מונולוג עמוד 1

היא יושבת מול עצמה, פרצוף שמח שנמחק בקצוות והולך וקטן עד שהפרצוף האדיש חוזר לתפוס את מקומו על הפנים.
היא מחזירה את החיוך בכוח, עם האגודלים,מורחת עליו קצת שפתון שקוף כמו דבק, מקווה שהוא ידביק את החיוך חזק-חזק למקום, מסדרת קצת את הקוקו הרופף וקמה, מוכנה.
בדרך החוצה היא עוברת במטבח, פותחת את המקרר וסוגרת אותו בשעמום, פותחת שוב ומוציאה מלפפון אחד, מעוגל למדי, שיוצר מעין חיוך ירוק. את הקצוות היא

למה כל פעם שאני רוצה להתפרק ובא לי לבכות זה אומר להראות חולשה?
למה כשאני רוצה לשחרר את הכול, אף אחד לא יכול לסבול את זה?
למה לצחוק ביחד ולבלות אפשר... ולהיות מצחיקה ושנונה אפשר... אבל כתף לבכות עליה- אין מי שיתן. כאילו בכי זה דבר רע...
אם אף אחד לא מת לך, אז למה את בוכה?! קשה לך? תתמודדי! מה את בוכה??!!!
למה אסור לי לבכות?! לפעמים זה צריך. עובדה שיש את זה שדמעות זולגות לך מהעניים...
כל

אני בכלל לא דמיינתי שזה יקרה. איך יכולתי??
כשקמתי בבוקר באותו יום לא שיערתי כמה שהכל הולך להשתנות.
לכן, כנראה, רבתי איתה. מריבה כ"כ טיפשית.
וככה נפרדתי ממנה באותו בוקר, בטריקת דלת, והיא צעקה לי, "נועה!" ואני לא הסתובבתי אליה והמשכתי לאולפנא בלי לומר שלום, ואחר כך עמדתי במסדרון לבן כשאני המומה והסתכלתי על אנשים בחלוקים לבנים שלקחו מיטה מתגלגלת שבה שכבו דמות כלשהיא שכבר לא הייתה אמא שלי,

אני שונאת את העולם הזה. טוב?
הכל כל כך אכזרי. כל כך רע.
מה בסך הכל ביקשתי? להיות קצת מאושרת? כל כך קשה?
אני באמת רוצה שכל מעשיי יהיו לשם שמיים. אבל אני לא מצליחה.

חנוקה. גמורה. עייפה. כואבת.
כך כל לילה. לפני השינה. אני פוגשת את השריטות שלי, את הכאבים שלי, את הלב השבור שלי, שהתעייף מזמן מחיפושים בלתי פוסקים אחר האמת. אחר הטוב.
בלי שאף אחד שם לב. בבוקר אני ניגשת בהיסוס למראה, לוקחת את המסיכה בידי הרועדת, ולובשת על פניי. בלי שאף אחד לא רואה מה יש מתחת. בלי שאף אחד לא מכיר את הכאב. כי הכאב שלי, הוא רק שלי. והנפש השרוטה שלי, היא רק שלי. ואף אחד לא יודע. רק רואים מחייכת, מצחיקה, בלי לדעת מה באמת יש בפנים.
ולדבר על זה אי אפשר בכלל. אף אחד לא מבין. לא רואה, לא שומע. זה לא מעניין כ"כ. ואני, בשלי. נגמרת מיום ליום, נשרטת, כואבת. לבד. לבד. ואתה ריבונו של עולם, אני יודעת שאיפה שהוא אתה שם. מביט בי. כואבת. זועקת. מנסה להושיט לי יד לעזרה. עד שאני יורה חץ אליך, ואתה... מתחרט. אולי כבר לא אוהב. ואני מבינה אותך למה. מבינה כ"כ. מי אני, ברייה מטופשת שכמותי. חיה מדקה לדקה בבדידות עמוקה. חוטאת לך. ואתה..מקשיב.

תמיד חשבתי שטוב לך, כאן, איתי. תמיד ידעתי שהעולם בשבילך הוא מגרש משחקים אחד גדול. תמיד סיפרת, הסברת, דיברת על כל הטוב שבעולם. תמיד דאגת לשמח את כולם. תמיד היית את זו שמעודדת אותי. תמיד ידעתי שאת החזקה, שאת האופטימית, האחרונה שתישאר להאמין במדינה, במשפחה, בחברה, גם כשהכי קשה וכולם טועים. תמיד היית שמחה, טובת לב.
בשיעורי מתמטיקה, השיעור היחידי שלמדנו יחד, ישבנו, ואני הייתי מתלונת שאני לא יודעת כלום,

מוקדש לעלים שלי, ולחברותי הטובות, שתומכות בתקופות הקשות..

את יכולה לשבת ככה שעות, לדבר אל העלים. לפעמים את נוזפת בעצמך, מבקשת להפסיק לקרוא לעצמך בשם של מישהי אחרת.
אבל את יודעת שאת לא תפסיקי, ושאין שום טעם, כי לעולם לא תהיי קיימת, לפחות לא בשביל עצמך.
אולי רק בשביל העלים.

‏תמיד אהבת את העלים. אולי מאז שאת זוכרת את עצמך, ואולי בגלל שהם תמיד היו שם,נכונים לריסוק של כעס,

את אוהבת את העננים השטים בשמיים, אלה שכל כך רחוקים.
את אוהבת לנשום את החושך, בשקט, בלי שאף אחד יידע. למשש את הרוגע ברכות, לנסות להכניסו לתוכך.
את אוהבת להסתכל על הים מרחוק, רק מרחוק, את פוחדת להתקרב אליו. פוחדת מאדוות המים, מהגלים הסוערים.
את אוהבת להסתכל על צדפים, ואם יש לך אומץ, רק לפעמים, גם לגעת. כי את מבינה אותם, הם סגורים, כמוך.
את אוהבת את החורף, את הירוק שמסביב. את הגשם השוטף,

ושוב הם חוזרים. אותם הצללים.
שחורים גדולים. מפחידים.
שנים שאחנו יחד, מנסים לחיות.
חשבתי שנעלמו
שלא יחזרו.
אך הם בשלהם, באים והולכים עושים מה שהם רוצים.
נוגעים בקצה הכאב, בדבר שחשוב ללב.
צובטים אך בטיפה. בטיפה שמזילה דמעה.
ואפילו יותר.
למה חוזר הכאב?
לא רוצה אותך יותר בחיי. אך איך אחיה בלעדיו?
מניע את החיים. הפחדים. החברים לא יודעים
במשפחה

בשברי החיים
כשנפרצים מחסומים
והכל כך פתאום מבפנים הוא עולה
אז אני מגלה
שבעצם אתה
ואני
לא כ"כ שונים, או דומים
ואולי לפעמים
דווקא טוב ככה סתם שלא הכל הולך לי מושלם.
ואולי הבלבול מגלה דוקא אמת
שנותנת לי כח להמשיך ולתת.
(ולקבל!.)

בס"ד

אגוז קשה לפיצוח

כ"כ דחוק כאן, צר מדי,
עד שאין כמעט אפשרות לצאת,
הרגשה של סגירה עצמית לעולם,
והעולם מחזיר בחזרה.

שתיקה חזקה של תסכול ואכזבה,
כעס שצריך להיות על עצמך אך מאשים את האחרים,
איך קל לעשות את זה.

מחשבות מתמידות על איך הסביבה תגיב, תאמר
תחמיא או שמא תעליב?

הצילו,
תוציא את עצמך מכאן, (קול פנימי שכמעט נודם)
משווע

איך נהיינו זרים זו לזה?
מסתכלים זה לזו בעיניים,
כל כך רחוקים זו מזה.גרים באותו בית
אך מתעקשים לשמור רווח.
לא מכירה אותך,
ואתה אינך יודע מי אני.
זוכר איך פעם היינו יחד?
מטיילים לבדנו בלילות
כמעט נוגעים בקרבתנו
זה בזו, זו בזה.
כגודל האושר היה הכאב.
עם כל תקופה כזו
בא סבל שאין לשער.
אתה יודע למה זה נגמר?
מעולם לא ידענו גבולות,
אף פעם לא ידענו

כשהכל קורה ואת לא שם, אלא רחוק בתוך הזיותייך, כנראה לא תוכלי למצוא דרך מתוך מחשבותייך.
כשהחיים עוברים ואת לא חלק מהם, סימן ששכחת עצמך במציאות אחרת, ודעי לך, קשה הדרך חזרה.
הלכת רחוק ברצונותייך, אך בעצם נשארת במקומך, ורק דמיונך מרקד כחזיון תעתועים אל מול עינייך, מבלבל בהתקדמותך המזויפת אל מטרה בלתי נראת לעין. את מאמינה בה, פתיה, וכולנו צוחקים לך.
הסתכלי שם, באופק- רואה אַת ים רגוע? אלו חייך.

ב"ה ית' בר"ה


את יודעת שאני לא שונאת אותך.
אף פעם לא באמת אשנא אותך.
את יודעת זאת, ומשתמשת בזה נגדי.
(נגדנו בעצם)

במשך תקופה ארוכה היית חלק ממני.
כל מה שעברת - עברתי איתך
וגם את חווית איתי חוויות רבות.
הקשר בינינו היה כל כך טוב,
עד שהרגשנו שאנו מכירות אחת את השניה
כמו את כפות ידינו
(או לפחות כך חשבתי)

אני זוכרת שחברה שאלה אותך

בזווית עיני משהו בי מרצד
כחול, שליו ורגוע
געגוע.
חופים שלמים של שתיקה ושאגה
נפרשים מתחתי כמו אגדה
הרצון להיות, והפחד לרצות
והכל מסביב כה שליו!
מי יבין נסתרות של הלב?...

לעמוד מהצד, סתם יצור מוזר ודוחה שאפילו לדבר איתו לא שווה סתם בזבוז של כמה מילים על ילדה שלא שווה כלום! מה ילדה? איזו ילדה בכלל? יצור מכוכב לכת אחר שבא לבקר... חי אני צוחקת עכשיו? מצאתי זמן לחרוז חרוזים ולספר בדיחות, בדיחות? לא! אלו לא בדיחות! זאת ציניות מרה וכואבת זאת מילה שאני לא מכירה מילה מוזרה שאני מתחילה להכיר מקרוב. אני הילדה הדחויה של הכיתה נעים להכיר, איזה נעים מי שמסתכל עלי מסובב ת'גב ובורח

בס"ד

כבר שלושה חודשים שאני עומדת בצומת.
פרשת דרכים מסורבלת, מעורפלת, כזאת שבקושי רואים מה מתרחש אחריה.
הראש והלב משמשים בערבוביה, והמחשבות מתרוצצות:
"האם, כשאבחר לפנות ימינה – זה אומר שזו הדרך שכיוונו לי משמיים?
או, האם כשאבחר לפנות שמאלה – זו הדרך שכיוונו לי משמיים?"

מן הסתם לעולם לא אדע, עד שלא אעשה את הצעד הראשון!
עד שלא אחליט לאן לפנות.
אבל רבונו של עולם!!

"חמול על מעשיך ותשמח במעשיך...

והייתם שם, בחולצות לבנות.
במה. תאורה. מסכים ואתם כמרחפים, לא קשורים למקום שעליו אתם עומדים. נעלים וטהורים. רחוקים מכולם, ממני.

ויאמרו לך חוסיך בצדקתך עמוסיך...

עוצמת עיניי. מנסה לחוש, להרגיש, לטעום עוד מן הקדושה האופפת אתכם.
והכינור בוכה, זועק- ואני איתו. עיניי אדומות, מתעקשות להמשיך ולהביט בכם. אני מסתנוורת. [איננו באותה המדרגה].

בסיעתא דשמיא
הייתי בשפל המדרגה,
קיימתי מצוות-
כי אבא ואמא אמרו.
התפללתי-
כי זה מה שאמרו בבי"ס.
ואתה עשית איתי חסד,
הארת את עיניי,
פקחת לי אותן.
הבנתי למה אני מקיימת מצוות-
כדי לעשות טוב לבוראי.
התחלתי להתכוון בתפילה-
וזה עשה לי טוב, הרגשתי הצלחה.
אבל אז באו ירידות,
ועוד דברים קשים.
כולם אומרים לי,
תהיי חזקה וזה יעבור.
אבל זה קשה, אני

(נכתב על ידי לבחינה המעשית בתיאטרון)
"פגישה לאין קץ"

"תגידי לי מזל טוב. תגידי.
יעלונת, קוראים לו ערן. אבא אומר שהיית אוהבת אותו אם היית כאן. אני אמרתי שגם ככה את אוהבת אותו. אמא צחקה.
כמה שהיא מתגעגעת אליך. היקיצה כל בוקר לעולם שחסר בו אותך היא כמעט בלתי אפשרית עבורה. ניסינו להגיד לה שאת לא כאובה ושמצאת מנוחה נכונה. שתמצא גם היא, ולו מעט...
עוד השבוע היא סיפרה לי, בפעם האין ספור, את סיפור הולדתך. אמא'לה נסעה במוצאי שבת לאחר שחשה בצירים חזקים. היא עוד הספיקה לרחוץ את ראשי ואת ראש נעמה, ושמה אותנו בפיג'מה מול הטלוויזיה של סבא.
בצהריי יום א' הגחת את לאוויר העולם. נסענו לבקר אותך בבית החולים, השתוללנו מתחת למיטה ועשינו שמח. כמה שאמא הייתה גאה בנו כשכל רגע נכנסו אחיות חדשות לשאול אותה אם כל היפיפיות האלה הן שלה... אני אמרתי שלא אצא מתחת למיטה עד שלא יבטיחו לי שלתינוקת יקראו יעל.
אני מתגעגעת אליך. חשבתי שתשובי, הרי אנשים כמוך לא מתים. לא מתים. ואת הלכת...
נעמה אומרת שמי שרוצה זאת בכל ליבו, זוכה לראותך ולשמוע קולך כמו בחייך. אני יודעת...
אמרתי את שלי, ואת מוזמנת, ואני חייבת ללכת, חייבת ללכת..."
(פונה ללכת, נתקעת בספסל, נופלת.)
"אבל אני חייבת ללכת, אני לא יכולה להתחתן בבית קברות!
מחכים לי בעולם שאגדל, שאצמח, שאתרום, שאחייך-
אך רק אתמול הגיע ערבו של אותו יום מר ונמהר שנושק לידיעה מרה על האסון, מבלי לדעת עדיין דבר, אך עם חלל שחור ומפחיד בלב, חלל שהלך וגדל עד להתרסקות האיומה שבשמיעת שמך-
יעל.
יעל?
את הלכת לעולמך, יעלי שלי, ואני נותרתי.
את שם. אני פה ושם.
החלטתי שאני ממשיכה הלאה. ולפעמים שריד של ריח או צליל מוכר או קצה מילה משיב אותי אליך, אל קו ההתחלה.
אני כבר לא דואגת לך, אני דואגת לי.
תראי איך הזמן יכול לתעתע בנו, ואותן שנים שחלפו כל כך מהר השאירו את רושמן יום יום, שעה שעה, כמו מטוטלת אורלוגין אדירה שקצותיה סכינים פוצעות.
בשנה החולפת ירוק הסתיו התחלף במהרה לאפור החורף, ואז בא הקיץ ואיתו אני- לבנה. ורק שני צבעים לא השתנו כלל. הלבן של המצבה והשחור שבלב.
והנה, אני עומדת מולך, מול קברך הדומם, ועדיין לא מעכלת את היעדרך.
חלמתי עליך. חלמתי שאת מגיעה לאזכרה של עצמך. כמה צחקנו, מספידים אותך ואת כאן... החבאנו אותך בתוך ארון למשך כל הערב.
היה יותר קל להספיד אותך מאשר להתמודד איתך.
הערב אל תתחבאי. אני מוכנה להתמודד איתך כשתבואי.
[פאוזה]
רק תבואי.
[פאוזה]
תרקדי איתי, יעלי?
[קידה]
שנרקוד?
[מתחילה לרקוד עם עצמה: סיבוב, מתכופפת קמעה, משחררת צחוק קצר ילדותי. ברקע מנגינה איטית, נוגדת את מהירות המשחק – המנגינה של 'פגישה לאין קץ' ללא מילים.]
את רואה אותי, נכון? תראי אותי!"
[משתנה הטון]
תראי אותי.
כבר ירד הלילה... אני חייבת ללכת, יעלי, חייבת.
אולי עוד שיר ערש, שיר אחרון ודי, ואת תישני ואני אסתלק מכאן, בלי שתראי. כי את במנוחת עולמים. את השיר הזה הייתי שרה לך כל ערב, והיית מתעקשת לתפוס בשמלתי ולא להרפות ממנה בשוכבך.
ואז... ואז ראשך נהיה כבד, וענייך נעצמו, וידייך הרפו משמלתי."
(נשכבת על הספסל)
"טוב שאת ליבנו עוד ידך לוכדת,
אל תרחמיהו בעייפו לרוץ.
אל תניחי לו שיאפיל כחדר
בלי הכוכבים שנשארו בחוץ"

היא עוד תשוב.

בעזהי"ת

המדרגות נראו מאיימות מהנקודה בה עמד.
הוא פסע לאיטו, מהורהר, עד המדרגה הראשונה, הרים רגל כבדה והניחה בזהירות על המדרגה. מעניין, איך אפשר פתאום להרגיש את כל השרירים הקטנים שמעולם לא ידעת על קיומם לפני כן, בצעד אחד.
את ראשו הציפו מחשבות, מבולבלות, מתחרטות אולי יכל לעשות דבר מה אחרת, אולי יכל לעקב עוד את המפגש.
הוא הריץ במוחו את החבר'ה מהכיתה. מעטים עוד חרוטים בזכרונו, את

לפעמים זה תופס אותך.באמצע היום,בלילה,אתמול,מחר.משהו חזק וכבד מושך את הלב שלך עמוק למטה,לתוך בורות שאף פעם לא הכרת בעצמך.
בהתחלה אתה מנסה להדחיק,מספר איזה בדיחה,קונה לעצמך משהו,צועק ומדבר כדי שאף אחד לא ישים לב שמשהו לא בסדר אצלך,אי שם בפנים.תמיד אמרו עלייך שאתה ילד מופנם,לא ידעת עד כמה.
זה מתגבר.אתה מרגיש שאתה לא יכול כבר לדבר.מפחד שאם תפתח את הפה יצאו לך נהרות של דמעות מהבור החשוך שלך.
מסתובב

ערב ט' באב.
אני יושבת בביתי וקוראת את סיפורי הקדושה על הרב מרדכי אליהו זצ"ל.
וליבי דואב.
הכיצד לא הכרתי את גדלותו עוד קודם פטירתו?
הכיצד חי בתוכנו אדם עצום ומיוחד כדמותו ולא זכיתי לפגשו או לשמוע את פניני חוכמתו מעולם.?

בזמני גאולה אנו נמצאים. אין בכך ספק. מריחים את זה באוויר.
וליבי בוכה לקב"ה. אבא שבשמיים. איך ננהג ללא רועה? עמ"י זקוק להנהגה אוהבת, חכמה, רגישה ורוחנית.
והתחושה

שלא צריך לקרוא!!

באהבה ובמלחמה אין חוקים. וחבל שכך.

מעולם לא רציתי להיקלע לצרה הזו. לא חלמתי, בכל שנות ילדותי הארוכות, שאי פעם אגיע למקום כמו זה בו אני נמצא עכשיו.
מעולם לא חלמתי להימצא בבור מלא וגדוש עד כדי כך. מעולם לא חשבתי שאצטרך להיות פה, נתון לחסדי כל העולם, אך חסר אונים בצורה שכזו.
והכל התחיל בגלל המלחמה. מלחמה אין סופית, לא נגמרת. בתחילה, היו אלה רק שני אחים שרבו על אהבה.
הבל

בס"ד
ירושליים שלי היא לא עיר אלא בית. ירושליים שלי, אינה מקום אלא דרך חיים . ירושליים שלי אלו בתי הכנסיות אך

גם התפילה עצמה שפורשת כנפיה על הסימטאות. ירושליים שלי היא זריחה מדהימה ושמש אדומה מחיכת על החומות

של העיר העתיקה. זה הניחוח שבאוויר והקסם שברחובות.זו ההרגשה המיוחדת שעוטפת אותי כבר בשער הגיא זו

הצהלה של כל אבן שזכתה לנוח בה.
ירושליים שלי היא מרכז העולם

אנשים תמיד מספרים כשעצוב להם. כשצובט להם בלב.
שופכים את לבם השבור, מפזרים רסיסי כאב.
כמעט ולא מוצאים שיחת נפש שבאה מתוך שמחה. לשמוע- טוב לי, פשוט טוב לי.
למה כשרע מותר לבכות. למה כשטוב מראים רק מבחוץ.
יודעים מה? אני רוצה לבכות מרוב שמחה. לצעוק מאושר. להדביק.
אתם, אתם אינכם אמיתיים.
דוברי שיחות חולין, דורשים בשלומי באלף גרסאות ואף פעם לא מקשיבים לתשובה.
כזאת אמיתית, לא

בס"ד
העצבות אופפת אותי, חודרת אל חדרי לבי מבצבצת בין חרכי נישמתי. אין פנים לה לעצבותי שחורה היא כלילה אטומה

היא מהחושך עמוקה מתהום.כינור בוכה אני לשיריה של העצבות שפורטת עלי ללא רחמים.אבחן את עצמי, מרגל עד

ראש אין בי מתום אלא פניה של העצבות משתקפות אלי בכל אשר אביט.חיי כמו מנהרה שחורה ללא תחילה אמצע

וסוף,בזחילה עלי להתקדם בה בינות לדרדריה השורטים על אבניה הפוצעות.כשגוברת

למה העניים הניבטות אלי עצובות?
הסתכלי עליה בעניים.
לא, לא שם.
אלא עמוק עמוק בפנים.
כנסי. אל תתביישי.
תאבדי שמה. תחושי.
השחור מתערבב עם הצהוב
הכחול הירוק והחום.
הכתמים.
צללי לתוך הנקודה השחורה.
את רואה את האור?!
הוא חיוור...
חזקי אותו. תרגישי אותו.
אהבי והגדילי אותו.
כי זה מה שאת!
ואת מסוגלת!!!
את מסוגלת להגדיל
ולהגדיל... ולהגדיל...
הסתכלי

נכון.
אמרת לי.
ואני לא הקשבתי.

כשדיברת אליי- לא הקשבתי
שהזהרת אותי- לא הפנמתי

ועכשיו אני מצטערת.

נכון.
אמרת לי.
ובכל זאת-
אני זוכרת, לא צריך להזכיר לי.

לא צריך להכאיב
אחרי שהנזק קרה.

לא צריך לתת סטירה
אחרי שקיבלתי מכה.

"רואה? אמרתי לך!!!"

בסיעתא דשמיא!


אל דאגה,
אצלי הכל בסדר.
היום-מחר-אתמול.
תמיד. בכל מצב.

אל דאגה,
אצלי הכל בסדר.
לי אין חששות, פחדים, תהיות
הכל מובן, אפשרי ויצליח.
אל דאגה,
אצלי הכל בסדר.
אני מושלמת, בלי חסרונות.
הכל מאה אחוז וימשיך להיות כזה.
אל דאגה,
אצלי הכל בסדר.
אפשר לבוא, לשאול, להתייעץ, להקשות
אני תמיד אוזן קשבת בשבילך.

אל

בעזהי"ת

אני רואה אותה-
יושבת, אומרת, רואה את הלבוש, ההנהגות, המנהיגות. הכל כל כך מדהים.
איך היא מתקדמת, היא בעצמה, ומקדמת בו זמנית את זולתה.
לידה, הכי רוצה- להתקדם, להשתפר, להמשיך את הטוב הזה שיש בה, את הקדושה. לידה- השאיפות שלי קופצות, הרצונות, הדרישות שלי מעצמי. לידה- הכל נראה פתאום אפשרי, מתואם בשבילי. לידה, אני סופרמן שיכול הכל הכל.
לזה אני קוראת הערצה.
בזכותה, אני

על הבמה, רק אני.
בעיניים עצומות.
מולי דממה.
ידיי בטוחות, נאחזות
באוויר. מורמות.
קולי רם, מהדהד.
עוצמתי.
על הבמה, רק מתחזק.
זהו ביתי הראשון.
מקומי הטבעי, לאור
זרקור
יחידי שנדלק בלאט.
ואני מדבר.
כל חיי הם דיבורים.
דיבורים יפים, עצובים ומתוקים.
מזילי דמעות.
אני מדבר את חיי.
וכשאני מסיים לדבר,
אחרי שנות חיים,
אני פוקח את עיניי.
אני

חזרתי,
קורן,
בטוח בעצמי,
מישיר מבט ארוך,
כמו פרח בשלכת.

אמרתי.
ידעתי,
יש דברים,
אחרים,
שאינם בהישג ידי.

ארזתי,
מזוודה.
של כישלון. עצבות.
של החמצה.
(שלי? לא הגיוני!)

נכשלתי.

אז ארזתי את חיי מתוך המקום הנורא ההוא.
הרגשתי שם לא אני. כאילו שאני עושה מה שהוא רצה שאעשה.
הוא- הכוונה ליצר. בעצם לא..הכוונה אליו. אל יפה העיניים ההוא....או שהוא היצר..
הרגשתי רע. הרגשתי מושפלת. כאילו כולם עשו לי רנטגן בכל פעם שעברתי שם. כאילו הם קוראים לי את המחשבות....
שמחתי.
נפטרתי מהמקום הנורא ההוא.
ארזתי את חיי? על מי אני מנסה לעבוד? אני תקועה עמוק עמוק שם, עם יפה העיניים

רק בעזרתך אבא!


היא לא תצליח, אני לא אתן לה. היא לא תתפוס אותי לא מוכנה. אני בהלם שהיא בכלל ניסתה. 'רצונו של אדם כבודו' היא אומרת לי. איפה כל המילים היפות שדיברה בהן כל כך הרבה? למה היא לא מכבדת את הרצונות שלי? היא כזאת מעצבנת!

כאילו שאני חייבת להסתכל. מצטערת שהברק של הראש שלה לא יפה בעיניי כמו שהוא יפה בעיני אבא. סליחה באמת שלדעתי זה לא כל כך מגניב להעביר לה יד על הראש, כמו

אוכל להמשיך לחיות בשקר הזה לעולם,
אוכל לחיות חיים של ארמונות מריק,
ונסיכים מכלום.
לרקוד בארמונות הכאב,
ולטייל בתוך שדרות של נאקות ומכאוב.
לשמוע צלילי מיתר נוגים,
ובסופם מיתר נקרע.
והיא תוכל- אני,
להמשיך לכתוב כאן את סיפור חיי,
בצבעים שאדם אחד לא יבין,
שנפש תאומה לא תזכור,
להשתמש בכאב כמחול להכל, ולצבוע את העולם שלי,
בסבל.
אבל מה תתן לי תכלית זו?
הרי

"וואו, אתה כ"כ צדיק!".
לא! אני לא מאמין שהיא אמרה את זה!
אני? מי אני? היא יודעת מי אני? אני בקושי יודע מי אני!
היא לא יודעת כלום על העבר שלי, זה שרודף אותי בכל צעד שלי.
גם כן צדיק...
אז עכשיו אני באמצע שיעור א'. "בייניש"...
אז מה? מישהו בכלל יודע מה הייתי בשמינית? שביעית?
פה כולם חדשים לכולם, קל לעבוד עליהם. להראות שאתה לומד. עם ציציות בחוץ.
כל מיני דברים חיצוניים...
אני

בס"ד
עומדת בחוץ. מסתכלת בעיניי הגדולות, החומות על השמיים האפורים, המעוננים. מרחב כל כך גדול ואינסופי צבוע בשחור עמוק. ריח העצים מתערבב באפי עם ריחו החזק והאהוב של הגשם שכל כך חיכיתי לו.
הרחובות ריקים מאדם, ופנסי הרחוב מאירים באור חלש, דהוי.
הרוח עוברת על פני, מלטפת אותם, כאילו יודעת שהם זקוקים כעת לליטופיה המחממים.
עיניי מתמקדות להם בנקודה רחוקה אי שם ברקיע, בשחור העמוק.
אני מתבוננת

בעזרתו יתברך נאמין באמת
אפשר שוב לעצום עיניים
לדמיין כנפיים מלטפות של פרפר בשמים - כחול עמוק.
לפרוש חלומות בלי מעצורים, לנשום עמוק את אויר ההרים
המשכיח כאב.
להתקדם באיטיות. לבהות בעננים ואז להקשיב לקול שסביבך
לכל שסביבך ישנה משמעות, מציאות שלמה, בין ראשי העצים - כאן.
הרם עצמך מעל כנפי הדמיון, תראה את ההווה, את ההוויה.
את התשוקה להתחבר לנצח את שחוסם.
אולי נוכל סוף

בעהי"ת

לחייל גיבור אחד... או אולי לאברך צדיק אחד... שתמיד מזכיר לי שאני הכי טובה, אבל עכשיו הוא שומר על עמ"י בצבא... ומה שנותר מתוך הלבד הזה, זה לחשוב...

את חושבת שמותר לך לשקוע בזכרונות ההם, כשהיית מתלבשת כמו חילונית שמתחפשת לדתי'ה, כמו תינוקת שמתחפשת לאחת שמבינה, כמו שבר כלי בידיים ההרסניות שלה, שהיא נסתה לנתץ לעוד ועוד רסיסים, לפורר אותך ואת הדמעות שלך עד דק, מלכת העולם, מאירה

 
 

*נכתב בסדנת כתיבה, (על השואה)


זה פשוט ש..אממ..
הרגע ירדנו מהרכבת
ורציתי לדעת
לא, לא לדעת
עזרה, אולי את יודעת.
כבר שעתיים שאנחנו פה מחכים
סתם יום עבודה רגיל,
ועוד נסיעה משעממת ברכבת
ופתאום שקט,
ידיד קרוב לוחש לי כבר חודש שהגרמנים מתחילים להרים את האף
הוא פשוט תמיד צודק
לצערי גם היום
אמרו משהו על זה שאסור לנו לעבור בדרכים הראשיות
צריך

כל הזמן את מציירת, לבבות לבבות ועוד לבבות.
כאילו שזה באמת מה שחסר לך עכשיו, עוד אהבה שיקרית.
אבל די, כבר נימאס לך. נימאס לתת לאנשים לפתוח את תיבת הפנדורה של ליבך,
ואז רק לראות את גבם המיתרחק.


לבבות לבבות לבבות, אבל הם כבר קטנים, לא מכילים הרבה תקווה.
ושוב פעם מגע ידם של אנשים זרים, שרק בונים מסביב ללב חומות של ייאוש,
ואולי גם אבנים קטנות של סטיגמות, ממכם.

אולי הם לא כ"כ קשוחים שם למעלה, אולי כשנגיע למשפט האחרון יקבלו אותנו בזרועות פתוחות באהבה.

אולי ינהגו בנו בסלחנות? שמא, לא נשב ונצטער לנצח על מה שיכולנו להשיג?

אולי, כמו שכתוב הקב"ה לא בא בטרוניה עם בריותיו?

אולי בסוף יבינו אותנו ינחמו יעודדו?

אולי רק אולי תוקף הדין לא כ"כ קשה? אולי בסופו של דבר לכולנו יש סיכוי.

אולי,אולי כן אבל אולי - אולי לא.

בס"ד

רואה זוגות ידיים מוכרות המופרדות בכח אחת מהשנייה.
עוצמת את העיניים.
וכשאני פותחת אותן אני רואה שהידיים האלה, הן לא אותן ידיים כמו שהיו קודם.
הן כבולות בשלשלאות ברזל, כנועות, לא מנסות להתנגד.
הכל החל בכך שהתעוררתי לקול צעקות, זעקות.
איומות, נוראות.
ואני, אני שתקתי.
התבוננתי מסביבי וראיתי אנשים הנלקחים מביתם. אש.
נורא לחשוב שעד לפני שלוש שנים הכל היה רגוע,

בזחילה איטית לעתים כמעט בלתי מורגשת.
לעתים מביטה בתדהמה על קפיצה ענקית שעשתה,
מחליטה החלטות ואז שוכחת...מדחיקה?
מחליטה שוב, מפחדת ובגחמה
בלתי רצונית- מוותרת.
לאחר מאבק עיקש, מבולבל ושסופו אינו ידוע
קונה בגב זקוף.
ומחליטה להתמיד יום- יום
בכל זאת אפילו לא מתחילה, עוברים כמה ימים
נזכרת ומחליטה שוב
הפעם זה סופי. בעזרתו.
פותחת את "אורות התשובה" ומתחילה ללמוד.
"זה

בס"ד

תשליך ממבט היונה -

מנהג יש לנו, היונים,
לשבת על עמודי חשמל ולהתבונן באנשים,
איך שהם רצים, רוצים להספיק את החיים,
אני מתבוננת בהם מלמעלה, בלי שהם מבחינים.

היה זה יום מוזר למדי כאשר
התישבתי לי בנוחות כמו תמיד על חוט החשמל,
היה זה חוט החשמל הנוח ביותר מושב,
זה שמאחורי המגדל הענק שבמרכז המושבה שלהם.

פתאום אנשים לבושים לבן עלו על הגבעה

אח שלנו, היקר האהוב.
אנחנו דואגים לך כל כך, רוצים לשמוע אותך, ומקווים שאתה בריא ומרגיש בסדר, בסדר עד כמה שאפשר להיות במצבך. אני חולמת שתוכל לקרוא את השורות האלה, ורוצה שתדע שאנחנו עושים את כל המאמצים האפשריים כדי שתחזור הביתה. לחדר שלך. לגיטרה, לתופים. לחברים שלך ואלינו.לגינה שכל כך אהבת לטפח בכל פעם שחזרת מהצבא. ועכשיו היא מוזנחת. הפרחים נבלו. ואנו לא נוגעים בהם. ולא ניגע עד שתחזור ואז ישובו לפרוח...

בעזרת ה'.


מסכה.
בדיוק המסכה שתמיד יצאתי נגדה, שתמיד הסברתי לכולם כמה היא גרועה-
יושבת עכשיו על פני, משקיפה מגבוה, צוחקת על כולם, על העולם,
שורפת אותי,
מבפנים.
את המסכה שאני מזהה על אחרים, זיהיתי עכשיו על עצמי.
צבועה שכמותי.
כרגיל.
העיקר אמרתי פעם משהו על אמת, על שקר.. נו, בטח.
אני אלופה בדיבורים.
בלה בלה בלה.
קשקשנית שכמותי..
שקרנית,

זְרִיחָה, נְחוּצָה לִי עַכְשָׁו,
שֶׁתְּכַפֵּר עַל הַשְּׁקִיעָה
שֶׁבָּאָה אוֹ שֶׁתָּבוֹא.
זְרִיחָה שֶׁתְּנַפֵּץ אֶת זְכוּכִיּוֹת הַפַּחַד
מִשְּׁקִיעַת לֵיל אֶמֶשׁ.

נְחוּצָה לִי זְרִיחָה
שֶׁתִּבְלַע דִמְעוֹתַיי
בֵּקַרְנֵיה
(שֶׁתִּשְׂרֹף אוֹתִי לְעָפָר
וּתְקִמֵנִי בְּכָל טוּב).
-

שְׁקִיעָה הִיא הֶכֵּרוּת דּוֹעֶכֶת,
זְרִיחָה הִיא הֶכֵּרוּת מִתְחַדֵשֶת,
וַאֲנִי

ב"ה ית' בר"ה


את יודעת שאני לא שונאת אותך.
אף פעם לא באמת אשנא אותך.
את יודעת זאת, ומשתמשת בזה נגדי.
(נגדנו בעצם)

במשך תקופה ארוכה היית חלק ממני.
כל מה שעברת - עברתי איתךך
וגם את חווית איתי חוויות רבות.
הקשר בינינו היה כל כך טוב,
עד שהרגשנו שאנו מכירות אחת את השניה
כמו את כפות ידינו
(או לפחות כך חשבתי)

אני זוכרת שחברה שאלה אותך

יקירתי,
זה זמן רב לא פרשתי בפנייך מכאובי,
פצעי ליבי המדממים עדיין
שאת לקחת חלק נכבד בפעירתם.
ושוב מוצא אני עצמי על הארץ
בוכה בדמעות שליש על החושך,
שכפיתי על עצמי לא פחות משכפית את,
וכפו בנייך עליי.
מעשייך. הם שהביאו להתרחקותי ממך ומבניי, בנייך.
מעשים שבאיוולתם ממשיכים ילדינו עשותם
משל מחיִים הם את נפשם הגועשת,
ילדים אלו, שיצאו לחיפושים
ויש שנפלו בדרכם

בעזרת ה'.

תמיד ידעתי שהיא עם משהו אחר, איתנו- אבל רחוקה ממנו מרחק שא"א לעבור. מחיצה ששום דבר בעולם לא יוכל למחוק.
היה לה סוד, משהו שהיא לא אמרה לאף אחד. גם לא לי שהייתי איתה הרבה. אולי רצתה לומר ופחדה מהתגובה? אולי לא ידעה איך להתחיל ולמה בעצם שיהיה לי אכפת.
היא לא סיפרה, ואני לא ניסיתי לשאול.

היה בה משהו. היא גרמה לאנשים לאהוב אותה. אבל היא לא אהבה אף אחד, לפחות לא הראתה

בעזי"ת ה' הוא המלך=]

-קפיצה-

2 בלילה.חופש גדול, בחדר שלי.
אני יושב מול המחשב ,בוהה במסך משועמם ומצייר ריבועים על 'שולחן העבודה'. כל החבר'ה כבר התנתקו מה-ICQ ואני פשוט לא עייף...פרסומת עם בחורה קופצת לי ומהבהבת- ללחוץ עליה.
המח שלי מתערפל לשנייה ואני בקושי מבין את הצעד שאני עושה.. לוחץ אינטר.

תמונות מרצדות לי מול העיניים, וסרטוניי וידאו מסתובבים סביבי במחול שדים

בס"ד

מיכאל שלי אתה זוכר?
אותנו מהלכים במדרחוב ההוא ומתחילים לתפור לנו חלומות , והם רק התכוונו להתנפץ אל השובר גלים הזה שראית ורק חייכת לי את החיוך המבויש הזה שלך ואמרת: " שובר גלים יפה יש לכם" כן בירושליים אין ים אבל גם שלנו היה הפעם רחוק כל כך , המדרחוב שקט עכשיו אתה יודע? אין מי שירעיש אומרים שאם מקשיבים טוב לים אפשר לשמוע חלומות מתנפצים התנפצות חזקה כזאת ואיך שהים צועק על אנשים שלא

23:41
נחלים שזורמים ממני
אליך.
ונראה שלשנינו אין שליטה
על חיינו.
כי אתה,
אתה נועדת להכיל
אותי. ואני
נועדתי לרוקן את עצמי אליך.
ואנשים מקנאים
אנשים מבקשים
לראות אותך.
הם לא
מבינים.
שאני מרוקנת את עצמי,
מעצמי,
בשביל עצמי.
כמה אנוכית היא עצמי.
היא
הורגת אותי.

ישבתי ליד המחשב, עיניי שוטטו על המסך הלוך ושוב, הן חיפשו אחר דבר מה, חיפשו ולא מצאו. הקשתי שוב, לא הלך.
אוף, רטנתי לעצמי, החסימה הזאת לא מאפשרת כניסה לשום מקום!!!
לא התייאשתי, ידעתי שחייב להיות שהם פספסו אתר אחד כזה, סך הכל גם הם בני אדם.
שוב פעם הקשתי. זהו, זה חייב לפתוח את זה. האתר נפתח.
הייתי כמו בתוך חלום, הכל בו היה נראה כל כך קוסם, כל כך מבטיח וזוהר. אך פתאום, נשמעה לה צעקה. חזקה,

אולי בכל זאת תנסי? נסיון אחרון מאמץ קטנטן. חצי-ערה חצי-ישנה אני מנהלת ויכוח עם עצמי. כבר יומיים שאני נאבקת בעמוד וחצי הראשונים של מחברת הקורס. בין כל שתי שורות נרדמת לעשרים דקות וכשמצליחה להחזיק מעמד ולסיים חמש שורות ברצף אני מותשת. המצב דורש הפסקת אוכל דחופה. אז אני מספקת לעצמי את האנרגיה הדרושה לפעילות המאומצת ושבה לקרוא. או לפחות מנסה. שוב נופל עלי נים לא-נים אז אני מחליטה לשנות אסטרטגיה. אחרי הכל