השיבה לצפון. א'

סיפור הזוי, שאני מקווה שחלקו הטוב יתממש.

נהגתי בג'יפ שלי, לאורך גדר הבטון שניצבה מימיני,בודק מי עובר ומה הוא מניח. אני פה שר הבטחון, חשבתי לעצמי בצחקוק קטן. מחוץ לגדר ניצבו שורות שורות של שוטרים ויס"מ, ושלל מרעין בישין. ואז תפסתי לי בזווית העין את הרכב של המפכ"ל דוד ניצן. הוא בטח רוצה להגיע להמשך המשא ומתן איתי. כמה חבל שאני לא ערבי. עברתי בין העמדות, מעודד את החברים ששומרים שם.

הם קידמו אותי ואמרו לי בעז, מה הינו עושים בלעדיך? השבתי להם בחיוך – הרבה דברים... המשכתי בסיור עם הג'יפ עד שהגעתי לעמדה הראשית וחדר פיקוד מגדלי השמירה, שם ראיתי את המצלמות וכוחות המשטרה שמסביב. התייעצתי עם הפקחים שם מה כדאי לעשות, ועד כמה אלימות. אחר כך אעביר את הנתונים לרב איתי, ליעל, שירה, יהודה, וכמובן – אבא. אמא כבר לא תהיה לי. אחות ישנה בפועל, לא קרובה אלי והיא גם לא פה.

לאחר מכן ניגשתי לביתי, וירדתי למטה, לחדר הישיבות. הרב איתי אמר כמה דברי תורה, ואז הצגתי את הסיקור הכללי בפני הוועדה שכללה כפי שאמרתי את הרב איתי, יעל, שרה, יהודה ואבא.

כולם ישבו שם.

אז ככה. יש מסביבנו כ1,000 שוטרים וחיילים. הם מכתרים אותנו. מצב המזון מצוין, התחמושת גם. היום בלבד הוברחה כמות שמספיקה לעוד יומיים, וזה מצוין. במכון המדעי הן עובדות שם על פיתוחים של חומרי הרדמה בשביל לא לפגוע בשוטרים, אלא רק להרדים אותם כדי שלא יפגעו בנו. בתחמושת יש מספיק בשביל להמשיך את העיר התחתית, ובבטון – קשה מאוד להבריח, אנחנו פועלים לבניית בית ספר ערבי אזורי חדש, כדי להקל על ההברחה לכפר הסמוך לפה – שם יבנה ביה"ס.

לפי מקורות המידע שלי- הצבא מתכנן פשיטה בקרוב, עלינו להיות מוכנים לכל תרחיש מטעם השלטון בישראל. יש לנו את האפשרות להכריז עצמאות, אבל זו בעייתית מאוד – כי זו הכרזת מלחמה ואנחנו פה רק 250 איש, והממשלה תאשר לערבים להגיע לפה ולהרוג אותנו. התחמושת תספיק, אבל לא להרבה זמן במקרה של תרחיש כזה. רק אתמול נתתי הוראה לפצוע ערבים, הם מסכנים אותנו.

הרב איתי אמר שהפתרון להרדים שוטרים ולסלק אותם מהשטח זה דבר טוב, לא צריך סתם לפגוע.

אבא אמר שלפגוע, כי ככה השוטרים יעשו שיקול פעם הבאה וזה עובד אצל החרדים מצוין.

יהודה סבר שהם פושעים וצריך לדאוג 'להעלים' אותם לתאי כליאה. שירה אמרה לו שזה יגזול מאיתנו כוח אדם ומזון, ולכן לוותר על זה.

אני ויעל נותרנו לשתוק, וההחלטה נותרה – הרדמה בלבד בינתיים.

יצאתי שוב לג'יפ, מסתובב סביב גדר הבטון שמפרידה ביני ובין החיילים והשוטרים.  היתי מאושר באיזה צד אני. ברשת התקשורת שלנו הופיע הודעה מהרב איתי. הוא רוצה שיחה פרטית עימי. הסכמתי, כמובן

****

השיחה התקיימה כהרגלנו בחדר צדדי לחדר הישיבות.

הוא פנה אלי בשאלה: אתה יודע מי זה המפקד פה בשטח – המפכ"ל דוד ניצן?

עניתי לו שלא. הוא ענה לי שהוא מכיר את הטיפוס הזה מקרוב.

אני והוא, הוא התחיל – הינו ביחד בישיבת הסדר. הוא היה בקיא בש"ס מאין כמוהו, ועילוי גדול. השאיפות שלו בקדושה לא היו כמו שלי אז – אלא פחות. אבל הוא למד יפה. הוא כבר מהתיכון התנדב במשמר אזרחי.

במשא"ז הוא התקדם דרגה ועוד אחת, ונהיה מפקד חבורת משא"ז, ולאט לאט עלה.

עד פה הוא היה בסדר בעבורי. הוא אפילו גרר אותי להתנדב שם, אבל לא היתי שם הרבה והבנתי שהכל שקר, והמשטרה לא באמת מגנה עליך. בפעם האחרונה שהיתי שם היא הפעם האחרונה שראיתי אותו, הוא התחיל להשתלב שם חברתית. כל החבר'ה לא היו דתיים. אבל אז אחת משכה אותו, והוא אחריה... . כמו שמשון ודלילה. רק שלדלילה שלו קראו דליה.

וככה הוא הגיע להיות מי שאתה מכיר. הוא דתל"ש. הוא עזב את הישיבה, והמשיך להתקדם שם. להיות שוטר. תוך זמן מהיר מאוד – כ15 שנה, וזה הרבה- הוא נהיה המפכ"ל. עד היום הוא רוצה לנקום בי, על זה שהערתי לו על העניין ולקחתי אותו לשיחה איתי. המשפט האחרון שאמר לי בשיחה ההיא, לאחר שדליה הלכה:

אתה לא תבין. אני היום החלטתי שאני עוזב הכל, וכל ההוכחות הכל טוב ויפה עד שזה נוגע אלי.

עד היום שמרתי איתה נגיעה, עכשיו אני הולך להתחתן ברבנות וזה נס, קח את זה ככה. שלום ולא להתראות.

אבל אנחנו כן מתראים עכשיו. שוב.

הפעם אתה צריך לעשות את הבחירה הנכונה. להיזהר.

בהצלחה. אני חייב לטוס, הבטחתי שיעור עכשיו.

שחכתי לספר בכלל איפה אנחנו, מי אני וכו'... בנתיים תדעו שאני בן קצת יותר מ16, אבל כל השאר בפרק הבא.

פרק א' | פרק ב' | פרק ג' | פרק ד' | פרק ה' | פרק ו' | פרק ז' | פרק ח' | פרק ט' | פרק י' | פרק י"א | פרק י"ב | פרק י"ג | פרק י"ד | פרק ט"ו | פרק ט"ז | פרק י"ז | פרק י"ח | פרק י"ט | פרק כ' | פרק כ"א | פרק כ"ב | פרק כ"ג | פרק כ"ד | פרק כ"ה | פרק כ"ו | פרק כ"ז | פרק כ"ח | פרק כ"ט | פרק ל' | פרק ל"א | פרק ל"ב | פרק ל"ג | פרק ל"ד |