השיבה לצפון- ג'

ב"ה

פרק ג'

שלום לך!

אני דוד ניצן. רק שתדע זה שאתה תקבל ממני. אל תשכח את זה. בינתיים אנחנו עושים משא ומתן. איפה אתה רוצה להיפגש?

לא יודע למה, היה ברור לי שאני לא עושה איתו משא ומתן. אני כבר הרי יודע מי הוא, ומאיפה הוא מגיע. החלטתי לכנס שוב הערב את ה 'ממשלה' שלנו, ולהתדיין בעניין.

שוב נפתח דיון.

אני אמרתי שאני לא רוצה משא ומתן. אין להם גבולות, הם צרים עלינו 'רציני' עכשיו.

אבא אמר שהוא לא מאמין. את החקירה על אמא סגרו, במקום להלחם בתופעה.

יעל אמרה שאת דוד ניצן צריך סה"כ להעמיד על מקומו.

יהודה, אמר שניתן להרדים אותו ולהפטר ממנו בדרך 'טבעית' ע"י הורדתו מדרגתו.

שירה, הפנאטית בינינו אמרה שיש לו דין רודף.

הרב איתי לא הביע דעה, אבל הוא אמר שמה ששירה אמרה לא הוכח, ומה שיהודה מציע עלול להסתיים בכישלון.

הוחלט לא להיכנס למשא ומתן.

בישיבות, הדבר הכי מרכזי בצחוקים היה האיזון. אתה לא ראלי, הייתה טענה נפוצה. כנ"ל אתם יודעים, ההחלטה פה מאוד מאוזנת, ושטויות כאלה.

אצלנו לא הייתה משטרה. היה הערות זה לזה, בניין עצמי. מעולם איש לא גנב, והחיים הפנימיים התנהלו על מי מנוחות, כל אחד בתחומו. לכן גם לא ראינו לנכון למנות שר פנים.

במשך הזמן, אבי עסק יותר בתכנון ההברחות והתחכום, ואני בניהול הכללי יחד עם יעל שירה ויהודה.

השלטון שלנו היה דיקטטורי, אבל זה לא הפריע לאף אחד –כי הקשבנו לכולם.

כשהתחיל המצור – האנשים התחילו להילחץ. הסברנו שאנחנו לא פותחים במשא ומתן כי אנחנו לא סומכים על המדינה שהפקירה. כולם הסכימו.

המצור הקשה עלינו להבריח בדרך הקלה כמו שעשינו בהתחלה, אבל הושלם לו המעבר לכפר הערבי הסמוך, ומשם הברחנו בחסות ביה"ס שהלך ונבנה שם. בינתיים היו לו קרוונים שלא הצלחנו להבריח אלינו, ועוד. אבא לחץ שלא יסיימו לבנות כדי להבריח עוד.

אבל עכשיו קצב הבנייה הואט, אין אפשרות להבריח.

משאיות האוכל המשיכו לפרוק כפי שסוכם אוכל. אח של הרב איתי דאג לארוז, לשלוח לכפר ומשם אלינו. ככה זרמו אלינו מצרכים חשובים.

הבנות עבדו על חומר להרדים שוטרים, ובמעבדה החדשה (קומה מתחת לרגילה) התחילו לעבוד על חומרי נפץ קטנים שניתן להשתיל בכל מיני מיקומים ולהשבית כלי. הנזק שדבר קטן כזה יכול לעשות הוא גדול, כי העלויות חילוץ גבוהות.

חשבנו על פיתוחים חדשים, מיקוש אזורים מפני מני משחית (תוכנית שמעוקבת עקב המצור) בעזרת מכונה.

הצבנו מכונות ירייה אוטומטיות עם מצלמות על הגדר, כדי לשלוט בהם מלמטה, תא פיקוד תחתון. לשם הורשו להיכנס רק חברי יממשלה'.

אני אהבתי את האזור. שנאתי את גדרות הבטון, אבל לא הייתה לי בררה. התחלנו למלא שקי חול ולהתכונן להתבצרות.

*****

למחר בבוקר הכל התבהר יותר. האוויר הצח חזר לראות, ויצאתי לסיבוב הראשון עם הזריחה, על הג'יפ, מסתובב שוב סביב הגבעה. הפעם יש איתי את שומרי הבוקר, שעוד כשעה ילכו להתפלל ולעבוד. אותם, אני משאיר בעמדות ולוקח את האחרים להתפלל ולישון.

שמעתי מהם את סקירת הלילה, כמה כוחות משטרה קודמו ואיזה רעיונות יעזרו להם. וככה עלה בידנו הפנצ'רן.

זה מתכת מחודדת שנורת לעבר גלגל, וקורעת אותו. יש לו מכונת ירייה בהתאמה למהירות של המשאית. יש גם הגנה על בני אדם : רק גוף שגודלו 2*2 מטר ומעלה עובד אוטומטית עליו.

כינסתי את צוות הפיתוח. את החריטה זו לא הייתה בעיה, גוף מתכת מחודד, שנורה למרחק. המנגנון הינו מנגנון רובה רגיל, ומה שנשאר הוא זיהוי עצמים – מגלה כיוון מרחק שמחשב מהירות. גם זה היה לצוות החכם, ותוך יומיים הפנצ'רן יהיה מוכן.

לאחר מכן היה לנו שיפור יותר מסובך, לגבי כלים זחליים. פה הוא דרש כיונון מבני אדם. מדובר בירייה רגילה שמותאמת לחדור את פח הכלי ההורס, ולהשמיד את החיבור בין הצלעות בזרוע שלו.

כל אלה נשלחו לפיתוח לבקשת השומרים. אלו כלים בלתי מזיקים לבני אדם, כפי שהחלטנו אתמול בישיבה הראשונה של הערב.

כך, נעקב ונדחה יותר את גרושנו [שוב] מפה.

וכל זה לא הספיק. הינו הרבה אנשים ומזון זה דבר שאוזל. אבא הורה להגדיל את הברחות המזון, קרי – להגדיל את ביה"ס הערבי.