבית הספר.
דני לא ידעה איך להגיב, אדוארד ליווה אותה עד פה, לא צעק עליה על העניין שהיא שיקרה עד עכשיו ועוד הוא בעצמו נותן לה הוראות הגעה לבית הספר?! היא עלולה עוד לפתח רגשות חיבה כלפיו, אך היא מיד הזכירה לעצמה את ההתנהגות המזוויעה שלו כלפיה וכלפי ליאורה בזמן האחרון וכל שמץ של אמפתיה כלפיו נעלם כלא היה.
היא התקדמה לאופניים ולקחה אותם מידיו של לאון, לאון הביט בה משועשע מעניין האופניים. דני ראתה בעיניו את הגיחוך והחליטה שהיא עוד תתנקם בו על זה. היא עלתה על אופניים בנחישות ודיוושה את דרכה לבית הספר.

רעות ישבה על המיטה שלה מתלבטת אם להתקשר לנויה, בסוף החליטה שכן. היא תתקשר.
"היי נויה, זאת רעות.. בא לך לארגן השבת משהו עם כל הבנות מהשכבה?" שאלה.
"אה.. כן בטח, זה יכול להיות נחמד" ענתה נויה.
הן סגרו על פרטים ונויה עדכנה את הבנות.
==============
השבת יצאה לפועל כמתוכנן, כולן חיכו לה. היא התקיימה אצל אחת הבנות באפרת.
בשבת בצהריים יצאו כל הסנות לסיבוב קצר באפרת, להמשיך להעלות זיכרונות מהתיכון.
לרגע רעות חשבה שהיא דמיינה, אבל לאץ אוהד באמת היה שם, בוהה בעננים שמסתירים את השמש הנעימה.
רעות ניגשה אליו, "היי"
אוהד חייך אליה, "מה את עושה כאן?" שאל וכמעט נדהם לראות אותה.
"שבת עם חברות" ענתה בקצרה " מה איתך? מה אתה עושה כאן?"
"את שלי גר כאן." ענה.
"יפה.. את זה לא סיפרת לי.." אמרה רעות "בכל מקרה, מה חדש?"
"אחותי הקטנה מתחתנת עוד שבועיים..." ענה "וואו.. אחותי הקטנה מתחתנת עוד שבועיים"
רעות חייכה "באמת? מזל טוב! למה לא אמרת כלום עד עכשיו?!"
"ברח לי מהראש לרגע.." ענה אוהד בכנות
"ברח לך מהראש? אחותך מתחתנת ושכחת?" נדהמה רעות, צוחקת.
אוהד צחק, "כן.. ותודה"
הם שתקו לרגע עד שמישהו קרא בשמו של אוהד. הוא הסתובב וראה את לירז עומדת מולו.
הגרוע מכל מבחינתו קרה. כשרעות הסתובבה היא לא האמינה למראה עיניה

הערה: חלק מהמקומות בסיפור לא קיימים במציאות ואם הם בטעות כן והם לא במקום האמתי שלהם אז לא להיתפס לזה...

שלום אמא. שלום אבא. שלום אחות קטנה. שלום בית. שלום משפחה. שלום חיים שלא ישובו עוד.
ברגעים ספורים הקרקע היציבה תחת רגליו נשמטה. ברגעים ספורים זה ניגמר והוא לא אותו אחד שהיה עד עכשיו, לא אותו אחד שחלם להיות.
"בא צריך ללכת" אומר דרור- אחיו הבכור שמנסה לא להראות שגם לו קשה.
הוא לא רוצה לבוא, הוא לא רוצה לעזוב את הקברים, ביתם החדש של בני משפחתו האהובים שחייהם הגיעו לקיצם בין רגע.
"בא" קורא לו שוב דרור "אי אפשר להישאר כאן".
בפעם השנייה שהוא לא מגיב דרור חובק את כתפיו ומוביל אותו אל המכונית שמחכה להם.
הוא מסתכל החוצה מהחלון אל ברחוב ורואה איך שאנשים עסוקים בשגרת חייהם כאילו שכלום לא קרה עכשיו, כאילו שמכל משפחתו לא נשארו רק הוא ואחיו.
הוא רוצה לעצור הכל, לצאת החוצה ולצעוק לאלוקים רק מילה אחת למה? למה דווקא הוא?
המכונית נעצרת בפתחו של הבית שעד לפני יומיים היה לו כל-כך אהוב ומוכר, עכשיו הבית מרגיש לו זר ומנוכר. זה כבר לא אותו הבית שהיה לו לפני אותה נסיעה גורלית.
"איתן, צריך לקחת דברים מהבית." אומר לו דרור והוא בא בלי מחשבה לקחת משהו.
הם נכנסים אל הבית ואיתן אוטומטית עולה לחדר שלו.
בפינת חדרו זרוק התיק שלקח איתו לטיול שלושה ימים עם כמה חברה, רק לפני יומיים התיק הזה חזר מהכביסה.
איתן לוקח תיק ומניח אותו על המיטה מנסה לחשוב מה לקחת, אוסף הצדפים שלו, ספרים שאהב לקרוא, הכל ניראה לו כבר לא חשוב.
בסוף הוא מכניס לתיק כמה דברים שהוא חושב שיצטרך ובניהם את אלבום התמונות שלו כדי שיוכל תמיד לזכור שאם פעם היה לו טוב אז גם היום יכול להיות טוב.
הוא מעמיס את התיק על גבו, לוקח את הגיטרה עם המפוחית ויוצא מהחדר.
כשאיתן יוצא מהחדר הוא שומע קול בכי חנוק מכיוון החדר שהיה של הוריו.
איתן הולך אל החדר ורואה שם את דרור יושב על ברכיו , רכון על המיטה הזוגית של הוריהם ובוכה.
הוא לא נכנס, הוא יורד לסלון ומחכה שם לדרור.
"זה בסדר" אומר איתן כשדרור נכנס לחדר "מותר לך לבכות"
"למה גיטרה?" שואל דרור כשהוא מתעלם מאמירתו של איתן "אתה יודע שאסור לך לנגן עכשיו"
"אני יודע" אומר איתן
"אני חושב שעוד נחזור לכאן, כדאי שתשאיר אותה פה"
"היא הייתה של אבא פעם, זה מרגיש לי טוב כשיש לידי חפץ שהיה שייך לאבא"
דרור שותק והם יוצאים לרכב שעוד עומד באותו מקום שהיה כשיצאו ממנו.

נכנסתי לחור.
חשבתי זה היה מסוכן.
הכל היה שחור מסביב.
גיליתי שטעיתי, הרגשתי טוב , היה כיף הרגשה מרוממת כזאת פתאום הכל הפך ורוד ונשאבתי לפתח צר שלא הצלחתי להבין איך עברתי בו מבלי להיפגע.
פתאום ראיתי 2 תורות ארוכים. אישה נחמדה שאחזה תינוקת בידה ובחצאית שלה משכו 3 ילדים קטנים. היא עמדה בתור שהיה נקרא ה"מבוקר" הרמתי את מבטי לתור השני והזדעזתי הכל היה שחור ונשים אשר מראיהם דמה למכשפות הלכו

"מלכתי" נשמע קול מפינת החדר.
"באמת שכבר השתעממתי, ברוך הבא!" אמרה פיי וחיפשה את מקור הקול. כבר הגיע הלילה וכל החדר היה חשוך.
"מקווה שאת מרגישה בנוח, חסר לך משהו?" שאל הקול.
"קצת אוויר צח יעזור, אני לא אוהבת להיות כלואה כמו חיה בכלוב" ענתה פיי וניסתה עדיין לחפש את מקור הקול.
"אין טעם לנסות לחפש אותי, מלכתי, אני יודע איך לא להיראות כשאני רוצה" אמר הקול.
פיי ויתרה על המאמץ בחיפושים

"די! למה אתה צועק לי באוזן?" שאל הדרקון האדום, "הייתי אצל הרופא רק אתמול".
"אתה... אתה..." גימגם סדריק.
"אני זה אני, אתה זה אתה?" שאל הדרקון בפרצוף מבולבל, "ומה זה המקום הזוועתי הזה?".
"אתה לא הולך לאכול אותי?" שאל סדריק.
"אני צמחוני!" הכריז הדרקון בגאווה.
סדריק חייך ואמר: "טוב, זאת בהחלט הקלה...".
"אז, מר...?" החל הדרקון.
"סדריק," ענה סדריק.
"מר סדריק," אמר הדרקון וחייך,

פרק עשירי
בס"ד, יום שני, ג' אב, חופש לפני כיתה ט'.

בבוקר כשהבטתי במראה וראיתי את בבואת פניי, לא זיהיתי את עצמי.
"פנסים" כחולים סביב העיניים, שפה נפוחה מעבר להיגיון, בליטה מוזרה במקום בו ראשי הוטח בארון... רציתי להסתיר כל סימן כזה, ידעתי שהסימנים הללו יכאיבו גם לאמא וגם למעיין מאוד, הם יכאיבו ויזכירו לאמא סיוטים שהיא מפחדת מהם.
לקחתי את האיפור מהארון במקלחת ועבדתי זמן רב על הסוואת

את הסיפור כתבתי לפני כמה שנים וכעת החלטתי לפרסמו מקווה שתיהנו..

קיץ 66
חדר מצב, הסנאט ברומא:

"ובכן, אז אם אכן היהודים מרדו בי אני רואה שעלי לנקוט ביד קשה" נשמע קולו של קיסר רומא נואם בפני חיילי הלגיון הרומאי.
"אדוני הקיסר, לדעתי צריך קודם לשלוח להם צווי אזהרה" ניסה אחד המפקדים לשכנע את נירון קיסר לנקוט ביד רכה יותר
"ומה בקשר לקנאים", העיר מפקד נוסף "הם מורדים בנו

פרק חמישי
בס"ד, יום רביעי, י"ט כסליו, אמצע כיתה ח'.
ישבתי בחדר בפנימייה, משחקת בפלאפון באצבעותיי, עכשיו סיימתי שיחה עם מעיין בפלאפון, אני שמחה לשמוע שהמצב משתפר.
היא סיפרה לי שהייתה אצל טלי, הן שיחקו וממש נהנו, עד שהיא כמעט שכחה לחזור הביתה בזמן, היא הגיעה הביתה קצת באיחור ואמא כבר הספיקה לשים לה את האוכל על השולחן, אני אוהבת לשמוע ממנה איך הכל משתפר בבית, אני שמחה לשמוע את אמא לפעמים אפילו כמעט צוחקת.
כמו תמיד, לא היה לי מספיק זמן לחשוב, צופיה נכנסה לחדר בסערה, צופיה היא החברה הכי טובה שלי. הרהרתי ביום הראשון שפגשתי אותה, נערה נחמדה ושקטה עם תמימות אדירה, היא הגיעה באמצע השנה של כיתה ז׳ ללימודים והמורה אמרה לה לשבת במקום הפנוי לידי. בהתחלה נורא התביישנו אבל עם הזמן התחלנו להכיר ולהתחבב זו על זו. אני הספקתי להיות אצלה בבית הרבה פעמים והיא כבר שמעה ממני את סיפור חיי, אבל מה שאהבתי בה את השקט
צופיה לא נתנה לי עכשיו להרהר כל כך הרבה, "שירה, אם לא הייתי מכירה אותך הייתי חושבת שאת מפנטזת על מישהו, תראי את הפרצוף שלך", הזעפתי את פרצופי לעברה ואמרתי בציניות, "ברור, פשוט בנים זה הדבר הכי חשוב בעולם לכן רק עליהם אני יכולה לחשוב", שירה צחקה והשיבה ברוח טובה, "נו באמת, אל תהי כזאת רצינית, יבוא היום שגם את תתחתני עם מישהו, כדרך כל בשר", עיקמתי את פרצופי, שתינו ידענו שמתחת לפרצוף אני מתה מפחד,
שוב צופיה הפריעה לי לחשוב, (הפעם זה שימח אותי, להפסיק לחשוב על חתונה), "שירה, כמעט שכחתי, מה את חושבת, שהרב שלומי יחכה לך? יש עכשיו שיעור שלו, ואני יודעת שאת ממש לא מתכוונת לפספס אותו, נכון?" שכחתי אותו לגמרי, קפצתי מהמיטה, לבשתי סוודר ורצתי ביחד איתה לאודיטוריום.
באודיטוריום, סיגל קראה לנו לשבת במקומות ששמרה לנו, התיישבנו במקומותינו והרב נכנס והתחיל לדבר.
השיעורים שלו בדרך כלל מרתקים אותי אבל היום לא הייתי מרוכזת, בתחילת השיעור אחת הבנות השקטות מכיתה ז' העזה ושאלה שאלה בקול בפני כולם את הרב, ראיתי את האושר שקרן ממנו על כך שהעזה לדבר, זהו הדבר שגרם לי לאבד את ריכוזי, נזכרתי בפעם הראשונה שאני אמרתי משהו, זכרתי שבאסיפת הורים הרב התרגש כל כך, הוא סיפר לאמא על מה שאמרתי בשיחה שלו מול כל בנות האולפנה, בעבר לא הבנתי על מה ולמה הוא מתרגש, עכשיו הבנתי,
תוך כדי שאני מהרהרת על כל זה, אני שומעת מילה קטנה מהשיעור של הרב, משהו על בכי, הסתכלתי בו והחלטתי להתרכז בשיעור שלו, הוא אמר "בנות, מי שלא בוכה היא מסכנה, מי שלא יודעת לבכות צריכה עכשיו לבכות, זה לא בריא לשמור הכל בלב, תבכו, תבכו על כל הדברים שעברתם בחיים שלכם, תבכו על שאתם רחוקות מה', תבכו על כל דבר. רק דבר אחד, תזכרו אח"כ למחות את הדמעות ולקום", היה שקט באודיטוריום אבל אני לא התאפקתי "הרב, למה
בסוף השיחה ניגשנו שתינו לרב ונתתי לצופיה את רשות הדיבור, "הרב, אתה יכול להסביר לשירה שלא דיברת אליה? כי היא פשוט מעולם לא בכתה, ואין בזה שום דבר רע, נכון?" הרב שתק לרגע, הסתכל עליי ואמר "אף פעם לא בכית? אני לא מאמין, בטח קרתה לך פעם איזו טראומה שבגללה לא בכית מאז", שתקתי והרכנתי את הראש, צופיה הסתכלה בי לרגע ואז אמרה לי בשקט וברוגע "שירה, את מסכימה שאני אלך ואת תדברי לבד עם הרב?" ידעתי שברגישות
הוא קם בשקט והשאיר אותי בכאבי.

פרק שני
בס"ד, יום רביעי, כ"ב תמוז, חופש אחרי כיתה ו'.
בבוקר כשנכנסתי למטבח ראיתי את אמא, כמעט התפלאתי שלא העירה אותי, אך אז זיהיתי בעיניה את הניצוץ האהוב עליי, הניצוץ ההוא ששוכן בעיניה לעיתים רחוקות מאוד, הוא נתן לי תקווה ליום יפה, התפללתי שמעיין לא תהרוס לאמא את כל המצב רוח, עם העצבים שלה עליי ועל כל העולם. אמא ניסתה לחייך אליי והערכתי אותה על כך, היא הביאה לי שוקו חם והתיישבה על הכיסא לידי.

תקציר: עדי, נערה כבת 16, אחות לדביר - בן 17, שרירי, רזה ושחום, יונתן - בן 13 וחצי, נמוך וילדותי מעט, שיער שחור ופרוע, עיניים כחולות, כיפה ירוקה-הצבע האהוב עליו, ניצן - בת 7, מתולתלת, מצחיקה ושונאת רגשנות. עדי ואחיה חווים יתמות מאם בגיל צעיר ועדי נהיית משותקת בידה וברגלה השמאליים בגיל 9 וחצי. בתיכון היא נעשית ידידה לבר האדישה, הקשוחה והקרירה, שאף פעם לא שואלת שאלות, לליאתהמתוקה, הילדותית, העשירה והתמימה,

הרוח צלפה בפניהם של שני הצעירים שישבו על החול הרך אל מול השקיעה המרהיבה.
"סגרתי בבית חולים" נשמע לפתע קולה של תשורה לאחר כמה דקות של שקט. יאיר הפנה מבטו לעברה. "את רצינית?!" שאל בקול משתומם. תשורה הנהנה, מחבקת את עצמה וממקדת מבטה בנקודה נעלמת באופק. "אני לא מאמין שעשית את זה" קולו של יאיר התייצב. תשורה שתקה. "דברנו על זה כ"כ הרבה פעמים! את בעצמך אמרת שהחלטת לא לעשות את זה!" מרגע לרגע קולו התגבר

בס"ד

"שלום לך!" אמרה המלצרית "מה תרצה להזמין?".
האיש שישב באי - נוחות על כיסא העץ רצה רק דבר אחד, דבר שאולי ישפר את הרגשתו - ספל של כוהל גמדים.
"נקווה שגם טעם הקוהל שווה את המחיר הגבוה..." מלמל האיש לעצמו כשהגיעה ההזמנה.
האיש היה אדם כבן ארבעים, שיערו היה פרוע ואפו סולד. לפי עיניו, שהיו בצבע צהוב - חולני, היה ניתן לראות שלא ישן זמן רב, כנראה בגלל דאגות שעליהם העידו הקמטים הרבים

תקציר: עדי, נערה כבת 16, אחות לדביר - בן 17, שרירי, רזה ושחום, יונתן - בן 13 וחצי, נמוך וילדותי מעט, שיער שחור ופרוע, עיניים כחולות, כיפה ירוקה-הצבע האהוב עליו, ניצן - בת 7, מתולתלת, מצחיקה ושונאת רגשנות. עדי ואחיה חווים יתמות מאם בגיל צעיר ועדי נהיית משותקת בידה וברגלה השמאליים בגיל 9 וחצי. בתיכון היא נעשית ידידה לבר האדישה, הקשוחה והקרירה, שאף פעם לא שואלת שאלות, לליאת המתוקה, הילדותית, העשירה והתמימה,

פרק ראשון: גמגום זה לא מגבלה

"קומקום מטומטם תעבוד כבר," אייל צעק בעצבנות בזמן שהוא לחץ שוב ושוב על כפתור ה- on\off.
"על מה כל המהומה?" נשמע קול עייף קורא מאחורי גבו.
אייל הסתובב וראה את בתו שיר עומדת מאחוריו בפיג'מה ומסתכלת עליו במבט שואל.
"הקומקום הזה התקלקל! רק אתמול קניתי אותו, אני אתבע את החנות הזאת ואת החב..."
"תפסיק כבר לתבוע את כל העולם ואשתו! מה נסגר איתך?!"
"אבל

לפני הארוחה, הוכרז שיש משחק -רשות בכדורסל-פתוח חופשי לכל מי שמעוניין. נערים רבים הגיעו, נבחרו קפטנים, נערכה חלוקה לקבוצות, הצופים (ובעיקר הצופות) התיישבו ביציע, והמשחק החל בסגנון חופשי של חניכי "מחנה כשרונות צעירים". באופן טבעי הצטרף שמיר למשחק, אפילו נחמן החליט לנצל את ההזדמנות לפרוק מעט מההתרגשות שאחזה בו,יוצא דופן היה דורון, שעמד לצד החניכים שנבחרו לשפוט במשחק, ושתק. הוא הגניב מבט לעבר הבנות ביציעים,