השיבה לצפון - ב'

פרק ב'

האמת, לא ידעתי מדוע הרב איתי זימן אותי – וגם לא שיערתי. אבל עכשיו הבטחתי את הסיפור המלא – למה התחלתי מהאמצע.

אין לי אמא.

אבא שלי, עד לפני כשנה, עבד בסטודיו העיצוב המשפחתי. כלומר –בבעלות המשפחה. הוא הסטודיו הגדול במדינה. ולכן, לא חסר לי כלום. לאבא תמיד שכבו כמה עשרות מיליונים בבנק. למרות זאת, לא חיינו כמשפחה בעושר. הייתה לנו וילה טובלת בירק, לפחות כך אבא מספר, באחת משכונות היוקרה בארץ, וג'יפ יוקרתי, שהלך יחד עם אמא לעולם האמת.

זה היה נחשב חיי צנעה. אבא בעקרון יכול היה להרשות לעצמו יותר, אבל הוא שמר. בימים של מיתון, הסטודיו פרח – היה מאיפה לשלם משכורות, ולעבוד עם לקוחות גם אם לא היה להם כסף. וזה השתלם לאבא- כשהמיתון ירד, לאבא היה הרבה יותר כסף, והוא יצב את מעמד החברה הלאה. המפנה היה  שהיתי בגיל חמש, ואחותי בת עשר.

אמא נרצחה מה נרצחה? היא נהרגה בתאונת דרכים!. אז זהו – שלא. היא נרצחה בתאונה עם נהג ערבי, שהסית את הג'יפ שלה שמאלה. רק שלרוע מזלו, גם המשאית שלו נפלה לתהום הדרך. זה היה לפני כעשור וקצת, כשהסניף לפרסום החרדי הוקם והיה צריך לבחור לו מקום בירושלים, אז בדרך הנהג הפיל אותו למטה. אמא נפצעה אנוש, ואיתי היה הזה שהזמין לה את האמבולנס. הוא נטש את הרכב בצד הדרך, ועלה לאמבולנס, לסייע לאמי.

באותו ערב אבא קיבל את הידיעה הראשונית, הוא נכנס להלם ולא ידע מה לעשות.

הוא התאבל ובכה, ואז קיבל טלפון גם מהרב איתי.

זו הייתה ההכרות הראשונה. בשבעה הוא שוב בא לתמוך, ולעזור לנו. הוא ראה את הזוועה שם בכביש.

לאחר שאבא חשף אתת המצבה – בשלושים, הוא דיבר הרבה עם הרב איתי, ואט אט חזר בתשובה. לאחר כמה חודשים שלא עבד, עברנו לירושלים, לבית בשכונה חצי דתית חרדית וחצי חילונית. שם במשך הזמן. את אחותי הוא המשיך לשלוח לחילוני. וכך – נפרדתי ממנה. הטלוויזיה זה מכבר יצאה מהבית, וחיי התחילו על רגל ימין.

לאחר כשנתיים מגורים בירושלים, אבא חזר לעבוד במשרד בירושלים, ובניהול הכללי מהמשרד שם.  ככה היה בשמונה שנים האחרונות, עד לגרוש מצפון השומרון וגוש קטיף. אבא, שנתיים לאחר מכן  - החליט לעשות מעשה.

אבל מפה זה קשור למשפחה השמאלנית שלנו, שאפילו מנהלת ארגון למען הערבים. הארגון ממן לערבים הרבה דברים. אבא החליט לנצל את העניין כדי לחזור לצפון השומרון.

תוך כמה זמן הוא ארגן כמה משאיות בטון, משאית מלאה בחומרים כימיים ליצור כלי נשק, מחרטות וכל הציוד הנדרש, כאילו זה למען הערבים. הוא רכש ארבעה ג'יפים – אחד מהם הוא הג'יפ שלי. הוא אמר לי שיש לו 100 מיליון בבנק, והתקציב יעמוד על 4 מיליון לשנה – הסכום שהוא קיבל על הריבית של זה בהיתר עסקה, זה מה שנקבל לתקציב. וזה המווון כסף, מה שאבא שלי עמל כל החיים. את זה הוא אכסן בחשבון בשוויץ, שאף אחד לא ידע מה הולך שם. כיוון שעברתי לאחרונה את גיל 16, אני גם מורשה חתימה.

הוא פנה לרב איתי, והרב איתי לרגע חשב שאבא השתגע. שאבא שלי הסביר לו יותר, תוכניות מעשיות ועוד – הצלחנו להעביר את המשאיות בטון, את החומרים הכימיים ו 10 משאיות מזון שיספיקו להרבה זמן. אבא על חשבונו מימן הכל, כולל תוכניות למבנים, איך נייצר חומרי נפץ, ושאר מיני משחית לחצוב בהר ולהגנה. בעלי רישיון נשק, וככה הוא והרב איתי תכננו הכל. לאחר מכן אבא שיתף אותי, והרב איתי את יעל בתו. שירה ויהודיה – אחד חבר טוב שלי, והשניה – שירה חברה טובה שלה, עבדו בסוד העניינים. היה לנו תוכניות מוכנות. אנחנו עלינו כל אחד על ג'יפ – הרב איתי, אשתו, ואבא. במחסום הראשון עברנו, כלי הנשק הוחבאו היטב. ארבעה רובים, ותרשימים ליצור חומרי נפץ ושלל חומרים מסוגים משונים. הבנים היו אחראים על השמירה, עיבוד הקרקע ועוד. אבא תכנן הכל מצוין, והמשאיות ואנחנו יצאנו לדרך, לחומש. 2 מיכליות מים, כמה משאיות בטון (לא ספרתי), 2 משאיות של מזון, ומשאית אחת עם החומרים. בגבעה התחלנו בבניית הגדר נגד הצבא והערבים. ככה התחלנו בסיפוח זוחל. הבטון שנשאר מהגדרון שניפצנו, הלך לדרכים פנימיות, מחזור ושלל דברים.

ופה נכנס לתמונה חבר של הרב איתי, שהיה מנהל האזור מטעם השב"כ. בחרנו גבעה סמוכה לכפר, והתחלנו לחפור מנהרה לשם. רק למחרת בבוקר, הצבא גילה את העניין ושלח ג'יפ להוריד אותנו. הודענו לו שאנחנו נשארים פה – כ 220 נערים ו30 מבוגרים, שהיו מורים ומורות לתלמידים. הרעיון היה מאוד הזוי, והכוונה הייתה שהצבא יוריד אותנו, אבל הוא התעכב בשבוע. בינתיים היו מבנים וכמה הברחות מוצלחות אלינו, ואבא הביא עוד. לאחר שגמרנו את המנהרה למתחת לבית של החבר של הרב איתי, הדברים החלו לזרום משם, והצבא החל את הכיתור עלינו. מה שהצבא לא ידע, זה שיש לנו קומות תת קרקעיות, חומרי נפץ ושלל דברים. מיותר לציין כי כולם התנדבו לעניין, ורוב בני הנוער באו כי שמעו ויצאו בקבוצות מהישיבות והאולפנות. ישיבה ואולפנה מסוימת שיצאו ממנה הרבה תלמידים – פשוט העתיקה בלחץ התלמידים את חלק ממוריה לשם עם משפחותיהם. וככה הגעתי למעמדי – 'שר הביטחון'.

ב 'ממשלה' כפי שהסברתי – יש 6 חברים, אבא, הרב איתי – שאחראי על כל הפעילו התורנית, אני – על הביטחון, יעל – אחראית על כל מה שקשור לבנות, שירה – מבינה בכימיה.  ויהודה – חשב כלכלי, שר האוצר שלנו. אחראי על כל החישובים ובעל ידע באדריכלות ואלקטרוניקה.

ככה מתנהלים חיינו בגבעה.

רגע. קיבלתי הודעה הרגע בפלאפון. זה היה מדוד ניצן, המפכ"ל. פתחתי את ההודעה ו...