סיפור בהמשכים עמוד 1

פרק ד'

הרכבת האטה ממרוצתה, ואז נעצרה בבת אחת בתחנה. דולי קמה ממקומה, אספה את חפציה וירדה.
היא נעמדה לרגע, מביטה בסביבה הזרה לה. פרפור קטן של התרגשות פשט בה,כאן "היא" היתה, כאן חיה את שארית חייה... דולי החלה לצעוד לעבר שורת הכירכרות שחנתה בצידו הימני של התחנה.
היא מסרה את הכתובת לעגלון והסבה פניה אל החלון. נוף כפרי ליווה את דרכה, בתים נמוכי קומה בעלי גגות אדומים,
ריח משכר של עצי

דלת העץ חרקה קלות כשמרים פתחה אותה.
היא קוותה שהוריה ישנים,
ממש לא התחשק לה לעמוד לחקירה על מעשיה בשעות כאלו.
היא חמקה חרש לחדרה, תאומתה היתה שקועה בשינה עמוקה.
היא הביטה בה לרגע, ישנה בשלווה, "הילדה הטובה".
זו שתמיד נמצאת בבית כשהערב יורד.
זו שמתרועעת רק עם בנות ממשפחות טובות.
הבת הטובה והמסורה של אבא ואמא.
אמנם מרים הסכימה עם כל הכתרים הללו שענדה יסכה,
מרים ידעה

סליחה על האיחור, הייתי צריכה השראה... קריאה מהנה=)
קיץ. מבט אחד מבעד לחלון וכבר אלפי אסוציאציות מרצדות בראש. סרט נע של תמונות, תחושות ואפילו אחרי הרבה זמן, גם ריחות.
שמים,מים,בריכה,כיף,הנאה,עופר. לא, לא שוב...
למרות הנסיון להחזיק ראש בשיעור, ה x וה y מתערבבים עם הפרבולה, בוכה, צוחקת, מה זה משנה, ונשטפים. נעלמים.ואני נזכרת ביום הנורא ההוא, בשבוע המתיש הזה. אני זוכרת הכל כאילו קרה אתמול,

החנויות היפהפיות הציעו סחורה רבה ומגוונת- כלי בית, רהיטים, תכשיטים, בגדים, שמלות כלה ואפילו מפעל למזרונים היה שם. על הכביש נסעו כלי רכב משונים שכלל לא דמו לחיות עליהם רכבו בכפר שלה. בשבוע שחלף למדה שהם "מכוניות", היא אפילו ידעה לזהות בין מכונית "חיפושית" ל"לימוזינה". למען האמת- לא היה לה קשה להבין שלמכונית חיפושית נראים כך, היה דמיון מסוים.
אנשים שלווים עשו הליכת בוקר ברחובות השקטים, זוג ישב בסעדה

תקציר: עדי, נערה כבת 16, אחות לדביר - בן 17, שרירי, רזה ושחום, יונתן - בן 13 וחצי, נמוך וילדותי מעט, שיער שחור ופרוע, עיניים כחולות, כיפה ירוקה-הצבע האהוב עליו, ניצן - בת 7, מתולתלת, מצחיקה ושונאת רגשנות. עדי ואחיה חווים יתמות מאם בגיל צעיר ועדי נהיית משותקת בידה וברגלה השמאליים בגיל 9 וחצי.
בתיכון היא נעשית ידידה לבר האדישה, הקשוחה והקרירה, שאף פעם לא שואלת שאלות, לליאת המתוקה, הילדותית, העשירה

הלו?" הדס ענתה בחשש רב.
חששה פחת מעט כששמעה את קולו הרגוע של עומר. היא חששה שיצעק עליה.
"הדס?? איפה את? לא ראיתי אותך היום, וגם לא אתמול, ובכלל, לא בשבוע האחרון."
"איפה אתה עכשיו?? לא תפסו אותך?" היא החזירה בשאלה משלה.
"זה נשמע כאילו רצית שזה יקרה." ענה בגיחוך קל.
"לא..." התחמקה.
"נו, אז איפה את??" "אני..." היא חשבה במהירות, "אני אצל בת דודה שלי."
זה היה חצי נכון.

שלושה ימים לאחר מכן נערך טקס מכובד במלון האחרון בו שהו. את זכות הדיבור בטקס קיבלו המדריך, אף אחד, אחד, שניים, ג"ג, ורוחמה.
שכפי שהסתמן מהרגע שראו אותם, היו בעלי האישיות שבקבוצה.
אמנם רצו לתת גם לרותם ותמר לדבר, אך רוחמה הצליחה למנוע זאת. (וכך היה הדבר, כששמעה רוחמה שהן עתידות לנאום נחפזה אל המדריך, לשוחח עימו בכובד ראש בעניין –שמא יעלה לראשן הכבוד הרב הלזה, ותתחולל בו מהומה כבדה. והלא הן נערות

אוקי.
אז בהחלט אחרי המון המון זמן.
ואחרי שמן הסתתם כבר קצת שכחתם:) גם אני...
חשבתי לעשות תקציר קטן כדי להזכיר קצת מה היה למען השוכחים ולמען אלו שמעולם לא קראו.
אבל החלטתי שהכי עדיף לדפף כמה פרקים אחורה ולקרוא לריענון...


14/08/08
"זה פשוט היה קטע אחד גדול. אתה לא מבין כמה.." אמר גדי מחוייך "זה מדהים איך לא חשבתי לקשר ועוד יותר מדהים שיעל לא חשבה. למרות שכל מה שזכרתי

האתר
_________
הדס התלבשה בג'ינס ובגופייה, ותהתה לעצמה מה חסר. "אה, כן.." נזכרה בבוז, וניגשה לקופסה קטנה שהונחה על שידתה. היא הוציאה סיכה קטנה, שעליה היהי חרות ה-ת, הדס, תל אביב. כן, לכל אחד מבני החבורה שבה הייתה שותפה הייתה סיכה קטנה עם שמו ושם המקום בו הוא גר. כן, כן. לחבורה בה הייתה שותפה היו שלוש סניפים בשלושת הערים הגדולות בישראל. ירושלים, תל- אביב וחיפה. היא זרקה את הסיכה מבעד לחלון,

הן כרעו תחתיהן, באמצע המטע. הקבוצה כולה בהתה בהן בתדהמה.
שני אנשים נגשו לעזור להן לקום, אך כשהתקרבו קרסו על האדמה גם הם.
המדריך מעט רגז על ההפרעה הפתאומית כבר בתחילת המסע, אך ניגש לעזור גם הוא.
גורלו היה דומה.
תוך זמן קצר היתה הקבוצה כולה שרועה על הארץ.
אין מה לומר, צחוקן היה מידבק.


הן היו תאומות שנהנו מהחיים. ואיך לא? ההצגה שהתרחשה למולן היתה מצחיקה ביותר, מה עוד

"עדי?" קול נעים ושקט, ביישני משהו, קרא בשמה. צמרמורת חלושה חלפה בגווה. זה היה אילן.
"היי, אילן," אמרה לו מבלי להביט בפניו.
"את כועסת עליי?" שאל שוב בקולו העדין שכה אהבה לשמוע.
"לא, אני... זאת אומרת, זו לא אשמתך ואין לי מה לכעוס עליך," השלימה במהירות.
חיוך עצוב מעט הפציע על פניו והוא הסיט את שיערו הכהה מעיניו הכהות אף יותר.
עדי לא יכלה להתאפק והביטה בפניו. קול קטן בבטנה, שהלך והתחזק,

נחמן התיישב עם הצלחת שלו על יד אביחי, עמ"י ואביעד, מהקבוצה שלו. ארבעתם היו הנערים הדתיים מהקבוצה, והרגישו בחיבור הטבעי בינהם, בעזרת שפה משותפת, כמו "שותפים לצרה".
"בחיי, ראיתם שיש לנו בקבוצה ערבי?!" עמ"י שאל בהתרגשות ומעט כעס. "כן, מה אתה מתלהב כל כך? מה, אתה מהפאנטים שחושבים שערבים מועילים רק עמוק עמוק בים?" אביעד יותר קבע משאל. "למה בים? מצידי שיחיו- אבל רחוק מכאן. אין לי שום עניין להכיר אותם."

נדודים-

דיאנה ישבה בישיבה מזרחית על רצפת העץ של ביתה,לבושה בחולצה קצרה וקלילה ומכנסי פיג'מה. היא הביטה מרוצה בציור שהונח על הרצפה לידה.
בציור נראתה טירה מבוצרת וסביבה לוחמים אמיצים מצוידים בכידונים.
בצריח העליון של הטירה, עמדה אישה וחיוך מרושע על פניה. היא היתה לבושה שמלת לבן-תכלת-קרח.
הלוחמים נראו חסרי אונים למול מבטה הגאה וצבא חייליה המאומנים.
הציור באמת היה יפה ודיאנה

חמישתם ישבו על הספסל המוצל כהרגלם בכל יום ויום, בהפסקה המשותפת לבנים ולבנות. מתן הצחיק את כולם ואילן התחרה בו בעוד הבנות צוחקות ללא הפסקה מבדיחותיהם.
רק עדי הייתי שקטה ומופנמת יותר מהרגיל. היא שחררה חיוכים מאולצים לעבר חבריה הצוחקים, אך עיניה נותר רציניות ומהורהרות. בר הבחינה בשתיקתה ושאלה אותה בלחש אם הכל בסדר. עדי הנהנה ללא אומר והמשיכה בשתיקתה.
בר נעצה בה את עיניה הכהות. עדי התפתלה תחת מבטה

אוף, נמאס לי להכין את השיעורים האלה. נאנחה עדי, בכלל, אני לא אוהבת מתמטיקה. הכל אצלה חד משמעי, אסור לך לחשוב אחרת יש רק תשובה אחת לכל תרגיל.
אני מעדיפה שיעור ספרות למשל, או תנ"ך או כל מקצוע אחר שבו משתמשים במילים! כשיש מילים אני יכולה לחשוב כמה פעמים, להסתכל על כל דבר מזוויות שונות ובכלל, זה יותר מעניין.
עדי נאנחה בשנית ופנתה לפתור תרגיל נוסף.
קול צלצול הקפיץ אותה ממקומה, והיא הסתכלה בטלפון

הימים החמים חלפו באיטיות מרגיזה.
האווירה בבית הייתה עכורה ולא נעימה יונתן שתק ברב שעות היום שתיקה רועמת וזועמת, עד כי איש לא העז להתקרב אליו או לנסות לדובב אותו, מחשש שיתפרץ.
רק ניצן, זו הקטנה, שכולם חשבו כי אינה מבינה דבר, הצליחה לדבר איתו ולגרום לו לשפוך את כל מה שהעיק על ליבו.
דביר היה כל היום בחוץ - השכם בבוקר היה יוצא וחוזר בערב, אך אז מייד היה הולך לחלץ את עצמותיו במגרש. הוא השקיע

היא ישבה ובכתה, כהרגלה בשבועיים האחרונים, על האדמה. ראשה טמון בין ברכיה, נותנת לזיכרונות לרוץ במוחה- כך, בלי סדר. "כאן שיחקנו, מיטל ואני, בתופסת כשהיינו קטנות, וכאן דיברנו על המבחנים. על החול שם היא נפלה ושברה את הרגל"
 
אנחה עמוקה בקעה מפיה קשה לאבד חברה, עוד יותר קשה לאבד חברה טובה שהיא ממש כמו אחות ...
 
קול מוכר העיר אותה מהרהוריה: "פדות, בואי, כבר ערב".
-"אולי זו מיטל??" –הרהרה

עדי נעורה משנתה לקול ציוץ הציפורים שקיננו בסמוך לחלון חדרה.
היא התמתחה קלות ושפשפה את עיניה בידה הימנית הטובה. אחר קמה ממקומה ונחתה היישר אל תוך כיסא הגלגלים שלה, שניצב סמוך למיטתה. היא "התגלגלה" עד לסלון הקטן, ששימש גם כחדר אוכל, כמטבח וכחדר-שינה לשני אחיה, שעוד נמו את שנתם.
הצעיר בניהם, יונתן, עוד לא הסכים להשלים עם מותה של אימם, אף-על-פי שכבר עברו שבע שנים מאז. יונתן אף התקשה להשלים עם העובדה

לה"ו!
-למעשה-
 
אוריאל החל פוקד מדי יום את דוכן המאפים בשוק. משהיה מכלה ידידו החדש את מרכולתו, אוסף את המעות שקיבל ופונה למסרן למעבידו, הצטרף אליו והלכו יחד.
בביתו עמל יצחק האופה על העיסה ועל התנורים. משניצבים היו הנערים בפתח דלתו, היה קם האופה ומותח קומתו הנמוכה (עצמותיו משמיעות לפעמים קולות פיצוח, מחמת שעות הרכינה והלישה הממושכות), נוטל מידי עזריה את הכסף, מונה ונותן לו ממחצית הסכום.

בע"ה!
-אל העיר-
 
בבוקר הקיץ עזריה משנתו. חמה מבוישת הציצה מעבר להרי המזרח, כמבקשת רשות לעלות. קולן של בהמות במרען ממרחק נישא לאזניו עם רוחות המערב, ועזריה שמח בידיעה שבוודאי בקרבתן נמצא מקום יישוב בו יוכל להשיג פת למאכל. אולי אף יזכה להחליף דיבור עם מי-מאנשי המקום.
 
לאחר תפילת הבוקר פתח עזריה בדרכו, מערבה לכוון הים. מתעטף היה במלבושיו מפני הרוח המתגברת ככל שהתקדם בטיפוסו לקצהו

איילת ישבה בסלון הביתן ושוחחה שיחת היכרות נעימה עם ליהי. "..-בועז ושלומית אימצו אותי כשהייתי בת ארבע,אני לא ממש זוכרת את זה, אבל תמיד ידעתי. זה לא סוד. אף פעם לא הרגשתי מוזרה ושונה, הם הורים נפלאים ותמיד שידרו לי שאני נורמלית ואפילו בת-מזל. אחותי, לעומת זאת אומצה על ידינו כשהייתה תינוקת,היא לא יודעת..ככה עדיף כרגע.." ליהי נבוכה לרגע, אבל חייכה אל איילת ופלתה אנחת רווחה.
"ואו, נשמע שאת באמת בת-מזל,

פרק ב'

דולי פילסה את דרכה בינות להמוני האנשים שגדשו את התחנה.
היא טיפסה אל הקרון, תרה אחר מקום שקט.
לבסוף התיישבה במושב הפינתי על יד החלון, היא הבחינה באביה,
עומד על הרציף ומחפש אותה.
היא נופפה בידה דקות ארוכות עד שהבחין בה.
חיוך הסתמן על פניו העייפות, הוא הרים ידו ונופף לה בחזרה.
הרכבת החלה במסעה.
דולי הביטה אל הנוף החולף במהירות מסחררת,
אט אט התחלפו הכפרים

[טוב... אז אחרי הרבה הרבה זמן... מצטערת..=) ]

תקציר: עדי, נערה כבת 16, אחות לדביר - בן 17, שרירי, רזה ושחום, יונתן - בן 13 וחצי, נמוך וילדותי מעט, שיער שחור ופרוע, עיניים כחולות, כיפה ירוקה-הצבע האהוב עליו, ניצן - בת 7, מתולתלת, מצחיקה ושונאת רגשנות. עדי ואחיה חווים יתמות מאם בגיל צעיר ועדי נהיית משותקת בידה וברגלה השמאליים בגיל 9 וחצי.
בתיכון היא נעשית ידידה לבר האדישה, הקשוחה והקרירה,

סורי על האיחור.....

"הלו?" הדס ענתה בחשש רב.
חששה פחת מעט כששמעה את קולו הרגוע של עומר.
היא חששה שיצעק עליה.
"הדס?? איפה את? לא ראיתי אותך היום, וגם לא אתמול, ובכלל, לא בשבוע האחרון."
"איפה אתה עכשיו?? לא תפסו אותך?" היא החזירה בשאלה משלה.
"זה נשמע כאילו רצית שזה יקרה." ענה בגיחוך קל.
"לא..." התחמקה.
"נו, אז איפה את??"
"אני..." היא חשבה במהירות, "אני

בשבת שלאחר מכן היה תורי לשהות בבית החולים עם סבא דוד.
הצטיידתי בעיתוני השבוע, אוכל ארוז מהבית וגמרא קטנה לעת מצוא.
סבא שמח לקראתי ובקש שאגלגל אותו לחדר האוכל, שבו ממתינה בשעה זו ארוחת הצהרים של יום שישי.
בשעה שגדשתי אל פיו כף אחר כף פעם מן הפירה ופעם מן הירקות, העברתי סקירה מהירה את הסועדים בחדר, תר אחר ענני שיער לבן. היה לי ברור שסבא מעדיף לא להרגיש שכל מענייני נתונים לפעולת ההאכלה. היא

חשבתי אולי לשנות לה שם. זה קשה כמו לשנות שם של בנאדם... אבל אני לא שמחה מזה שדיאנה זה שם של אלה יוונית. זה צורם לי. אני צריכה שם יפה, לא עברי מדי (אני משוגעת על שמות עבריים ותנ"כיים אבל זה לא מתאים...), עם משמעות יפה זה בונוס. לדוגמא- אוריאן. לא נשמע עברי מדי, והמשמעות מהממת - 1. שחר, זריחה 2. זהב - שניהם מצרפתית. 3. מארמית- תורה.
השם מתאים לדיאנה לדעתכם? יש למישהו רעיון לשם טוב? אשמח באישי או

והסתבר שהיה צורך לאגור כח, מפני ש....
ובכן, רוחמה שמעה אותן צוחקות, והיה עליהן לתת לה תירוץ מספק מדוע צחקו.
בעצם, לא היה עליהן לתת לה תירוץ, מפני שרוחמה עשתה טעות שדי נפוצה בקרב האנשים, והפנתה את שאלתה לרותם.
תוך שתי דקות היא ידעה בדיוק מדוע הן צחקו אתמול בלילה.
תוך שלוש היא אבדה את בטחונה העצמי בכישוריה החינוכיים, (שאלו הכישורים היחידים שחשבה שיש בה) בדקה הרביעית היא מיררה בבכי, והייתה

תקציר: עדי, נערה כבת 16, אחות לדביר - בן 17, שרירי, רזה ושחום, יונתן - בן 13 וחצי, נמוך וילדותי מעט, שיער שחור ופרוע, עיניים כחולות, כיפה ירוקה-הצבע האהוב עליו, ניצן - בת 7, מתולתלת, מצחיקה ושונאת רגשנות. עדי ואחיה חווים יתמות מאם בגיל צעיר ועדי נהיית משותקת בידה וברגלה השמאליים בגיל 9 וחצי.
בתיכון היא נעשית ידידה לבר האדישה, הקשוחה והקרירה, שאף פעם לא שואלת שאלות, לליאת המתוקה, הילדותית, העשירה

תקציר: עדי, נערה כבת 16, אחות לדביר - בן 17, שרירי, רזה ושחום, יונתן - בן 13 וחצי, נמוך וילדותי מעט, שיער שחור ופרוע, עיניים כחולות, כיפה ירוקה-הצבע האהוב עליו, ניצן - בת 7, מתולתלת, מצחיקה ושונאת רגשנות. עדי ואחיה חווים יתמות מאם בגיל צעיר ועדי נהיית משותקת בידה וברגלה השמאליים בגיל 9 וחצי.
בתיכון היא נעשית ידידה לבר האדישה, הקשוחה והקרירה, שאף פעם לא שואלת שאלות, לליאת המתוקה, הילדותית, העשירה

תקציר הסיפור:
הסיפור מתמקד ב3 נערים ו3 נערות מרחבי הארץ שמגיעים לחודשיים למחנה כשרונות.המשותף בינהם- כולם משובצים יחד בביתן מס' 16. תוך כדי המחנה, הם לומדים אחד על השני, מתחברים ואוהבים. ומבינים שלמרות השוני והפערים- המשותף הוא שכולם מתבגרים עם התמודדויות לא פשוטות. וביחד הם עוזרים אחד לשני..החבר'ה המדוברים: שמיר- בן יחיד, עשיר ומפונק ששונא להיות בודד. יש לו טביעת עין חדה ומעמיקה על בני אדם. מראה

סליחה שזה לקח הרבה זמן...

"עדי, את מוכנה?" ניצן הופיעה בחדר, שיערה המתולתל מסורק ומסודר בקפידה. היא נראתה נרגשת וקיפצה מצד לצד. "אבא אמר שאיילת באה עוד מעט. הוא בדיוק יצא לאסוף אותה מהתחנה."
"אני תכף באה," השיבה עדי. היא העבירה סירוק מהיר בשיערה -פעולה שנפחה אותו אף יותר מבדרך-כלל- ו"התגלגלה" לכיוון הסלון, שאותו עמלה לנקות ולסדר בטוב טעם כשעה לפני כן.
מרוצה, היא הביטה סביב, לבדוק

רגע לפני שדיאנה יצאה למסע, היא נכנסה לביתו של מייקל על מנת להיפרד ממנו.
אימו של מייקל הציעה לה שתייה חמה, אך היא סירבה- ממש אין לה חשק עכשיו.
היא הלכה בצעדים חוששים לחדרו של מייקל. ביתו היה פשוט וצנוע- אך נקי ומסודר.
היו לו חמישה אחים ואחיות שחלקו שני חדרים, אך למייקל הוריו אפשרו חדרון עליית גג קטן וחמוד מתוך כבוד לעצמאותו ואהבה מיוחדת אליו בתור בכור. מייקל קישט את חדרו בציורים מרהיבים

דורון הגיע אחרי שמיר שהגיע אחרי נחמן, אבל הוא לא היה האחרון, ועד שהגיעו כולם לאולם הכדורסל- עברו דקות ארוכות. המאמן שלהם, אדם גבוה ושרירי עם שיער כהה שהיה מגולח למשעי, עמד בנחת במקומו כאילו ישד לו את כל הזמן שבעולם. על צוארו תלויה הייתה משרוקית, ובידו אחז בכדורסל חדש.
לאחר שהגיעו כולם, שרק המאמן במשרוקית החדות והפטפוטים הופסקו באחת. "אני המאמן שי, ככה אתם תקראו לי פה. וכשאני עומד פה, אני לא רוצה

הבוקר האיר.
בבית החולים, פדות התעוררה וראתה את אביה לידה.
השעה הייתה 6- לפני 12 שעות אמה אמרה לה להיכנס הביתה, והיא בכתה והתעלפה. עכשיו היא רעננה ומסוגלת לחשוב בהגיון על מה שאמר לה אהרון- "אנחנו בעליה, בע"ה בקרוב." על מה הוא דיבר בכזו התרגשות?
"על מה את חושבת?" שאל אותה אביה.
"שום דבר מיוחד," ענתה.
מיטל הייתה מבינה את אשר על ליבה,
מיטל הייתה עוזרת לה לפתור את המשוואה הסבוכה.
אוי

שבות הביטה בשקט על הנערים והנערות בקבוצה שלה. מהר מאוד גילתה שהיא לא הדתיה היחידה, היו עוד בת ובן דתיים בקבוצה, מה שגרם לה להרגיש מעט יותר בנוח. במבט מהיר ספרה שבות בסך הכל 16 בנות ו7 בנים בקבוצת המחול. היחס בין הבנים לבנות היה מובן. לא מכיוון שבנים פחות מוכשרים במחול, אלא מכיוון שזהו ענף ספורט שנחשב לפחות גברי והירואי, ולכן בנים מעדיפים לפנות לענפי ספורט תחרותיים יותר כמו משחקי כדור למינהם.
אחרי

הסלולארי של אהרון צלצל, שלומית על הקו. חיוך עלה על פני אהרון והוא ענה.
-"שלום." פתח אהרון
-"איך אתה מרגיש?"
-"ב"ה מעולה."
-"איפה אתה? יש לידך רעש מוזר"
-"בבית החולים, עם אחותי."
-"איזו אחות?, תן לי לנחש, אממ, שוב פדות?"
-"כן, אנחנו ממש לא יודעים מה לעשות איתה" אמר בדאגה.
-"היא בדיכאון בגלל מיטל?" התעניינה.
-"כן, רוצה לבוא להיות איתנו קצת?"
-"אני עכשיו גמורה מעייפות,

שעת דמדומים. עדי אהבה שעה זאת יותר מכל. "זוהי השעה היפה ביותר." נהגה אימה לומר ולאמץ את בתה המתולתלת לחיקה. כשעוד הייתה בחיים.
בחיים.
עדי נאנחה. כמה התגעגעה לאימה. כמה כאבה את חסרונה. כמה...
היא מחתה דמעה סוררת שהתעקשה לגלוש במורד לחייה והניחה לזיכרונות לסחוף אותה. היא יכלה לשמוע את הקולות כאילו האנשים היו כאן לידה, חיים וברורים בדיוק כפי שהיו פעם.
עדי זכרה ערב אחד, בו היו רק אִימה

הכל התחיל מאז היותה בת חמש. בעצם, הכל התחיל בעת ששמעה בפעם הראשונה סיפור אגדה. "שלגיה ושבעת הגמדים". אז אמרה לאימה בהתלהבות-"אז אולי, כשאני אהיה גדולה, יבוא אליי נסיך וייקח אותי רחוק רחוק, לגבעה שעליה יהיה ארמון?"
"אני אהיה עצובה מאוד," צחקה האם, "את תיהי כל-כך רחוקה!"
"הו, לא, הכל יהיה בסדר." הרגיעה הילדה את האם וטמנה את ראשה המתולתל בחיקה. "אבל, בטוח שזה יקרה. אני רק צריכה לעבוד קשה, נכון?

לה"ו
-אוריאל-
 
חיי הנער עזריה שבו למסלולם המוכר בעיר. בבוקר משכים היה לעמל יומו ובערב שב לבית האופה והיו סועדים יחדיו טרם עלו איש על משכבו לשנת לילה.
העבודה בשניים ככלל נעשית קלה וקצרה יותר, ולכן היה זוכה עזריה לפרקים לזמן-מנוחה מיד האופה. בשעות אלו שוטט לו עזריה ברחובותיה של העיר, נישא מכורח רגליו. לעתים משיח היה עם אנשים, מביט במעשיהם, בוחן מתעניין אחר אורחותיהם. עוקב בעיניו אחר

לה"ו
-פרולוג- בשדה
 
באחד הימים, בשעה של בין-ערביים, עת השמש הנוטה מערבה משלחת קרניה האחרונות כרסיסים של אור ענוג מבין הצמרות ורוח קלילה מתבדרת בשיבולים, מתהלך לו נער אחד, אשר בו יעסוק סיפורנו.
 
שם הנער עזריה. בלבד עזריה שמו, שכן אין כל בית-אב ממנו בא - - כך יאמר לכל הדורש לדעת. חייו- מסע איטי מתמשך על פני כל הארץ, מעיר לעיר, מכפר לכפר משדה לשדה. לעתים משתהה משך שבועות ספורים

תקציר: עדי, נערה כבת 16, אחות לדביר - בן 17, שרירי, רזה ושחום, יונתן - בן 13 וחצי, נמוך וילדותי מעט, שיער שחור ופרוע, עיניים כחולות, כיפה ירוקה-הצבע האהוב עליו, ניצן - בת 7, מתולתלת, מצחיקה ושונאת רגשנות. עדי ואחיה חווים יתמות מאם בגיל צעיר ועדי נהיית משותקת בידה וברגלה השמאליים בגיל 9 וחצי.
בתיכון היא נעשית ידידה לבר האדישה, הקשוחה והקרירה, שאף פעם לא שואלת שאלות, לליאת המתוקה, הילדותית, העשירה

פרק א'

בביתם הפשוט שבכפר, ישבו יוסל ברמן ואשתו לארוחת הערב הקבועה שלהם.
ארוחתם כללה מרק סמיך וחם, מעט לחם שחור וחמאה.
שיחה שקטה התנהלה בינהם, כשלפתע החלה האשה לחוש כאבים, היא לחשה לבעלה הנרגש
כי "הגיעה השעה" והוא רץ לקרוא למיילדת הכפר.

אחר דקות ארוכות שנדמו בעיניו כנצח, יצאה המיילדת בחיוך רחב מן החדר,
"מזל טוב, תאומות נולדו לך, להן וליולדת שלום." היא בשרה לו את

-" סיוון, כמה פעמים צריך להגיד לך להפסיק?!" שמעתי במעומעם, מבעד לדלת, דלת הפלדה שסוגרת לי את הלב, שאוטמת את הנשמה, שמפריעה לאהוב. בסדר, אני יודעת שאני אשמה! אבל בהכל?! מה זה חוסר הצדק הזה?. מי יענה לי? מי ישיב? אפילו לא שאלתי באמת. רק חשבתי על השאלות. כנראה שזה לא מספיק.
-"אני באה אמא". ושוב, הדרך המוכרת, לעבר המטבח. בשביל מה? אני שואלת את עצמי בכלל. בשביל מה כל זה?! שוב בשביל המבט המאשים עם הטלפון

דיאנה המשיכה בדרכה לפארק, וחשה תשושה ועצובה. שיחתו של הזקן עודדה אתה מעט אך היא עדיין מאוכזבת.
היא חשבה שפה יקבלו אותה בשמחה. צדקו כל אלה שהזהירו אותה, איזה חוסר אחריות! היא ממש לא תכננה כלום. התלהבה כמו ילדה קטנה והרפתקנית.
היא בעטה בארגז קרטון שהיה בצד הדרך, וחתול קפץ ממנו וברח ביללה. היא עקפה את הארגז בזהירות. למה היתה כל כך טיפשה? למה היה נדמה לה שפה כן יקבלו אותה? אין סיכוי, היא כזאת.

תקציר: עדי, נערה כבת 16, אחות לדביר - בן 17, שרירי, רזה ושחום, יונתן - בן 13 וחצי, נמוך וילדותי מעט, שיער שחור ופרוע, עיניים כחולות, כיפה ירוקה-הצבע האהוב עליו, ניצן - בת 7, מתולתלת, מצחיקה ושונאת רגשנות. עדי ואחיה חווים יתמות מאם בגיל צעיר ועדי נהיית משותקת בידה וברגלה השמאליים בגיל 9 וחצי.
בתיכון היא נעשית ידידה לבר האדישה, הקשוחה והקרירה, שאף פעם לא שואלת שאלות, לליאת המתוקה, הילדותית, העשירה

ממש סליחה שזה לקח זמן...

תקציר: עדי, נערה כבת 16, אחות לדביר - בן 17, שרירי, רזה ושחום, יונתן - בן 13 וחצי, נמוך וילדותי מעט, שיער שחור ופרוע, עיניים כחולות, כיפה ירוקה-הצבע האהוב עליו, ניצן - בת 7, מתולתלת, מצחיקה ושונאת רגשנות. עדי ואחיה חווים יתמות מאם בגיל צעיר ועדי נהיית משותקת בידה וברגלה השמאליים בגיל 9 וחצי.
בתיכון היא נעשית ידידה לבר האדישה, הקשוחה והקרירה, שאף פעם לא שואלת שאלות,

14/08/08
נטע עמדה ברחבת הכותל ותרה בעיניה אחרי שקד.
השעה הייתה די מאוחרת, ולמרות שהיה זה חופש, היא השתדלה לשוב לביתה בשעות סבירות. אמה לא אהבה שיטוטים ליליים מחוץ לבית.
נטע בדיוק חככה בדעתה להוציא את הפלאפון ולהתקשר לשקד, אך משנזכרה כי הוא תחוב אי שם עמוק בתיק העמוס חפצים, העדיפה להיאזר בסבלנות.
"אוללה... ברכות לנהגת החדשה!! "
נטע קפצה בבהלה,
"שקד! הבהלת אותי, את לא נורמאלית"
"סורי

לאחר יומיים הם הגיעו לעיר אלתיצ(חק). שם הצטרפה אליהם קבוצה די גדולה.
בקבוצה הייתה אישה אחת, רוחמה שמה, שנדהמה לגלות את שתי הנערות המסתובבות בקבוצה לבדן. תוך זמן קצר אמצה אותן למשך שאר הטיול, וניסתה להחדיר בהן ערכים, ולו מעט.
בייחוד הפריע לה שדיברו אל המבוגרים כאל חבריהם, ובזה נסתה ביותר לחנכן.
תמר ורותם נהנו להיות בחברתה, שכן רוחמה הייתה זקנה מעניינת, ששיעשעה אותן ביותר, והיוותה ניגוד מרענן

אך נחזור לטיול-
כשנה וחצי לאחר שאימן נעשתה נכה, יצאו הבנות לטיול קבוצתי.
תחילת הטיול הייתה במטע בננות יפה במיוחד.
היום היה יפה, הכל היה נעים, והבנות התגעגעו לאמן.
לא היה כל דבר מצחיק בלהשאיר אותה לבדה בבית. הן יצאו מפני שהפצירה בהן, כי זכרה כמה שנהנו בטיולים שהיו יוצאים אליהם כל שנה לפני שנפגעה.
הן לא רצו לעזוב אותה לבדה,אבל יצאו. גם כדי לשמח אותה בהליכתן, וגם משום שקיוו לחזור עם

דיאנה שהתה בביתם עוד יומיים, בהם טיילה יחד עם נטלי ביער הסבוך ואף למדה מנטלי דברים רבים על השרדות שטח.
ארוחות היוו זמן לשיחות עמוקות ביניהם, ודיאנה חשה בביתם נוחות ושחרור. הם קיבלוה כפי שהיא.
ביום האחרון להמצאותה אצלם ארזה תיק להמשך הדרך בו הכניסה מספר פריטים חשובים.
היא שמה בו את המפה, השק שהביאה מהבית שכלל מספר שמלות להחלפה, מכתב חתום ממייקל שכתב לפני עזיבתה ופריטים שונים, בנוסף

זקן כפוף בעל שיער שיבה מדובלל פתח לה את הדלת.
"סליחה אדוני, האם אוכל לישון בביתך הלילה?" דיאנה שאלה, מסתייגת ממראהו המשונה.
"הכנסי נא עלמתי! אוכל להציע לך מיטה בביתי הצנוע. ההה" הזקן צחק צחוק פרוע וחשף את שיניו הרקובות והחסרות. דיאנה המתינה במעט קוצר רוח ובהלה.
" להציע זה דו משמעי, כמה משעשע. הו, חוששני שאני מעט חסר נימוס- הכנסי! אל תתבוששי מפני. אוהב אני אורחים, אך לא פוסחים בביתי

הדס התעוררה אל בוקר חדש. בוקר שונה. בוקר נקי מחטאים. חטאים מהתורה וחטאים מהמשטרה. הדס התהפכה במיטתה, וניסתה לא להיזכר באירועי חמשת השנים האחרונות. לפחות לא בחלק מהן.... בעצם, היא העדיפה להתעורר מחדש אל לפני שמונה שנים, ושהכול יהיה שונה.

* * *

לפני שמונה שנים.
הדס בת השבע ישבה בדריכות על הספה בבית סבתה. היא הביטה בעצבנות על אחיותיה הקטנות, עדן ומעיין, בנות השלוש שישבו בנינוחות

איני יודע מהו הדבר באותם הרגעים המשנים את כיוונם בפתאומיות שגורם לי לרצות להפוך בהם בדמיוני שוב ושוב.
רגע כזה חלקתי עם אישה מבוגרת כשבקרתי את סבא דוד המחלים מניתוח יחד עם בני דודיי במחלקת השיקום בתל השומר.
לאחר שעה ארוכה שבה הספקנו לחסל ערימת פיסטוקים ענקית ולשעשע את סבא באוויר הצח בלובי רחב הידיים, קמנו ועמדנו להפרד ולנסוע כל אחד לישיבתו.
קשישה עם תלתלי פודל מושלגים לראשה נגשה בעייפות

"אני ילד שרוצה לדעת ולטעום מהכווווול!" שרה עדי את מילות השיר כשאוזניות תקועות בתוך אוזניה.
"רק אני יכול לעוף, בלי לדעת לעוף!" קראה, ראשה זז מצד לצד בקצב המוסיקה.
הלוואי שאני הייתי יודעת לעוף, או לפחות ללכת כמו שצריך.
"אני יכול ל-עוף, כמו עלה על המים, לצוף!"
"עדי!!" שמעה לפתע את ניצן צועקת אליה, "את תכף תשברי את החלון!"
"מצטערת!" צחקה עדי.
ניצן דילגה אל תוך החדר. "רוצה לעזור

חופשת הקיץ חלפה, ושנה חדשה עמדה בפתח ועימה שנת לימודים חדשה.
ניצן התרגשה. היום היא כבר לא בין הקטנים בבית הספר. היא בכיתה ב'. הילדים הקטנים יתלו גם בה מבטים מעריצים, ולראשונה בחייה, היא תביט במישהו מלמעלה.
עדי למדה בתיכון שהיה קרוב לבית הספר היסודי, כך יכלו היא וניצן ללכת יחד לבית הספר.
שתיהן פטפטו בהנאה ונפרדו סמוך לבית ספרה של ניצן, משם המשיכה עדי לבדה.
עדי נכנסה לכיתתה בחשש. מאז

פרק ב'
אמצע שנת הלימודים-לפני 12 שנים:
היא נכנסה לגן נחמה, ילדה חדשה בשם פדות.
"בוקר טוב, ילדות, תכירו, זו פדות, והיא תלמד איתנו בע"ה במשך השנה." -הציגה אותה נחמה הגננת.
הראשונה שהתמרדה נגדה הייתה מיטל -המובילה של ילדות הגן:
"למה באות אלינו ילדות חדשות" שאלה בכעס .
"אנחנו לא אוהבות ילדות חדשות, הן סתם עושות בלאגן" קבעה בחרון,
"ובזכותה" הצטרפו שאר בנות הגן אל דיבורי הבל

הרופא, דניאל, הגיע למחרת היום. ארבעת הילדים המודאגים ישבו יחד בסלון הקטן וחיכו לתוצאות.
לאחר כמחצית השעה יצא הרופא מהחדר בפנים מודאגות. עדי נשארה לשבת כשניצן בחיקה, בעוד דביר ויונתן קמו לקראת הרופא כמעט מיד. "מה יש לו?" שאל יונתן בדאגה.
"לאביך יש שפעת חריפה ודלקת ריאות." דניאל עצר לרגע, מביט בעיניו הטובות בניצן הקטנה, שהתכווצה במקומה לשמע הדברים. "מחלתו נובעת מהתאמצות יתר. הוא עובד קשה מאוד.

 
בהתחלה רצינו לכתוב כאן לשחר. הקדשה יוצרת פן נוגע ואינטימי וקצת רחף סוריאליסטי (מעל המציאות המוכרת, לא מציאותי, הזוי. ח.ס), מה שמעורר את יצר הסקרן-חטטן שמחפש את האח-הגדול ועוד כמה תופעות תרבותיות רדודות, ומעל הכל סבר לוגי ל"למה הם עשו לו הקדשה" ו"מי זה בכלל".
בסוף, או באמצע, או עכשיו, אמרנו שככל שנקדיש ליותר אנשים הם ירגישו צורך עצמי (מהותי, אישי. ח.ס) לקרוא כי הוא מוקדש להם, או לכם אם אתם

איילת, ליהי, שבות, דורון, שמיר ונחמן- נכנסו לאולם הגדול יחד עם כולם, נרגשים מאוד ומעט חוששים.
"ברוכים הבאים למחנה הקיץ כשרונות צעירים!"
פנה אליהם מנהל המחנה, מר אפי ברזילאי, אדם גבוה ומעט שמנמן, שלבש חליפה נוחה ולא מהודרת מדי. הוא דיבר בחיוך, ובקול מהיר ומבטיח.
"המחנה שלנו קיים כבר יותר מ30 שנים והוא מביא לכולנו הרבה גאווה. לדוגמא- שאול טוויסטר, השחקן הידוע- בוגר השנה השלישית שלנו! ריקי

ליהי הביטה בנערה שנכנסה דלת מגורי הבנות. לפי הגודל, ליהי יכולה להיות דודה שלה לפחות. ליהי הייתה נערה גבוהה מאוד, ואמנם לא שמנה, אך הייתה לה נוכחות ומעט כריזמה. הנערה השניה, לעומתה, הייתה דקיקה וכמעט הסוותה את עצמה יחד עם הקיר. וגם, לא נעים לומר- היא דתיה. האם הן יסתדרו ביחד? ואולי יתפתחו דיונים מעצבנים והנערה הרזה באה לפה רק כדי להטיף לה ולהחזיר אותה בתשובה? 'טוב, לעזזל החששות, תהיי נחמדה!'
"היי.