השיבה לצפון. ט'

פרק ט'

ערב שבת קודש. כל התאורה הודלקה, לכבודה והדרה של שבת. בית הכנסת, שבשעות האחרונות שלפני שבת נגמרה בנייתו, עמד במלא תפארתו. כיבדו אותי בעליה, קרליבך. אלא מה?.

התקשורת לא הורשתה לצלם. מי שיצלם – אחת דינו – לא לקבל מאיתנו יותר חומר בלעדי.

העיתונאים מבינים את זה.

לכו נרננה, לה' – נריע לצור ישענו!, נקדמה פניו – בתודה! בזמירות נריע לו. כי אל גדול ה', ומלך גדול על כל א-לוהים.... שירו לה' שיר חדש, שירו לה' כל הארץ, שירו לה', ברכו שמו – בשרו מיום אל – יום ישועתו. ספרו בגויים כבודו – בכל העמים נפלאותיו. לחשוב על המשמעות של זה עם הניגון, עם העלי'ה. עם ההתקרבות. עם הכמעט נגיעה (שהרי זה לא גשמי) בה' יתברך. כזה רצון. כזה חשק!. שכל העולם ידע על הקב"ה – על מה שעשה.

כי גדול ה' ומלך גדול על כל א-לוהים...הוד והדר לפניו, עז ותפארת במקדשו...

אז ירננו כל עצי יער, מלפני ה', כי בא, כי בא לשפוט הארץ, ישפוט תבל בצדק ועמים במישרים.

לכה דודי לקראת כלה – עוד מעט גאולה! עוד מעט הסופי...

ואז –צרור יריות מפלח את בית הכנסת.

המשטרה הקימה במרחק מה מגדל שמירה, ומהם ירו ישר לראשי. היריות חלפו מעלי –שוב.

גם הפעם אסור לי להסתובב חופשי? בבית הכנסת שאבא שלי תרם?? מה קורה פה?. לא הפסקתי את התפילה. עוד צרור.

הרב איתי מתחיל לדרוש.

אני להתרכז כבר לא יכולתי. הלכתי הביתה -  כלומר – לבית השני שלי, חדר הפיקוד.

שם ראיתי את המצלמות סורקות. היה שם גם חזרה על מה שהיה, כל פעם על מסך אחר, אבל רק קטעים רועשים או תזוזתנים מאוד. היריות נראו בברור מגיעות ממגדל שמירה של המשטרה. החלטתי שבמוצ"ש, שוברים כלים, ומתחילה המלחמה.

אחים? מי שיורה  - אח?  לא.

נכנסתי שוב לביהכנ"ס. לחשתי לרב איתי את העניין, ולאח"כ שחזרו לי על מה שאמר -  הבנתי  איך באומנות מופלאה קישר בין הדברים שאמר בתחילה וכיוונם לאחד, לדבר אחר – לחזק את כולם לקראת המלחמה, שתבוא לאחר כמעט שבוע פה.

שחרית לשבת כבר לא התפללת בקומה העליונה, אלא במניין השומרים (היום שניים כאלה, התפללתי בראשון). החלפתי את אחד מחיילי, שרצה קצת לישון. רציתי לראות את העניין מקרוב, מקופסת פיל 4 – חדר פיקוד מלחמתי ראשי (שלי נחשב עורף).

הצבא קידם כוחות רבים, הוא ניצל את הפוגת השבת שלנו (סיורים מופחתים, וכל מיני נהלי שבת כדי כמה שפחות לחלל), כדי לירות עלינו צרור, ולא נוכל להגיב. מוצאי שבת, אנחנו מתכוונים להשיב מלחמה שערה, עם כמה שפחות לפגוע בשוטרים – כי הם לא אשמים תמיד.

מנחה לשבת, גם התפללתי במניין שומרים. לא היה אסון גדול, למרות שברוב עם הדרת מלך. שבוע הבא, נהיה מוכנים יותר לשבת ואוכל לשבת (לעמוד!) בבטחה מול ארון הקודש, ולהתפלל שוב, לקדוש ברוך הוא.

הכוחות להערכתי, נעו בין פי 4 כוחות לוחמים מולנו, לפי שמונה! היחסים לא היו הוגנים כלל. במהלך השבת, הובלו עשרות כלי משחית משטרתיים (מכת"ז, ושלל מכונות לפיזור הפגנות), וצבאיים (ד-9, ד-8, דחפורים להכשרת תעלות לכוחות הגרוש) ואזרחיים (מערבלי בטון – ליצוק מוצבים נגדנו, דחפורי הריסה מסוגים משוכללים יותר, שופלים, מכולות) ואפילו תותח חצצית. צה"ל גיבור על 230 נערים ו20 מבוגרים.

מיד מוצ"ש תפילת ערבית, להתרפק על השבת שעברה, ולקבל כוח אחרון בטרם היציאה לשבוע קרבות קשה, ואם ההתכוננות הזו – מי ישרוד בכלל.

>> מוצ"ש

המשטרה הרשתה לכתבים רק מקום אחד. אנחנו עשינו עבודה הפוכה: שיגרנו מהזווית שלנו, מאות תמונות וסרטי וידאו לכל העולם, להראות מה מתכננים נגדנו, ומה עושים למי שמפריע לשלטון החוק (הצדק דווקא לא. הוא נשאר למעלה כשאיפה אחרי הכסף, הכבוד, האוכל, הלבוש. איפשהו למטה... אני עדיין לא מצאתי אותו...) של מדינת 'היהודים'.

המשטרה לא אהבה את זה. דוד ניצן (או שמא זה היה העוזר שלו? הוא מעדיף להישמע אינטליגנט ולא לקלל) שלח לי SMS רבוי נאצות וקללות. החלטתי שאני לא אשתתף במשחקי הצומי שלו.

ואז, נורתה הירייה הראשונה. דחפור ממוגן עשה צעדים מהירים לגדר שמתחת לקופסת פיל 3. הוריתי לפוצץ, אם לא יפסיק להתקרב.

הוא לא הפסיק. הנהג בפנים היה בעל שכפ"ץ, כך שזה לא איים עליו. זרקתי את הפצצה הראשונה מהמגדל שלי, לצד הטרקטור והוריתי למגדל 2 לעשות זאת. בום אדיר נשמע. הגדר לא ניזוקה, המטענים היו מאחורה.

המצב התחמם, אני ירדתי תחת אש לחדר פיקוד תחתון, שם חיכו לי הרב איתי,  יעל, שירה, יהודה וכמובן- אבא.

כן, אני רואה שאיחרת, אמר לי הרב איתי בקריצה.

חיסלתי טנק בלי לפגוע בגדר. ככה צריך לעשות הלאה.

העברתי הוראה בקשר. רק כך. כולם צחקו.

[חייבים לסיים בדבר טוב!]