מונולוג

אני מתגעגע אלייך
ממש

הולך לישון בלילה במחשבות עלייך
וקם בבוקר כשאת בראשי
את תופסת לי את הראש בסדר בוקר,
בחברותא בצהריים
ובגמרא בערב

אני מתגעגע אלייך
ממש

איך אפשר בכלל להתגעגע אלייך
כשאני לא מכיר אותך?
רק מרגיש את החוסר
את הרצון לשלמות. עכשיו אני חצוי
אני אפילו לא יודע מי את
אולי כן?
הרי אני מכיר את עצמי
ואת חלק ממני
בזמן האחרון ניסיתי להדחיק
להמשיך בשגרה ולהפסיק לחשוב עלייך
אבל אמרו לי שגעגועים זה געגועים
ושאי אפשר לקבור אותם
וצריך להתמודד איתם

אז התחלתי לחפש
לחפש אותך.
מעניין אם גם את נמצא שם
בצד השני
מחפשת אותי
את היא אבדתי
ואין לך מושג כמה את חסרה לי.
וזה מקשה עליי לתפקד
אולי תצאי לי מהראש?
תני לנסות לעבוד
לנסות ללמוד
אמצא אותך כשאני יהיה יותר שלם
יותר מכוון
אבל את לא מוותרת
ומרגע שניכסת- קבעת לך קבע
ולא תרצי לצאת

אני מתגעגע אלייך
ממש

אני בטוח שאת קיימת
שנינו שמענו את אותה בת קול
שמייעדת אותנו אחד אל השנייה.
אבל שכחנו
ולא ידענו
ועכשיו כמו עיוור אני מגשש באפילה
מנסה לאחוז
מנסה למצוא
אותך.

אז אולי כשאמצא אותך
וכשאת תמצאי אותי
ונשאל אחד את השני-
למה התעכבת?
ואיפה היית?
אז אולי
אולי

אפסיק להתגעגע
ואמצא.

שלך באהבת עולמים
החצי השני.

קפוא בחוץ.
מנסה לקום. התרמוסטט של מפזר החום היה מוגדר חזק מדי, ויחד עם שמיכת הפוך העבה הוא נמס ומזיע.
לפחות ישן עמוק וטוב.
מצליח. מוקדם מדי. מהחלון של המטבח לשם ניגש ליטול ידיים, הוא רואה את השלג שמכסה את המכולה הקטנה והירוקה של הגנרטור, ואז את הדשא שנהיה לבן, ואת כל הרכס ממול.
אז בסוף השלג הזה הגיע! הגיע הזמן!

(שכתוב של בוקר שישי אחד לפני הרבה מדי שנים)

את לא טובה.
אני-
לא טובה?
לא טובה.
את בדרך..
בדרך?
בערך.
ודרכי? האם יודעת היא?
אני בערך.
אני לא שלמה..
אני בדד דרך.
ואולי, אולי אין בי ערך?
אני בדרך?
יום אחד תמצאי בי ערך?
לא אתן לזה לסחוף אותי..
לא אהיה רק דרך.
דרך לבערך.

"אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפריה יחוננו"
תשעה באב, תשע"ז. השיר הזה לא מפסיק להתנגן לי בראש,
פעם עם דמעות, פעם כשיבשו כבר.

שלחו לי היום משהו יפה:
תשעה באב זה היום היחיד שאנו צריכים להתאבל רק בשביל ה', לא בשבילנו, כי לה' אין בית.
במהלך השנה הוא אומר לנו להיות בשמחה על אף החיסרון, אבל היום להתאבל על צער השכינה, כי לה' אין בית.
זה יפה.
אבל לא מבינה איך אפשר.

תמונות מעומעמות עוברות לי בראש, תמונות מלפני 12 שנה.
דלת נעולה, צעקות מפי אישה בוכה, חיילים עם מדים ירוקים ווסט כחול, ואבא יושב על הרצפה, בוכה.
ומיד אח"כ, כמו בסרט נע חולפות עוד תמונות, חזקות, בהירות, זכורות, ולא לטוב.
עוד הפעם חיילים מפנים, עוד הפעם נערים מתבצרים, עוד הפעם הורים בוכים, עוד הפעם ישוב פונה.

הדמעות מתחדשות,
דמעות על זכרונות מעומעמים, דמעות על זכרונות עכשווים,
דמעות על עבר, על הווה, על עתיד.
דמעות על חורבן בית.
עכשיו מתחילה להבין קצת מהזה כשל-ה' אין בית.

אבא, תרחם ציון, כי רצו עבדיך...

לא, לא. אני לא מסכימה. זה לא יקרה שוב. אנחנו לא נבכה שוב. נתאבל. הפעם התסריט חייב להיות אחרת. אבאאא. אנחנו מחכים לך כבר. אנחנו מחכים כבר לבית שלך. אנחנו מחכים כבר לצינור שיחבר אותנו אלייך ישירות. מחכים שתשכון בנינו. אנחנו כבר לא יכולים יותר אבאא. תראה כמה אנשים נרצחים. כמה פיגועים. תראה מה הולך בחדשות. אבא. אנחנו רוצים אותך יותר קרוב. אנחנו כבר כמעט איבדנו שליטה. ממני המחכה.

רוצה לגמור איתה.
די, אי אפשר להמשיך ככה.
זה רק תוקע, חונק.
מרגיש כמו עצם בגרון,
לא יכול לנשום.

אני רוצה לרוץ,
היא אומרת עצור.
רוצה לקום,
היא אומרת לישון.

כבר חשבתי לא פעם,
אולי אגרשה.
אולי אכתוב מכתב,
נחמד עם דקל וים,
חוף וציפורים.
וערסל או שמשיה.
הרי זה הכי חשוב.
זוכרת כמה שכבנו שם,
בלי לעשות דבר?
שעות.

וכבר כמה זמן שאיננו מדברים, נאמרות בינינו מילות צורך ואוויר, מילות שגרה ומילים סתומות.
הקיר ניצב. גבוה, יציב, שקוף ונקי.
כבר איננו חשים בקיומו כפי שהיינו לפנים.
ביתנו נקי, ללא רבב וחיים. על שולחן הבוקר העגול שתי צלחות בהירות וריקות ובניהן הקיר.
כבכל זמן, השגרה תמלא ותרוקן אותן, נלך איש לדרכו עד הבוקר הבא.
בחשבי עליך, חשה אני את כובד משקל זכוכית הקיר, את משקל חומרי הבניה ליצירתו ואת נוכחותו המגבילה בביתינו.
אני מרגישה שהקיר הנתון בנינו יצר חוצץ בליבי וכשאני ניגשת לאגפך בו, אני נתקלת בחומה ונרתעת אחור.
אינני זוכרת את שאיבדתי.
ואתה?
כבר שנינו לא נעשה דבר בנוגע לקיר. הוא יוותר שם, יציב ושקוף. אין אנו זוכרים.
קמתי הבוקר, בחוץ סגריר והאויר קר. ירדתי במדרגות הצחות לעבר המטבח. אצבעותי לוטפות את קצה שולחן המתכת,
בזווית עיניי נראה היה לי שראיתי צבע עז.
נשאתי אותן והנה לפני פרח ענוג, ורד אדום, יחידי על צלחתי התכלכלה.
הוא עבר את הקיר.
ליבי עצר.
פתע פרץ, החל שותת ומחמם, חיוך קטן עלה על פני, זוכרת אני. זוכרת.
הבטתי בך, אוהבת. מתגעגעת.

עמדתי על גג המוצב. שוב רק אני לבדי.
זה הוא יום אחרון בחברון. הציוד כבר מועמס, הפלוגה מקופלת ומוכנה לקלוט את מחליפינו בקו.
על הגג הזה לא שומעים דבר, אך רואים כל כך הרבה. העיר כולה נפרסת תחתיו. רוח ערב שקטה נגעה בי שעה שהתבוננתי במבנים העתיקים, צבועים בקרני שמש דועכים של כתום וורוד.
שאפתי את הטבק הבוער בחוזקה כמנסה לשוב את הנוף המרהיב אל תוכי. העשן הלבן התמוגג דרך נחיריי, יחד עם הרוח שנשאה

"תגידי, לא נמאס לך לחיות כל הזמן בתוך הכאב הזה?" הוא שאל
"אני?" השבתי בפליאה
"את רואה פה עוד מישהו?" ספק שאל ספק אמר
"לא" עניתי והרכנתי את ראשי
"יפה,לא נמאס לך?"
"לא יודעת... וחוץ מזה מי אמר שזאת אשמתי?"
"מי אמר שזאת אשמתך?!" שאל בנזיפה קלה "את זאת שמתעקשת לחיות בכאב הזה, את זאת שלא באמת מנסה לצאת ממנו. זה כאילו נותן לך כח ועושה לך טוב, אבל ביננו את יודעת שזה לא. איפה כל השמחה

כותבת ואיני דומעת,רק שותקת
קול פנימי בתוכי לחש בוגדת
עד מתי עתידך לוט בערפל?
תפקודך מדימיונות התבלבל
רצית לתת דרור למכחול
את עולמך לצבוע בכחול
עומק השמיים לליבך מדבר
תפרשי כנפיים תתחילי להשתחרר
לכל אדם נפש שהיא אומנות
עלייך להבינה לקבלה בכנות
תני לציפור שבתוכך לעוף
לטוב בתוכך על פני המים לצוף
בעולמות של דינמיקה לטייל
עם שיר על שפתיים להלל
יש גם

דמדומי שעת בין הערביים עוד מקלפים עצמם מחלל האוויר בעודי מעלעלת בין דפי התמונות. סבתי יושבת לידי, בחיקה מוצפנת כוס תה חמה ובחיקי מוצפנים הזיכרונות. פה, היא אומרת, רואים את אמא. את סבא ודודה. כולם מחייכים. שמחה זולגת מעיניהם. הלוואי והייתי זוכה אני להיוולד גם כן בתקופה זו. כלום לא רציתי כ"כ להלחם בהגנה לצד כל נוער הקיבוץ?! רציתי. ועוד איך רציתי, אך גם ההוא שם למעלה רצה. רצה דברים אחרים. ולהיוולד בקיבוץ,

שומעת שוב את אותו השיר ששמעתי בלילה אמש.
שומעת, מקשיבה למילים.
ומנסה לחשוב מה היה לי באותו הלילה.. ?!
רגשות זה לא דבר שאפשר לכתוב, אבל עדיין אותה תמונה שאז הייתה לי בראש עדיין כאן..
לראות אותי יושבת לבד
בחדר ענק,
חדר חשוך,
יושבת מקופלת בתוך עצמי בפינה, ובוכה. בוכה בלי סוף.
מרגישה כמין דקירות חזקות כאלו בלב.
לא, זה לא היה דכאון, ולא יאוש. <<לשם שינוי..>>
זה

יושבת על הספסל ומחכה
לאתמול. לזמן שחלף.
פוסעת בחולות שפיזרתי במדבר,
סופרת את צעדיי אל הלא נודע.
--
עומדת מול האיש הירוק ברמזור,
נותנת לאדום להגיע ולאלצני לעצור.
רודפת אחרי הנוצה שעפה לה ברוח,
תופסת ושולחת לאוויר.
--
יושבת על ספסל ומחכה
לאדם שכבר הלך.
תוקעת מבטיי במיכל האשפה הסמוך,
מתכננת את כניסתי אליו.
--
מצחקת למראה הילדים המתחרים
הם

אולי זו השגרה
ששוחקת,
ואולי אלו הסיבות
שאני מחפשת
(כדי לחיות.)
ואולי הכל מתחיל
אצלי בראש,
אולי אני צריכה
יותר לדרוש
מעצמי
להיות בשמחה?!

אתן, מה מטרה אתן מוצאות בלהעליב ולפגוע?
מה כיף אתן רואות בלעצבן ולקרוע?
הלב שלי עדין, מיתריו שבירים,
כל פריטה קטנה קורעת אותו לגזרים!
העיניים שלי רטובות תמיד,
אך אתן לא רואות,
הנפש שלי בוכה במיסתרים,
אבל אתן לא נמצאות,
אני שם בשבילכן, אך אתן נעלמות.
אוהבת אתכן חברות יקרות!

ומה אם לא אשכח אותך? ודמותך לא תעזוב אותי, וכל לילה במיטה הזכרונות יציפו את ראשי?
מי ידאג אז, ינחם ויעודד?
למי אוכל לשפוך את הלב?
מי ימחה את דמעותיי ויאמר שיבוא יום ויהיה טוב יותר?
על כתף של מי אוכל להשען, מי יבין אותי בכלל, את שעובר עליי?!
אף אחד. זה רק אני והרגשות. אני והכאב. אני והחושך ואתה.
ואולי גם הכוכב שנוצץ בתוך השחור ומעניק לי קצת אור, אולי.
ומי יחייך אליי כשאהיה

בס"ד

אני לא האח שייחלת לו,
אני לא הבן שאמא ואבא ציפו לו.
אני שופע ביטחון עצמי מעושה, יודע-לא יודע
שאין לי ביטחון כלל.

כן כבוד הרב, מה לימדת את התלמידים שלך היום בישיבה?
מסכת בבא משהו?
בחיים לא הצלחתי ללמוד עמוד. המילים בילבלו אותי.
אהבתי יותר לשחק כדורגל. להכין מטוסים מנייר. להציץ על הילדות שקופצות חבל בחוץ מהמרפסת.
אתה ניסית ללמד אותי, ישבת איתי שעות

בחומות סגרת עצמך.
לא אפשרת להם להכנס אלייך.
הם לא מצאו את הדרך,
את הגישה.
(אולי לא חיפשו מספיק?
אולי זו אשליה? אולי.)
את רב הזמן אומרת שאם רוצים באמת,
אז מסוגלים להכל. איפה היית עד עכשיו?
על מי את עובדת? עונה לך, בעיקר על עצמך.
לא יותר מזה. לא עליהם.
כי עכשיו רק אותנו זה מעניין,
אותי ואותך.
כבר אין פה אדם שאכפת לו ממך,
לא אחרי כל מה שעברת.
אני

אבא, התשמע קולי? האם תשיב פני ריקם?
ענני כיצחק בהר המוריה,
ענני כישמעל בשעת צמה,
ענני בשעת צרה וצוקה,
ואל תירחק ממני,
אל תתעלם מתחינתי ושוועתי,
קרב אלי גע בי בנשמתי,
נהג עימי ברחמים,
יודע תעלומות.

אני שונאת אותם!! שונאת כל כך!! איזה שנאה, היא נוזלת ממני. כלבים! ימח-שמכם! איך אפשר?אני לא יכולה לסבול את הנוכחות שלכם כאן לידי. רשעים, רעים כל כך!
מה,אתם לא בני אדם?! אני שואלת-עונה לעצמי,לא. הם פשוט לא! אסור לקרוא לכם ככה, החיות יעלבו.
אני רוצה לרכז את כולכם ולהעלות באש. אבל לאט,לאט. שיסבלו! שיכאב ,שתראו את העם שלכם נכחד לנצח.
צצים בתוכי כל מיני פוליטיקאים למיניהם, שיצתדקו ויאמרו"חפים

אני זוכר איך התחיל הקשר בנינו. באותו יום בחנות יודאיקה.
הסתכלתי עליך ואתה הסתכלת עליי. כל כך רציתי! היה נמאס לי מהמדף המאובק. להסתכל מבעד לזכוכית ולא באמת להיות נאהב. גם כן חיים...
רציתי אחד שיאהב אותי באמת, רציתי אחד שישתמש בי באמת. הרמת אותי מהמדף, מיששת אותי, פתחת את ליבי וגילית את צפונותיי.
ואני הסתכלתי אל תוך ליבך. וראיתי שהרצון משותף. ראיתי שאתה לא בן אדם פשוט. אבל ידעתי שיש בך יותר מהנגלה לעיין. רציתי להיות שם כשליבך ייפתח, רציתי להיות החיבור שלך לריבונו של עולם. זה היה אהבה ממבט ראשון...
לקחת אותי איתך.
ההתחלה הייתה קשה. לא הבנתי מה קרה לך? נפגשנו בקושי פעם ביום. היית מעיף בי מבט קצר, טיפה מרפרף בהסתכלות שטחית וממשיך הלאה.
מה קרה לך? רציתי לשאול. איפה הרצונות? איפה השאיפות? תקופה ארוכה שהרגשתי בדיוק כמו כל אחד אחר. רציתי אותך ואתה לא רצית אותי...
אני יגיד לך את האמת, היו תקופות שכמעט והתייאשתי. שכבתי בלילות בוכה.
אבל אז הכול השתנה.
אני זוכר את היום הזה שמוקדם מאוד בבוקר, אמרת לי שנוסעים. השמש עוד לא זרחה, ואנחנו כבר היינו באוטו. בדרך לאיפשהו. כבר בדרך הרגשתי שמשהו שונה, הסתכל עליי בחיבה. ואני שכמעט ששכחתי שאפשר להיות נאהב, לא הצלחתי להירגע.
הגענו לכותל.
קצת אחרי עלות השחר.
אתה תופס אותי, מרים אותי בידיים רועדות. אני מסתכל עליך, רואה דמעות בעיניך. אתה פותח אותי לאט לאט, מתחיל להתפלל, ואני שכל כך חיכיתי לרגע הזה, לא מצליח לעמוד בזה... ואתה ממשיך, בעיניים דומעות, אותיות מצטרפות למילים, ואלא מצטרפות למשפטים, ואלא לברכות ואלא לתפילות, ואתה ממשיך מילה אחרי מילה, ברכה אחרי ברכה, דמעותיך מכתימות את דפיי.
משהו השתנה מאז.
אין ספק, שמשהו נפתח בנינו. יצא לנו לדבר לא מעט מאז. לפעמים בכעס, לפעמים בנחת, ולעיתים קרובות בבכי. הבכי היה חבר טוב לדיבור בנינו. לא תמיד בכי של עצב, לפעמים של רגש, לפעמים של תודה. לפעמים של קושי.
למדנו הרבה אחד על השני מאז. למדתי עליך שליבך תמיד מחפש. מחפש את הקשר עם אבא. ואני תמיד שמח לעזור לך בזה. למדת עליי, רבות. סודות רבים מסתתרים בתוכי, אני מגלה את עצמי רק למי שבאמת פותח את ליבו בפני.
נוצר בנינו קשר מיוחד.
היינו מתחילים ביחד כל בוקר (כמעט) מוקדם בבוקר, לרוב אפילו לפני שהשמש זורחת. הבית מדרש ריק, ואתה מגיע, פאותיך רטובות מהמקווה. מדליק את האור, מוציא אותי מבין החברים. תמיד ידעתי שיש לי יחס מיוחד אצלך. ואני מסתכל עליך. תמיד אהבתי לראות אותך מתעטף בטלית, מניח את התפילין. יש בתנועות האלה משהו מרגש. מדייק את התפילין במקום, סופר את הרצועות, מסדר את הטלית, ואז חוזר למקד את תשומת ליבך בי. אתה חופן אותי
כמה אהבתי את הרגעים האלה.
אבל תדע, לא סתם אני כותב לך את כל זה, לא סתם אני סוקר בפניך את הרומן הארוך שלנו. בתקופה האחרונה אני מרגיש עליך משהו. אני מרגיש שמשהו יבש אצלך. אני מרגיש שאיבדת מעט מהחיות, ומהשמחה ברגעים האלה.
כן אנחנו עדיין נפגשים מידי בוקר (למרות שלפעמים גם זה לא) אבל התנועות מעט יבשות, קצת מכניות. ואני אמרתי לך עוד מההתחלה. אני רוצה את ליבך.
אתה כבר לא קורה מילה במילה בהתרגשות. לפעמים במהלך הסדרים אני מסתכל עליך לומד עם אחד החברים במדף. ורואה שם את אותה התלהבות שהייתה שמורה לרגעים המיוחדים שלנו בבוקר בבית המדרש. רואה אותך מסתכל באהבה על החברים הגדולים הכבדים מהסדר בוקר. את אותה אהבה שהייתה פעם שמורה לי הקטן הכחול בכריכה מעט בלויה. בדפים מוכתמים.
אחי אהובי. אל תשכח מה עברנו יחד. אל תשכח מדוע הדמים מוכתמים, זה מהדמעות שלך. במקום שלא יכולת לספר לאף אחד דיברת איתי. במקום שלא יכולת לחשוף לאחר, אני הכלתי את דימעותיך. אל תשכח אותי, לא עכשיו ולא לעולם. פעם היינו נפגשים שלוש פעמים ביום בשמחה עצומה. היום...
זה טוב שאתה מתקדם. זה טוב שאתה מרגיש יציב יותר, אבל אל תשכח את נקודות החוזק שלך. אל תשכח להזיל דמעה פה ושם. ואל תשכח מה המניע שלך להתקדם. לרצות להיות אדם טוב יותר. להתחבר ללימוד. כל זה רק כדי להתחבר לה'
להרגיש אותו איתך.
ובאמת לא איכפת לי, אני רוצה רק בטובתך, גם אם תעשה את זה בדרכים אחרות. אני יסתכל וישמח, אבל רק שלא תשכח. אם תרצה. אני עדיין פה.
אוהב אותך, יודע את ליבך, מכיר את נפשך, חושף את סודותיך.
שלך באהבת עולמים
הסידור שלך.
(קול אליהו הקטן הכחול...)

לפעמים אני חושבת לעצמי
מה בעצם מפריד בינה וביני
זה שהיא כבר בלי חצאית?
זה פשוט כי כבר נגמר לה
כל מה שיכלה לאבד
או שהפחד להמשיך איך שהיא התגבר
זה לא איזה אומץ מיוחד
נכון?
מה מבדיל אותה ממני?
לשתינו אגמי עצב בעיניים
ושתינו מלאות יאוש
גם לה וגם לי יש מחשבות שחורות
יותר מהזפת המכסה את הכביש
לי יש מורה, אהבת נפש וחברות
לה יש את עצמה
ואת זה שעכשיו אותה מרגיש
ההוא עם המבט האפל
שממתין גם לי בסיבוב
מבטיח שאם אשחרר
גם אותי יעלף
או אולי יאלף
עד האיבוד
עד שאגמר ואקרוס לרצפה

אם הייתי צריך לתאר את תחושותי, הייתי מנסה את הכיוון של הצורות והצבעים. בצלילים אני פחות מבין ומילים זה מכבסה אחת גדולה.
לפעמים התחושה מתלבשת בקווים ישרים ורכים. אז לרוב אני ארגיש טוב, נינוח, רגוע. לפעמים הקווים הללו נעשים גליים ואז הנפש מתחילה לסעור. משהו מרטיט את המיתרים שם, בתוך הנפש, והקווים שלה מתחילים לזוז. "קווי הנפש" אני קורא להם. ככל שהגל שלהם יותר גבוה, הפריטה שם בפנים יוותר חזקה, יותר עוצמתית. לפעמים הקו הזה יכול ממש להשתגע, למשל אם אני מרגיש אהבה עצומה בלב ואז זה אומר שאין פריטה על המיתרים אלא יצירה
לפעמים הקווים הללו מקשיחים ואז זה אומר שלא טוב לה, לנפש שלי. כואב לה. לפעמים יש קו ישר בירידה מתונה ואז זה אומר שהיא קצת יבשה. עצוב לה בפנים אבל זה עדיין לא כ"כ מציק לה. לפעמים יש זיגזגים חדים לצדדים, למעלה ולמטה ואז המצב ממש קטסטרופה. אם אני לא אעשה משהו היא עלולה להתחיל לצעוק עלי בקול רם כ"כ עד שכבר לא אצליח לשמוע אותה ולא אבין למה אני ממש כאוב ועצוב. אם מפסיקים לשמוע אותה זה האסון הכי גדול
גם צבעים יכולים לתאר את התחושות והרגשות. הצבע הלבן, עם זוהר מסביב הוא הצבע שמסמל לי את האהבה. ככל שהכדור הלבן הזה יותר גדול, הרגש הזה יותר נמצא שם בפנים. אם הכדור הזה גם קופץ זה אומר שהאהבה הזאת ממש משתוללת והנפש פוצחת במחול אדיר סביב משהו שהיא לא יודעת מה הוא (ליתר דיוק, מה היא...) ולוקח לה הרבה זמן להירגע. לפעמים חודשים שלמים.
אם הצבע השולט הוא הצבע "הכחול העמוק" (מזל שמאיר אריאל ניסח את ההגדרה הזאת. מה היינו עושים בלעדיה...), זה שהוא לא חד מימדי אלא מתבונן לעומק, יש שם רוגע, אבל לא שיטחי אלא חודר, מתבונן. בכללי, משפחת הכחולים מסמנים רוגע. התכלת מסמל רוגע יותר פשוט. צבע של ים, אני יכול שעות להתבונן בים ולא להפסיק. לחדש את המבט כל רגע.
הירוק הבהיר מסמל עליזות מסויימת. למשל אם נולד פתאום יום (לגמרי במקרה ובלי כוונה...) שבו קמתי על רגל ימין ובלי מחשבות ארוכות מדי, סתם יום עליז, כזה עם חיוך על הפנים בלי סיבה מוגדרת, הוא יהיה צבוע בצבע הירוק הזה. ברוב הזמן בו אני עליז לא ישלוט רק הצבע הירוק אלא תהיה משולבת תכלת. טיפה רוגע. בלי עליזות יתר. התמונה האופטימלית במצב הזה תהיה כרי דשא עצומים פרוסים על גבעות נמוכות המתחברות עם השמים בקו

פרידות. המון פרידות. אני נתקלת בהם יותר מידי, ועכשיו...
אני נוסעת באוטובוס, מביטה בדרך החולפת על פני,
אומרת שלום, נפרדת, זאת הפעם האחרונה...
והפלאפל שמאחורי התחנה, ששירת אותי נאמנה ברגעי מצוקה,
קונה עוד אחד אחרון ואומרת שלום, נפרדת, זאת הפעם האחרונה...
והשעון, שמחוגיו על השעות הקטנות ואני פוסעת ברחובות,
מסתכלת, אומרת שלום, נפרדת, זאת הפעם האחרונה...
והנהג, שהסיע אותי שעות ארוכות, בגשם, בשרב, בכל מצב,
אומרת שלום, נפרדת, זאת הפעם האחרונה...
רגל יורדת, ועוד אחת,
דלת נסגרת בפעם האחרונה.
נגמרה השנה.
שנה שחלק ראו בי כמטורפת, אפילו אני.
ואולי אני באמת כזאת,
לא לוקחת פרופורציות, נלחמת, מתאבדת,
מגשימה חלומות.
והיו שתמכו, שעודדו, שדחפו, שליוו,
שעזרו לי להיות מטורפת,
שעזרו להגשים חלומות.
לכו גם אתם אחרי החלומות שלכם, תרדפו אחריהם, תרוצו אליהם.
ואתם עוד תמצאו את מי שיתמוך, שיעודד, שידחף קדימה.
ותמצאו גם כאלה שירימו גבה, יביטו בפליאה.
והכי חשוב תמצאו את עצמכם.
נגמרה שנה, בדרך אל המטרה.

אני האחת שלך. שכל הזמן רק חיכתה לך, זו שניסתה להטביע את הצער בדברים לא דברים כי לא היית שם.
זאת שדמעות של ציפייה נספגו בכרית. ומילים יפות נשמעו רק באוויר.
אני האחת שאוהבת אותך.
אתה האחד.
האחד שחיכיתי לו. שיוכל לאהוב אותי הכי בעולם, ואני אותו.
שכל חיינו יהיו צרופי אושר.
ודמעות עצב יהפכו דמעות אושר, ואם יהיו דמעות עצב כבר לא אבכה אותן לבד, אלא איתך.
אז עכשיו אני כאן, עומדת

כמה הייתי נותן כדי לראות אותו עוד פעם אחת. את החיוך שלו, עם העיניים האלו, בגוון חום עמוק. כשהוא היה צוחק, כולם היו נדבקים ממנו, ואם הוא היה עצוב, זה ממש השפיע על האוויר. גם השמש היתה יותר עצובה. ביום שהוא הלך לא ראו בכלל את השמש. כל היום ירד גשם, כאילו השמים בכו איתנו ביחד. אני זוכר איפה הייתי אז באותו יום שישי. חזרתי מבית הספר מוקדם מהרגיל ונזכרתי בו. זו היתה הפעם הראשונה שנזכרתי בו ולא חייכתי. תמיד

החזקנו ידיים
ועלינו עליות יחד
הבטנו בשמים
וקרענו את הניסיונות
ספרנו חיים
נפשות אבודות
אחנו קרעים
דבקנו למשפחות
היינו נחמה זו לזו
ופלטנו עשן מר
צחקנו עם דמעות
הוקענו מתוכנו את הזר
והידיים הבוגרות
אט אט נפרדו
מקום למשהו אחר מפנות
שבו לעד יאחזו
יד חדשה ואיתנה
מובילה ליעדים חדשים
חיכוך וכח האהבה
מבלבלת את כל החושים
ולך יש דמות

אשתקע לי בקליפותיי
ואניח,
רק אניח
ללב לגלוש בשלו
מתבהם לי לאיטי
מתפחם,
רק אחסוך
ממצפוני את כאבו
נפשי אליך שוקקה
אבא,
רק אבוא
להשתחוות בביתך

כבן מתחטא מול פני אביו.

ברגע של דמעות נעלמות לראש אשמורות...

האם אפשר להסביר את הסיבוך הזה?
האם אפשר לפרוש כאן את אינספור הפרטים המקיפים ומרכיבים את סיפור חיי המשוגע?
האם אפשר לבקש ממך קצת מקום שקט שבו אוכל לפרט ולפתוח
את המקום המדהים ביותר שלי ותוך כדי גם המקום הכי מכאיב שאי פעם הכרתי בעולם?
פצוע ומבוהל, פלוץ.
אז אנסה בכל מקרה.
אבא טוב! נולדתי עם נטייה חזקה.
זה כואב עד מוות. לפעמים זה

עולם תחום, גבולי, אך בעיניים אנושיות נראה אינסופי, אם אפשר להגיד כך, הרי הכל יחסי. אנשים טוענים שנק' ההתחלה X0 שלהם נקבעה מראש, בלי יכולת של שינוי, אך למעשה בלי להיות מודעים (או אולי זו הכחשה) הם קובעים אותה לעצמם, כדי להרגיש שהם מתקדמים במהירות. הם מזניחים את מסתם, את הכוח לפעול, כאילו אין באפשרותם לעשות דבר. נגמרה להם האנרגיה שנטענה בנשמה שירדה לעולם. מעגל חשמלי ללא צרכן. הכל הולך לריק. זה פונקציה

אני לוקחת נשימה ארוכה וצועקת, דופקת חזק חזק רק כדי שישמעו אותי, אני בועטת וצורחת. אך אחרי הסערה מגיעה הדממה והכל שוקט והכל שקט. כאילו לא צעקתי, כאילו לא צרחתי ואף אחד לא שומע.
חסרת כוחות מתיישבת, הדמעות מרטיבות את הלחיים וצורבות בעיניים. אם משהו רק היה שומע, אם משהו רק היה יודע. אבל נראה שאף אחד לא ישמע ואף אחד גם לא רוצה לשמוע. הכאב החד מפלח בלב, לדעת שאני כאן בודדה ואין שום חבר לצרה.
מאגרי

בבבית השני והשליש יש פעמיים את המילה מטורפת.
היה לי מילה במקומה אבל שחכתי:/
אם למישו יש רעיונות, הוא מוזמן !

רציתי לבכות כמו משוגעת
לשחרר את כל הרגש שזורם לי בורידים .
ששוטף את העורקים .
שלוקח לי כל חלק של שמחה ומעלים אותו ,
הופך אותו לעצב מר . למועקה כואבת .

רציתי להתפרק כמו מטורפת
לשחרר את כל הקליפות שמכבידות לי על הלב .
שמכאיבות בכל תנועה .
שמפריעות

-נמחק-

בעזהי"ת
מזה זמן מה, כרוכים חיי בחייה.
היה בה משהו נאיבי, ביזארי, תמוה-- ואני נאלצתי לשבת שם, ממול, לבטיה פרושים למולי, חלקם פרשה היא בעצמה וחלקם נתגלגלו לידי בדרכים לא דרכים, בחירותיה שטוחות לרגליי, ואני רואה איך במו ידיה היא הורסת לעצמה את החיים.
רואה אותה מתקשרת עם סובבים.
חביבה, חייכנית, סוחפת.
לפתע נתקפת עצבנות- מה, ובלי משים שורפת גשרים, מקללת זורקת קורעת צועקת זועקת עזרו

נמאס לי. נמאס לי לצעוד לבד לטרה.
נמאס לי לראות איפה הייתי פעם, ואיפה אני היום?! לאן נעלמתי?
נהפכתי להיות שבר כלי מכל הצעקות, הקללות והאיומים. נמאס לי.
נמאס לי לחשוב שדווקא הדבר שפעם הכי התחברתי, היום אני כבר הכי שונאת!
כי הם יצאו מפרפורציות, זה כבר בא על חשבוני.
עד כאן!! אני זועקת והם לא שומעים אותי. מבינים אותי.
נמאס שבשום מקום לא מצליח לי.
דווקא ברגעים הכי טובים, אני

שוב אני חושבת עליו ומתגעגעת
ושוב אני סתם שוכבת במיטה, משמיעה שירים של סינרגיה (כשאת צוחקת - אני חי, כשאת בוכה - עצוב מדי. אני פותח ת'ידיים - לחבק אותך...) ומתמכרת למחשבות, לקטעי זכרון.
אחרי כמה זמן עולה בי חשק לסדר קצת את החדר. אני קמה - או יותר נכון מחליקה לרצפה - ופותחת את הארון העליון, כי כמו תמיד כשאני מסדרת אני מתחילה מהארונות, אפילו שבטח לא צריך.
אני מוציאה קופסאות נעליים מאובקות

למה דוקא ברגעים אלו קל לי?
איך פתאום המילים מאירות לי?
ושוב, "אלוקי נשמה"...
אבל לא! זה לא שוב, זה מחדש.
היום זה פעם ראשונה
כי להם זה כמו חיים חדשים.
הם לא יראו יותר את אבא שלהם.
הם לא יראו.
הם לא יבחינו, ויתבוננו,
בפנים שלו עוד פעם כשהוא יעיר אותם בבוקר.
ושוב הבכי,
מי הרשה לו להגיע בכלל?!
כנראה שדרך הדלת האחורית לא צריך לבקש רשות.
אז מה?
נכון,

בס"ד
אני שונה.
זה מצחיק שרק עכשיו שמתי לב לזה. לשוני.
ככל שאני מנסה להתגבר עליו הוא גדל ומתרחב בעיניי. לא משאיר לי נקודת התבוננות אובייקטיבית על מה שנמצא מסביבי.
אני לא יודעת אם השוני טוב. ייתכן שטוב להיות שונה מכולם, מיוחדת. אך ייתכן שבשבילי בשוני הספציפי הזה מזיק יותר מאשר מועיל.
השוני מתבטא בחשיבה, בכתיבה, בדיכאון שפוקד אותי מפעם לפעם. אני מנסה להילחם בשוני הזה. שגורם לי להיות

שיבולת בשדה כורעה ברוח...
שולי שמלה לבנה מתנפנפים כמות (כורעים כמעט תחת עומס הריק הסובב אותם)
סלים ירוקי שוליים מורמים אל על,
ואני-אנה אני באה?
בין שיר לריקוד
בין אומר לדקלום
בין השבילים האפורים של אותו מקום,
של אותם החיים.
פוסעת, מרקדת, מעיפה מבט
לוקחת חלק. שם ולא שם
איתם. וכל כך לא.
ואחר כך אל תוך החדר אוכל..
ופלטות של גבינה ויין לבן משובח,

כל העולם במה:

"את שחקנית מוכשרת" תמיד אומרים לי.
"יכולת הדרמה שלך יוצאת דופן" מחמיאים ומשבחים.
ככה מאז ההצגה בת החמש דקות במסיבת חומש בכיתה ב'. ככה כל החיים.
אני מביטה לאחור, אל היום שחלף. איך פקחתי את עיניי בעייפות.
הסיוט המבעיט מהלילה אותי רדף.
הרגשתי עייפה ולא ידעתי מה אני רוצה יותר- לישון שוב,
או לברוח מהמיטה והסיוט.
קמתי מהמיטה באיטיות, מנסה להבדיל בין חלום

אתמול נסעתי לים.

לי ולים יש קשר מיוחד.
אנחנו מכירים זה את זה.
אנחנו מכילים זה את זה.
כשאני מגיע ונפשי סוערת, הים השקט מרגיע את פעימות ליבי.
כשאני מגיע והאדישות גוברת, הים הגועש מסעיר את נפשי.
ולפעמים כשאני מגיע שלו. הים גם הוא מקרין עליי את שלוותו.
ואת אהבתו.

אני מרגיש שאני מבין אותו - את הים.
הוא גועש, ושקט,
סוער, ושלו,
רוצה לשבור הכול, להרוס את כל המסגרת,
אבל גם מוכן לקבל לתוכו בהכלה לא מוסברת
אני מבין אותו - את הים.
כי אני כמוהו - כמו הים.

נפשי סוערת, וגועשת, ורוצה קצת שקט ושלווה.
רוצה לעזוב את השנאה ולמצוא שם, גם אהבה.
רוצה פורקן, לשבור הכול ולהרוס.
לצאת מהצמצום הבלתי נסבל - ולשחרר
להתאוורר.

וזה הסיבה שאני מוצא את עצמי נוסע אליו לעיתים קרובות
יש לנו שפה משותפת.
בלילה. תמיד בלילה.
בלילה נפתחים הלבבות, והרגשות.
ולב אל לב אנחנו מבינים.
ומגלים.
ומספרים.

לפני שבוע אחרי שנפרדנו, רצתי אליו - אל הים
רציתי לצעוק
רציתי לשבור
רציתי לבכות.
והים הקשיב לי בהקשבה שרק הוא יכול
והים הבין אותי, בהבנה שרק הוא יכול.
הורדתי סנדלים, רוצה להרגיש את החול
הורדתי את הקפוצ'ון, רוצה להרגיש את הקור.
פסעתי צעד קדימה אל המים.
הים ליטף את כפות רגלי, נוגע ואינו נוגע.
מדהים כמה רגשות אפשר להעביר במבט אחד.
וסיפרתי לו, שזה נגמר.
הוא היה הראשון לדעת, ככה הבטחתי לו,
הרי את מי שיתפתי בכל הקשיים וההתלבטויות?
מי עודד אותי במילים רכות?
הים.
תמיד הים.
ובכיתי, דמעותיי מתערבבות בדמעותיו.
והפעם זה היה קשה.
אבל בסוף גם זה נגמר...
והים - הוא יודע להרגיע אותי, להכניס בליבי שלווה.
ואני יושב על החול הרטוב. מביט אל המשטח השחור.

ובקצה רואה נקודה קטנה
של אור.

כשפגשתי בך לראשונה לא היו ברקים ורעמים, גם לא זיקוקים.
לא ידעתי מיד לומר שזאת את. את האחת.

והדרך. גם הדרך לא הייתה קלה.
התרחקתי, התקרבתי, התרחקתי ושוב.
נפלתי. נכשלתי.
הצלחתי.
לעיתים אפילו הלכתי לאחרת- ניסית לברוח ממך. ממה שאת.

היום. אני שב ונופל. וחוזר אלייך. קרוב יותר. שלם יותר.

כשפגשתי בך לראשונה לא היו ברקים ורעמים, גם לא זיקוקים.
הייתה רק אמת חזקה. שקטה. פנימית.
לא ידעתי מיד לומר שזאת את. את האחת.
הייתי צריך לקנות את זה בעצמי.

אז רציתי לספר לכם
על המורה שלי בכיתה ט'.
הרבה דברים עברו עלי באותה שנה
אבל המורה של כיתה ט' כלום לא ראתה.
הייתי ילדה עם ציונים טובים,
אז היה לה ברור שטוב לי גם בכל התחומים האחרים.
כאב לי... וניסיתי לצעוק לה.
רציתי שתשים לב
שתראה שקשה לי.
התחלתי להתחצף, לאחר, לא להקשיב
לא לפתוח ספר, לפתור תשחצים ולהבריז.
עכשיו במבט לאחור אני מבינה
שבכל דרך אפשרים ניסיתי
עכשיו אני כבר סיימתי י"ב
אבל אני לא אשכח את המורה של כיתה ט'.
אני בתוכי עדיין אותה הילדה
חסרת האונים, שזועקת לעזרה.
אז למורה של כיתה ט'
היקרה
בבקשה, אל תחזרי על זה שוב עם התלמידה הבאה.
תביני, שלא הכל הוא כמו שאת רואה.
תסתכלי על העיניים שלה, תתבונני.
בתוך תוכן תמיד מסתתר האני.
תראי שיש עוד מלא דברים מעבר למה שהיא מראה...
יכול להיות שגם היא מתמודדת עם סוד גדול ונורא
ובחוצפה הזאת שלה, בעצם מבקשת ממך עזרה.
בבקשה --
תשתדלי
שלא תהיה עוד
תלמידה מכיתה ט'.

היום הזה שיש בו הכל, מכירה?
עצב ושמחה, צחוק ובכי, טוב ורע. הזיה.
זה מה שהיה לי היום, מבינה?
יום מעורבב. רגע אחד כאן, ומיד אחר כך שם.
ראיתי אש יוקדת, עיניים בורקות, ברסלב מקפץ על גגות.
אבל אז רק יאוש טוטאלי, סוף. נזרקת למיטה ורוצה להישאר שם לנצח.
איזה יום מגעיל.
אוויר דחוס, מסתובבת עם גיטרה בתל אביב.
חצאית ארוכה אבל אתמול הייתי עם ג'ינס.
כזאת אני. בנאדם קיצוני. תפנימי.
כשדוסית אז עד הסוף
כשלא, אומרת שלום לתורה ולמצוות..
מחפשת את עצמי, ואיפה א-לוהים אמור להיכנס לי בחיים.

לבי טמא,
טמא מאהבות, תשוקות ומראות.
טמא מרצונות, שאיפות ורגשות.
טמא מיצרים, מפחדים, טמא מריגושים.
אבא, אני לא אשם, אני נשבע!
נולדתי כך, נולדתי למציאות נגועה.
ממי שפיר למים עכורים.
אבא אני מנסה, באמת שאני מנסה.
מנסה ולא מצליח.
אנא, עשני צדיק,ככה בשניה, כמו נס.
אני מודה, אני קצת נואש.
רכך ליבי זכך ונקהו.
זכני לאהבך באמת ובתמים, כמו אהבה ראשונה של נעורים.

שכבתי על הגב, עם הפנים לשמים השחורים, וחיפשתי משהו. מצאתי.
הוא היה יפה וזוהר, והיה נראה לי חכם וטוב לב. פניתי אליו.
"הי, כוכב!"
כמה כוכבים סובבו את הראש לכיווני. סימנתי לו.
"אפשר לדבר אתך רגע?" הוא התקרב בסקרנות.
"כוכב, אתה רוצה להיות חבר שלי?" שאלתי בתקווה.
"מממ חבר שלך?!" הוא גיחך במבוכה. "אני לא רגיל לבקשות כאלו", התנצל,
אך ניכר היה שנהנה מהבקשה.
"לא מבין, מבין כל

היי, מה נשמע?
באמת, ספרו, אני רוצה לדעת.
ספרו איך עבר השבוע... מה אתם עושים בחופש? ביליתם עם חברים? התחלתם להשקיע במשהו שלא הספקתם במהלך השנה? ספרו...
אני מכירה מישהי, רכה כל כך כמו אפרוח שתמיד שואלת מה נשמע. החיוך שלה חמים ורך. העיניים שלה אוהבות ורכות. אפילו השיער שלה בלונדיני ורך, עוטף אותה ואת כל מי שמביט בה בחום. וכשהיא שואלת מה נשמע, הרכות הזו עוטפת ומחבקת מבלי לגעת וברגע הזה תוכלו

_________
ואז הכאבת לי.
והכאב התעצם. והלך וגדל.
ואני טבעתי במחשבות יגון.
צללתי למעמקים, נשכבתי על הרצפה.
ניסיתי להבין עמוקות. להעביר מסר שמיימי, שאין עוד דבר בעולם החשוב יותר מעצמך הצריך הוגעת הדעת ואהבה עצמית כדי להגיע לארץ כל יכולה של השפיות.

שים קרח על ראשך, נסר את הרוע, השלך את העבר לקבורה, לטביעת מעמקי עולם ועד!
כתת רגלך ושאל רוצי טובתך.
הצמח חיים חדשים מלאי יופי וטוב.


והזעקה השקטה המנסרת רחבי תבל, הקורעת קורי אוויר, חוצה גלים ומגיעה עד עמקי הנפש ו מ ט ל ט ל ת !! נמרצות!!!
התעורר!!!

קטע שכתבתי בתשעה באב בעקבות הגירוש מגוש קטיף
9 שנים אחרי אני מסתכלת בסרטים, רואה, מתגעגעת למקום ההוא ומאמינה שעוד נשוב, 9 שנים של כאב של פצע בלב שעדין לא החלים, אני זוכרת אותי שם, ילדה קטנה בת 4, זוכרת את החילים, את הצעקות את הבכיות ואת התכנונים, אומנם לא גרתי שמה אלא הייתי מהמשפחות שבאו לחזק, אך בחמש השבועות שהייתי שם ליבי נקשר למקום, לאנשים. נכון, הייתי אז ילדה קטנה אז תשאלו אותי מה את זוכרת?

זהו סיפור עצוב ביותר. מאז עזיבתה של עורפה את רות ונעמי - לא נשמע כמותו בעולם כולו.
הכל החל לפני שנים רבות, בימים רחוקים רחוקים, בהם היינו כולנו חמשושיות.
היינו מטופשות כדרכן של חמשושיות, התעסקנו בשטויות שבימים מאוחרים יותר כבר הסתכלנו עליהם בגיחוך.
אט-אט התחלנו להתחבר האחת לשנייה, ואחות לרעותה. כך צמחה לה חברות נפלאה שכמותה לא נראתה מעולם.
החברות צימחה וטיפסה לה כמו צמח מטפס על גדר הבית.
לפתע נכנס לו חרק קטן שחיבל בצמח וכמו באבחת חרב - הוא נגדע לעולמים.
עברה במקום פרה ולקחה את הצמח למקום אחר, אבל אוי, מה נורא. המקום האחר אינו טבעי לצמח ואינו מתאים לו. הוא רגיל לתנאים של פאר והדר ולפתע זרקו אותו למרתף צר וטחוב.
הייתכן הדבר?
האם לא כדאי להחזיר את הצמח לכור מחצבתו?
האם הצמח לא יוכל להילחם בחרק הקטן שמנסה לפגוע בו? האם ניכנע לבינוניות? לקטנים?

בואו ילדים ונחזיר את הצמח למקום מושבו, לביתו.
הרי אסור לקטוף את פרחי הגן...
בואי לגני אחותי כלה! בואי!

גלים מתנפצים על סלעים
והם בשתיקה משיבים
חושבת מהם צריכה ללמוד
אולי להפסיק בדרכי, דרך ד' לעמוד
על פני הרוח מנשבת במין לטיפה
מרגישה איך אבי שלי בידיו מחבק
ולוחש לי חזקי ילדה.. זהו נסיונך.
רציתי לברוח, רק לא להרגיש, לראות
להפסיק לכאוב , שאושר שוב יאפוף.
זעקתי אל אבי היחיד שנותר
"אבי ואימי עזבוני.."
ואתה למה לא אספת אותי?
וכוכב בשמים עלה
כמו אומר תראי,

לברוח מהמחשבות הרודפות,
לברוח מהלב,
לברוח מהשכל,
לברוח מהמציאות,
לברוח ממני.
לברוח ממך.
למות.

פעם ראיתי איש עם חולצה, שהיה כתוב עליה
מאחורה על הגב, כמה סנטימטרים מתחת לראש שלו
"הלכתי לאיבוד, תכף אשוב".
רציתי לשאול אותו אם הוא חזר כבר, ומה הוא מצא שם.
אם היה בכלל שווה ללכת לאיבוד.
האיש עצר באיזה תחנת אוטובוס (אולי בדרך לאיבוד)
אני המשכתי הלאה.
מנסה לא ללכת לאיבוד..

לא ללכת לאיבוד באמצע שום דבר
באמצע סוף דבר.
וגם לא בתחילתו
הלוואי.

את, את שם, שקוראת לעצמך חברה...
כמה דמעות חברה יכולה לגרום...
את, את שם, שקוראת לעצמך שותפה,
כמה צער שאת גורמת...
לצער שאחרים גורמים, את שמה לב,ואף מעירה,
וזה באמת מחמם את הלב!
אבל, את, את מילותייך אינך שוקלת, את התנהגותך אינך בודקת..
פעם ניסית, לשנייה אחת, להסתכל בעיני?לראות את הצער, הדמעות והכאב?
כן, את יכולה לומר: "תנסי לראות את הטוב" , "לא הכל רע בחיים"... , זה נכון,

אוף. צריך להחליט.
צריך להחליט מה לעשות בשנה הבאה?
צריך לחליט האם להישאר עוד שנה בתקן שלי או אולי להחליף תקן? לשנות, לגוון.
ואם להלחיף תקן- אז מה לעשות? לאן ללכת? ליסודי? לאולפנא? אולי בכלל לא חינוך...
אוף יש כ"כ הרבה אופציות, אפשרויות...
ואולי להישאר- פשוט כ"כ טוב לי כאן. זה יחסוך לי חיפושים וסיירות. מכירים אותי ואני מכירה.
אבל זאת שגרה וטבעה של השגרה זה לשחוק, והשגרה נמאסת,

בס"ד.

ובלילות-
כשרוח חרישית פורצת,
כשענף ערבה בוכיה נשען אחור
במין געגוע לא מוסבר,
הלב שלי יוצא-
אליך, בשבילך.

ובימים-
כשהמים השקטים עמדו קפואים,
ולב הקרח שלהם-כמו שלי-
נשבר לשניים,
הלב שלי יוצא-
אליך, בשבילך, ממך.

בריחה.

שלום שירה. בוקר טוב! ראית את התזכורת? צריך לקום - יש יום שלם לפנייך וצריך לנצל אותו. משום מה המילים האלו תמיד גורמות לי להתחפר בשמיכה יותר ויותר.
איזה לנצל! מה לנצל?! את השעתיים שינה שיש לי היום בשיעור אנגלית? תודה, עדיף לי להישאר לישון במיטה.
עוד תזכורת ("שושו, בוקר טוב!") ועוד פעם הנודניק של השעון מעורר ("ואני שר, שתאמיני שאני מאושר...") ולי נמאס. אני מבטלת את השעון מעורר ואת התזכורת ומכסה

(הערה: השיר נכתב תוך האזנה לשירו של בן סנוף 'הרוח בקרבנו'. מומלץ לקרוא תוך האזנה)
 
 
"אל נאבד את רוחנו
מעולם לא נפלנו לבד
כי אבינו שומר על דרכנו
מלווה לצידנו איתן
אז לאן... אתה מתרחק, בוא לכאן."
 
נפלתי, כמעט. יד הושטה לי מבעוד מועד, תפסתי אותה, והדפתי אותה לאחור. כאן, אסור לעזור, אבל מלמלתי תוך כדי כך כמה מילות הכרת טובה, לפני שהמשכתי לאיטי. מדדה, צולע, בדרך

 
מתחילה להתפרק
רוצה להתחזק.
מרגישה אבודה
רוצה להיות יותר קרובה.
קשה. זה באמת קשה.
הלוואי ואצליח לעמוד בניסיון הזה.
שלא אפול בבור
שאמצא כבר את האור.
שאתחיל להאמין יותר
לא להיכנע, להישבר.
רוצה לחיות כבת אהובה
של יוצרה, בוראה.
 
 
אבא,
עזור לי להתקרב,
פתח לי את הלב.
להבין את תורתך,
סלול לי שביל בדרכך.
אל

יומני היקר,


הוא היה פשוט ענק, מה זה ענק?! ענק זו לא מילה, לפחות עזריאלי... טוב אולי נסחפתי קצת, בסך הכל שש אמות וזרת, אבל איזו זרת, צריך לראות אותה כדי להבין מה זו זרת, וחוץ מזה כשאתה כזה קטן וכולם דורכים עליך אפילו הקטנצ'ק ההוא שעומד מולו, נו, זה עם הקלע והמקל שהנשרים כבר עפים מסביבו, נראה כמו עוג מלך הבשן. רק מלחשוב על הענק הזה נהיית לי צמרמורת. רק רגע! זו לא צמרמורת, האדמה פשוט רועדת, הענק הזה מתקרב וזה






ועוד לא הזכרתי את האחיות של סבתא שלי שהיו מבלות את מיטב זמנן בקטטות ומריבות, עד שמריבה אחת יותר מדי הפכה אותן לאבן אחת, או ליתר דיוק לכרית אחת תחת ראשו של יעקב בן יצחק. בכל אופן אם הבנתי נכון את הכוונה של "לעשות היסטוריה" במקרה דנן, הייתי מהמרת על אחד לחמישה שאחד מאיתנו אמור להכנס לקלע הזה, ולאחר כמה סיבובי אימים לעוף במהירות אל עבר הענק ההוא (קצת קשה לפספס) ולחדור לאיזה מקום שלא קבור מתחת למידגם


חייבת א-ו-י-ר. הו! הרבה יותר טוב! מי אמר שאבנים לא יכולות לעוף?! נראה אותו עכש...
אחחח, זו היתה חתיכת מכה. ממה הראש שלו עשוי לכל הרוחות? נראה לי שאני סובלת מאובדן תחושה, או ממשהו אחר שבו לא מרגישים כלום מלווה בקצת ערפל איפשהו באיזור שחושב. אני חושבת שאעזוב עכשיו... אהההממ... רק איפה פה אני נכנסת להיסטוריה?

"ויבחר לו חמישה חלוקי אבנים מן הנחל... ויקח משם אבן ויקלע ויך את הפלשתי וימתהו..."