מונולוג עמוד 2

בסייעתא דשמיא!



קצת שונה.




גם כן 'עולם'. אפשר לחשוב. משהו טוב כאן? בכל מקרה אם יהיה רע אז אני אהיה קשורה אליו. ואם יהיה טוב אז רינת תהיה הזכה, טהורה, חסודה וצדיקה שתזכה ליהנות ממנו.
בשביל זה יש תאומות, לא?
אחת הטובה ואחת הרעה.
רינת יעקב ואני עשו. מה הבעיה?
הרי מאז ומעולם רינת תשמור על הקטנים, רינת תשטוף כלים, רינת תעשה קניות, רינת תקבל

בס"ד
לילה. שקט. אני יושבת בחורשה. אלו רק אני, העצים הגבוהים, והכוכבים שמצליחים לחדור בינות צמרות העצים הסבוכות. חושך תמיד נתן לי תחושה של לבד. בעצם, לא ממש הייתי צריכה חושך כדי להרגיש לבד, אבל החושך הדגיש את הבדידות. יש כאלו שאומרים שהחושך דווקא עוזר לגלות את עצמך. לי אין כח להתעסק עם העצמי הזו. היא יותר מדי מורכבת בשבילי. היא מוזרה. מזוכיסטית כזו. תמיד עצובה, תמיד משהו חסר לה. לא יכולה לשמוח במה

החיים זה כמו ללכת בנהר.
ללכת נגד הזרם, ישר אחרי החורף. בהפשרה.
הבגדים נדבקים לך לעור, אבל אין מה לעשות, כי כבר נכנסת, נכון?
ואם תעצור, מי יערוב לכך שתוכל להמשיך.
אז ממשיכים. עוד צעד קדימה, ועוד אחד. ולא להרים את הרגל מעל המים, אף פעם, כי זה משפריץ. וחבל, חבל להרטיב עוד בגד. עוד חולצה שלא בטוח שאי- פעם תתייבש.
האבנים מלמטה מחליקות, נסחפות מתחתיך. קוראות לך להיסחף איתן, תראה כמה זה

בעז"ה.
לזעוק, לצעוק, להגיד.
ומה תגידי?
הרי אין לך דבר, שראוי להישמע באוזניי אחרים.
לא משנה מה להגיד, העיקר לדבר.
העיקר שישמעו
שידעו שהייתי פה.
צומיסטית.
לא נכון! פשוט, כזאת אני. וצומי זה סוג של מחלה.
אני לא חולה.
עובדה.
שמה? אני אוהבת חֵבְרַה, זה הכל!
ויש בי בפנים בלבול, ואותו אני רוצה שאנשים ישמעו.
את מנסה לגרום לאנשים לטבוע במערבולת התהיות שלך?
לא,

היא עומדת,
זקופה. מדממת,
בתוכה.
היא עומדת,
ושמחה.
עומדת, מול עצמה
כי המציאות
היא מתנה.
שהיא מכילה, בכאב.
ועולם מופשט
שנגלה אליה,
היא אחרת,
שצמחה לעיניה
בלי ששמה לב.
ועכשיו,
הקושי נעלם
כי היא עמוק בתוכה
ושם מגלה,
השגחה.
ומדחיקה,
קצת את עצמה.
כדי להרגיש
את הטוב שנפל עליה,
וכדי להיטיב בחזרה.

בעז"ה.
מוות, כואב, חזק, וקשה..
מוות.
לא מוות פיזי, אלא מוות רגשי, מוות שלי.
אתמול מתי. נכבה לי הזיק בעיניים, זיק החיים. רציתי לדעת איך מרגישים אחרי שמתים, כשמגיעים לשמיים.. ואני מתי, אבל נשארתי פה.
רציתי להבין איך זה להיות ליד הקב"ה, איך באמת להרגיש אותו, אז התאבדתי.
זה לא עבד, כנראה שלעולם כבר לא ארגיש אותו.
אני בת-אלמוות, אני חושבת. הרי, אלוקים לא ירצה אותי לידו, אז הוא

מה כותבים? כותבים רגשות. צריך לכתוב את מה שאת מרגישה, מה שאת.
ובמקרה שאת לא מרגישה כלום? תפקטבי את עצמך.
יוצא לי דווקא די הרבה, להקריץ כאב שלא במיוחד מציק לי, ולהשתפך.
לבכות, מתוך הבכי, אני באמת מבינה כמה שהוא כן כואב, ואז מפסיקה לבכות.מישהו עוד יחשוב שאת מפקטבת..
כביסה מלוכלכת מכבסים בבית.אי,סתם שטויות.
את כותבת כי את לא מצליחה להירדם, וכי הצבע של העט הזה פשוט מגניב.
אבל מה,

בס"ד
והם אומרים, שהם כאן בשבילי.
שישמחו תמיד לשמוע ממני.
שאם יש בעיה, אפשר לפנות, להתייעץ.
ויש בעיות.ואני לא אפנה. לא אתייעץ.
זה לא מזוכיזם,
לא הרס עצמי.
זה חוסר אמונה,
שמישהו בעולם באמת מתעניין בי.
זה ידיעה,
שאני לא שווה את ההתעניינות שלהם.
ככה זה התפקידים.
אני פתוחה לקבל. לשמוע את כל הצרות שלכם.
מוכנה להיות שליח שלו^ ושלכם, לנסות לעזור לכם.
ורק

אני עוף חול.
נולדת מחדש מתוך האפר של עצמי,
אני
יושבת
ומחכה לשריפה הבאה.
לפעמים אני פורשת כנפיים, להתמתח קצת,
ואז אני פוגעת באחרים בנוצותיי
שרק נראות עדינות.
אני עוף חול.
יפהפה מבחוץ
אך קטלני מבפנים,
זהו עוף החול.
ואני- קטלנית.
יושבת
ומחכה לשריפה הבאה.
פירומנית.

בס"ד
לדעת...
איך לדעת לכוון כלפי מעלה, לפסוע אט-אט עם קצת מעידה.
איך לדעת להתכוון בתפילה ולומר כל מילה ומילה בכוונה שלמה.
איך לדעת להכיר בטוב שיש בעולם: דומם, צמח, חיה ואדם.
לדעת...
איך לדעת לכוון את ריגשותי כלפי חברי, מבלי לשים את האנוכיות שבי.
איך לדעת להתכוון בסליחה ולומר זאת בכניעה ובהצנעה.
איך לדעת להכיר בטוב שיש בעולם: דומם, צמח, חיה ואדם.
לדעת...
איך לדעת

בס"ד
כיתה חדשה. התחלה חדשה.
אותו מבנה, אותם בנות,
אותם זיכרונות.
שוב יושבת, שוב לבד, במקום הקבוע, ליד החלון מאחורה.
עוד שיעור על אלול, ראש השנה.
ושוב המילים חוזרות, עוברות, מדלגות, נחסמות.
שוב הם ביחד, שוב לבד.
הטחות, האשמות עצמיות, אולי לא נבראתי סתם.
לא.
כן.
למה לא?
למה כן.
מתלבטת.
עוד שיחה, שליחות, מטרה.
אם היתה פעם מטרה, הכוונת כבר סטתה

אז זהו, החופש הגדול כבר הגיע למחציתו ואני לא הגעתי למחצית הדברים שהצבתי לעצמי.
למרות שהסתיימה השנה עדיין לא הורדתי את טבלת הייאוש, למה? כי קשה לי להתנתק.
הקשיים קשרו את ליבי ללב תלמידותי וכעת אני מסרבת להתירם. אני בחופש ועדיין עובדת- משוחחת עם תלמידותי בטלפון ואפילו מסרתי להם שיעור- כמובן, בביתי. לא, לא שיעור ספרות אלא שיעור חינוך, מפגש כיתתי שנוצל גם הוא להשפעה ולחינוך.
אני אוהבת להסתכל

היה לי חלום אחד. חלום אחד שחזר לילה אחר לילה.
בחלומי ניצבת זקנה זקופת קומה, טובת מראה. בידה האחת מחזיקה היא דובון גדול המסמל ודאי את ילדותה. ובידה השנייה תעודת רישיון נהיגה- המאפיין את תקופת נעוריה. במבט חטוף היא נראית נינוחה ושלווה, אך עיניה המבריקות תרות אחר מחוגי השעון שבידה, כאילו מנסות לעצור את הזמן.
שנים רבות לקח לי להבין שהזקנה מהחלום היא לא אחרת מאשר.. אני.
לזכור מישהו בתור ילד

הַלֵב דּוֹפֵק. הַנְּשָׁמָה זוֹעֶקֶת. בּוֹכָה.
רוֹאֶה אוֹתָהּ בְּחוּרְבּנַהּ.
חוֹמוֹת הָעִיר נֶהְפְּכוּ עַל יוֹשְׁבֶיהָ. שׁוּעָלִים הִלְכוּ בֵּין הֲרִיסוֹתֶיהּ.
שֶׁקֶט. רַק רַחַשׁ הָרוּחַ החָמִימָה לְעֵת עֶרֶב עוֹד נִשְׁמַע
כְּאִילּוּ לֹא שָׁמָּה לֵב לָמַרְאוֹת שְמתַּחְתֶּיהָ.
הַלֵּב קוֹרֵא. הַנְּשָׁמָה רוֹצָה. כָּמְהָה
הֵם חָזְרוּ לִבְנוֹתָהּ. כְּמוֹ שֶׁהִבְטִיחוּ.

אנחנו הולכים בין הצללים,חבויים ונסתרים מעיני כל.
מתהלכים חרש-חרש,לא מוצאים מנוח לנפשינו הפצועה.
לא יודעים כיצד לזעוק,ולמי להפנות את הכאב,
מנסים לברוח,אך בלי הצלחה.
העבר רודף אותנו ומשיג,
לא נותן להתחיל התחלה חדשה.
נפשינו רוטטת לכל מגע,
אך נופלת שוב ושוב,
לא מצליחה לקום,ולהתעודד.

מה לעשות אני לא יודע,
קולות לידי ואני לא שומע,
האם אני צריך לעבוד?
או אולי בשביל העתיד ללמוד?
האם לעבור למקום אחר?
או במצב הזה להשאר...
לילה, מאוחר, הכל שקט,
זמן למחשבות, לדף ועט,
האם מישהו לי מקשיב???
אני אבוד! מעציב...
הי אתם!
מדוע יש לי יד
והיא לא מושטת לאף אחד?
תנו לי הזדמנות
זמן להשתפרות
בבקשה, גלו סלחנות!

ים כחול עמוק השתרע מול עיניה
ודמעות עקשניות זרמו בלי משגיח על פניה
היא ידעה מה היא רוצה. היא רוצה את הפשוט, את האמיתי ביותר.
היא לא רוצה את הזוהר. חסר לה משהו אחר.
היא רוצה את הצינעה, הפשטות, הרחק מאור זרקור.
היא יודעת. היא מחפשת את המקור הפשוט של האור
כבר שנים היא חושבת על זה, מחפשת את שהיא רוצה.
מחפשת איזו... גדר עם מוצא.
אבל הכל שחור, אטום למחאות
נמאס לה להיות

בעזרתך אבא! מוצאי שבת קודש, שבת פרשת תזריע, התשס"ח.

התיישבתי לי על הגג, מנסה לתפוס קצת שקט. הרבה מחשבות יש לי, ברוך השם, אך מחשבות של חולין הן, ואין הן ראויות לשבת. רוקנתי לי הראש מהמחשבות החוליות בקושי רב כיון שבכל פעם שמחשבה אחת נסתלקה, הגיעה חדשה, ובעוד אני מנסה לגרש את זו- אחרת נכנסה מדלת שכלל לא ידעתי על קיומה, ועוד אחת נכנסה מחלון נסתר בנבכי ראשי, וכל ראשי נהיה מערבולת מחשבות כמה וכמה

אָז מַה, אִם נָפַלְתִּי.
אִם גִילוּנִי בְּחֶשְכָת לַיִל
מְמָרֶרֶת בְּבֶכִי.
אָז מַה, אִם טָעִיתִי.
אִם מְצָאוּנִי בְּחֲשְרַת
עֲנָנִים,
עֲטוּפָה בְּלָבָן.
אָז מַה, אִם שָׂמַחְתִּי.
אִם צָהַלְתִּי בְּחִיּוּךְ מְסַנְוֵר
וְהֱעֶמֶּתִּי פְּנֵי הַשֶּׁמֶשׁ.
אָז מַה.
גַּם לִי
מֻתָּר.

כמה פעמים משתלטים עליך התסכול והייאוש, העצבות והתוגה? כמה פעמים התוודאת לעובדה שאתה כל כך קטן, כל כך חסר שליטה אפילו על חייך שלך? כמה פעמים אמת זו צרבה את נשמתך בכאב מר, מייאש? רצית לזרוק הכל, להתנער מכל הרגל, נטייה ומחוייבות שממלאים את חייך והופכים אותם לחדר מחניק. השתוקקת למלא את הראות באוויר חדש ונקי, שייתן לך כוח וחיוניות, ושאחריו תגיע גם הנשיפה הארוכה. האוויר שהיה כלוא בראותיך זמן רב כל-כך ספג

בסופו של היום אני נשארת לבד
מתבוססת בנפילות של חיי.
בסופו של היום אני פתאום מגלה
שבבסיס החיים אין מקום למעשי.
תכלית האדם הוא לקיים רצון בוראו
ולנסות להתגבר על תאוותו וייצרו.
תכלית האדם היא לטפס עוד שלבים
בדרך לכיסא המקום כבודו.
אם כל אלו, תכליתו של האדם-
אולי איני ראויה לתואר "אדם"?

יום חולף, יום בא.
יום סוחב יום.
עוד בוקר, אותו סדר.
ממשיכה בחיים ללא סיבה, ללא טעם.
בכל מקום, אני מוצאת סיבה להיות שייכת.
אך גם בלעדיי היו מסתדרים.
אפילו שיש בי משהו מיוחד, צבע אחר, שונה. שמוסיף משהו אחר.
גם בלי הצבע הזה- העולם היה ממשיך להיות.
ואני אולי, פסקתי מלהיות- אותה ילדה עם החיוך הכובש, שגורם לכולם לחייך.
עכשיו- בקושי לעצמי אני גורמת לחייך.
אולי אני לא

'יהיה טוב, תאמין בעצמך...'
כבר לא צריך אותך.
מה את עושה פה, בעצם?
רק מנסה ללכת הביתה.לברוח.
חסרת תועלת שאת..
שתיקה מעיקה, תפתחי את הפה, תוכיחי שאת.
שאת מה?
שאת לא שווה כלום.
ההרגשה הזו, שאת רק.
רק קטנה. רק חמשושה. רק בת 15.רק.
אל תרגישי אידיאליסטית,
את רק חוזרת על הפעולה מאתמול.
את לא באמת מאמינה, כשתגדלי תביני.
תלמדי לדבר ברצינות, בלי לחקות אחרים.
ללמוד

בלבול, ספק, בירור אינסופי. מחפש מקום לנוח.
נזכר ביונה שליחַתוֹ של נח, בטח היא הייתה מבינה אותי.
גם היא כמוני איבדה את עולמה וניסתה לבנותו מחדש,
אך גם לה לא היה אפילו מאיפה להתחיל, העולם עוד היה חרב.
וגם אני כמו היונה התעייפתי לעוף, מחפש מקום להניח רגלי,
יודע שהיונה כבר מצאה, מתי אמצא גם אני?
[מבוסס על מוסר אביך פרק ב פיסקה א']

כל כך הרבה דברים רציתי לומר...
אבל שהוצאתי מיד הכנסתי.
אולי זה מאבק עם עצמי,
איזה פחד חבוי ומסתורי?
שוב מנסה לספר להסביר אך שותקת,
שוב אותה שתיקה מתמשכת אני מנסה
זועקת מעומקי נשמתי לומר את דברי אבל
זה נתקע כל פעם מחדש.
למה כל כך קשה לדבר דווקא על הדברים החשובים
והמשפיעים לחיי?
תמיד אני מדברת הרבה לא חסר לי מילים.
כולם אפילו היו מעדיפים שאשתוק לפעמים.
שזה

אף פעם לא אדע להעריך את טיפת האושר
אם לא אלמד את עצמי לקבל את הרע.
זה שיר שהייתי צריכה לכתוב,
כדי להזכיר לי מידיי פעם
שתמיד יש למה לקוות.
אף פעם לא אלמד לקבל את עצמי
אם לא אדע להתמודד עם המציאות
אין לי מקלט להניח את ראשי,
עכשיו כשהוא מלא בהזיות ובפחדים
שבאים ומציקים מידיי לילה.
אף פעם לא אצליח לבנות לי חיים
אם אמשיך לאגור בי מהעבר טעויות.
זה משא כבד

בס"ד
פעם חשבתי שאני לבד בעסק.
שרק לי יש בעיות עם עצמי.
עכשיו הבנתי,
שטבע האדם לראות את עצמו בביקרותיות רבה יותר.
קשוחה יותר.
קשה יותר.
פעם הצטערתי שהם כ"כ לא מעריכים את עצמם.
הרי הם באמת כ"כ כ"כ, אני יודעת.
עכשיו חשבתי,
שאולי גם הם רואים אותי ככה. טובה יותר.
פשוט יותר.
ממה שאני.
אבל אני לא.
פעם קיוויתי שיאהבו אותי.
עכשיו אני מקווה שיאהבו את

ללכת?
מתלבטת.
לא בטוחה.
המקום האהוב עלייך, בילית שם 6 שנים.
ומצד שני- היא שם.
ואותה- את לא רוצה לראות.
-"אולי די להסתתר?"
-"אני לא מסתתרת!!" -עולה בי קול שני.
נחרץ. כרגיל.
-"לא מסתתרת? אז מה את?"- נעים להכיר, הקול הראשון.
-"אני.. אמ.. סתם לא נהנת שם.." מגמגם השני.
הפעם הוא לא שיקר.
זה באמת לא אותו מקום שהיה פעם.
כלומר, המבנה נשאר. האנשים נשארו, אבל

זה משהו גדול, הורס, הורג,
משהו שמרסק ומועך את הנשמה,
משהו שמעיק עליה,
משקל כבד, ענקי.
בנוי מחששות ופחדים,
מלחצים,והרבה דברים רעים.
משהו שלא מצליח לצאת,
ובכל שניה שנשאר בנשמה הוא רק מכאיב והורס יותר.
זה הפחד, וגם הכאב,
זה הלחץ, וגם החשש.
לא משנה כמה אנסה זה רק יכאב יותר.
כי זה התחיל ולא יגמר...
אבל, אולי אם משהו רע ישתנה לטוב...
אבל הפעם לתמיד...
אז

בס"ד

נתקלתי בו ונפלתי.
שוב.
פעם שניה שזה קורה לי באותו יום. בפעם הראשונה זה היה בבוקר, בטעות הצצתי לאיזו כתבה 'שגרתית' כביכול מחיי המדינה, קראתי את כולה ברגש בלתי ברור, אולי זאת הייתה אדישות מרירה או שמא דווקא זה היה זעם עצור?
כשסיימתי לקרוא השתרר שקט מוזר. יותר מדי מוזר, ואז נתקלתי בו.
וחזק.
עפתי אחורה והוטחתי אל הרצפה. זה היה כואב. צורב. נכנס לתוך תוכי, מכלה הכל.
שכבתי

בוקר טוב הוא לוחש לה
בוקר אור היא משיבה וחיוכה קורן מאושר..
קפה?והנה הוא מתקרב ונושק לה על לחיה.
אני כבר קמה...


ובמטבח בינתיים המולה רועשת סירים על האש
ירקות נחתכים והוא עומד שם ומזיע ממש "חם אש"..

"את רוצה ביצה??" – אממ כן למה לא שיהיה...
היא נכנסת למקלחת שוטפת את פניה מתבוננת במראה
ואומרת לעצמה,אוי כמה נורא הבוקר,למה לקום כשאפשר לישון?

והוא

בס"ד.
מסכה.
הנה עוד אחת. רק תבחרי והיא שלך. מחכה רק לך.
הן עומדות שם בשורות, בטורים ממלאות את כל המדפים שבאולם .
מחכות לך.
מחכות לך שתבואי ותיקחי אחת מהן ותעטי אותן על פניך היפות והמיוסרות.
קל .
קל לך לברוח אליהן.
הן מפתות, מחייכות, שמחות, מאושרות. אבל כ"כ לא אמיתיות.
במי תבחרי?אם איזו מהן את רוצה להזדהות? ? איזו אחת תאמצי אליך ותלבשי אותה עד שתהפוך לחלק ממך?
חומות.

בס"ד

הלכתי.
מהחדר, מהישיבה, מהפלאפון, מהעולם.
חיפשתי את השממה, וב"ה מצאתי אותה.
אני יושב על סלע, מכל עבריי תבל ומלואה, ובתוכי חונק הלא-כלום.
יפה כאן. ומרגיע. רוח נושבת, ציפורים שרות, ירוק מסביב, פאתי שכם למטה במרחק.
"לבי במזרח, ואנכי בסוף מערב".

קול המואזין נישא מבית-פוריכ. ממלא אותי במחשבות.
השעה כבר אחרי ארבע, צריך לחזור לבית-המדרש.
לא יכול. משהו מושך

ב- איקסים אדומים כדם
אני מסתכלת על טבלת הייאוש. רוב משבצות הטבלה כבר מסומנות באיקסים אדומים כדם.
מה פשר הדימוי הקשה הזה?
למה דווקא הוא צץ בראשי?
האמת היא שאין דימוי קולע יותר כדי להמחיש את הימים שעברו.
היו ימים שעלו לי בדמעות שאם הייתי בוחרת את צבען הן היו אדומות כדם.
לתלמידים קשה לעיתים לדמיין מה יכולה מילה כזו או אחרת, בדיחה, תעלול או לגלוג לחולל בנפש המורה.
למרות שבתור

אמרתי לכם פעם ראשונה
לא הפסקתם!
אמרתי לכם כל כך הרבה פעם שנמאס
אמרתי לכם תמיד די!!!
אמרתי לכם תמיד שתפסיקו!
אבל את בשלכם
לא מפסיקים! לא!
אז די נמאס!
אני כבר לא יכולה יותר!
לא יכולה...
אז תעזבו אותי!
ותפסיקו כי זה כל כך מעליב!!
אבל אתם לא,
אף פעם לא...
אף פעם לא תפסיקו...
ואני...
כבר לא יכולה!
אבל ממש לא יכולה!
ואלה שתמיד אמרו

וחומה של דמעות מלפניך ה' מפרידה ביני ובינך, עליה אתרפק בימים קשים ואצמיד אוזני אל סדקי שפיות לשמוע את דברי תנחומיך. ערום מכל אסתתר מפניך, חסר כל אבוש וידי ריקות. ושום קורבן אין בליבי לתת.
והמלח של הדמע והדם שבפצעיי, משאירים כאב, צלקת וזיכרון. כי כשנפשי אי שם גוססת ובדמה מתבוססת אני מרגיש אותך זועק.
וגם פעם, לעיתים, אתה רוקם אלי דרכים וקורא לי לחזור. אבל חשש מנקר בי, אולי זה לא הזמן.
כי

בס"ד

כאן, בשדה הפתוח. שדה המלא שיבולים ירוקות.
כאן, בשדה הצופה למרחבי ארץ ישראל, מתחת שמיים נגועים בעננים.
כאן, איבדתי את אחי.
אז, במלחמה עקובה מדם, הרגשתי גאווה.
גאווה על כך שהנה, אחי הבכור, הגדול, שרק לפני שבעה חודשים חזר הביתה ומדי חאקי על גופו,
לוחם על ארצנו מתוקף תפקידו.
הרגשתי גאווה שהנה, הוא מייצג אותנו, בין אם את משפחתו הקטנה ובין אם את כל העם היהודי הנלחם

מחפשת הזדמנויות חדשות,
הרפתקאות,
בכל פינה ופינה בחיים.
רוצה מקום,
שאליו אתחבר,
ולו ארגיש שייכת.
מבולבלת, ולא כל כך מבינה,
לאן אפסע ולאן אמשיך.
העתיד נראה כל כך לא בטוח,
העתיד נראה כל כך אפור.
ואני הרי רק ילדה קטנה.
מנסה למצוא את הטוב שבכל,
מנסה למצוא מנוח במקום.
מתישהו היום הזה יגיע,
מתישהו זה יקרה.
אצטרך ללכת,
להמשיך אל הלא נודע.
כולם

בעז"ה.

אני רעה,
וגם לי זה כואב.
אני רעה,
וזה שובר לה ת'לב.

והיא תמיד הייתה,
ממש פה לצידי.
וכבר כלום לא יחזור-
כך אומר לי ליבי.

זו לא הייתה ההחלטה שלה,
והיא מתחננת.
אני עומדת מול, מתקשה.
לרגע לא מהססת.

המילים נחרטות בבשר החי.
והצרחות עד לב השמיים.
ופתאום הכל נהיה שחור-
הלוואי שרק בנתיים.

ונמאס לי כבר להתרפס,
הן

בס"ד
בוקר , עדיין שקט כל כך בחוץ , רק אני השמש והשמיים הכחולים האלה , כשקרני השמש מפציעות על פני , הן חותכות חלקים מעורי זה כואב , , אני אדם פשוט עומדת מול איתני הטבע ובוכה מכאב הדמעות מתחילות לזלוג ושוטפות את הדם מהפצעים , עכשיו מותר לי להוציא את המטפחת ולנגב , אסור שיראו שבכיתי אדם חזק לא בוכה ואני נחשבת לחזקה לפחות בעיניהם .
"מה קורה לך בזמן האחרון" - את האמת לי עצמי אין תשובה , רק המחשבות

אותן המילים נשמעות ברקע החדר הפינתי והאהוב שלי, כמו נושמות במקומי.
מילים פוצעות החודרות את חומת האדישות שעמלתי עליה לילות ארוכים.
ואני בוכה, שוב. נזכרת שאמרת לי לצבוע את הקיר(בתכלת של שמי בוקר) עליו תלוי זכרון אחרון שלנו,
הולכים על אותו שביל המוביל לאַיִן. קרובים מתמיד - רחוקים כל כך. מעצמינו.
לקראת שקיעה שוב מדמיינת אותך מתקרב בצעדים מהוססים, המתאימים לעינייך שכֹּה שבורות.
אצבעותיי

לפעמים עולה בי מין תחושה כזו,
חסרת ערך.
לא שייכת.
'הקבר מלא באנשים שחשבו שהעולם לא יסתדר בלעדיהם..'
והנה, הם הלכו, והעולם ממשיך וחי.
גם אני. חיה.
אך אם אעלם- העולם ימשיך בלעדיי, כמו לא הייתי, כמו מעולם לא חייתי.
זה טוב שממשיכים לחיות גם בלי המתים. שימשיכו לחיות, לשמוח, לפרוח..
בלעדיי.
אני סתם לא שייכת. מיותרת.
מובן שלא ארצה שיפסיקו לחיות, כ"כ טוב להם,

רק שהלילה מגיע
רק שכבר באמת אי אפשר לברוח
פתאום הרגש מתפרץ
פתאום הם כבר לא שואלים אותי
הדמעות
הכאב, החוסר
התימהון מולך
ה"למה" שלא מפסיק לצעוק ??
ה"מתי" שמהדהד.
ולא יאמן...
אבל באותה עוצמה ובאותו בכי והקרע בלב
צועק ממני הביטחון בך,
האמונה שאתה איתי.
יודע,
מוביל, אוהב,
ומשהו בלב נרגע,
יודע שהמטרה לעבוד אותך,
אבא שלי, תודה.
הכאב

אזעק מעומק נשמתי, איכה?
יודע אני שבכל מקומך..
אך אין זאת זעקתי ואין זאת שוועתי
יודע אני, ומאמין בלב ובנפש
בדברי התמימים הצועקים את האמת ללא שום חספוס
"ד' הוא פה, ד' הוא שם, ד' נמצא בכל העולם"
אך שאלתי ובקשתי שונה היא:
בקשתי היא לא פה ולא שם ואפילו לא בכל העולם
בקשתי היא למצא את רצונך בתוכי..

"רוצי ילדתי, רוצי!", זועקת לילדה שבתוכי.
מה שנשאר מנעוריי קבור בתוכי, אותו משוועת אני להעיר מתרדמתו,
את הקבור לבין אלפי סודות ומועקות.
"סורי מין הגלוי, היחבאי!!",
זועקת בקולי המזדקן לאיטו. עיניי כבר קהו ומתחתם נוצרו קמטי זִקנה.
הילדה שבתוכי אט אט תובעת, ואילו זִקנתי ממשיכה לצמוח בקצב מסחרר.
"מהר ילדה, ברחי! כי באו במרצחים לכלותינו! שמרי נפשך מין התהום,
רוצי כל עוד רוחך

אני מנסה להיזכר בימים עברו,
בהם היא היתה אחרת.
בימים בהם היא היתה מחייכת תמיד וצוחקת מכל שטות.
בימים בהם היה לה שיער ג'ינג'י עליז שקופץ כל הזמן.
אני מנסה להיזכר בחיוך בטוח,
בעין ירוקה,
בתנועות חדות,
בקול עליז ועז.
אני מנסה להיאחז בכל שביב של פעם,
בכל פיסה של אז.
אבל מולי, מולי יש גוף שבור.
שפתיים חיוורות,
עיניים עצומות,
תנועות מהוססות,
קול רצוץ

יש הרבה אנשים, כמעט כל בני האדם, שתלויים במישהו או במשהו מסויים. הם לא יבצעו דברים אלא אם ציוו עליהם לעשות כך. הם אינם הוגים בראשם רעיונות גדולים, כאלו העשויים לשנות את חייהם או את חיי האנשים הקרובים אליהם. בקיצור, הם אינם אנשים. הם רובוטים. ואני אינני כזה. בכלל לא.
אנשים נוהגים לגבש דעה על אופיי בחמש השניות הראשונות שהם רואים אותי. לרוב, הדעה אינה חיובית. בעצם, אף פעם הדעה אינה חיובית. אני מניח

"איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא
אשר היה כערבות הבוכיות.

... וכשהיה לאיש
מגבעולי הערבות הבוכיות נטה סוכה,
מאבן המבצר האפורה בנה לו בית,
על מי הנחל טחנה הקים,
זרע שדות...
איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא
אשר היה כערבות הבוכיות....."
(נתן יונתן)

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא
געגועים לדמות למודל לאנשים שהיו פעם, לאותם החיים.. לציונות

רחוב שומם אל מול מכוניות שכבר העלו אבק.
האספלט כבר החל לזעוק והגיש טופס העברה.
האם זה רק אני או שאף-אחד לא שומע את ציוץ הציפורים?
7:00 בבוקר.
בבית המשפחה השעון מעורר מצלצל,קום!הוא דורש.
לעוד יום של פחד, האם זה יהיה אני הבא בתור?
מעיר את רון הקטן,והוא בשלו..
"אבא! לא רוצה ללכת היום"
- "יאלה חמודי, צריך לקום החבר'ה בכיתה כבר מחכים".
והוא עונה "איזה חבר'ה? הם מזמן

בס"ד

היא הסתכלה שוב במבט ההוא, המוזר.
בעצם, מאז שאני מכירה אותה, היא הייתה קצת מוזרה. אולי אפילו הרבה.
המבטים שלה היו מפחידים,מוזרים, מין הפנוט מעוות שכזה, אבל מקסים. כן, מקסים, מין קסם היה במבטים שהיא הייתה שולחת לכל עבר.
אני חושבת שהיא פשוט דיברה בעיניים.
הייתה לה כריזמה כזאת, סוחפת, שגרמה לכולם לרצות להתקרב אליה, למצוא חן בעיניה- אבל רק עד שלב מסוים, כי משלב מסוים זה

ג- ציונים- וכל מה שביניהם...
אני מסתכלת על התעודות המונחות מולי ומתכוננת נפשית לשעות של עבודה.
אני מתחילה.
חישובים וממוצעים של מבחנים, של הקשבה ושל השקעה,
ושל כל מה שביניהם.
בעלי עובר ומביט במעשיי. אני משחררת אנחה. עוזבת לרגע את העט ומתמתחת, משחררת את אבריי הנוקשים מישיבה ממושכת.
הוא מביט עליי, עיניו מביעות פליאה וחוסר הבנה. חושב לעצמו מה ה"ביג דיל".
"אתה חושב שזה פשוט

א- טבלת ייאוש
על הקיר שבחדרי, ממש מול עיניי, תלויה לה טבלה גדולה הפורסת את כל ימות השנה- טבלת ייאוש.
אין כמעט מישהו שלא מילא פעם בחייו טבלת ייאוש מסומנת באיקסים, קווים או סימני ווי על הימים החולפים ומקרבים לתאריך מסויים.
הטבלה שלי מתחילה בכל שנה ושנה מיום תחילת הלימודים ומסתיימת ביום האחרון ללימודים.
גם אני מצטרפת לאלפי התלמידים שמיום הראשון ללימודים מחכים ליומו האחרון.
למי יש כוח

הלילה מתארך לו. עבה, קודרני ומאיים מתמיד.
מנסה לעצום את העיניים ולא מצליחה.
המחשבות...הפחדים...התסכול...האכזבה...הכאב...הכעס ו...גם האהבה.
אלפי מחשבות ורגשות שמציפים אותי מכל עבר- מנסה לדחות אותם.
להדחיק...
להכחיש...
העייפות מאיימת לאבן את גופי, איבריי כבדים כאבן.
ואני יודעת-
זו לא העייפות התמידית, הרגילה.
זו לא עייפות פיזית אלא נפשית-
עייפתי!
עייפתי ממאבקים,
מוויכוחים,
מדאגות

בס"ד

"דודי ירד לגנו לערוגות הבושם לראות בגנים וללקוט שושנים
אלוקי למה עזבתני?!"
חודש עבר. השאלות נשארו. שאלות האמונה הקשות המלוות אותי מיום שנרצח. באותו ראש חודש.
מאדר לניסן. מגלות לגאולה- התבדנו.
שמונה הם היו. אבל בשבילי הוא לבדו היה עולם ומלואו. עולם מלא בטוב, גדולה, התחשבות ואהבה.
הוא היה אחי הגדול, ולא רק הגדול. הוא היה כידיד, כחבר, כנשמה טהורה.
הוא היה.
ורק

אני לא מאמין.
פשוט לא מאמין.
אני מביט קדימה בתדהמה, בחוסר אונים, ומסרב להאמין.
ים?
מה ים עכשיו?
זה קצת קשה לעכל. מבלבל. בהתחלה משה ואהרון באו ודברו על גאולה. אפילו סבתא שרח פרסמה הודעת תמיכה. בהתחלה הכל פעל יפה, היו מכות, נרגענו מהעבדות. השנה האחרונה באמת היתה משהו מיוחד. לראות פתאום חיים בלי שוט על הגב. סבא תמיד דבר על זמן כזה, אבל לא תארנו לעצמנו. ועכשיו – יצאנו ממצרים! לא נתפס.
הגענו

יום חמישי ער"ח אדר ב'.
אליך יומני היקר, אני יכול לגלות הכל, אני לא חושש שתגלה לעוד מישהו.
נכון שאני כבר בן 15 ולא קטן, אבל אני לא מצליח להתגמל ממך, היום המשטרה הודיעה על כוננות מספר אחד בירושלים, אבל לקרית-משה הם לא יגיעו אז אני לא חושש.אניאוהב ללמוד, אני אומר לך את זה רק עכשיו אחרי שלמדתי כבר הרבה זמן בישיבה, אני פשוט אוהב לשבת מול גמרא ולנסות להבין את הוויותיהם של אביי ורבא.
אני אוהב

ערב.
זאת השעה של רעות ושלי, ושל הגיטרה, והעץ שלנו.כל הבנות של המדרשה יודעות שכשאני ורעות יושבות מתחת לעץ שלנו, אף אחת לא באה ומבקשת שננגן לה משהו, או שנשיר לה ביחד.
בפעם הראשונה שישבנו על הדשא ושרנו, התקצבו מסביבנו כל בנות המדרשה ואמרו לנו שהקולות שלנו מיוחדים, ושביחד זה "משהו שלא מהעולם הזה" הגדילה להגדיר אחת מהן. אני לא זוכרת בדיוק מי, גם רעות לא זוכרת. שתינו השפלנו מבטים וחיכינו שהן יגמרו