השיבה לצפון. כ'.

פרק כ'

אני נסעתי בג'יפ שלי. חגי הפעם לא פה. עוד מעט מגיעים למגדל 4. הי! מה זה?

כמו שאמר חגי ב 'נבואה'- הם אכן מביאים דחפורים, ועוד בדיוק מהדגם שהוא אמר. רואים את זה מאוד ברור, ואפילו ארבעה. המדגם שלו קלע בול. יש שכל לבחור.

הטילים כמעט והיו מוכנים; מצאנו באינטרנט תרשים מדויק של צורה אוירו-דינאמית, והיה לנו גם – טיל משלנו, וזה דבר מצוין. עכשיו רק נשאר לנסות אותו בשטח. הבעיה, שבניגוד ליריות (שזה דבר זול...) אז הטיל הוא יקר. מאוד אפילו, יחסית. אה, ונשאר עוד משהו, לייצר אותו. אבל לייצור 'המוני' (כ 200 יחידות), נצטרך מחרטה יותר גדולה. ביקשתי מידידנו, החבר של הרב איתי. מעניין מתי ישיג אחת.

ירייה, קונים במכולות; את זה, צריך לייצר (וזה 'קצת' קשה), בייחוד בכמויות שאנחנו צריכים או עלולים לצרוך;

הצבא המשיך בביצורים נגד פיצוץ גלגלי האוטובוסים בידי מגדילי השמירה שלנו, כל פעם בטריק שונה.

אבל אנחנו גם התחכמנו: במקום לשלוח לצבא ממגדלי השמירה, שלחנו ממסוקים זעירים, שעשו את המלאכה טוב יותר. על מסוק כזה לא כל כך קל לירות – זה בורח ברגע שמישהו מטעין את הנשק. כמו כן, ידוע מהם התנאים לשחרור הנצרה של הנשק, ומי שמשחרר ללא צורך עלול לחטוף משפט.

ואם תאמר – ניירט מחיל אוויר ? אז גם זה אי אפשר. זה דבר קטן, ולמרות שיש לצבא יכולת להפציץ ע"י מטוסים, הוא מעדיף שלא; הערבים יעשו מהומה (אנחנו לא נחשבים. עוד מתנחלים...)

הסדרה המשיכה להצטלם, ואני רציתי – שכל מה שיוצא הלאה, יעבור דרכי או כל חבר אחר בממשלה. המטרה היא למנוע ממידע מודיעיני ולו הכי קטן להגיע לידי המשטרה, אנחנו לא צריכים שידעו שיש לנו קומות מתחת למינוס אחד, מקסימום מינוס שתיים.

למרות היותנו מיעוט, היה לנו יתרון – לנו אין ציבור שאינו עובד או מאבטח כמעט, ועל כן אנחנו יכולים להחזיק. לעומת זאת, אם היו יותר ילדים – ההוצאות היו מרובות לעומת ההכנסות.

אוף! שוב הלאתי אתכם בנהלים כספיים ונתונים משעממים (תודו שפרק הקודם כמעט הפסקתם לקרוא!), נחזור לעניינים מעניים יותר, כמו המשטרה והיס"מ.

הם כנראה דחו את זה ממוצ"ש. הם שוב המעיטו את הכוחות.

-  ||||||  ||||||| |||||| |||||||| |||| |||||| ||||| ||| || ||| |||| |||||||| -

מוצ"ש.

במהלך השבת (שבה חגי עלה לתורה, וחטף על הראש. והרבה... גם ממני...), הגיעו למעלה מ40 אוטובסים (ספירה של המגדלים) ובהם יותר מ2000 חיילים ושוטרים.

כמו"כ, הביאו 'תגבורת' לדחפורים, חלקי חילוף, משאית מלאת שכפ"צים ואפודים קרמיים חדשים (איפה היה כזה דבר במלחמת לבנון?).

הביאו משאית, שאני זיהיתי אותה כמשאית חומרי נפץ, היא משוריינת, אך יש לה זרוע, כמו מנוף – אבל מקופלת. הם הביאו כלי משוריין מוזר, שצריך לשמש כחמ"ל. הנוכחות של חיילים הייתה גבוהה משוטרים, אלא אם כן זה יס"מ/ימ"מ/מג"ב, שמהם היו הרבה מאוד.

בנוסף לכל אלה – 4 טיוליות עצורים משוריינות (בשבילנו, אם תהיתם), נושאי גייסות משוריינים (נגמ"ש), ושלל טילונים בגדלים שונים.

כמו"כ, כמה משאיות בטון יישרו שטח שיינה (אני כל הזמן גזלתי מהם..) לכל החיילים והשוטרים. הובאה גם משאית חמ"ל משוריינת בנוסף לכלי המוזר.

היה שם כמעט כל חיל הנדסה, ובקיצור – מחנה צבאי שלם. שחכו שרק לפני כמה זמן היו פה קרוב לשלוש מאות מחבלים, והם יצאו בנס. טוב, נו – ידוע שלישראלים יש זיכרון קצר.

במוצ"ש, הפעלתי מזל"ט, והראיתי לחגי. אח"כ עלינו למגדל לראות את הכלים עם הגלגלים המחוררים. אח"כ, שמנו את החומר המתקשה וסתמנו לאחד הדחפורים את האגזוז.

חייל אחר, חטף 'פצצת סרחון', וכל מדיו נרטבו. הוא כמובן קיבל טרמפ הביתה.

כל אחד – לפי מה שהתחשק לי להתעלל בו, תלוי ברמת הרשעה. ליס"מ, למשל, חומצה קלה על הפנים תספיק לטיפול הוגן (שבוע אשפוז, לערך). ככה עושים, אבל את זה אפשר פרטנית ולא כללית, וזו הבעיה שלנו.

צריכים לחשוב על הכל. לא להתעלל באחד, וזהו. אתה לא יכול לעבוד ככה. אתה חייב 'להכניע', משהו חזק שיכנס בכולם.

הם החליטו להחזיר לנו במכט"ז. עוד באותו ערב, החבר'ה עבדו על מגבים, שמנקים את כל מה שרק ישפריצו להם על השמשה הממוגנת. ככה עובדים.