השיבה לצפון. י"ד

פרק י"ד

היריות נורו לא ברצף קבוע. פעם אחת לעשר שניות, פעם ל12 ופעם שתיים לשניה. הדבר מאוד מפחיד – כי אם יש סדר אפשר לחמוק ממנו.

הוא התקדם עם המשאית (כושר הרמה קרוב ל 600 קילו!) והעביר בדקה לערך כל אחד. מהירות מאוד מרשימה יחסית לאחד שהתאמן במשחקי מחשב וסימולאטורים.  המהירות התאפשרה בעקבות ישור השטח שערכו הצבא והמשטרה.

אבל זה עבד. ככה הגדלנו את הטריטוריה שלנו בעוד קצת. זה היה שיפור של עוד כ 100 מ"ר. השיפור היותר גדול – האפשרות שלנו לקדוח (במקום להשתמש בחומרי נפץ – שהורסים את היסודות של המבנים האחרים, וכן – אפשרות מבוקרת יותר).

עוד הרחבה. ועוד אחת – עכשיו ניתן גם להזיז את הגדר, וככה לכבוש בסיפוח זוחל עוד דברים.

והגדר הישנה? מחזור. צריכים ממשהו  לעשות את הכבישים הפנימיים, וגם אומנות, שאח"כ נמכרת תחת שמות בדויים בישראל (אחרת ידעו שזה אנחנו ויחרימו את הסחורה) עוד דרך להרוויח כסף נקי.

>> >> >>

'בעז, בעז, תתעורר'

מה קרה, שאלתי בבהלה. 'תרגע, רק השמש עלתה קצת. אתה מאחר לותיקין'. אני עוד צריך לאסוף את השומרים, ויש יום עבודה ארוך. נטלתי ידיים, קמתי ואמרתי ברכות השחר (כזה אופייני. אני לא יכול לכתוב משהו יותר מעניין??)

תפילה. ועל ניסך שבכל יום ויום, ואני נזכר בנס של אתמול שהשוטרים לא נכנסו. במשך היום הזה המנוף עוד ימשיך להרים את הגדרות עוד מטר – שניים קדימה. הצבא והמשטרה יישרו את השטח בעבורם, עכשיו הגיע הזמן לנצל את זה.

אצלנו, חילוף המשמרות היה בהתאם לתפילת ותיקין. אצל השוטרים שבילו אמש, השעה המומלצת הייתה 9, מה שהיווה יתרון ערנות. עד הזריחה הוא קידם.

שוב נסיעת הבוקר לאורך הגדרות.

תענוג אמיתי. האוויר זורם, המנוע – שקט, ואתה הולך עכשיו לקיים מצווה של 'לא תעמוד על דם רעך' –עזרה בהגנה.

יש לי את הסיבוב הזה 3 או 4 פעמים ליום, תלוי בעייפות של החבר'ה. אבל אני מקבל את זה יחד עם סדר היום (שאצלי זה דבר עמוס. למרות שהניהול שלנו הוא 6 ל 250, שזה יחס של 1/41 (במדינה מתוקנת יש הרבה פחות...), עדיין יש הרבה עבודה.

היה ערפל קצת.

ועוד קצת.

ועוד קצת.

למשטרה זה לא שיחק. למניחי הגדרות שלנו זה מאוד שיחק, אבל גם לערבים.

מה היה אצל הערבים? מלחמות פנימיות.

הם תכננו, 2 ארגונים ערבים לעלות, כל אחד בשביל להוכיח שהוא יותר גבר בלרצוח יהודים. כפועל יוצא, הם רצחו זה את זה גם, מ 200 מכל ארגון שעלו, נשארו 180. וככה הם עלו. המשטרה, כשראתה – ראתה מאוחר מדי. הגדרות שלהם לא חזקות (הם תכננו לעוף מפה מהר. אנחנו עושים להם בושות וצרות גדולות...), והערבים מהר חדרו. הם גם קיבלו זריקת עידוד מהחוליה שחדרה. לנו לא הייתה בעיה, לציוד שלנו (להזכיר – הוא יועד לטווח גדול יחסית (נזק בלבד) או קטן יחסית (נזק עד הרג. תלוי...). כל מגדלי שמירה הועברו לפיקוד חרום.

וזהו. מחכים להתפתחות. הלכתי לישון עכשיו, אני סחוט. שיהודה ינהל את כל השאר.  שלחתי לו הודעה למכשיר ביפר-פלאפון.

הטלתי את האיסוף על יהודה.

אבא שוב העיר אותי לישיבת הממשלה.

הפעם היה דיון איך להעלות את מספר התושבים.

הוצעה ההצעה להעביר דרך הכפר הערבי ומשם למסוע. אבל אם אחד מהם יהיה סוכן שב"כ, הוא יאסור גם את חבר של הרב איתי, יגרור השתלטות של צה"ל על הכפר (זה לא רע כ"כ...) ואיסור העברת סחורות מעבר לקצבה אליו וממנו.

ומבחינתנו – זה חורבן. לכן, כך סיכמנו בסוף – שפשוט נשאי הכל 'בתוך המשפחה' – ה 250 שפה.

יהודה הציע לעשות פריצת מחסומים של המשטרה –אבל רק 'מיוחסים' ידעו על העניין של ההברחות, על כמויות הנשק, הגנה ועוד.

הועלה גם הנתון של % המגנים – מ 250 אתה צריך 75. מ 300 – אתה צריך שמונים. מ 1,000 – אתה צריך 150, שזה חסכון אדיר. ככל שאתה יותר גדול – ככה אתה יכול לתת פחות % לצבא.

וזו היתה הבעיה העיקרית.

הרב איתי אמר שהרבה – זה לא תמיד טוב. עמ"י קטן, והכל גדול. כדור הארץ קטן, ומערכת החלל גדולה, אבל הכל בשביל הכדור הקטן שלנו.

ההצבעה הסתיימה ללא תוצאות, בינתיים.