השיבה לצפון. פרק י'

אתרי האינטרנט גדשו מפה לפה. הידיעה שהשמדנו דחפור, עשתה בושות לצבא. הוא הטיל צו איסור פרסום. אנחנו התרנו אותו, ושלחנו לכל העולם תמונות של ההתפוצצות וגם של החייל חי. הצבא והמשטרה טענו שזייפנו, אבל העולם קנה את זה. העולם אוהב מלחמות בין יהודים, Ynet וnrg אוהבים מלחמות בין דתיים; מה רע כשהאויב שלך נלחם בעצמו?. אבל, אויב אויבי – אוהבי! ועל כן, מי שלא חיבב את מדינת ישראל – העדיף אותנו. גם חשבו שאנחנו גוף חלש (למרות שעכשיו, שיש בידנו הרבה חומרי חבלה אנחנו לא גוף כ"כ חלש...), ויוכלו להשמיד אותנו בקלות (מה שחשבו על מדינת 'ישראל' בתחילה. ישראל – כי שרית עם אלוקים; רבת איתו... ככה המדינה נראית...).

הכותרות זעקו: המתבצרים: פיצצנו דחפור של צה"ל. או: דחפור של צה"ל, הופצץ בידי המתבצרים. כתבות מכפישות ובלתי אמינות שוב התפרסמו בהד רב באתרי האינטרנט, ואלפי טוקבקיסטים הוציאו את האותיות ממקלדותיהם כדי לומר עלינו מילה או שתים.

באתר מסוים שלא אזכיר את שמו, התפרסם סקר, מי יותר גרוע. בני סלע או אני.

תוך שבוע אחד, נכתבו יותר מ200 מאמרים עלינו, התפתחויות ועוד. האסטרולוגים, התחילו לומר שיש לנו מזל, ואחרים טענו שאין. אותו כוכב אומר כל פעם אחרת (אמרנו שקשה לראות את צדק? אולי זה משפיע על החיזוי??).

כל פעם גם הופצו שמועות, כמו: המתבצרים רכשו שבטים ערביים להגן מפני המשטרה, ומחול השדים צריך להיגמר.

 ואנחנו לא נדע מה נעשה כי אליך עיננו. התפללנו שהמשטרה תניח אותנו לנפשנו, להקים מה שאנחנו רוצים. זה כבר לא שטח של מדינת ישראל הריבונית (חוק ביצוע הגרוש, שם, שם).

אבל, בממשלה לא חשבו כמונו. הם חשבו שאנחנו מסכנים את ריבונות מדינת ישראל, וכל מיני שטויות והבלים. ועל כל זה חיללו שבת קרוב לארבעת אלפים אנשים.

המשטרה לא הייתה חכמה להזמין בטון שמתייבש מהר. ואז, ירינו וזה נפל. זה היה נחמד לראות את מה שהמשטרה הזמינה נשפך על הרצפה, ועוד מעט יהיה כמו אבן שאין לה הופכים.

תוך כמה דקות, פוצצו רוב הגלגלים באזור. הזחלנים מצאו עצמם תחת מטר יריות כבד למנוע, וניסיונות לסתימת אגזוז. המשטרה הבינה, שיהיה קצת קשה עלינו.

250 איש שמשגעים מדינה שלמה.

המשטרה ללילה זה חליטה להתקפל, אבל אני נשארתי ערני, עוקב אחר מספר עצמים גדולים בלתי מזוהים באפילה –שיירת של עשרה אוטובוסים מלאים בשוטרים. האוטובוסים חשוכים לחלוטין, ונוסעים במהירות צב. הודעתי בקשר להשמיד להם את הגלגלים.

וכך היה.

אבל לא הכל פשוט כ"כ. דוד ניצן, כמונו – יש לו גם יועצים ואסטרטגים. בטוח יותר ממני. על זה לא חשבתי: מתקפה אווירית עלינו. זה קצר הרתעה, ניתן להנחית יס"מ ממסוק צבאי, הוא מיועד לזה.

הבעיה היא אחרת.  הפלת מסוק = הרוגים כמעט בטוח. אין מצנחים לכולם תמיד (ראינו במלחמת לבנון...) ולהרוג – אנחנו לא רוצים. לא פצענו עד עכשיו (פרט לפולשים. על זה כבר כתבתי...).

ולצורך כך, עכשיו – למרות שכבר מאוחר, שלחתי לביפר של 'הממשלה' והצוות המדעי, לעבוד על טיל שיפגע במסוק, אבל יאפשר לו לנחות בלא לפגוע בנו. בינתיים, הוריתי לשים טילים דמוי נ"מ, כדי להפחיד את הצבא והמשטרה.  אבל כמו שלי יש רעיונות, גם להם יש.

הלכתי לישון. השעה לא הייתה מלבבת, אבל עשינו חימום קטן על מה שיהיה.הבנתי שזה לא הסוף, זה אפילו לא ההתחלה.

הסתכלתי על המסך. תנועה חשודה.

משאית עם מכולה ובתוכה קורעי אפים, חנקים ושלל 'חיות הקודש' של המשטרה.  יס"מ.

צעקתי למערכת ההגברה: אם לא תסתלקו, נהפוך אתכם לסלק. הם לא הסתלקו. צבע אדום ומרדים נזרק על פניהם. הפעם מנענו את זה, אבל לא בטוח שזה יעבוד הלאה. חומרים כימיים זה די מסוכן, ויש אפשרות לכתב אישום על יצור נשק שלא כדין (אם כי נעבור עליו ממילא אחרי פרשת הדחפור)

המשטרה התלבטה אם לפרסם או לא את העניין. אנחנו גם ככה יותר משבוע פה וזה בושה רצינית. ולכן – פשוט אמרה לא. ואם המשטרה אומרת לא, אנחנו כן. וככה התגלגלו התמונות, ואיתם המשך ההכפשות, אבל עכשיו כבר לא היה ממש אכפת לי, הכפישו אותי מספיק. עכשיו מפרסמים הכל.

ההחלטות השרירותיות שלי לא תמיד עשו טוב לכולם. מעתה צו איסור פרסום  (בעצם – אין אצלנו כזה דבר. חוץ מלשון הרע) או ליתר דיוק צו פרסום - יצטרך לעבור את כולם.

לא עניין אותי, כי תמיד כולם כמעט הלכו אחר, והיתי מעין מנהיג כזה. לא בהכרח אהבתי את זה, אבל זה נתן לי נופך אחר להרבה עניינים. שליח ציבור, למשל.

 (ושוב – סיימתי בטוב. אני משתדל לפחות!)