דבר תורה עמוד 2

בחסדו יתברך תמיד
ליל בדיקת חמץ.
אבא יתברך עובר, עם נר ונוצה, מחפש, בודק. אנחנו חרדים, מחכים. אחרי שבועיים של נקיון החמץ, של חיפוש יסודי ומדוקדק בכל פינה אפשרית בנו- חיפוש אחר חמץ שנתקע בסדקים או התחפש למשהו אחר, חיפוש גאווה מיותרת, עצבות, רגש לא נקי.. אחרי שזרקנו לפח את כל המיותר, השקרי, הלא טהור, המזוייף, המקולקל- אנחנו עומדים לפני ריבוינו של עולם, בזמן שהוא עורך בנו חיפוש. מחכים לראות האם

בס"ד לק"י

בגמרא במסכת פסחים (דף קט"ז, עמ' א'), ישנה מחלוקת למה התכוונה המשנה בכותבה: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". מהי הגנות?
החולקים בדבר הם רב ושמואל. רב אמר- "מתחילה היו עובדי עבודת גילולים אבותינו", ושמואל אמר- "עבדים היינו".
על פניו, נראה, כי הם פשוט חולקים ב- מהי בגנות אליה התכוונה המשנה. אך אם נתבונן פנימה יותר, נגלה שיש כאן עומק גדול מאוד (כבכל דברי חז"ל).
בדברי רב, למי הגנות?

‏
לעילוי נשמת אחותי האהובה
עפרה מלכה בת ר' חיים ז"ל מאת: חגי אקרמן

"אהיה שלחני אליכם"

בפרשת שמות מתואר המפגש בין משה, שהיה רועה את צאן יתרו לבין הקב"ה. באותו מפגש שהתרחש בהר סיני, כאשר ברקע בוער הסנה שאיננו אוכל. מתגלה הקב"ה למשה במילים:
"אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב" . (שמות ג, ו)
ולמרות שהקב"ה הציג את עצמו באופן ברור

בס"ד לק"י
שמעון הצדיק, מאחרוני אנשי כנסת הגדולה (בערך אמצע תקופת בית שני), אומר בפתיחת מסכת המוסר וההנהגה היהודית, מסכת אבות, ש: "על שלושה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". אם נשווה בקצרה את דברי שמעון הצדיק לדברי רבן שמעון בן גמליאל הסמוכים והדומים לו (משנה י"ח), נבין ששמעון הצדיק מדבר על עמידת העולם מבחינה רוחנית-מוסרית, ואילו רבן שמעון בן גמליאל מכוון את דבריו לקיום העולם

*זה דבר תורה שכתבתי לכבוד בת המצווה של אחותי תהילה:

כתוב [בספר משלי] "חכמת נשים בנתה ביתה" וגם "ואיוולת בידיה תהרסנה"
איך יכול להיות שאישה מסוגלת גם לבנות את ביתה, וגם להֹרסו? איזה מבין המשפטים נכונים?
כתוב בספר בראשית "ויבן ה' אלקים את הצלע"-"ויבן" מלשון בינה. מלמד שנתן הקב"ה בינה יתרה לאישה.
מה היא בעצם בינה? בינה היא מלשון התבוננות, יכולת לראות "בין לבין", בין הנגלה ובין הנסתר,

בס"ד לק"י

התוכן של הפרשה הקודמת, פרשת ויחי, מורכב מסיפור מותו של יעקב, ועוד מספר סיפורי משנה, וחותמת במותו של יוסף.
על אף מוטיב המוות הבולט בה, נקראת פרשה זו, למרבה האבסורד, "ויחי".
פרשתנו, פרשת שמות, עוסקת בשמות הדור הקודם שהלך, ומיד עוברת להמשך.
החיבור בין הפרשיות, מלמד אותנו, שכשיעקב נפטר, כשיוסף נפטר, כשכל הדור הקודם נפטר, לא קוראים לזה "וימת", אלא "ויחי". אל תסתכל על המוות

בתחילת פרשת ניצבים (דברים, כ"ט, פס' ט'-י"ד) כתוב על כך שה' כורת ברית עם עמ"י.
ברצוני לעמוד על מספר נקודות ביחס למהות המושג ברית.
ננסה לברר, בס"ד, מהי בכלל ברית? מה קורה שם? מהו התוקף של הברית? וכו' וכו'.

בתחילה נברר את עוצמתה של הברית, זאת דרך בחינת השפה שמסביב למילה זו. את המילה ברית מתרגם האונקלוס "קְיָמָא". אי-אפשר להתעלם מהדמיון הבולט שבין מילה זו למילה העברית קָיָם. מה שמראה

בחסדי אבא'לה שלי!!
זה דבר תורה שכתבתי לדודים שלי, שנוסעים לדרום אפריקה ל-3 שנים לשליחות לקירוב יהודים.
לא תעמוד על דם רעך:
בתורה כתוב "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא י", ט"ז). התלמוד במסכת סנהדרין (ע"ג, א') מפרט מצבים שונים שבהם יש לפעול לפי כלל זה:
מִנַּיִן לְרוֹאֶה אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁהוּא טוֹבֵעַ בְּנָהָר, אוֹ חַיָּה גּוֹרַרְתּוֹ, אוֹ לִסְטִין בָּאִין עָלָיו, שֶׁהוּא חַיָּב לְהַצִּילוֹ? תַּלְמוּד

ב"ה
בלנ"ד, אשתדל לכתוב את מה שעד עכשיו מסר"שתי, כאן, לתועלת הציבור.

אצטט גם מהתניא (אני ב"ה בהשפעה חיובית מזה - התחלתי לקרוא כל שבת, וזה מובן ברובד הפשוט שלו לרובנו).

הערכה לחינם.
או - הערכה מרובה מדי והנזק שבה - שיעור בתניא עפ"י הבנתי.
רבים רבים מאיתנו, הולכים בדרך ישרה, בערך. ברוך הוא וברוך שמו. כל אחד והנסיונות שלו, והצרות שלו.

יש מצווה להעריך את השני, ולדאוג

"והחונים לפני המקדש קדמה... משה ואהרן ובניו שמרים משמרת המקדש" (ג, לח).
זהו אחד הפסוקים שמהם מסיק הרמב"ם כי הכהנים והלויים הם שומרי המקדש שכן משה היה לוי ואהרן - כהן, ואותם מכנה התורה "שומרים משמרת המקדש".
הסיבה לכך שעבודת ה"שמירה" נעשית דווקא על ידי המובחרים שבעם - הכהנים והלויים - ולא על ידי הפשוטים שבעם, הישראלים, היא מפני ששמירת המקדש היא לכבודו של ה' שמירה של כבוד. כאשר השמירה היא בשביל

בס"ד לק"י ההגדה, כפי הנראה, נערכה. העורך, מן הסתם סידר אותה עפ"י סדר מסויים. ננסה קצת, בס"ד, לבחון את הסדר של המגיד.

המשנה במסכת פסחים (פרק י') אומרת: "מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו ואם אין דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה... ולפי דעתו של בן אביו מלמדו מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה".
בגמ' יש מחלוקת בין רב לשמואל מהי הגנות, ולהלכה אנו נוהגים כדעת

בס"ד לק"י
מניעות

יש מניעות ויש מניעות.
יש מניעות שבאות כדי שתתאמץ,
ויש מניעות שבאות כדי שתתפוצץ,
יש מניעות שבאות כדי שתתרוצץ,
ויש מניעות שבאות כדי שתרוצץ.

כל מניעה ועניינה הוא.
אבל ברצוני הפעם להתייחס למניעות בכלל, או ליתר דיוק לסיבה שבגללה המניעות באות.
יש סיבות ויש סיבות.
לפעמים זה כעונש, ולפעמים כעזרה,
ולפעמים זהו קרש שעוזר לקפיצה.

למה

בס"ד

משנכנס אדר מרבים בשמחה.

הגמ' בתענית והלכה פסוקה ברי"ף וברא"ש (השולחן ערוך פוסק אך ורק משנכנס אב ממעטים בשמחה) "משנכנס אדר מרבים בשמחה" וצריך עיון מה עניין שמחה באדר ומה היחוד של חודש אדר שדווקא אז יש הלכה להרבות בשמחה?
ההלכה הזו מכוונת להרביית שמחה, הגדלתה וריבוייה עד ההגעה לשיא החודש שהוא פורים ולכן כדי לענות על השאלה הראשונה צריך לענות קודם על שתי שאלות אחרות
מהי

שמחה אמיתית ונצחית לעומת שמחה מדמה וזמנית
מי לא זקוקה לעידוד? מי לא זקוקה לשמחה אמיתית? איזו עקרת בית אינה זקוקה למשב רוח משמח מדי פעם, אחר כל טרחתה ויגיעתה בעמל רב בגדול הילדים, בהנהלת צרכי הבית, עבודה החוזרת על עצמה ללא גיוון...יום הולך ויום בא. גלגל חוזר.
זאת עוד אם הכל כתיקונו. ומה יהיה אם, ח"ו, אחד מבני הבית חולה, או הפרנסה בדחק- הרי שזו תוספת המכבידה על נמטען הכבד בין כה. אם כן, צריך

בס"ד לק"י
בפרשת וארא מופיע פעמים רבות הביטוי הידוע שה' הכביד את לב פרעה.
ונשאלת השאלה, מה זה "הכביד" את לב פרעה? מה זה לב כבד?
היינו מבינים אילו ה' היה אותם את ליבו, או נותן לו לב אכזרי עשוי אבן נקייה, אך מה זה כובד לב?
כובד הלב, הוא מצב בו, לא רק הלב כבד, אלא כל מערכות הגוף יחד איתו. יותר מזה, לא רק הגוף, אלא אף הנשמה כבדה. כל ישותו של האדם אומרת כבדות.
מצב זה בו האדם מרגיש כבד,

עבדתם קשה. סחבתם ענפים ועצים כדי לבנות את הסוכה שלכם, טרחתם וקישטתם אותה, וכעת אתם בוודאי שואלים: איך היא רלוונטית לחיינו במאה ה-21?
"בסכת תשבו שבעת ימים...למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה'..." (ויקרא כג, מב-מג).
נכון, אנחנו בונים סוכה כדי לזכור איך עמ"י חי במדבר לאחר יציאת מצרים...אבל סוכות זה הרבה מעבר לזה. המדבר מסמל ארעיות-דבר לא קבוע. בנ"י נודדים

בס"ד לק"י
ר"ה. היום בו עוברים כל באי עולם כבני מרון בדין. יום המלכת ה'.

אבל מה זה בעצם הדבר הזה, המלכת ה'?
מה זו המציאות הזאת בה ה' מולך בכל?
להכיר אותה עדיין איננו מכירים, אך בכל זאת אולי אפשר לחוש אותה על קצה המזלג.
מהי מלכות בכלל?
נדמה, כי מלכות פירושה שילטון. "ה' א-לוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".
אבל הרי ה' שולט פה בכל דבר. הוא מסובב כל הסיבות, מנהל את כל הפעולות.

בס"ד לק"י
(ד"ת זה נכתב כד"ת לשבע-ברכות, אך הוא רלוונטי גם בלי זה)

היין משמח או מאמלל?

כשחכמים תיקנו את השבע-ברכות הם התקינו בתוכן גם ברכה סטנדרטית, לכאורה, ומוכרת- ברכת בורא פרי הגפן. ונשאלת השאלה מדוע הכניסו חכמים ברכה זו דווקא בשבע ברכות, ולא תיקנו ברכה אחרת? וודאי שאפשר לתרץ זאת ע"י הפס' הידוע והמוכר-"ויין ישמח לבב אנוש..." (תהלים קד טו). אך זהו צד אחד בלבד של המטבע, מצידו

דברים מפורסמים של מרן הרב (אורות, זרעונים סעיף ה')שצריך ללמוד שוב ושוב,
אך עם פירוש שלי בסוגריים, ע"פ הבנתי וראייתי במציאות.
הדברים כ"כ מדויקים שמי שנפגש עם זרמים מסויימים ביהדות, כ"כ מזדהה עם כל מילה ומלה קדושה הנאמרת כאן.
אני שומע ורואה דברים כאלה כמעט כל יום והלב שלי מתפוצץ וזועק לשמים. הלזו תיקרא יהדות? אך אין כמו מילות הרב
לתאר ולבטא את אשר אני מרגיש במצבים אלה.
"...לרגלי המניעה

בס"ד י"ט סיוון, מוצש"ק "שלח לך"

יום חמישי בבוקר, יצהר.
שורות שורות של יס"מ מלווים את הרכבים הכבדים חזרה מחוות שקד, לאחר שהרסו כליל את הקרוואן של הזוג המאורס הצעיר שהיה אמור להיכנס אליו בעוד ימים מספר. זאת כמובן לא לפני שהפליאו מכותיהם הן בחתן והן בכלה, ואף ברב המקום שחש לעזרתה.
צעקות, אלות, בעיקר בהמיות. ורצח בעיניים.
בעודי מעכל את הרס הקרוואן, נזכר בעמונה, בגוש, בכל אותם המקומות

בס"ד לק"י
בתפילת מוסף של חג, אנו מדברים על עליית הרגל, שלוש פעמים בשנה, ואומרים שאז מביא כ"א את כל קרבנותיו שהתחייב בהם מאז הרגל הקודם: "איש כמתנת ידו כברכת ה' אלוקיך אשר נתן לך".
וצריך בירור מדוע האריכו כ"כ, שכן היה מספיק לכתוב: "איש כמתנת ידו כברכת ה' אלוקיך", מדוע אם כן נאמר: "אשר נתן לך"? הרי אני מבין לבד את ברכת ה' אני מקבל!
אלא שלימדו אותנו כאן יסוד גדול. התורה חששה שכשנעלה לרגל,

"השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל. השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין"
וקשה,יש כאן כפילות,שהרי בזמן הגלות אנו בבחינת עבדים למקום ב"ה כי אנו לא עושים את עבודת ה' מאהבה.אך לשנה הבאה לעתיד לבא אנו נהפך לבחינת בנים של המקום ברוך הוא שנעשה את המצוות מאהבה.משמע מכל זה ששני המשפטים האלה באגדה הם אותו דבר וזה כפילות!
אלא,כיום אנו בעוונותינו הרבים בבחינת עבדים לעבדים שענו עבדים של היצר הרע שאנו עושים מה שהוא

בס"ד
המילה המנחה בתפילה

בפרשת עקב כתוב "ולעבדו בכל לבבכם", ואמרו חכמים: איזוהי עבודה שבלב?
זו תפילה.
עיקר התפילה היא תפילת העמידה ('שמונה עשרה'), והיא מורכבת מי"ח (או י"ט) ברכות. והנה מתברר, שבכל ברכה יש מילה מנחה, כלומר שורש של מילה החוזר על עצמו 3 פעמים לפחות (והוא המופיע הכי הרבה פעמים בברכה). זוהי מילת המפתח של הברכה.


בברכת מגן אברהם השורש הוא א.ל.ה. הציטוטים:

בס"ד לק"י

בפרשת שמות מובא סיפור הולדת משה, שליח ה' להנהיג ולהושיע עם ישראל ממצרים.
למרבה הפלא, לא כתבה התורה את שמות "גיבורי" הסיפור, עמרם, יוכבד, מרים, בתיה. כולם, למעט משה מוזכרים כ- בן ממשפחת לוי, בת לוי, אחות הילד ובת פרעה.
מדוע? למה לא יכלו לכתוב את שמותם? (זה גם היה מקצר לבסוף, כי בתחילה היו כותבים שם וייחוס, אך בהמשך היו כותבים רק שם, שהוא יותר קצר).

הרמב"ם בהלכות

בס"ד.
בשם האדמו"ר מאוסטובצה בספרו "אור תורה".
זה קצת ארוך ודורש חשיבה והחזקת-ראש ולכן מומלץ בעיקר לבנים (מנסיון...). כדי שיהיה יותר נוח לקרוא ולהבין חילקתי את זה.
פתיחה:
מדרש-רבה: "וירא יעקב מאוד" -כל השנים הללו עשיו מכבד את אביו.
כל השנים הללו- כ"ב שנים שהיה יעקב אצל לבן, עשיו כיבד את הוריו בחלקו של יעקב י"א שנה.
(גם עשיו וגם יעקב צריכים לכבד את הוריהם ולכן כל אחד מהם היה צריך

בס"ד לק"י ערב יום-כיפור. העולם מתעטף בלובן עדין.
הוד משולב ביראה, פחד משולב באהבה. כולם מוכנים ליום הגדול והנורא
היום בו יקבע ויחתם בחותם המלך, מי לחיים ומי למוות, מי בקיצו ומי לא בקיצו.
ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה.

ואני שואל את עצמי, האמנם?
האם באמת תשובה תפילה וצדקה, אמיתיים ככל שיהיו, יכולים לשנות את פני הדברים?
הרי צדיקים ענקיים ממני ומכל בני דורי, היו

בס"ד לק"י

פרשת כי-תצא, פותחת במילים: "כי תצא למלחמה על איביך וּנְתָנוֹ ה' א-לקיך בידֶך ושבית שִׁבְיוֹ". לאחר מכן, מביאה התורה תיאור מקרה שאפשר שיקרה ואפשר שלא. אחד הלוחמים רואה אישה, גויה, יפת-תואר. הוא חושק בה ורוצה לשאתהּ לו לאישה. והתורה ממשיכה בדינו ובכל הנהגותיו ובמה עליו לעשות, אך לא נאריך בזאת כעת. על כל פנים, רואים אנו כי היציאה למלחמה הביאה את הלוחם המדובר לידי סיבוך בעבודתו את ה'

ב"ה
(שיחה זו היא לא מתוך מסר"ש [יכול גם להיות - מסר שלילי... כל דבר ניתן להפוך לטוב או רע והוא כלי בידנו] כך שאף אחד לא התווכח איתי עליה. האחריות על הקורא בלבד)
| > השיחה הקודמת: צדיק שלי (עפ"י תניא - י"ג)
על קליפות ועשירות (עפ"י שיחות הר"ן, א', ד').
שיחה שנייה בסדרה

פסולת – מקורה בעיקר בעשירות
נתונים מראים שתושבי סביון, מיצרים כ 4.47 ק"ג פסולת ליום (!) בעוד תושבי ב"ב

בס"ד לק"י

"ואל תדין את חברך"

האדם עסוק בפעולתו, חשוב להדגיש, לא בעצמו, בפעולתו. ומתוך כך אינו יכול להבין (כ"א לפי רמתו) את פעולת חבירו, שעסוק גם כן בפעולתו הוא. וגם אם יעצור לרגע מפעולתו, לא יוכל לרדת עד לסוף דעת חבירו, מכיוון שלא הגיע למקומו. ולא זו אלא אף זו שלעולם לא יגיע לכך, זאת משום שחבירו בעל אופי מסויים השונה משלו, וגדל בסביבה השונה משלו, בעלת נורמות שאינן מוכרות לו מ"בפנים"