בעזרתו יתברך.
לאחר הפסקה החל כ"ד אי'יר שנה שעברה, ארבעה ימים לפני 'יום ירושלים' (וכאן אמליץ לראות את הסרט 'התנערי' של מנורה חזני, העוסק גם ביום ירושלים. מעני'ין שזה דווקא עכשיו שירושלים ח"ו תהי'ה ללא נגישות ליהודים), החלטתי לחזור לכתוב את הסיפור הזה, שב"ה לאט-לאט מתקרב להיות אמיתי- התיישבות יהודית בחומש, שאינה תלוי'ה בלחצים (בין)-לאומיים כל שהם.
בעבר פרק פורסם אחת ליום, לא יודע איך זה ילך עתה.
תזכורת וקיצור:
קבוצה של אנשים (כ-250, מתוכם 220 בני נוער) עולה לצפון השומרון עם עשר משאיות, במטרה להקים התישבות יהודית בכל מצב;
בין-לילה, הם מקימים גדרות, בתים, ותשתית בסיסית למגורים, עם עזרה ממכר שעובד בריגול בכפר הערבי הסמוך, דרך מנהרה תת-קרקעית הם מעבירים מזון, מלט וציוד להמשך הבני'ה וההתישבות בהר.
בשביל לתרץ את הכמויות של המלט, המזון והציוד שהגיע לכפר, הם הקימו מרכול ענק, כאשר שם לא באמת ניתן לאמוד מה מגיע למכירה לערבי'י האזור, ומה מגיע אלינו. כמו"כ, נבנה ביה"ס ערבי על חשבון קרן צדקה של משפחות של בועז, מה שאפשר להעביר מלט וחומרי בני'ה.
כשבבוקר מגיע ג'יפ צבאי, זה מאוחר מדי. היציקות כבר התחילו להתייבש, ותוך כמה שעות יצטרכו כבר אישור בימ"ש בשביל להרוס.
מקורות התקציב הם מליונים השוכבים בבנקים בשוצרי'ה, בדומה לחשבונות של אנשי השלום, שככה מעבירים כספים לטרור הערבי. ישנה גם פרנסה מטכנולוגיות מלחמה, המשווקות בעולם תחת חברות-קש.
הסיפור נכתב ממבטו של בעז, צעיר בן 16, שהוא שר הבטחון ובמידה מסוימת גם ראש הממשלה, ואחראי על הלחומה. הקשר שלו עם השטח הוא בעיקר בסיורים לאורך הגדר שהוא עושה.
ב'ממשלה', שהינה דיקטטורה, אך דמוקרטי'ה למעשה - ישנם שישה חברים, אבא של בועז, הרב איתי – שאחראי על כל הפעילות התורנית, בועז – על הביטחון, יעל – אחראית על כל מה שקשור לבנות- אוכל וכו', שירה – מבינה בכימיה. ויהודה – חשב כלכלי, אחראי על הבנקים בשוויצריה וגאון לא קטן גם באדריכלות (בעיקר ממבט פיזקלי) ואלקטרוניקה.
המדינה מתמודדת עם המון קשי'ים, בתחומי הבטחון, חברה, תקציב- והיחס לשלטון החולש על רוב השטח שבין הירדן לים התיכון, המתנקל להם בכל עת. גם נגדו ובעדו ישנם פתרונות שונים, שמה שעומד מאחוריהים הוא: פגע ברכוש בלי לפגוע באדם.
כמו"כ ישנה מלחמת תודעה בינם ובין עמדת המדינה והשמאל הקיצוני בארץ. אחת מהדרכים היא סדרת טלויזיה, וכן הפעלת לחץ על עיתונאים - עיתונאי יותר הגון יקבל סקופּ יותר טוב וכו'.
המדינה מצידה הוציאה צווי איסור פרסום, אך אתרים רבים, בעיקר קטנים, נאותו לפרסם ועטו על הידיעות.
ממולם, ניצב מפכ"ל 'משטרת ישראל', דוד ניצן. דוד ניצן מכיר את הרב איתי, והתחרות בינו ובינם הינה תמידית, כאשר דוד ניצן לוקח אותה באופן אישי עקב סיפור קודם שהי'ה בין השני'ים.
לפעמים ההתנכלויות מגיעות לכמעט רצח.
באמצע תפילת השבת, מפלחות יריות את ביכנ"ס, במטרה לפגוע בבעז באמצע קבלת שבת. בעז נאלץ לרדת למחתרת לגמרי, ולא לעלות מעל פני הקרקע מחשש לחיו.
המשטרה גם ארגנה מחנות צבאיים ענקיים שנועודו לגרש את העולים להר, ללא הועיל. יחידת קומנדו 'גנבה' משאיות שעסקו ביישור שטח והכנת גדרות למשטרה, ואפשרה סיפוח זוחל והגדלה מהירה יותר של הגדר, ואיתה החקלאות והתעשי'ה של המדינה החדשה. את הקמת הגדרות חיפו מכונות ירי מיוחדות, שיורות באופן לא קבוע, מה שמונע להתקרב. ככה בכל יום גדל השטח בכ-200 מ"ר.
המשטרה, סבלה מהתקפות הטרור. לעומת זאת עם העולים, ארגוני הטרור כמעט ולא התעסקו - הם פשוט לא ניסו מחשש לתגובה מכרעת מדי בעתיד הקרוב או הרחוק, בהתאם להתחזקות העולים.
באחד הסיורים של בעז מה קורה, מחכה לו הפתעה- התחילו לתכנן לו מסוק, שבעתיד תהי'ה אפשרות של שליטה אווירית על האזור, בנוסף לשליטה בשטח שכבר קיימת.
בהמשך, מצטרף לצוות חגי, בן של הרב איתי ואח של יעל. שקדן לא קטן.
המשטרה כמובן לא יושבת בשקט, ומנסה לעשות גרושים בשבת. כשנודע הדבר, כמה חכי"ם שלחו שאילתא לממשלה, והנ"ל נאלצה להתקפל.
בעקבות החשש מחדירות, מחליטים להניח טילים מעל כל שלושים מטר גדר, כאשר כמה 'טילונים' הורסים דחפור, מבלי לפגוע בנהג.
עקב היות הצבא והמשטרה באזור, והעיסוק בעניני אבטחה, הבני'ה היתה רחוקה מהיעד הרצוי. אז מה עושים? פשוט ביותר - בונים לערבים ע"ח האיחוד הארופאי וכובשים אח"כ.
ככה, קודמו תוכניות להקמת שכונה ערבית מתקדמת, בנינים ראוי'ים עם תשתית טובה גם לנו. תוך שבועי'ים (!) אושרו כל התוכניות, והוחל בבני'ה של השכונה. ככה נוכל בעתיד הקרוב לאכלס עוד אנשים, שיעסקו בשלל תחומים ויגדילו את התוצר המקומי שלנו.
מובן שלא י'הי'ו להם זכויות שוות, עקב החחש מפני החדרת סוכנים.
עוד רעיון הזוי הי'ה להביא טילים מאיראן, לערבים כביכול. בפועל, מערכת אחת הגיעה לערבים ואחת לנו.
כעבור כמה זמן, המשטרה הבינה שהיא צריכה להערך מולנו מחדש, והסירה את המצור. ככה יבאנו עשרות משאיות של מוצרים לתעשי'ה שלנו, ביודעין שזו הזדמנות נדירה.
הזמנו חומרי גלם מכל הסוגים, מכונות, מחרטות, מלגזות וציוד רב מכל מיני סוגים.
המשטרה, למרות שהיא התארגנה מחדש, רצתה להראות שהיא עושה משהו ושלחה עשרה ג'יפים שיסתובבו לידנו. הפתרון הפשוט הי'ה להרים אותם פנימה על יושביהם. את החיילים הוצאנו החוצה, ואת הג'יפים חקרנו, והשארנו לעצמנו אחד שנחזיר אחר-כך.
כעבור כמה זמן, לבקשתנו החבר של הרב איתי השיג לנו מטולי RPG.
לאחר חודש רגיעה, המפכ"ל הגיע לחתום הסכם רגיעה חוזר, עד להתארגנותם. הי'ה לנו עם כמה סעיפים בעיות, בינהם מי ישפוט במקרה הפרת ההסכם.
הם כמובן אמרו - בימ"ש רגיל. ערכאות הגוי'ים.
וגם - מי שנאמן עליהם, משמע שאנחנו לא יכולים לסמוך עליו.
אנחנו לא הסכמנו, וככה ההסכם הלך לו.
בתגובה, חיל האוויר והצנחנים (שזה שימוש מבצעי ראשון מזה עשרים ומשהו שנים), הביאו להק של שלושה מטוסים, ביום ערפלי. השלושה, אחד צילום, אחד צנחנים ואחד עם נשק. אנחנו יירטנו אותם דרך הטילים שבכפר הערבי, כדי שלא יאשימו אותנו. המטוסים הסתלקו מהאזור בגלל הטילים שלנו.
המדינה הכחישה שהיא עשתה משהו כזה.
אצלנו - כל מי שנחת אצלנו זה הי'ה סה"כ חי'יל. ברגע הראשון איימתי בנשק, עד שראיתי את הציציות. התלבטתי אם לקבלו או לא, והשארתי את זה בסימן שאלה. ומה אם הוא סוכן?
לאחר ההתקפה הזו, הי'ה ברור מה עושים -
מכריזים על ישות-שלטונית שונה. אין ברירה.
בנוסף, הכנו תוכניות לבניית אלף יח"ד וכ 1,300 מקומות תעסוקה, מתוך כוונה לממן את עלותם ממכירת הדירות, ואישרנו אותם. יהודה הלך לבדוק מאיפה אפשר לגרד עוד כסף. בשביל זה הוא שם.
לאחר ההכרזה, במהלכה נשאתי נאום (
פרק ל"א ), יצאתי לסיור וחטפתי פגיעה. אושפזתי.
בביה"ח הגיעו שני חבר'ה, שמיפו הכל, ושדרגו את המיפוי העלוב שהי'ה לנו, כולל את הבסיס של צה"ל. החי'יל שצנח, לימד את החבר'ה לאחוז בנשקים, ושלל מיומניות שהוא למד בצה"ל.
הם, בהתרעה קצרה ביותר גייסו 2,200 שוטרים, ע"מ להתקיף אותנו.
ירדתי לחדר הבקרה.
הראדר צפצף לו. מטוסי ח"א מתקרבים אלינו.
חמישה במספר. הם נחתו בכביש הראשי החדש שבנינו, כי זה הי'ה הדבר הכי ישר והכי פחות מסוכן לנחות עליו. וככה הי'ו בידנו 5 טייסים.
ואז הזניקו עוד 21, ככה עפ"י הראדר, וכולם לכיוננו. מחומשים.
הערבים בסביבה קלטו אחרת, וקידמו כוחות.
נהיתה 'התחממות' אזורית. כמעט מלחמה.
למרבה הנס, עקב סחיפה במהלך הזמן, הסורים עלו על שדה מוקשים בגבול היכנשהו, ונתקעו שם. בניסים עצומים, לא נגרמו נזקים. וככה המדינה התקפלה שוב, בלית ברירה מה לעשות.
נמנעה 'התחממות' אזורית, בגלל ההסבר שזה נגדנו. הערבים נרגעו.
המדינה גם הסירה את הכוחות שצרו עלינו, מתוך הבנה שבשביל להתקיף אותנו צריך הרבה-הרבה יותר ממה שהביאו, בעיקר בצד הטכנולוגי.
התירו גם מעבר סחורות מסוגים שונים, אבל לא חומרים כימיים. אז השגנו את החומרים הכימיים דרך המנהרה.
המטוסים המריאו והוחזרו, לא לפני הנדסה לאחור שתעזור לנו בעתיד.
אפילו התע"ש הגיעו אלינו לראות איזו טכנולוגיות ניתן לקנות מאיתנו. טוב, נו - אחרי שאנחנו יודעים איך הם בונים, אנחנו יכולים להתאים לזה.
תודה לכל מי שטרח ועזר לי לתקן את הסיפור עד כה בתגובתיו.
עכשיו אני שם לב להמוון דברים שהי'ו קצת אח"כ, ועוד י'הי'ו. תודה רבה מאוד.
מה שיש פה הוא קיצור נמרץ. לכלל הפרקים:
פרק א' | פרק ב' | פרק ג' | פרק ד' | פרק ה' | פרק ו' | פרק ז' | פרק ח' | פרק ט' | פרק י' | פרק י"א | פרק י"ב | פרק י"ג | פרק י"ד | פרק ט"ו | פרק ט"ז | פרק י"ז | פרק י"ח | פרק י"ט | פרק כ' | פרק כ"א | פרק כ"ב | פרק כ"ג | פרק כ"ד | פרק כ"ה | פרק כ"ו | פרק כ"ז | פרק כ"ח | פרק כ"ט | פרק ל' | פרק ל"א | פרק ל"ב | פרק ל"ג | פרק ל"ד |
תגובות
איך עושים יותר חשוב ממה עושים. מי שחפץ להחכים ידרים.
אין לי זמן ,בשירים אני מגיבה, אם ראיתי שיר
וגם ציורים כמה שאני מבינה ?
אך מגיבה כפי הבנתי,המשך ערב נעים
אם תכתוב קצת יותר עם רגש זה ישמע יותר סיפורי (העלילה מעניינת ממש!)
חוץ מזה-הסיפור יפה,זאת הערה היחידה שיש לי.....