השיבה לצפון. כ"א

פרק כ"א

יום ראשון בבוקר. סיור ראשון בג'יפ מראה התקדמות של הצבא למעלה – אלינו. הם עברו את הגבול השני (25 מטר מהגדר), וז"א שמגיע להם קצת יריות. אבל יש בעיה: מה שעבר זה משוריין. אז מתעללים.

החלון של המשוריין פתוח? תקבל פצצחנה (פצצת – צחנה), שתשלח את כל הכלי לחיטוי כללי. הוא סגור? לא נורא. גם מבחוץ זה מגעיל מאוד. לא מומלץ...

שירותיים כימיים? הכל הפיך. אבל זה יקרה רק לאחר שיהיה לנו טילונים. בינתיים חיכנו במתח, איזה שפנים המשטרה תשלוף מהכובע.

הם שלפו. דחפור חדיש ביותר, ניסוי של קטרפילר, D12 שמו. הוא ממוגן מראש ומיועד לפנות דרך לטנקים, לעלות על מוקשים ומטעני צד ללא נזק, וכיוצא באלה.

פתחי האוורור, נקודת תורפה ברוב הדחפורים – פה לא קיימים. הוא פולט למטה בעזרת מערכת הפניית אוויר מיוחדת. קיצר – המושלם לפרוץ מחנה טרור כמו שלנו.

לזה יש פתרון אחר: שבירת השרשרת – אי יכולת תזוזה לדחפור (אם כי – לעיתים דבר כזה אפשר לתקן אפילו בשטח; תלוי איזה חוליה ומה מצבה).

אבל כל אלה, כמו שאמרתי – הם פתרונות נקודתיים, ולא יעילים כ"כ. אני מקווה, בעזרתם, לדחוק עד שיהיה לנו פתרון קסמים כזה.

בינתיים – רוצים משיח. נקווה שהוא יבוא (ואם יבוא – יש לו כבר מחנה צבאי לנהל את מלחמותיו בכל העולם. מצד שני, מה הוא צריך? אבל שיהיה.

"אתה עדיין לא מבין את הרמז?" סינן לעברי חגי. אני עדיין לא הבנתי; הבנתי רק שזה לא בקשר ליחסי צבא ומשטרה, וניהול פנים. גם השיחה של הרב איתי (זוכרים? לפני שבועיים).

אבל חגי חשב על משהו אחר בכלל.

אני העדפתי עכשיו לשקוע בלימוד. לא יותר טוב.

כיביתי את הביפר. שלוות אלוקים בלי היצור הזז והמצפצף הזה.

אבל אז חגי הגיע ושאל אותי למה כיביתי, הם עכשיו מתחילים.

סגרתי את הגמרא. זה היה ניסיון מאוד קשה לא לצאת מבית המדרש בחיפזון. הלכתי בתוך התעלה, עד לביתן המרכזי, שם היה ביתי – ובקומות שלמטה חדר הבקרה, ועוד כמה דברים סודיים.

ביקשתי מהחבר'ה של הפיצוציה (שם יפה, תודו!) להכין כמה מטעני צד, וכמה מטענים רגילים במשקלים גבוהים, להניח לדחפורים או לחלופין לזרוק עליהם. אחרי הכל, מה שמאיים בגרסה הממוגנת הוא רק אר.פי.ג'י או טילים נגד טנקים. אבל, אם ירצה ה' לא נזדקק לכלום.

בטרם הכל מתחיל, הם במרחק 25 מטר. מה שמאפשר – פשוט לזרוק עליהם את המטענים. זה יצור חורים בקרקע, מה שימנע מהרבה כלים לעבור. זה רעיון מצוין. אמנם זה הורס את ההר, אבל מה לעשות, שצריך – צריך.

בום אדיר. חור בקוטר שני מטר נפער בקרקע. זה היה בהחלט מאיים ומרשים.

המכת"ז של המשטרה התיז. את מי זה מעניין – כאשר תוך כמה דקות כל הסביבה שלו הוצפה (נחשו לבד מה קרה – חדרו את המיכל מים שלו...). הוא ירד למטה בבושת פנים, ממלא שוב מים מהמיכלית הצבאית שעמדה שם. היא הייתה ממגונת ירי.

שאלתי בס.מ.ס. מה עם הטילונים. הם אמרו לי שמכינים עשרים. שלושה מוכנים, ועכשיו בדרכם למגדל 4. שם, יירו אותם ממרפסת המגדל (שם ניתן לפתוח את הזכוכיות המשוריינות ואין שקי חול כ"כ)

זה יפה. ואז ראיתי מהמצלמה של המגדל, מגיח מימין הטילון ו... בום. יש חור במיגון של הדחפור. אח"כ שלחתי קצת חומר מגעיל לכיוון המקום של החיילים. שיסבלו קצת, זה לא אסון.

הם לא דחו. בקשר המשטרתי, דווח כי עוד כמה דקות הם יפוצצו את הגדר ליד מגדל 4, בעזרת המשאית מנוף.

עוד כ20 שניות.

ספרתי אותן בסטופר. המשאית נעה. עברו 20 שניות. הנהג חטף חומר מגעיל שנצמד לשמשה בידי מזל"ט, ומאחורה סתימת אגזוז. שגזי הפליטה יישארו בפנים (אגב, מה שגורם לעלית הטמפרטורה ולהתלקחות של הדבר הזה באש).

הפעם אין נזק לנו, נחכה להבאה. לא הצלחתי להשמיד את הדחפור החדיש, אני מקווה לעשות זאת בקרוב, אם ירצה ה'.