סיפור בהמשכים עמוד 2

נחמן עצר ליד ספסל קטן והניח עליו את התרמיל שלו. הוא רכן אל השקיות בהן נחו כמה חפצים חדשים שזה עתה קנה בBIG והחל לסדר אותם בתיק, כדי להיפטר סוף סוף מהשקיות המסרבלות. כשגמר, התקדם נחמן לכיוון המחנה. הוא לא חשש שיתבלבל בדרך. לנחמן היה חוש כיוון מצויין, רגליים חזקות ועיניים שלא פספסו שום פרט בדרכים. כך שללכת לאיבוד מעולם לא הייתה אופציה כשהלך למקומות לא מוכרים. 'אולי להיחטף..' חשב במשיכת כתף.
 
הוא

בס"ד
טוב, מצטערת שזה לקח קצת זמן, אבל הצלחתי לסיים את זה בסופו של דבר.
הגליל, ארץ ישראל, שנת 68 למניינם, ג'תתכ"ח לבריאת העולם.
קשה ללכת,עוד יותר היה קשה ללכת עם העובדה שאת הולכת לגלות, לארץ זרה, וקשה, קשה לדעת שאת הולכת ומשאירה אחריך ארץ חרבה, שבארץ החרבה הזאת נמצאים חלק מאהובייך, ושהסיכויים שתראי אותם שוב אינם כה גדולים. נעמה הסתכלה על אחותה הקטנה שצעדה מלפניה, חנה נשמה בכבדות.

איילת הגיעה לביתן מס' 16 וקראה את שמה בעיון "א.איילת..ואוו" איילת גיחכה לעצמה. 'איזו השקעה אישית בכל אחד- לכתוב ככה את כל השמות' חשבה בחיוך.
החיוך שלה התרחב כשראתה על השלט גם את השם של המשורר הידוע- ב.חיים נחמן. היא דחפה את הדלת בעדינות והביטה בסיפוק בסלון הקטן. היא נפנתה למגורי הבנות, ובחרה את המיטה מצד שמאל, ככה היא זוכה למעט פרטיות ולא רואים אותה מייד כשנכנסים לחדר. לא היה לה הרבה מה לעשות,

נהג המונית כבר צפר לה ליד הבית, שבות מיהרה לצאת אליו עם תיקיה העמוסים לעייפה. ההורים שלה יצאו מהבית מוקדם לעבודה, היא נפרדה מהם כבר לפני כן. עכשיו נשאר לה רק לכבות את האור ולנעול את הדלת. וזה מה שהיא עשתה בזמן שהנהג העמיס את התיקים שלה על המונית. לבסוף התיישבה שבות במושב האחורי עם התיק הקטן שלה, עייפה אך מרוצה. מצפה בכליון עיניים לבאות.
לאחר שהבהירה עם הנהג את הדרך והתשלום, פתחה שבות את הסידור

השקט הזה, המעיק והמפחיד. כמה שהוא שונא אותו! שמיר ניגש לטלוויזיה והדליק אותה על איזשהו ערוץ בידור. גם את הרדיו הדליק וכיוון לחדשות.
עכשיו, כשקולות מרגיעים של אנשים נשמעו ברקע- הוא יכל להתלבש בנחת ולסיים לארוז.
לבסוף, כבר גמר לאכול ולהתארגן, נשארה רק המעטפה של הכסף שאמא השאירה לו במגירה..אוה, הנה, עכשיו היא מוחבאת לה בעומק התיק..זהו, הכל מוכן. שמיר יצא מהבית ונעל את הדלת אחריו במפתח. את הטלוויזיה

בע"ה

(אז אחרי הרבה זמן שלא כתבתי,
שמחה לצרף עוד פרק לסיפור.
קריאה מהנה ואשמח לתגובות).


ארים ראשי / פרק ז':

רוני פתחה את הדלת בחשש, ונעצרה במקומה. לעיניה התגלה חדר גדול חמים ועמוס. שולחנות עץ מסודרים בצורת ח' גדולה ושולחן בודד ולידו סטנדר אל מול הח'. מדפים-מדפים עמוסים לעייפה בספרי קודש מכסים את הקיר הימני. בפינת החדר עמד שולחן ועליו מיחם, כוסות, סוכר ותה

בס"ד


גירוש, יש המון במילה הזאת. לומר לאדם ללכת מביתו, ממקום שהשקיע בו את הנשמה. לפעמים אני חושבת לעצמי מה יקרה אם יום אחד חס וחלילה יחליטו לפנות את הישוב שלנו, הישוב הירוק והמטופח באמצע הגליל, כמו שקרה בסיני או בגוש קטיף.... לעזוב את הבית, לדעת שעוד מעט הבית האהוב שלך כבר לא יהיה, לעזוב את המקום שבו נולדתי, לאן נלך? האם הקהילה היתה מחליטה להישאר ביחד? ואם לא איך היי'תי עוזבת את חברותי שאני איתם מיום

******

גירוש יהודים, גירוש ספרד, גירוש אנגליה, שטח היישוב, ועוד רבים אחרים, אלו היו' בגלות ואולי הוכיחו שהיהודי צריך להיות בארץ ישראל....
והיו גם אחרים, בארץ ישראל, סיני, גוש קטיף אלו קרו במדינת ישראל החופשית...

******
הרשימה מתארכת, בינהם יש גירושים של קהילות שלמות, וגירושים קטנים יותר של כמה משפחות.
היו גם כמה גירושים שלא באמת גירושים אלה בגדר "פינוי" שאל האדמות האלו חזרנו אחר-כך או כאלו שהיו באמת לטובתנו....

******
ולסיום, שמעתי שליוסף טרומפלדור היתה אמירה, מין חוק שכזה: "לא עוזבים נקודת ישוב יהודית בארץ ישראל".


* רק להבהרה- אינני פוחדת שיש סיכוי שזה יקרה, כל התיאור הזה הוא תוצר של דמיוני הפורה עד מאוד....

בעזרתך אבל'ה.
ו'- קשר של דם
 
מעניין למה אנשים אוהבים נדנדות. אני חושב על זה הרבה פעמים, פה בנדנדה העייפה שלי, בין שאר הדברים שאני חושב עליהם פה. אבי תמיד מחייך אלי חיוך של גדולים כשאני שואל אותו על זה. אני שונא שמחייכים אלי חיוך של גדולים, כזה שאומר 'יש לנו סוד'. נראה לי שמבוגרים נהנים להחזיק אצלם בלב כל מיני סודות מוזרים וחסרי תועלת, רק כדי להרגיש שהם שווים משהו.
אני חושב שהגעתי למסקנה,

בעזרתך אבל'ה.
ה'- מי זה נדב?

המון פעמים אני חושב על אלוקים. לפעמים אני מאוד כועס עליו. הוא לא היה חייב להוליד אותי לאבא ואמא כאלו. הוא יכל לשים אותי בבית של עשירים בתל אביב. אולי אפילו לא. גם בית בהרים עם אמא ואבא חייכנים ומלא אחים אוהבים היה נחמד.
אבל אז אני נזכר שאלוקים הביא לי את יוחאי ואת חנה, את דוד וגילי ואבי. ואז אני מודה לו. אני חושב שבסך הכל הוא די בסדר. אפילו טוב. יוחאי

לכל מי שחיכה להמשך... (וגם למי שלא..) מצטער על ההפסקה המאד ארוכה.. תקופת לחץ של בגרויות...
ב"ה ש(כמעט) סיימתי עם זה... יש פה את הפרקים הקודמים. למי שכבר הספיק לשכוח.. 20100801095539.doc

מתן השתרע על מיטתו בפישוק איברים בחדרו במלון. הוא היה מלא סיפוק על היום המהנה שחווה.
הוא ראה המון דברים שלעולם לא ראה קודם, גם למד המון דברים חדשים.
הנה הוא רואה עולם סופסוף. בישיבה הוא הרגיש

.

מצטער על ההפסקה הארוכה. עכשיו אחרי שגמרתי סופסוף (כמעט...) עם הבגרויות יש לי קצת יותר זמן להתפנות לכתוב את הסיפורים שלי...


הלידה הקשה
ובעולם הזה בירושלים עיה"ק, ליל שבת השעה 2:00 לפנות בוקר.

מרים התקשתה להירדם.
היא הרגישה כאבים עזים בצידי הבטן.
היא התהפכה במיטתה מצד לצד. כאילו כדי להקל על הכאבים, אך כמובן זה לא עזר במאומה.
'הנה זה מתחיל.' היא הרהרה. לרגע

14/08/08
"זה ממש לא מגניב תהל, זה מגוחך"
"ואווי. טליה כדאי שתירגעי, זה אחלה רעיון מה יש לך? את שוללת כל דבר ולא מציאה כלום"
"דווקא הצעתי את הרעיון הכי נורמאלי עד עכשיו"
"כן. ארוחה. כי זה פשוט מאד לא מגוחך..."
"ארוחה שווה כזאת. הגזמת!! זה הרבה יותר מגניב מלקנות לה את הרכב צעצוע הזה על שלט. למה שפשוט לא נקנה מתנה אוטומטית לנתנאל?"
"וזה יתאים גם ליאיר" הצטרפה יעל מחויכת.
"טוב.

4/2/10 יום חמישי.
אני חולה על מוזיקת ראפ!
לא קיימת בעולם מוזיקה יפה יותר, באמת שלא.
הקצב סוחף והמנגינה משגעת. וכשאני אומרת משגעת אני לא מתכוונת משגעת אותי, אלא יותר את המשפחה שלי. כנראה קשה להם לקבל את זה שכל אחד והטעם שלו. זכותי המלאה לאהוב את המוזיקה הזאת. היא מסעירה, מקפיצה, מהנה. מלאה בחכמה נהדרת על אהבה נכזבת. זה מדהים!! מה הייתי עושה ללא האמפי 4 המגניב שלי שיש בו את כל השירים המקסימים

פרק ג - טקס חניכה.
הסיפור אינו תואם באופן מוחלט את ההסטוריה אלא רק בקווים כלליים.
אביו של יוסף, נעמן, מיהר מיד עם שובו מהמשימה למערה שליד ארץ גושן ששימשה את בני המשפחה למרכז לפעולות שהשתיקה יפה להם.
"שלום נעמ.. מה קרה?!"
יששכר שישב אותה שעה במערה מצפה לדיווחו של יוסף קם ממקומו בבהלה.
"מדוע אתה כה נסער?"
"נאלצתי.. נאלצתי... להשתמש בה."
דממה כבדה נפלה על החלל החשוך, ורק קולו

20/10/06
המבט של ד"ר ליבוביץ הספיק. "אני מצטער" הוא אמר "טל איננו".
אמו של טל קרסה אל זרועות בעלה, גבי.
"שמישהו יביא לה מים" ביקש הדוקטור ואחות מנוסה אצה להביא.
"לאאא.. זה לא יכול להיות שטל שלי...שטל שלי.. התינוק שלי..." יבבה האם מכונסת בזרועות האב. "זה לא הגיוני גבי. שטלטול שלי... שהוא לא פה..."
הדמעות זלגו בלי מעצורים מעיניה, "לאא.. טלטול שלי.." המשיכה האם ליבב.

הדוקטור

פרק ב - החרב.
עמרם יוסף ומשה קבעו להיפגש בשבת (יום המנוחה של העבדים העבריים) לייד ביתו של חור הזקן, שמוע ממנו מעט על משפחתם ולנסות לדלות ממנו מה הוא הסוד עליו שומרת המשפחה בקנאות.
*****
שבת בצהריים,עמרם יוסף ומשה יושבים סביב שולחן העץ הסדוק של חור הזקן (שאביו של יוסף סידר לו פטור מעבודה בדרכים שרק הוא והקב"ה יודעים.) חור לא היה בן משפחה אולם היה מקורב אליה מאוד.
"סיפורים על המשפחה אתם

31/12/09 יום חמישי.
"ידעתי! ידעתי שהם שונאים אותי, הינה, עכשיו בידי ההוכחה.
הרי זה ברור כשמש, הם מרשים לאחותי לקנות בגדים כל הזמן בגלל שזה הסגנון שלהם, בגלל שזה "צנוע". בעוד לי?! לא מרשים בגרוש. מה אני בסך הכול רוצה? זוג מכנסיים.
אמא שלי טוענת שזה לא קשור לאחותי בכלל ושהבעיה היא שאין לי "פרופורציות של חסכוניות"- יפה מאוד, מילים גבוהות. כ''כ אופייני להורים לזרוק לשיחות מוסר כל מיני תופעות

פרק ד'- טלי

'מה יהיה?' הרהרה ברכה בליבה, מביטה על שיינה שהסתובבה חסרת מנוחה כארי בסורג. 'נו, ברכה, מה הפלא? אם את היית נעולה בתוך הבית ארבעה חודשים מבלי לשאוף אוויר לא היית מתנהגת כמוה?!' ברכה ספקה כפיה ושפשפה אותן זו בזו. 'ומה אני יכולה לעשות? ברור שהיא לא רוצה להוציא את אפה מעבר למפתן הדלת הרי יכולתי לכתוב ספר מכמות תירוציה השונים לאי הסכמתה לזרוק את הזבל' היא חייכה כשנזכרה בכמה דוגמאות.

בעזרתך אבל'ה.
ז'- לעוף
 
אני מאוד אוהב גני שעשועים. או גני משחקים, או ילדים. כל אחד קורא לזה קצת אחרת. בכל גן יש משחקים קצת שונים, בצבעים שונים, בצורות שונות. אבל בדרך כלל זה בערך אותם המתקנים- מגלשה, נדנדה, קרוסלה. הכי אני אוהב את הנדנדה, אתם בטח כבר יודעים.
 
גילי אומרת שאני מבזבז יותר מדי זמן בלשבת פה. או בחורשה. היא אומרת שאני לא צריך לחלום כל כך הרבה. אולי היא צודקת. אבל אני

-היא-
"הי, מוריה," חיוכו התרחב. "מה את עושה פה?"
"מה אני עושה פה? לי יש חופש! מה אתה עושה פה?"
ליאור הישיר מבט אל הים. "באתי הנה כדי לברוח," נאנח.
בניגוד לרצונה, מוריה הסתקרנה. "לברוח מ..?"
ליאור העיף בה מבט קצר, כתוהה על קנקנה. אז התיישב על החול, מסמן לה לעשות כמוהו.
מוריה התיישבה לידו, חולצת את נעליה וטומנת את כפות רגליה בחול הקריר.
במשך כמה שניות הם ישבו בשקט, מביטים

נחמן עלה על האוטובוס וסקר אותו- מלא לגמרי. אה, לא. בעצם יש פה מקום ליד איזה נער ישן. זה אולי לא האדם האידיאלי לשבת לידו אבל אין דבר. חשב לעצמו נחמן, והניח את התרמיל הכבד על המושב כדי למתוח את שריריו התפוסים. כשסיים, הניח את התרמיל במעבר, והתיישב לצד הנע, נזהר לא להעיר אותו. הוא היה בלונדיני, עם שיער חלק ודי ארוך שהגיע לאוזניו. הבגדים שלבש היו גדולים עליו, אבל מבעד לבד הדק ניתן היה להבחין בשרירים מפותחים.

"דביר, איפה הנעליים שלי?!?" איילת כעסה כל כך. למה יש לה כזה אח קטן ומעצבן, מה היא עשתה לא בסדר? דביר נכנס לחדרה בחיוך שובב עם נעליה בידיו. "למה לקחת לי אותם, אתה לא מבין שאני ממהרת?" היא הוכיחה את הילדון.
"לא רציתי שתךכי לי פתאום ולא תגידי שלום.." הסביר לה במבט מבוייש ותמים. "נו טוב, מה שתגיד. אבל מה פתאום חשבת שאני אלך בלי להגיד לך שלום?! אני הכי אוהבת אותך בכל העולם כולו! בוא אליי, דבירוש" והיא

אם כל כך קשה לכם, תקראו הכל מחדש ותדמיינו שזה קורה השנה.. :)

-היא-
"את נורמלית? דאגנו לך!" ברוריה תפסה את מוריה בכתפיה, מנערת אותה.
"אני בסדר, אמא. אני פשוט..." מוריה השתתקה.
"פשוט מה? מי היה הבחור הזה, בכל מקרה?" ברוריה נעצה בה מבט חוקר.
"אני לא יודעת, אמא," מוריה ניסתה לפסוע לכיוון חדרה. "סתם בחור."
"דתי?"
"לא, אמא."
"מה הוא עשה שם?" אמה לא הרפתה.
"אמא! אין

למה אי אפשר למחוק כאן בצורה נורמאלית?

הדפיקות על הדלת היו חלושות, בלתי נשמעות כמעט.
לוריין תהתה אם היא נוהגת כשורה בפנייתה אל מריאן אולם לא הייתה לה ברירה אחרת .
היא שבה ונקשה על הדלת ללא הרף עד שסוף-סוף נפתחה .
מולה עמד מריאן טרוט עינים וסתור שיער. היה ניכר שרק הרגע קם משינה עמוקה.
כשראה את העומדת מולו נפלטה מפיו קריאת תדהמה, " לוריין! מה את עושה כאן?! את לא ישנה בשעות האלה?מה מביא אותך אלי?"
לוריין היסתה אותו " ששש...

.

-היא-
מוריה ישבה ליד מיטתו של אופק, פוכרת את אצבעותיה ושפתיה ממלמלות פרקי תהילים. היא העיפה אליו מבטים מהירים מבעד לרטיבות שהציפה את עיניה שוב ושוב, ולא משנה כמה ניגבה אותה, בוחנת את פניו בתקווה שינוע. הדלת נפתחה פתאום, וגבר גבוה נכנס לחדר במהירות. כשראה שאופק שוכב בעיניים עצומות, נעצר, מתנודד. הוא הסב את עיניו ולפתע הבחין במוריה. "מי את?" שאל בלחש.
"קוראים לי מוריה. אני... מצאתי את אופק."
"הזמנת את האמבולנס, אני מבין." הגבר התקרב אליה. עיניו היו כחולות, וסביבן נמתחו קמטים, ששיוו לפניו מראה עייף- אך גם טוב לב, הבחינה פתאום.
"כן." היא נבוכה למראה ידו המושטת אליה. "אני מצטערת," לחשה. "אני דתיה. אני לא נוגעת בגברים."
"אוה," הוא אסף אליו את ידו. "אני מאוד מצטער. הייתי צריך לחשוב על זה בעצמי." הוא העיף מבט אל החצאית הארוכה שלה, ואל חולצת הטריקו הדהויה שלבשה. "אני אהוד," הציג את עצמו. "אבא של אופק."
"תיארתי לעצמי," מוריה חייכה חיוך קטן, וקמה כדי להציע לו את כסאה.
"אנחנו דומים?" הוא התיישב בתודה, מצמיד את הכסא אל המיטה ככל האפשר.
"יש לכם את אותן העיניים," מוריה ענתה. כמו אות, רפרפו עיניו של אופק ונפקחו, והוא הביט היישר אליה. "מוריה," מלמל.
לבה של מוריה האיץ את פעימתו. עיניו היו כחולות כמו הים בחורף, כמו השמיים בערב, כמו אבני ספיר נוצצות.
"אופק" היא אמרה בגרון ניחר. "איך אתה מרגיש?"
"טוב מאי פעם," אופק פלט צחוק צרוד. "הי, אבא."
"מה כואב לך?" אהוד רכן קדימה והניח את ידו על זרועו של אופק, מעל לגבס הלבן העוטף אותה.
"הצלעות, בעיקר." אופק הרים את ידו השניה, שמחט היתה תקועה בה. "מה זה?"
"משככי כאבים ונוזלים, במקום אלו שאיבדת. התייבשת," מוריה ענתה. היא נשענה על הקיר, מביטה אליו. "באמת שכבת שם רבע שעה?"
"אולי קצת יותר." אופק הביט בה בחיוך ערמומי, ועיניו נצצו בשובבות.
"אתה בלתי נסבל," היא נאנחה.
"אני יודע," ענה ברצינות.
"טוב, אני אצא החוצה ואניח לכם לדבר. תרגיש חופשי לקרוא לי אם תצטרך משהו, בסדר?"
"אין בעיה. תודה רבה, מוריה," אופק שלח אליה חצי- חיוך אחרון, והיא יצאה מהחדר, סוגרת אחריה את הדלת.
מוריה נשענה על הקיר הלבן והחליקה לאורכו עד שהגיעה אל הרצפה, והתיישבה. היא כבשה את פניה בידיה, נסערת. השעתיים האחרונות גזלו ממנה את כל כוחותיה- ההמתנה לאמבולנס, הצפייה בגברים המעלים את אופק מתוך הבור ומניחים אותו על אלונקה. פניו הלבנים של אופק, הלחים מזיעה ומדמעות כאב שהתעקש לחנוק. ידו הבריאה, התרה אחריה.
היא בהתה ברצפה, מודעת-לא מודעת לדמויות בחלוקים הלבנים הממהרות סביב, מבקשות להספיק ולהציל עוד אדם ועוד אחד. היא ישבה כך אולי חמש עשרה דקות, עד שצלצול העיר אותה. היא גיששה בכיסה ושלפה את הפלאפון שלה, עונה מבלי להביט בשם המתקשר.
"מוריה? איפה את?" קולה החרד של אמה עלה מהמכשיר.
"אמא!" מוריה התנערה ונעמדה במהירות. היא שכחה להודיע לאמה על מקום הימצאה. היא בוודאי השתגעה מדאגה! "אני..." היא בררה את מילותיה בקפידה. "הסתובבתי מחוץ ליישוב, ופתאום ראיתי בחור שנפל ונפצע. הזמנתי אמבולנס, ואני בבית החולים עכשיו, איתו. ההורים שלו בדיוק הגיעו, ואני תכף חוזרת הביתה. בסדר?"
"דאגתי לך," אמרה אמה בתוכחה. "אני שולחת את אבא להביא אותך."
"אמא, זה בסדר, אני אבוא באוטובוס." מוריה נאנחה בלבה.
"את יודעת מה השעה? את לא תספיקי להגיע להדלקת נרות!"
"טוב, בסדר. שיתקשר אליי כשהוא מתקרב, בסדר?" מוריה נאלצה להשלים עם העובדה שאביה יראה אותה כך- לבושה בבגדי המדבר שלה, שערה פרוע, פניה מוכתמים באבק ודמעות.
"אני אגיד לו. להתראות." ברוריה ניתקה את השיחה.
מוריה חיפשה אחר השירותים הקרובים, ושם ניקתה את פניה והרטיבה את שערה. דמותה הרצינית במראה הזכירה לה את ליל אמש, כשעמדה בשירותים החשוכים של הבר, מאזינה לקול הגיטרות החשמליות והתופים שהסתנן מבעד לדלת. היא סגרה את הברז ויצאה החוצה, ממהרת אל חדרו של אופק. אביו עמד מחוץ לדלת, תר אחריה. כשהבחין בה אורו עיניו.
"הנה את," אמר כשהתקרבה. "אופק ביקש שתיכנסי אליו." הוא זז הצידה, מניח לה לעבור על פניו אל תוך החדר.
"תסגרי את הדלת," אופק ביקש. מוריה עשתה כבקשתו והתקרבה אל המיטה. "איך אתה מרגיש?" שאלה ברוך.
"אני בסדר," הוא רטן. "אבא הציק לי עם השאלה הזאת," הסביר למראה פניה המבולבלים.
מוריה חייכה. "אבא שלך נראה בן אדם טוב."
"כן, כולם טועים לחשוב ככה," אופק חייך אליה חצי חיוך וסימן לה לשבת. היא התיישבה על הכסא לצידו.
"אתה לא אוהב אותו?" היא השעינה את מרפקיה על הברזל שהקיף את המיטה.
"אני אוהב אותו מאוד. אבל מרחוק."
"למה?"
"אני לא יודע." אופק השפיל את מבטו, משחק בשולי השמיכה שכיסתה את גופו החבול.
"מה שתגיד," מוריה ענתה לו בנימה קלילה.
הוא שב והרים את עיניו. "את לא מאמינה לי," אמר בנימה מוכיחה.
"אתה לא יודע למה אתה מעדיף להרחיק את אבא שלך? זה באמת לא אמין כל כך," היא חייכה אליו.
"זה תמיד היה רק שנינו," הוא אמר. "אמא שלי עזבה מזמן. בהתחלה עוד היינו נפגשים, אבל זה הפסיק ברגע שהתחלתי לעמוד על שלי. לא רציתי לראות אותה יותר."
"למה לא?"
"ידעתי שאבא שלי לא אוהב שאנחנו נפגשים. בתור ילד לא הבנתי למה," אופק נאנח. "כשגדלתי, התחלתי לחשוב על מה שידעתי ועל מה שמצאתי בבית. ואז הבנתי למה היא עזבה." הישיר אליה את עיניו הגדולות. "אמא שלי ניהלה רומן," אמר במרירות. "וכשעזבה, היא רצתה לקחת אותי לחיות איתה ועם החבר שלה. היא רצתה להשאיר את אבא שלי לגמרי לבדו. לא יכולתי לסלוח לה על זה."
מוריה שתקה. היא ידעה שדברים כאלו מתרחשים, אבל מעולם לא הכירה מישהו שהחזיק באמתחתו סיפור שכזה.
"אבא שלי חשב שעשיתי את זה בשבילו," אופק המשיך בסיפורו, "אבל אני עשיתי את זה כנגדה. לא יכולתי לסבול את העובדה שהיתה לי אמא כזו."
מוריה הסבה את מבטה. עיניו של אופק נצצו בכעס, והיא לא יכלה להסתכל עליו. עיניה המשוטטות נתקלו פתאום בגיטרה שלו, שנחה בצד החדר, כפי שהיתה כשהביאו אותו לשם.
"הגיטרה שלך," אמרה. אופק עקב אחרי מבטה. "הי, תודה," אמר.
"אין על מה." מוריה משכה כתפיה.
"דווקא יש. אבל אני לא חושב שאני יכול לנגן עכשיו, בכל מקרה." אופק הרים את ידו המגובסת. כל אצבעותיו היו עטופות בחומר הלבן, והוא לא יכול היה להזיז אותן. "אם זה היה ביד השניה, הייתי יכול לנסות לעבוד עם מפרט," נאנח. "אבל אני לא יכול לאצבע ככה." הוא הביט בה. "את יודעת לנגן?"
"קצת," מוריה שבה ומשכה בכתפיה. "אצלנו קוראים לזה גיטרת- קומזיץ."
אופק צחק. "אני מבין. בואי נשמע אותך," אמר. מוריה הביטה בו במבט אטום. "עכשיו?" שאלה.
"אני לא רואה סיבה למה לא," הוא החווה אל הגיטרה. "קחי אותה, נו."
מוריה ניגשה אל קצה החדר, מודעת לעיניו של אופק הנעוצות בה. היא נטלה את הגיטרה, מסירה ממנה את הכיסוי ומעבירה יד על העץ המבהיק.
"בואי הנה," אופק אמר.
מוריה התיישבה על הכסא לצידו, ידה הימנית לופתת את הגיטרה. "מה לנגן?" שאלה.
"מה שמתחשק לך," עיניו של אופק חייכו אליה.
מוריה העבירה את ידיה על המיתרים, ואז הניחה את אצבעותיה על הסריגים. היא התחילה לנגן אקורד מפורק, תו אחר תו.

Seems like it was yesterday
when I saw your face
You told me how proud you were,
But I walked away
If only I knew what I know today
Ooh, ooh
"אחלה בחירה," אופק מלמל. מוריה המשיכה לנגן.
I would hold you in my arms
I would take the pain away
Thank you for all you've done
Forgive all your mistakes
There's nothing I wouldn't do
To hear your voice again
Sometimes I wanna call you
But I know you won't be there

הפלאפון שלה צלצל פתאום, ושניהם התנערו כאחד. מוריה ענתה לשיחה.
"מוריה, אני עוד דקה מגיע," אמר אביה. "יש לך מטריה?"
מוריה העיפה מבט אל החלון, אל הגשם השוטף. "לא."
"אז אל תצאי החוצה. תחכי לי בכניסה, בסדר?"
"כן, אבא. אני תכף מגיעה לשם."
"יופי." אביה ניתק.
"אני צריכה ללכת," מורי אמרה.
"תחזרי," אופק ענה.
"בטח. וכשתדע מתי משחררים אותך, תודיע לי." היא קמה וארזה את הגיטרה בחזרה.
"תודה רבה, מוריה," אופק אמר. "על הכל."
"אין בעיה." מוריה התרחקה ממנו וניגשה אל הדלת.
"ואגב, מוריה?" אופק אמר כשכבר עמדה בידה על הידית.
"כן?" שאלה, מנסה להתגבר על הרעד בקולה.
"את מזייפת," הוא צחק.

-הוא-
כשאביו נכנס שוב לחדר, הוא עצם את עיניו, מעמיד פני ישן. לא היה לו חשק לנסות ולשוחח עם אביו פעם נוספת- הפעם הראשונה היתה מייגעת מספיק.
הוא שמע את אביו מתיישב לצידו ונאנח. לא חלפה חצי דקה והדלת נפתחה לרווחה, ואדם כלשהו נכנס לחדר, נושא עמו ריח של בושם ושל גשם. אופק נשם עמוק, מגלה שהריח מוכר לו. למעשה, הריח העלה בו בחילה עזה.
"אני יודע שאתה ער," הוא שמע את אביו ממלמל.
"מה שלומו?" אופק שמע את קולה של אמו מתקרב אליו.
"הוא שבר יד, שתי רגליים וכמה צלעות. הוא גם חטף די הרבה מכות יבשות והתייבש מחוסר נוזלים," אביו ענה.
"כמה זמן הוא כבר ישן?" אופק יכול היה לחוש בידה המלטפת את שערו.
"הוא נרדם לא מזמן. אני מתאר לעצמי שהיום הזה התיש אותו."
"אתה רוצה שאביא לך משהו?" היד עזבה אותו.
"את יכולה לקנות לי קפה?"
"בשמחה."
הדלת נפתחה ושוב נסגרה, ואופק פקח את עיניו. "תודה."
"גברים צריכים לעזור זה לזה בעת צרה," אביו הניד בראשו ברצינות.
"אתה אמרת לה לבוא," אופק אמר.
"כן. לא ידעתי אם תרצה לראות אותה. ובכל מקרה, היא אמא שלך."
"היא עזבה אותי." אופק הרים את השמיכה, מכסה את ראשו.
"לא רק אותך, אופק." קולו של אביו התקשח. "אז תפסיק לשחק את המסכן. היא עזבה לפני יותר משלוש עשרה שנים, ובמקרה ששכחת, היא היתה אשתי. גם לי זה כאב." קולו של אביו הצליף בו. "אתה לא היחיד שסובל מנוכחותה כאן."
אביו קם ממקומו ויצא מהחדר, משאיר את אופק לבדו.

 
למה אי אפשר למחוק כאן בצורה נורמאלית?

03/06/08
איתי התרווח בנוחיות על הערסל בגינה של משפחת בר לב, מזמזם לעצמו בקול ונהנה מהרוח הקרירה והדי מפתיעה בתקופה הזו של ראשית הקיץ.
נטע שנכנסה עם מיץ תפוזים סחוט ועוגיות חמות שיצאו מהתנור צחקה למראהו.
"אוהו. ממש החיים היפים. נח לך בסוטול. מתפנק. עוגיות. שתייה.. יפה.."
איתי חייך. "וזה עוד כלום לעומת הבריזה המטורפת שיש כאן. מדהים"
"מי שיישמע" אמרה נטע "אפשר לחשוב שאתה גר בפלורידה..."
"טוב,

22/06/08
"איפה היית כל הזמן הזה?" שאל נתנאל את נטע במבט מסוקרן כשנכנסה אל ביתה.
"בים"
"אה" אמר נתנאל. "כי אמא מחפשת אותך. היא אמרה שזה ממש חשוב..."
"בקשר למה?"
"נראה לי שזה בקשר לחניך שלך טל, היא אמרה לי שהיא חייבת לנסוע ושאני אתנהג יפה"
כל נורות האזעקה החלו לפעול לנטע. אמצע הלילה. נסיעה פתאומית. היא הרימה את הטלפון וחייגה לאימה בחשש כבד. היא לא ידעה אם היא רוצה לדעת את

מבוסס על המדרש חז"ל שארבעים יום לפני יצירת הוולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני.

פרק א'- דיון בישיבה של מעלה

"גבי."
"כן רפי," אמר גבי.
"קיבלתי הודעה," אמר רפי והראה לו את הפלאפון שלו.
"יופי, אתה מאד מקובל," אמר גבי בציניות.
"לא, לא זה, תשאל ממי." רפי קצת נעלב. "נו נזרום איתך. ממי קיבלת את ההודעה?" שאל גבי.
"מהבוס," ענה רפי בטיפת גאווה. "אהה, זה כבר משהו

היי.
ממש תודה לכל המגיבים.
אשמח גם לשמוע ביקורות אם יש...
תודה ויום מצויין.

14/10/08

"קודקוד 8. שומע?"
"שומע"
"תעביר את הרמקול האזורי לשטח ב'. לא שומעים שם את אריק. ובאזור ז' תנמיך קצת את הרמקול של הדוס שמה, איתי. הרמקול שלו עושה קולות מוזרים. הולך?"
"רץ. אני מתקן"

"טוב. הרמקולים שלכם עוד רגע יסודרו" פנה רם אל גיטצ'ו ופואד. "אתם" הפנה מבט עצבני

הקדמה- כך זה התחיל..

8/12/09 יום שלישי.
"לפעמים אני שואלת את עצמי איך זה בעצם התחיל.
אף פעם לא הייתי מהאדוקות. לא עניין אותי כל הנושא הזה של הדת. אבל שמרתי. שמרתי כי ההורים שמרו, ולא, זה לא תירוץ.
אני מאמינה שהתפנית החלה בכיתה ח'. כעסתי מאוד על הסבא הזקן הזה שיושב בשמיים, הוא לא עזר לי. היה לי כ''כ קשה מבחינה חברתית, והוא רק הביא עלי עוד גלים מטביעים ועוד. לא הצלחתי לנשום בין

בס"ד

לאור בקשות להמשיך....



זהו כבר לא היה אפשר להסתיר את זה איך שהגעתי לכיתה שלי החניכות שלי החניכות שלי קדמו את פני בשירה וריקודים של "עוד ישמע".. ישר הן החלו לשאול פרטים כמו: מה עושה? איך הכרתם? כמה זמן את יוצאים? את תזמיני את כולנו לחתונה? היה לי כ"כ מוזר להתחיל לשתף אותם בכל הפרטים שקשורים אליו. החלטתי עדיין לא לספר להם על זה שאני נשארת איתן עוד שנה.
מבין כל

"עזוב, בועז. אף אחד כאן לא בא עם ההורים שלו, אני בטוחה שאסתדר!" ליהי מלמלה באי נעימות.
"מה העניין, ליהי? מתביישת באבא שלך?" הקניט בועז בחביבות ותפח על שכמה. "לא! אני..-" ליהי ניסתה להסביר, היא ממש לא רצתה לתת להורים שלה הרגשה לא נעימה.
"זה בסדר, מתוקה, אני רק צוחק עלייך. לכי תיהני לך, ואל תשכחי להתקשר כל ערב, כדי ששלומית לא תמות מדאגה." הוא חייך אליה וקירב אותה אליו בחיבוק. ביתו הגדולה, שכל

שמיר נכנס למגורי הבנים, חושש ממה שימצא שם. כן, חששותיו התאמתו. מולו היה חדר קטן ולא מרווח, במראה מרושל ומלוכלך. והכל בתחושה של אנטי- אסטתיות מכוונת.
מולו, על המיטה, ישב נער בן גילו וסקר אותו בדממה מעיקה. טוב, הגיל יהיה הדבר היחיד שהיה משותף לשניהם, זה ברור. שמיר היה בחור מטופח, ביקורתי, סמכותי, וגם, לא נעים לומר- לא כל כך יפה או מושך. לעומתו, הנער נראה מוזנח, מקבל את מה שקורה סביבו בהכנעה, וגם-

דורון ירד מהאוטובוס בעקבות הנער התוסס והרועש שישב לידו בנסיעה. האמת, הוא די קינא בילד ההוא שעומד להיות דוד. יש לו פלאפון להתקשקש בו, וכל מיני שטויות ומיני פינוקים. רק אדם עיוור לא היה שם לב כמה 'הדוד' מוקף במעגל משפחתי אוהב ותומך. ודורון, בינו לבין עצמו- הודה שאפילו אם 'הדוד' קצת מוזר ובנוסף גם דתי (!), הוא מקנא בו ובחייו המושלמים. דורון הקרין רק הזנחה ופשע, ואותו הנער, ממש שכב על זרי הדפנה.
טוב,

ליבי דידתה לעבר מיטתה של אחותה הגדולה והביטה בגיבורה שלה נושמת באיטיות מתוך שינה, חיוך שליו שפוך על פניה. הקטנטנה ליטפה בידה את פניה של ליהי וקראה אליה בקול סמכותי ככל שיכל קולה הדקיק לגייס- "ליהי, אמא אמרה שאת מאחרת ואת צריכה לקום לפני שאבא יברח לך!" ליהי התהפכה פעם ופעמיים. אבל לאחר שליבי ממש צווחה את דבריה באוזנה היא כבר לא יכלה להתעלם. "אימל'ה!" היא קפצה בבהלה "איפה אני? מה את רוצה ממני?" היא שפשפה

דורון סגר את התרמיל הגדול בתחושות מעורבות. אז נכון שאמא מאוד עודדה אותו והוא בטוח שהוא יהנה. אבל משהו אמר לו שהוא יצטער על כך שהוא לא נשאר בבית ושככה הוא עוזב אותה לבד עם אבא. "אתה מוכן,דורי?" שי, כבר לבוש במדיו החדשים, נכנס לחדר. הוא תמיד קרא לו 'דורי', חוץ מאשר כשהיה במצב רוח עגום ומסוכן במיוחד. אז דורון,מסיבות מובנות, תמיד העדיף את השם 'דורי'. אבא קרא לו תמיד רק 'דורון', לא משנה באיזה מצב רוח היה.

בס"ד

גירוש
גבול ארץ ישראל- נהר הפרת, שנת 597 לפני ספירתם (ימ"ש), גת"ח לבריאת העולם.
הגולים ישבו להפסקה על גדות הנהר. "זהו", קרא מישהו,"כאשר נעבור את הנהר נצא סופית מארצנו". אלעזר נחרד, לצאת מארצי, ממולדתי. לפתע נזכר בכפרו, אותו כפר הצופה על ירושלים, זה היה מזמן, הדבר נצטייר בעיניו כזיכרון רחוק. בית, כפר, לחיות בלא דאגות ממשיות. והנה כבר חצי שנה הוא נודד עם העם, בגלות, גולה, הם

נואר הסתובבה אנה ואנה בבקתתה הקטנה ששכנה בפאתי יער עבות, חסרת מנוחה לחלוטין, כשפיה לא פוסק מלמלמל דברים חסרי פשר .
היא לבשה ספק גלימה ספק שמלה מבד גס בצבע בלתי מוגדר וכל-כולה נראתה כמכשפה טיפוסית מן האגדות.
בצעירותה הייתה נואר מקפידה מאוד על הופעתה החיצונית ועוד יותר על טיפוח שערה הזהוב והארוך שהדהים את כל רואיו.
אולם כעת שערה הלבין והידלדל , פניה נחרשו קמטים ואיש לא נזקק לשירותיה זה שנים

.

.

פרק 1
"אבל למה אמא, למה? למה דווקא אני? למה דווקא את? למה אנחנו בכלל? למה?" השאלות שלי נותרו תלויות באוויר.
התבוננתי בה , רגע ארוך, באמא שלי. עד לפני שבוע היא הייתה כרגיל- שמחה וקורנת אושר, אבל עכשיו?! נראה כאילו הזיקנה קפצה עליה בבת אחת.
והכל בגלל המכתב מקופת- חולים. מאז היא התחילה להזניח את עצמה. כבר ארבעה ימים היא לא התקלחה , הבגדים שלה מקומטים בגלל שהיא כבר לא מגהצת, האיפור שלה

12/06/04
"לא משם. נו.. לא משם... עזוב ת'חבלים. עודד, אתה תפיל את כל המסך..."
"סבתא ש'ך תפיל. אחי סמוך עלי, שום מסך לא ייפול פה"
"וואי. עודד מספיק נו. אני מבקש ממך עזוב את זה לכל הרוחות. יהיה פה פדיחות"
"בסדר. יא כבד. עוזב עוזב..."
עודד הרפה את ידיו מן החבלים שבמשיכתם מורם המסך.
"צוחקים איתך. יא סבא"
"נו, אז מה זה? התרגשות לקראת המעמד המכובד שבאה לידי ביטוי בעשיית מעשים מאד

22/06/08

"מטונף פה" חשבה לעצמה חגית בר –לב בעודה מנקה את הבית. דבר שלא עשתה זמן רב. לא באופן ייסודי בכל אופן.
"מתי הספיק להצטבר כל הלכלוך הזה? אם הייתי יודעת שזה המצב הייתי מנקה מזמן..." היא לקחה מטלית לחה והחלה מנקה את כל הארונות והשידות שנקרו בדרכה. המצב היה בכי רע. אומנם נטע עשתה מאמצים רבים על מנת לשמור על הניקיון בבית אבל כמובן שמאמציה הרבים לא הועילו יותר מידי. העבודה הייתה

מחקתי....כי אינלי כח לכתוב המשך...

20/1/10 יום רביעי.
"איזה כיף שיש המון חברים, המון חברים בכל מיני צבעים"
תחושת הבדידות שאחזה בי זמן כה רב נעלמה.
שנה שעברה הייתי בין הבנות הכי מנודות. היה לי מאוד קשה לחיות עם המציאות הזאת, זה גרם לי להתרחק מהכול, גם מעצמי.
החברה פשוט לא קיבלה אותי, לא הייתי סגורה על עצמי, לא ידעתי מי אני וגם לא כ''כ ידעתי איך למצוא חברות ואיך להתקרב לאנשים, קשה לי להודות בזה ואני לא חושבת שאי פעם

20/10/08
האולפן המה אדם. לעיני המצלמות המקום נראה היה רחב, אך למען האמת הוא היה בגדול מינימאלי ואף מזערי. קצת יותר קטן מאיך שבאמת היה נראה "החדר של חני".
כל אחד מחמשת המשתתפים ישב במקומו. כשתווית עם שמו מתנוססת בגאון על החולצה הלבנה (והחדשה ברוב המקרים חוץ מהמקרה של איתי...) שלבש.
נותרו חמש דקות לשידור ואיתי ישב במושבו לחוץ כולו. לעומת זאת לידו ישבה שקד רגועה ונינוחה למדי.
"איך זה שאת

תולדות עם ישראל - מהשיעבוד במצריים עד מלחמת לבנון השנייה.
פרק א - סוד משפחתי.
טוביה בן ה14 וחצי קם מעל מיטתו בזריזות שתה מעט מים,התלבש,והתיישב לייד החלון. הוא חיכה לבני דודו, עמרם, ויוסף,כדי לצאת יחד איתם לעבודה לפני סיבוב האכיפה של השוטרים המצריים בשעה שש. משפחתם של עמרם וטוביה היתה בין משפחות הבודדות ששמרה על ראש זקוף ולא נפלה להרגשת אין אונים ובעקבות כך - להכנעה ויאוש בעקבות השיעבוד.
לא