השיבה לצפון. י"א

יום ראשון בבוקר. תפילת שחרית בוותיקין. הלילה היה עמוס מאוד, חיסול שיירת אוטובוסים, דחפור מפוצץ, מניעת מכולה, ומטח יריות במקום המשטרה לעבר הכפר הערבי. לילה ארוך. כרגיל, לא ישנתי הרבה.

עפ"י ההערכות שלי, היו בדרך לפה יותר מעוד 1,000 שוטרים, ביניהם מג"ב ויס"מ.

כ4,000 אנשי  משטרה, זה היה שיא של המשטרה. במרכז הארץ דווחו מאתרי החדשות מקרי אונס, רצח ופשיעה – ולמשטרה לא היה איך להתמודד. ידעתי שיאשמו אותנו, אבל בפועל הם אשמים. עפ"י חוק אין להם סמכות פה.

המשטרה ניסתה לקרב דחפורים. בהתחלה שמרנו על מרחק של עשרה מטרים, אח"כ זה היה בן שמונה לשמונה עשר. היו קרבות קשים –כי לנו היה מוסר ולהם לא. אנחנו ירינו לגלגלים, הם ירו לראש. אותי בכלל הם רצו לחסל, ולא יצאתי מעבר לחדר שלי ולבניין 4. הם ידעו שאם יחסלו אותי, הכל יחוסל. אני לא חשבתי ככה. להיפך – אם יחסלו אותי, יהיה פחות טוב להם, ילחמו וירו ראש בראש. בינתיים, יחסית לכך שניסו לחסל אותי פעמיים – אנחנו נוהגים באיפוק, לפחות לענ"ד

המשטרה הביאה תגבור, ואנחנו עבדנו מסביב לשעון בכדי להבריח אוכל. חשמל – פשוט וקל – הוצאנו מהשמש. את המים מלחות האוויר (יש מספיק שטח, פה לא תל אביב) וככה היה לנו את שני הדברים האלה. את הביוב הזרמנו לערבים, בהתחלה, ולאחר מכן למערכת שהשאירה מדינת ישראל מתנה לרוצחים. שיפצנו והביוב זרם. אף אחד אפילו לא שם לב, זה לא הרבה, כי היה נוהל חסכון במים תמיד.

המשטרה קרבה שני דחפורים ושני מנופים עם מכולות. החברה שלנו לא נשארו חייבים, וירו על המכולות. התוצאה: אי כשירות לשימוש. המנוף גם הוא קיבל על הבוכנה והלך שוב לכל הרוחות, אבל כאשר המשטרה הביאה מתחת למגדל דחפור וניסתה להפיל את הגדר, למעלה ירו לעבר רגלי הנהג. המשטרה ניצלה את העניין וצלפים ירו לעברנו על מנת להרוג אש חיה.

החלטתי לעלות, ולדבר. בקול גדול ולומר – אנחנו לא מפחדים. לא בתי סוהר, לא משטרות. לא שאתם פי 8 ויותר מאיתנו, אבל אנחנו לא אלה שנכנע. אתם אלו שייכנעו. ההיסטוריה מוכיחה אחרת ממה שחשבתם.

זה היה עלול לעלות לי בחיי. סידרתי לעצמי מהצדדים שקי חול כתפאורה, ועליתי למעלה. שני צרורות מהצרים [=השוטרים] נורו עלי.

אתם עכשיו נסיתם לחסל אותי בפעם השלישית עוד צרור. הוא פגע בשק חול הקדמי. רביעית, סליחה.

מה אני עשיתי לכם?

אני לא מגדל פה שום צמחים אסורים

אני לא מפר שום חוק שהוא עולה על בר דעת.

אני עובר על חוק אחד ויחיד, שלא כתוב בשום מקום בחוק של מדינת ה'יהודים' – אני יהודי אמיתי שלא מפחד מכם.

לא אלות, לא יריות, לא יס"מ, לא שוטרים, לא מג"ב, לא טנקים ולא מטוסים ומסוקים יפחידו אותנו. ועכשיו, לאחר שירתם עלי – אין לי שום בעיה מוסרית ערכית לירות בכם – הקם להורגך השכם להורגו.

כל שוטר, שלא מעוניין להסתכן בנפשו, שבטעות נפגע בקבוצת השוטרים הרעה שיורה עלינו, ומקבלת את החלטות הגויים והשרים בעלי הכבוד והממון – שזה כל מה שמעניין אותם בחייהם, שילך עכשיו.

השמדנו כמה דחפורים ומכולות. כל בעל מכולה, שייקח מכולתו מפה. היא עלולה להיפגע בידנו או בידי צרינו-צוררנו. אנחנו לא רוצים לפגוע, אבל גם לא רוצים להיפגע.

עד הצרורות האלה, שתקנו. עכשיו, הזמן להגיב.

עוד צרור אחד. רציתי אצתי לתוך ביתי בטרם יוחרב, ונכנסתי למקלט לנהל משם את המלחמה. ירינו ללא הפסקה, ולא היו 10 שניות בלא פיצוץ, או מקרה חבלה קטן באחד הכלים המשטרתיים. לרוב זה היה תקלות קלות – פנצ'ר וזכוכית שבורה. במקרים בהם ירו עלינו אש – זה היה גם תקלות במנוע, עד שריפת הכלי.

המשטרה המשיכה ליישר קרקע כדי להגדיל את מקום מושבה, להלחם בנו יותר טוב. אין אויבים ואין פושעים – רק אנחנו.

אלה שוטריך, או ליתר דיוק מפקדי שוטריך – ישראל.

פה זה לא נגמר. נתתי הוראה לחדש את הגדר בכל המקומות, ולעבות אותה.

מיום ליום התעבה צינור ההברחות, וגדל מסוף המטענים בכפר הערבי הסמוך. מה שהיה פעם חנות קטנה לממכר מוצרי בסיס, הפך להיות מרכול, ואיתו גם גדלו ההברחות הרבות, עד כדי תכנון מסוע מפה לשם, כדי להעביר את המוצרים אלינו, ביניהם חומרי חבלה להמשך הלחימה.